כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים

הראשון שענה לנו בקשר היה סטולי הגנוב.
כשהתחילו האחרים לענות, התברר שהרבה מהם הכרנו כבר קודם. בעצם, את כולם הכרנו.
התברר לי ששוטטתי ברשת הטלפתית הרבה לפני שידעתי את זה, או שמעתי על זה בכלל.
ולא רק אני.
כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.
כי המוח האדמי לא בנוי לדעת קבוע, כלומר לזכור.
או שמשהו חוסם אותו שם, בנתיבים המתחברים לשרת העל (superserver) של הזכרון.

בגלל זה היינו צריכים לעשות את כל הדברים שעשינו, לאסוף קופסאות וארגזים ושאר שמעטאס, למלא בהם חדרים, למתוח ביניהם חוטים עטופים בנייר כסף ולהרגיש מגוחכים.
אולי מספיק היה לו חפא היה שותל לנו צ'יפים במוח, עם משהו מוליך, כמו סיליקון, דברים שעליהם דיבר אתמול נוירוביולוג אחד שהתראיין אצל דב אלבוים, ושהם יהיו כנראה האינטרנטלפתי העתידי.
ואולי, היו בינינו מי שחשבו גם את זה, הצ'יפים כבר היו שתולים לנו מן הלידה, והם שגרמו לחפא לבחור דווקא אותנו.
לא פעם אחת שאלנו את השאלה, למה נבחרנו דווקא אנחנו.

ואולי השאלה המעניינת באמת היא איך כולם הסכימו, מה היה בחפא שהיפנט את כל החבר'ה שהיו איתנו, לרצות לעזור לו לשנות את העולם, למרות שלא ידענו בדיוק איך אמורים כל הדברים שאנחנו עושים לשנות את העולם. עד לרגע האחרון הטלנו ספק.

אני לא בטוח שכולם רצו לשנות את העולם.
אני, כנראה, רציתי.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית – נקודת המפגש

כאשר התפזרנו קבע חפא את המקום המדוייק שבו נשוב וניפגש, כאשר ישובו ויהיו לנו כל הכוחות לכך.
לאחר תקופה ארוכה של מאבק להיחלצות משלטון האופל הגלקטי הצלחתי להגיע אל הכוכב המדברי שמחוץ לגלקסיה, אך לא הצלחתי לאתר את נקודת המפגש המדוייקת ולא היה לי מושג איפה היא צריכה להיות, חוץ מזה שהמקום נמצא איפושהוא באזור.
לשבריר שניה קצר, בתום הלילה שמגיע אל שיאו בשעת כל הזריחות, הבנתי איפה המקום. יותר נכון, ראיתי אותו במדוייק כפי שתיאר אותו חפא וידעתי איך להגיע אליו, מן המקום שבו עמדתי בשעה ההיא. ואז נפל פתאום חושך מוחלט שנמשך שבועות רבים.

זה יקרה (אולי) במלחמה הקרובה

המצב יהיה על הפנים. יהיו פיגועים, אולי טילים מארץ רחוקה.
דעת הקהל או רוח הציבור תהיה מופחדת, מוכה. או דורשת פורקן מיידי, לנקמה, להחזרת מצב הרוח.
במלחמה או המצב-דומה האחרון שהיה כאן, מצאו שני שרי אוצר את ההזדמנות להאשים את המובטלים, את העניים, את החד הוריות ולהנחית גזרות על החלשים בלי שזה נתקל בהתנגדות רבה.
ופרצופם האמיתי של הרבה שוחרי חירות ליברליים נחשף אז גם כן.

בין הגזירות של המצב הבא, שהציבור יקבל בהבנה, אכזריות כמה שיהיו, עשויות להיות גזירות נגד ה"לא-משרתים" – המועמדים הכי קבועים להיות שעירים לעזאזל של החברה.
אני בכוונה לא משתמש במילה משתמטים. זאת מילה שלהם שאני לא עונה על ההגדרות שלה, אבל הם ממילא לא מבדילים ולא יבדילו, ברגע שהשר התורן, כדי לרצות את הציבור הרחב או מה שייראה לו הציבור שכדאי לרָצות אותו, יעלה אותם לקורבן ויאשים אותם במצב של ישראל במלחמה הבאה. בזה ש"אין מספיק חיילים" (לא משנה אם הצבא הוא זה שלא גייס), ב"טילים שבאים מאיראן" (וגם במזג האויר) וכדי שהציבור ירגיש טוב, יתנו לו איזה דם, וזה יכול הפעם או באחת מ"הפָעמים" שאחרי, להיות דמם של ה"לא-משרתים".
תמיד יש איזה שעיר לעזאזל, זו השיטה, כדי לכסות על מחדליהם וגם לא כל כך מחדליהם של פוליטיקאים ומובילים אחרים של המערכת.
הדברים האלה שאני כותב כעת הם מפרעה כנגד עתיד, שאולי לא יבוא ומצידי שלא יבוא.
בתקופה של "חומת מגן" היה מין תרגיל ניסוי כזה, שבו הפרידו בין קצבאות ילדים של יוצאי צבא לבין אחרים: בני מיעוטים, חרדים, וגם נכים. מפלגת העבודה הצביעה בעד, וחלק מהח"כים שהיו בה אז לא עפו עדיין מן הרשימה (עטויית הגנרלים) של עמיר פרץ. חלק עפו וחלק עברו לקדימה, שם מקומם הטבעי כנראה, אבל עדיין, זו סיבה שמרתיעה אותי מלהצביע למפלגת העבודה, וגם על "מרצ/יחד" אני לא סומך שהדחף שלהם להיראות תמיד "שמאל ציוני" יעני, להראות שהם בסדר ותורמים את לבנתם לבניית החומה, לא יכריע את הכף וישכיח מהם את זכויות האדם, אם אוירת ההסתה נגד ה"לא-משרתים" או איך שיקראו להם תהיה מספיק סוחפת. (פורז, כשעוד היה חבר במרצ, הצביע פעם עם צומת בעד שלילת זכויות הצבעה ממי שלא עשה צבא. כמרצניק השרוף שהייתי, מחלתי למפלגה על כך שלא קראה אותו לסדר. אני רק מנסה לא להיות שוב אותו הטיפש)
למרות שזה קצת נראה עתידני מדי בשלב זה, העתיד לפעמים בא מהר ממה שחושבים, העמדה של המפלגות כלפי הלא משרתים, כפי שהיא נאמרת במצע המוצהר והלא מוצהר, מהווה אצלי שיקול ראשון במעלה בהצבעה בבחירות הקרובות.
תמיד הצבעתי בעד מפלגות ומועמדים מן המחנה הנקרא 'ציוני'.
נראה שהפעם, לא עוד. הקו המדריך את שיקולי הוא לא לתרום יותר לבֵנים לחומה העשויה להיבנות בפעם הבאה מסביב לי. ומתוך כך, אני חש שותפות רבה יותר ממה שחינכו אותי לחוש, עם שאר המודרים מן החברה הציונית.

שבועה 2

לֹא לָתֵת יָד
לִבְנוֹת אֶת הַחוֹמָה
וּלְהִטָּהֵר מִכָּל רֶגַע שֶׁנָּתַתִּי
בִּגְלַל הָאֱמוּנָה
שֶׁיֵּשׁ טַעַם בְּבִנּוּיָהּ.

הַנַּעַר הַהוּא שֶׁהָיָה בְּיֵשׁוּתִי
צָדַק מִכֻּלָּם
כְּשֶׁכָּתַב אֶת הַסִּסְמָאוֹת
עַל תַּרְמִילֵי בֵּית הַסֵּפֶר, מַחְבָּרוֹת וְקִירוֹת

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן
הַבְּרִית הִיא עִם הַשָּׂטָן, מֵרֵאשִׁיתָהּ
לְהִטָּהֵר מִכָּל רֶגַע שֶׁנָּתַתִּי
לְמִכְבָּסוֹת הַמּוֹחַ שֶׁבִּפְעֻלָּה יוֹמְיוֹמִית.

כָּל עוֹד אֲנִי חַי כָּאן לְהִתְפַּלֵּל
לִהְיוֹת אֶבֶן הַנֶּגֶף
סוּס קָטָן טְרוֹיָאנִי
גַּפְרוּר שֶׁיַּצִּית אֶת הַלֶּהָבָה.

ביום בו ייפתחו ארכיוני השב"כ

ביום בו ייפתחו ארכיוני השב"כ
ויהיו למוזיאון
יסתובבו הרבה אנשים
בחדרים.

אז אדע גם אני
את כל מה שכתבו עלי
אולי אפגוש גם מחדש
בכמה מסמכים שאבדו לי
במשך השנים

ואדע את האמת
על הרבה אנשים שניקרו בדרכי
במהלך החיים
וכל המחקים עקבותי
עד היום

לא את כל השמות אדע
אך אולי אדע משהו על הגמול אשר שולם להם

היום שבו הידיעות אשר צברתי
בארכיוני השב"כ של מוחי
ייהפכו לוודאויות

היום הזה עוד יבוא
במהלך חיי.

תגובה לכתבתו של ציפר ב"הארץ" על ביקורו במוזיאון השטאזי בישרא… סליחה, מזרח גרמניה.

על שוורים שקדושים יותר מדמוקרטיה

בלשי מרחב ירקון ביקרו השבוע בביתו של רונן אידלמן, עורך מארב, הציגו צו חיפוש מבי"ש והחרימו את המחשבים (אף שלכך לא היה להם צו), לאחר שהציג באתרו תמונות ממיצג מדליק במיוחד. הם התנו את החזרת המחשבים בכך שיתן להם את שם הצלם שצילם את האירוע המדליק.
הם הסבירו לו שלדעתם "הבעיה היא שיש יותר מדי דמוקרטיה בארץ".

אני אומר, שבסיבוב הזה נשרפו רק כמה שוורים מפלסטיק. אבל זה רק סיבוב מקדים.
אני בטח לא מכיר את מי ששרף, אבל אני מהמר שהוא לא באמת אדם מסוכן ואלים. הוא גם לא אחד שסובל על בשרו את הפער החברתי, את מה שהעשירים ששמו שם את השוורים, גרמו בגוף ובנפש למאות-אלפי המובטלים והעובדים-עבדים המושפלים יום יום.
השורף הוא בוודאי אחד מתוך הבועה, אבל אחד רגיש ועצבני במובן החיובי של המילה. לא מכיר אותו, רק משער.

אבל הבאים שיציתו כאן דברים, יהיו אחרים לגמרי. הם יהיו אלימים יותר, ולא יהיה להם מה להפסיד.
והרבה יתגעגעו לימים, שבהם נשרפו כאן רק שוורים מפלסטיק.
גם כוחות החוק יהיו אלימים יותר, מסוכנים יותר.

ימים רעים עוד לפנינו.

שיר (16.2.6)

אֱנִי הוֹלֵךְ יָחֵף
אַל תּוֹךְ הַחוֹשֵׂךְ
הַצּוֹעֵד בְּנַעֲלָיו הַגְּדוֹלוֹת
בְּגַבִּי, מֵאֲחוֹרַי, מִצְּדָדַי
כְּמוֹ יֵשׁוּת לֹא מֻכֶּרֶת
שֶׁנּוֹלֶדֶת מִתּוֹכִי

זֶה לֹא אַנִּי
זֶה יָם עָמֹק
יָם קַדְמוֹן
וְיוֹם אֶחָד הוּא יִבְלַע אוֹתִי.

כְּבָר מִלִּים רַבּוֹת הִתְרוֹקְנוּ
אֵל תּוֹךְ אָבְדָן מַשְׁמָעוּתָן
שֶׁנֶּאֶמְרוּ נֶאֶמְרוּ
וְשֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ לֹא יֵאָמְרוּ

הַזְּמַן קָצַר, הַמְּלָאכָה מְרֻבֶּה
עֵת לְהַתְחִיל לַעֲשׂוֹת