פוסט מוחזר שני לרגל עשור לרצח רבין הי"ד:
הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.
רק לאחר שחילצו אותי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שלא טעיתי בדבר שחשדתי כבר הרבה זמן קודם.
לפי מה שסטולי הגנוב סיפר, מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגלל התקלה הזאת, כל הסיפור הזה קורה בזמן אפשר ביקום מקביל, וזה איננו היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. עדיין הוא לא הצליח לאתר את זה שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, ובדרך תקף אותנו מארב של האופל הגלקטי. כדי לחמוק מהם היינו צריכים לבטל את היקום.
ביטול היקום שביצענו זרק אותנו הלוך וחזור בין איזורים של זמן מקביל.
אחרי שיצאתי מעולמם הקדום של אדמי הדבורה, מצאתי את עצמי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.
וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה צורך דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.
קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה, שבקושי הצלחתי לזכור מי היא ואיך בכלל אנחנו מכירים.
הקולות הלכו וגברו.
"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".
מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
הייתי מסתכל על הכל כמו מתוך בקבוק זכוכית מסתובב, ופתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזכיר לי מישהו שכבר ראיתי פעם למרות שברור היה לי שאף פעם לא ראיתי את זה. הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו. והיה שם קוד שהייתי צריך לפצח כדי להבין את השדרים החשובים מאד. אולי פיענחתי יום שנאה.
"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."
שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שקבוצת האנשים שמקיפה את ראש הממשלה תרד. ביניהם נמצאת האישיות שאני מכיר ואוכל להיעזר בכך.
אבל, ידעתי, זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.
"מכירים את הבחור. אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"
הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.
ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.
הצלחתי לערבל את התודעה של המאבטח הקרוב, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי את בעיטת הצד הכי חזקה שיכולתי לבעוט אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ. האקדח עף לו מהיד.
מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל אחר, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.
אם הצלחתי, יהיה מעניין פעם לנסות לחזור לשם, לראות איך שם הדברים יתפתחו.
לצערי, זה לא רק יגאל עמיר – על משמר הרוע
פוסט מוחזר ראשון, לרגל יום השנה העשירי לרצח רבין הי"ד:
האמת שקצת קשה לי לחזור על או לצטט מן הדברים האלה שכתבתי לפני שנה, כי עלולים להבין אותם לא נכון, הם יכולים בטעות לחזק את טרנד הקונספירציה שמתחזק בימים האחרונים, עם כל ה'גילויים' שפתאום צצו שאני לא קונה במיל, לדעתי מישהו דוחף אותם כדי לעזור לרוצח.
הרוצח הזה צריך להיענש עד הסוף. כמו כל רוצח ואולי קצת יותר.
ובכל זאת אני מחוייב לאיזה אמת, שגם אני מרגיש שהיא קיימת וגם טוען הטענה שאני מצטט בפוסט של לפני שנה, והטענה היא זו:
"יש מחתרת פנימית שרואה את עצמה באופן תמידי כמשמר הרוע של החברה הישראלית , והיא נמצאת בכל הארגונים שנמצאים בכל מקום.
משמר הרוע של החברה הישראלית לא אהב את הכיוון שאליו עשויה היתה החברה הישראלית ללכת, כפי שזה נראה באותם ימים.
כיוון של סובלנות, של פתיחות, ועוד דברים טובים כאלה הנוגדים למה שמשמר הרוע רואה כ"המהות הברוכה של הישראליות".
טוב, שממשלת רבין היתה יותר מדי חילונית מרצית ועכומ"ית בעיני גורמים דתיים, חרדיים ומתנחבליים אנחנו יודעים.
שהיתה זו הממשלה שבתקופתה ההומואים יצאו רשמית מהארון גם אנחנו יודעים גם אם לא כולם ממש זוכרים, אבל יודעים גם מי לא אהב את זה.
אבל משמר הרוע זה בכלל לאו דוקא דתי/חרדי/חרד"לי. בכל אופן לא רק.
הוא כולל למשל:
את כל הבטחוניסטים והמתפרנסים ממדורת השבט של הבטחון (מיצרני נשק ועד לכתבים צבאיים ואף נשותיהם, וגם כתבים לא צבאיים אך מעריצי בטחוניזם),
את כל הישראלים השוביניסטים המחוספסים והותיקים, שראו איך דווקא רבין הרמטכ"ל, האחד משלהם, זה שצעד עם דיין ועוזי נרקיס (וגם גנדי בתמונה, מאחורי העץ) משנה להם מול העיניים את המדינה:
איך הוא מצמצם את תקציב הבטחון,
איך הוא משווה קיצבאות ילדים לערבים,
איך הוא מחבק על שער השמים ממש את אביב גפן הפרופילניק.
איך הוא משנה סדרי עדיפויות, סדרי חברה, מכניס את הדחויים ויוצר ר"ל, חברה אזרחית.
לא רק חובשי כיפות לא אוהבים את המושג הזה.
לא אוהב אותו כל מי שאוהב להמשיך לראות אותנו כחברה מיליטריסטית.
חברה שבה "מה עשית בצבא" – זאת השאלה המרכזית, כרטיס הכניסה.
ואנשים כאלה, באופן טבעי, יש להם איזו יד ורגל בטבעות של מה שמכונה "הבטחון הישראלי".
לא רק שם הם נמצאים, אלא בכל מקום (אבל זה בדיוק הסיפור של "הבטחון הישראלי", לא?) והם יודעים הכל, האנשים האלה."
ואפשר ללכת לישון עם אמונה שאנשים אלה לא ידעו ש"התימני הקטן" עומד לרצוח.
אפשר גם לא. ובאמת כשמסתכלים על מה שכבר ידוע, זה קצת קשה.
כי עובדה:
שהאיזור הסטרילי לא היה סטרילי, טוב את זה כולנו יודעים,
וכמה שיגאל עמיר התנחל בשטח ויכול היה להתחתן שם ולהביא ילדים ונכדים בלי שהיינו מרגישים.
העניין הוא שכולם, כל האנשים שהיו ב"שטח הסטרילי" חייבים היו לראות אותו שם, לדעת עליו.
(מסתובב גם סיפור על כמה חבר'ה ששירתו באותו תחום אבטחה, שבלי שהם ביקשו, קיבלו פתאום אפטר לכמה שעות בדיוק לפני הרצח.
ועוד סיפורים. לא בדקתי.)
אז הטוען את הטענה הזאת טוען שהם, אנשי משמר הרוע היו שם כדי לעזור לבחור, לדאוג לרופף את הטבעת. לתת לו לעבור.
אז אני לא יודע אם כל ה'סקופים' של הקונספירציה כביכול שהתחילו לעלות דווקא פתאום בימים האחרונים, יגלו לכם משהו.
לא לכך באמת סקופים נועדו.
ואני לא יודע כמה זמן יעבור עד שתיחשף האמת המלאה, אבל זה שהם עולים מעיד על משהו טוב – שאנחנו מסרבים להיות רדומים כמו שייעדו לנו.
ובלי שום סימפטיה לרוצח-המבצע, המחבל הקטן,
שמה שעבר לו בראש באמת לא מעניין
(אבל כן מעניין המנגנון דרכו הוא מקבל הוראות, ולא רק מרבנים.
בקרוב אכתוב גם על הדבר הזה, שאחד מחברי קורא לו 'תופעת הלגיונר המשוגע').
אבל מה שחשוב לזכור הוא, שאם אנחנו מחפשים את השלום ובכלל עתיד טוב יותר, צריכים לזכור את אשר עשה לנו משמר הרוע בעבר בדרך לשם, והוא נכון לעשות זאת בוודאי גם כעת ובכל זמן, והוא יצליח שוב להכשיל אותנו, אם נמשיך לזלזל בו ואם לא נהיה מודעים לקיומו. רק אם נהיה מודעים, נדע להלחם בו.
ואגב כתבתי על משמר הרוע גם
כאן.
געגועים בעולם האלטרנטיבי
באיזה עולם שהוא רחוק רחוק עכשיו מאיפה שאני נמצא עכשיו,
השארתי מאחורי הרבה דברים
שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
חיים שיכולים היו להיות.
אבא ואמא שגרים להם באיזה מגדל
מעבר להרי החושך, מי יודע אם הם עוד חיים.
היו לי גם לימודים, התחלתי שנה חמישית
מי יודע איך היו פני הדברים נראים
נזכר לפעמים בדשא, בציפורים.
נזכר בכל האהבות הקטנות והגדולות
שהיו, ושהיו יכולות להיות שם, אז
כשאני מתעורר כאן מדי פעם אצל חייזריות
המארחות אותנו אחרי הופעה, בשעות הלילה הקצר, החם,
במקום התאספות של יקומים רבים.
חושב על Wangoon הכחולה שנעלמה לא מזמן
אפילו על לונה בן שושן, מרחוב הרקפת 12
בפלנטה שכל כך רחוקה עכשיו
יש איתי הרבה געגועים
לדברים שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
אני מנגן את הגעגועים בגיטרה הטלפתית.
חושב אם יכול היה להיות אחרת. איפה התחילו הדברים להיות שונים
אם קרה זה כשחפא כבש את העולם, התגרה בשליטים
ואולי אם לא הייתי הולך מלכתחילה אחר הקולות
שהוליכו אותי במסלול הזה, עם חבורת המחץ.
האם בי היתה היכולת
לשנות את את הדברים. או שאף פעם לא באמת היה דבר
תלוי בי
והאם היה טוב יותר לו היה אחרת
ואולי העולם שאני חי בו כעת, הוא הטוב שבעולמות האפשריים
בשבילי.
כך בהתחלפות היממות שכאן, מנגן בַּטלפתית
געגועים שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
ולא מסוגל לחיות
את הזמן שישנו.
בהתקבצות של יקומים רבים
סטולי הגנוב היה האחרון שראה את חפא, כשהתחילה ההתפזרות. הוא היה לידו בצריף הסמוך לחוף הטלפתיה בכנרת, וגם לו חפא נעלם, כשסטולי הגנוב הפנה לרגע את ראשו.
סטולי הגנוב היה גם הראשון שפגש את חפא מחדש, והוא שלח אותו לאסוף את כולנו ולהביא אותנו אל נקודת האיסוף שבכוכב המדברי. אבל עד שזה קרה, עבר הרבה זמן.
בימים הראשונים נשאר סטולי, לבדו מכל החבורה, על חוף הכנרת, מסתתר מפני אנשי האופל הגלקטי שנכנסו למקום, והפכו את קטע החוף הזה לבסיס הנחיתות העיקרי שלהם בצפון הארץ. מאוחר יותר סטולי ניצל את העובדה הזאת כדי להתגנב לחללית שלהם בתור נוסע סמוי, ולהגיע אל מחוץ למערכת השמש. כתבתי על זה כאן.
סטולי הגנוב סיפר לי את כל זה כשבעזרתם של המתורגמן ועוד שלושה עוזרים, הוא חילץ אותי משבי האופל הגלקטי.
נסענו בחללית קטנה אל נקודת האיסוף, ובדרך הצטרפה אלינו גם הכחולה.
הוא לא הספיק לספר לי איך הוא לבסוף פגש את חפא, גם לא איך הגיע חפא בעצמו אל החלל.
בכוכב המדברי, בפונדק של הנגנים, נשארתי לבדי לאחר שסטולי הגנוב, המתורגמן ואנשיהם שבו אל הגלקסיה, לחלץ משם את החברים הנוספים שעוד נותרו תחת שלטון האופל ולהביא אותם אל נקודת האיסוף. גם הכחולה נעלמה לה עם אחד הנגנים.
מצאתי כאן חבר ושמו לוֹ ני הדומה באופן מוזר לחברינו קויסטי שנהרג בסיני, השגתי גם גיטרה טלפתית קטנה ואנחנו מסתובבים איתה ברחבי המכתש שאנחנו נמצאים בו, לו ני שר ואני מנגן בטלפתיה את הגעגועים הרבים שיש לי
לעולמות שהיו
לעולמות שאפשר היו יהיו
מגיעים לכאן הרבה חייזרים שנמלטו כמונו מן הגלקסיה, משלטון האופל. את כולם הוא עויין, כל אחד בדרכו. בתי מגורים בצורות שונות ומשונות צומחים כאן בכל יממה, בפינות הרחוקות של המכתש, קבוצות קבוצות של מבנים שהולכות ומתקרבות זו לזו. צומחת כאן אולי עיר
עיר של יקומים רבים
ולחפא ויתר החברים מכדור הארץ שכבר אמורים היו להיות כאן, אין סימן. אף אחד לא שמע עליהם ולא יודע איפה הם נמצאים.
סטולי הגנוב אמר לי, לפני שחזר לגלקסיה, שהם ימצאו אותי ולכן אני צריך להישאר בסביבה, לא לצאת מהמכתש.
איך זה שכבר עברו ימים רבים, ואין להם שום סימן?
לו ני אומר שאולי הם בכלל עזבו את הפלנטה.
In the Gathering of Many Universes
The Stolen Stoli was the last one to see Chapa when the scattering began.
They were together in the shack near the telepathy shore on the Sea of Galilee. The moment Stoli turned his head for just a second — Chapa vanished.
Stoli was also the first to meet Chapa again.
He sent him to gather all of us and bring us to the assembly point on the Desert Planet. But a long time passed before that happened.
In the first days, Stoli remained alone on the shore of the Sea of Galilee, hiding from the agents of the Galactic Darkness who had turned that stretch of beach into their main landing base in northern Israel. Later, he used their presence to his advantage — sneaking aboard one of their ships as a stowaway and escaping the solar system. I wrote about that here.
Stoli told me all this when he rescued me — with the help of the Translator and three assistants — from the captivity of the Galactic Darkness.
We traveled in a small spacecraft toward the assembly point, and on the way, the Blue One joined us as well.
He didn’t have time to tell me how he eventually found Chapa again, or how Chapa himself had reached space.
On the Desert Planet, in the musicians’ inn, I was left alone.
Stoli, the Translator, and their people returned to the galaxy to rescue the rest of our friends who were still under the rule of the Darkness. The Blue One disappeared with one of the musicians.
I found a new friend here named Lo Ni, who looks strangely similar to our friend Koisty, who was killed in Sinai.
I got hold of a small telepathic guitar, and the two of us wander around the crater with it.
Lo Ni sings, and I play on the telepathy the many longings I carry:For the worlds that were,
For the worlds that could have been.Many aliens arrive here, refugees like us, fleeing the rule of the Galactic Darkness.
It is hostile to all of them, each in its own way.
Strange-shaped dwellings sprout here every day in the distant corners of the crater. Groups of buildings slowly draw closer to one another.
Perhaps a city is growing here.
A city of many universes.
But of Chapa and the rest of our friends from Earth, who were supposed to be here already — there is no sign.
No one has heard of them, and no one knows where they are.
Before he returned to the galaxy, Stoli told me:
“Stay in the area. They will find you.”
But many days have already passed, and there is still no trace of them.Lo Ni says quietly:
“Maybe they left the planet altogethe".
חושב איזה זמר ישראלי מסוגל לשיר את זה
לאיזה זמר יש את המינון הנכון של מגלומניה, סרקזם אירוני ועצבות מפוכחת כזאת?
אולי מאיר אריאל היה מסוגל. אולי יבדל"א שלום חנוך. אולי גם למיכה שטרית יש את זה.
הדובר הוא ספק זה שנוקם, ספק גאון שהמציא זה עתה את המכונה שתשתלט על העולם, ספק אדם על סף אישפוז, ספק חייל אבוד ורומנטיקן, ואולי כל הדברים ביחד. יש בזה גם הרבה את חפא שלנו מן ההסטוריה האלטרנטיבית.
מלים מקוריות: ליאונרד כהן
תרגום: הצועד בנעליו
שפטו אותי לעשרים שנה בכלא
ניסיתי לשנות ת'מערכת, מבפנים
עכשיו אני בא, אני בא כדי לגמול להם
קודם, את מנהטן, אחר כך ברלין.
מודרך בידי אותות שבשמים
וסימני לידה שעל עורי
מודרך בידי יופיים של כלי הזין
קודם את מנהטן, אחר כך את ברלין.
הייתי רוצה באמת להיות איתך, ילדה
אוהב את גופך אוהב, את רוחך את לבושך
אך ראית את הקו אשר מגיע לתחנה
סיפרתי לך, סיפרתי לך, סיפרתי לך, אני אחד מהם.
אה, את מפחדת שאנצח, אהבת אותי תמיד מפסיד
את מכירה את הדרך לעצור אותי, אך אין לך את הכלים
כמה לילות התפללתי לזה, שעבודתי תתחיל
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.
לא אוהב את עסקי האופנה שלך, אדוני
לא אוהב את הסמים שעל גזרתך שומרים
לא אוהב מה שקרה לאחותי
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.
ועל כל מה ששלחת אלי תודה לך
כל הפרטים, כינור הלֶבֶד והקופים
כל לילה התאמנתי, אני מוכן עכשיו
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.
אה, זוכר את עצמי איך חייתי בשביל מוסיקה
זוכר את עצמי, שקניתי לך מלא דברים
עכשיו יום אחרון, ואין מי שלא פגוע
קודם ניקח את מנהטן, אחר כך ברלין.
השחר של צירוף כל העליונים
מבנים-בתים שונים ומשונים צומחים כאן. עגולים, פחוסים, חלק מהם אין בהם חלונות. אבל רובם משמשים למגורים.
כולם עשויים חול, החול המיוחד שנמצא כאן במכתש, אפרפר לבן.
רוב אלה שבנו אותם הם כמונו, נמלטים מן הגלקסיה. ובכל יממה מגיעים חדשים.
אך פזורים ביניהם מעט מבנים, השייכים לאלה שגרו כאן כבר קודם, תושבי הכוכב המקוריים.
הם דומים יותר לנוואמיס שהראה לי חפא בסיני. והרי כאן, לפי דבריו, המקור של אותם הבתים..
תושבי הכוכב המקוריים, עד לאחרונה הם היו בלתי מורגשים.
Lo ny לימד אותי לזהות אותם. אחרת לא הייתי מבחין ביניהם לבין שאר החייזרים המוזרים (שכעת, גם אני אחד מהם).
דומה היה אפילו, שהם מתאמצים במיוחד שלא נבחין בהם, לא נרגיש בקיומם השונה.
ביממות האחרונות כבר אין זה כך.
תושבי הכוכב ניכרים עתה לפי ההתרגשות שאוחזת אותם בכל מקום שהם נמצאים, כעת הם מתקבצים בחבורות ומעין צלילים של אקסטזה שהם מפיקים, עולים מכל פינות המכתש, בעיקר בשעות החושך הקצר (הלילה כאן תמיד קצר, כיהסיבוב של השמש הגדולה הוא מהיר).יש משהו באויר.
המשהו הזה, הסביר לי Lo ny, שהוא יחסית ותיק כאן, קשור בהתקרבותה של שעת שלושת הכדורים, הFoolmoon של המקום הזה.
לכוכב הזה, כמו שכתבתי כבר, יש שמש גדולה ורחוקה, שמש קטנה וקרובה, ושני ירחים קטנים.
רק לעתים נדירות אפשר לראות את שתי השמשות ואת שני הירחים במלואם באותה תקופה ממש בשמים.
שעה כזו, שבה רואים אותם יחד, במלואם, ברום השמים, נקרא שחר שלושת הזריחות או הלילה שבסופו באים כל העיגולים. ושעה כזאת עומדת לבוא עוד מעט.
קודם יופיעו הירחים והשמש הקטנה, בעוצמה שתהפוך את הלילה ליום. וכשתזרח השמש הגדולה, יהיה זה מראה שמעטים מאד מאלה שנמצאים כאן כעת, היו כאן בפעם הקודמת שהוא נראה.
Lo ny הוא אחד המעטים שהיו כאן אז, והוא אומר שזה אירוע שאסור להחמיץ.
כולם יהיו על הגבעות שבלב המכתש.
נגנים מהטובים שבגלקסיה, יבואו לנגן.
אבל כל אחד שיש לו כלי נגינה, יוכל לנגן.
וכדאי לי להכין את הטלפתית.
אבל לא רק בגלל זה תושבי הכוכב מתרגשים. הם כבר ראו לילות וזריחות כאלה.
יש כאן בשמים קבוצה ערפילית שקוראים לה כוכבי גן עדן.
הם מתרחקים ומתקרבים לכאן במחזוריות.
ולפעמים דורות שלמים, לא רואים אותם בשמים.
עכשיו רואים אותם, הם הולכים ומתקרבים.
והכל מעיד שהם מתקרבים לשיא הקירבה שלהם לכאן.
יש סיכוי שהם יגיעו אליו בדיוק בשעת שלושת הזריחות הקרובה.
צירוף זה, שנקרא צירוף העליונים, קרה רק פעמים בודדות בהסטוריה של הכוכב, כפי שזוכרים אותה התושבים המקוריים.
אף אחד לא מצליח להבין מתושבי הכוכב, מה בדיוק קורה בשחר של צירוף העליונים.
אבל ההתרגשות שלהם מלמדת, שתמיד, בלילה הזה, קרו כאן אירועים שלא נשכחו.
לאט לאט כולנו מתחילים להידבק בהתרגשות שלהם.
מתרגשים ומעט גם מפחדים.
ינתן מיד חינוך מחדש לאספני מפיות כפייתיים!
"הגב' פריסט עדיין מערערת על המחקרים העדכניים המראים ששיעור אספני המפיות הכפייתים באוכלוסיה נופל בהרבה מעשרת האחוזים האגדיים, עדיין לא מאמינה שאספני מפיות חשופים יותר לסכנת זיהום לוואי רדיואקטיבי שעשוי להיגרם מתוצרי נייר, ובניסיונה להפריך את הקשר החלקי בין חסך בסיפוק מיני החל מן הילדות לאספנות מפיות כפייתית היא מציעה הסבר חליפי שהוא פשוט שערורייה: אספן המפיות הכפייתי אינו מוצא די חברים בני גילו כדי לעסוק בעיסוקים חברתיים מועילים יותר, ולכן הוא פונה אל מפיות. במילים אחרות: הילד אשם, המפיות הן קורבן! יכולתי עוד להבליג על שימוש שטחי בכתוביות של מצגת כדי לתקוף הרצאה מדעית בת שעה, אבל כשפריסט מייחסת לי טענה בדבר "קונספירציה" ו"אילוץ" של החברה הפסיכיאטרית האמריקאית – המרכאות הן במקור כדי ליצור רושם של ציטוט ישיר מדבריי – היא אפילו לא טועה אלא, בפשטות, משקרת. הוא הדין בטענה כי אני מנסה לחשוף את "הפנים האמיתיות והאומללות של אספנות כפייתית של מפיות."שוב, המרכאות יוצרות רושם של ציטוט ישיר מדבריי, וגם הפעם זה שקר ביודעין. איני יודע מהיכן לקחה את המאמר (המאוד מעניין) "אבות לאספני מפיות כפייתיים: פרופיל קליני קבוצתי," אבל בטוח שלא ממני, ולכן טענתה שאני מצטט ממנו היא עוד שקר. וכך הלאה לאורך המאמר.
בנקודה אחת עליי להודות שצחקתי בקול במהלך קריאת המסמך העגום הזה. היה זה כשהגב' פריסט – בשם המתודולוגיה המדעית, כמובן – תקפה מחקר על יעילות טיפולי הרה-אוריינטציה בטענה שהמשתתפים במחקר היו אספני מפיות לא מרוצים. הבנתם את זה? כהן ודומיה יקבלו את תוצאות המחקרים רק כאשר אספני מפיות שמחים ושלמים עם עצמם ילכו לטיפול ובמהלכו יגלו שהם נעשו אספני פוסטרים, זיונים או מכוניות!
מה נשאר לנו מדברי גב' פריסט בסופו של יום? שאספנות מפיות היא כמו צבע העיניים וסוג הדם, דת או אהדה לקבוצת כדורגל, משהו שלעולם לא יוכל להשתנות, ושכל אספן צעיר כפייתי של מפיות המבקש להיות מסוגל לאסוף נשים, מכוניות או דולרים צריך לעבור טיפול אצל ג'ודית פריסט ודומיה, שיסבירו לו בפסקנות מוחצת שהוא יאסוף מפיות כל חייו. על הקביעה הזאת כבר קמו עוררים בין מיטב החוקרים והמטפלים. האחרון שבהם, דווקא אחד התומכים בתיאוריה המילקיארית (הטוענת שאיסוף מפיות, כמו דת, אהדה לקבוצת כדורגל או מפלגה פוליטית, נמצא ב"חלב שיונקים מהאמא") פרסי מוסברגר, אמר לאחרונה בפירוש: "עכשיו מוטל על מתנגדי הטיפול הרפראטיבי להביא הוכחות חזקות באותה מידה לתמיכה בעמדתם. לדעתי, הם טרם עשו כן." ציטוט זה מופיע בגיליון האחרון של "האיגוד הלאומי למחקר וטיפול באספנות מפיות כפייתית" (http://www.mapi.com/) וכאן המקום להעיר על איגוד מושמץ זה, שלאחרונה החל לפרסם באתרו גם תרגומים לעברית. יו"ר הארגון, ד"ר יקינולוסי, הוא אמנם קצין בריאות הנפש חובש כיפה סרוגה שגר בהתנחלות, ובין חבריו יש, כמו בכל ארגון, גם ימניים ואורתודוקסיםים, אולם רוב החברים בארגון הם פסיכולוגים ופסיכיאטרים מצביעי מרצ המונעים רק ע"י טובת הפונים אליהם.
לכן, במקום להתדיין עם הניתוח של הגברת פריסט למחקרים על טיפולי הרה-אוריינטציה, אסתפק בציון עובדה פשוטה: פסיכולוגים אחרים, לא פחות מלומדים ממנה, סבורים ששינוי האוריינטציה האספנית הוא אפשרי, ובהרצאתי אני מביא רשימה גדלה והולכת של מטפלים בישראל המציעים טיפולים כאלה לכל המבקש אותם. שיהיה ברור: אני מוכן למכור את כל מפיותי לטובת זכויותיהם של אספני מפיות השלמים עם עצמם, אבל באותה מידה חובתי היא להפריך את ההבלים שמפיצים כל אלה המנסים להלך אימים על אדם המחפש דרך אחרת."
פרופ' אדוניה מכבי, מומחה בטיפולי הוצאה מהראש של אספנות מפיות כפייתית, עונה לגב' פריסט התוקפת אותו.
(את כל מה שקראתם עד עכשיו, לא תקראו בשום מקום כי הם לא נכתבו ולא נאמרו מעולם, אבל תוכלו לקרוא את זה ולחשוב בעצמכם על ההבדלים. קיראו גם את תגובתי שם)
בלוג הצועד The VValker's blog 