צבאות של חיילים מוחלטים

מֵאבק הכוכבים, המלא איים של תפיסה, תודעה ומחשבה המפוזרים-משוטטים ביקום, נוצרים גם צבאות.
הצבאות מסתובבים בעומק היקום, עד שמוצאים אותם "אדונים" בעלי מוחות מורכבים הדומים למוח האדם ואף מורכבים ממנו, או אינסטנציות 'עליונות' אף מהם ורותמים אותם לשירותם.

לוחמיהם של צבאות אלה אינם מרגישים שייכות כלשהי לטריטוריות שהם נלחמים בהן, אין להם מחוייבות אידיאולוגית או חיבור רגשי כלשהו אל הסביבות ההן, אך לעומת זאת צייתנותם היא מוחלטת והם יודעים רק לציית וללחום, ואין להם דבר מחוץ לזה. לוחמים אלה הם לוחמים טוטאליים.
חפא סיפר לנו עליהם בעיקר בסדרה השנייה של הלימוד, ואז הוא גילה לנו שגם במחקר האמיתי מנסים לגייס את האנרגיה החייזרית, המצוייה בכל מקום מסביב לנו, לשירותיהם של אדונים הנמצאים בעולם האנושי שעל כדור הארץ, לארגן אותה בצורה של צבאות שישרתו אותם בכל אשר יתאוו, בכדור הארץ ומחוצה לו.

כשכתבתי על כך לצבי, הוא כתב לי שהוא חשב על הדברים האלה כבר ב'גיוס המוקדם' שגייסו אותנו, כאילו בחלימה, כשהיינו ילדים, במקום שיהיו בו עוד צבאים רבים. הוא כתב לי גם שהוא פגש בחו"ל עוד אנשים, שזוכרים במעומעם גיוסים מעין אלה שנעשו במקומות שהם גדלו בהם. באופן מוזר, זכרו כמה מהאנשים שפה זרה שדוברה בגיוסים, שהמלים אשר זכרו נשמעו לצבי כמו מלים בעברית.
צבי תמיד חשב שבתור ילדים, שנמצאים עדיין בשלב של רעננות מנטאלית מתאימה, רצו להכשיר אותנו להיות מגייסי חייזרים שכאלה, לאסוף סביבנו, ב"כח המגנט של הילת הגוף" את אבק הכוכבים שיקלטו דרך גופינו את פקודת האדונים במלחמות שאנחנו בעצמנו לא נבין מה אנחנו עושים בהן, אם בכלל נדע שאנחנו משתתפים בהן.
מובן שלכן גם לא נדרוש שכר.
אני חשבתי, כששמעתי את דברי חפא, שאותנו בעצמנו רצו להפוך לחיילים טוטאליים כאלה, שיודעים רק ללחום ולציית למוח האדון, ואינם מכירים שום דבר חוץ מזה ומעבר לזה. אבל קרוב לוודאי שצבי צודק יותר, אם כי מהותית ומשמעותית, אולי אין כל כך הבדל.

בסדרה השלישית של הלימוד, שהיתה כבר בשנות ה90, שמעתי על ההתקדמות שכבר קיימת בתחום הפיתוחים האלה, שכמו יְדָעים אחרים שמשוחררים אל העולם, תפורסם בוודאי ביום מן הימים ותוצג כ'משהו חדש' כשהמחקרים האמיתיים כבר יהיו הרבה מעבר לזה. כך היה תמיד, וכך עדיין הדברים גם בעידן האינטרנט (גם הוא עצמו, סוג של ידע ששוחרר לעולם הרבה שנים אחרי שכבר היה באמת).
"בסופו של דבר", כתב לי צבי, "כשהאדם יצא עם הידע שהוא מפתח כיום לשוק החופשי של החלל, הוא ייהפך למכבי תל-אביב-כדורסל של עולם החייזרים. מאבק הכוכבים יבואו השחקנים הזרים שלו.
אולי אנחנו האחרונים שיכולים להפריע לו".

 

Armies of absolute soldiers

From the star dust , full of islands of perception, consciousness and thought scattered-wandering in the universe, armies are also created.
The armies roam the depths of the universe, until they are found by "masters" with complex minds that are similar to the human mind and even more complex than it, or 'superior' entities which harness them to their service.

The fighters of these armies do not feel any belonging to the territories they fight in, they have no ideological commitment or any emotional connection to those environments, but on the other hand their obedience is absolute and they only know how to obey and fight, and they have nothing outside of that. These fighters are total fighters.
חפא told us about them mainly in the second series of the study, and then he revealed to us that even in the real research they try to mobilize the alien energy, which is everywhere around us, to the services of masters who are in the human world on earth, to organize it in the form of armies that will serve them in whatever they desire, on Earth and beyond.

When I wrote Zvi about this, he wrote to me that he had already thought of these things during the 'early recruitment' that we were recruited to, as if in a dream, when we were children. He also wrote to me that he met other people abroad, who vaguely remember recruitments like these that took place in the places where they grew up. Strangely, some of the people remembered a foreign language that was spoken at the recruitments, and the words they remembered sounded like Hebrew words to Zvi.
Zvi always thought that as children, who are still in a stage of appropriate mental freshness, they wanted to train us to be such alien recruiters, to gather around us, with the "magnetic power of the body's aura" the stardust that would absorb through our bodies the command of the masters in wars that we ourselves would not understand what we were doing In them, if we even know that we are participating in them.
Of course, we won't ask for a salary either.

The third series of the study, which was already in the 90s, I heard about the progress that already exists in the field of these developments, which, like other knowledge that is released to the world, will surely be published one day and presented as 'something new' when the real research will already be far beyond that. That's how it's always been, and that's how things still are even in the age of the Internet (also itself, a type of knowledge that was released to the world many years after it actually existed).
"In the end," Tzvi wrote to me, "when man goes out with the knowledge he is currently developing into the free market of space, he will become the Maccabi Tel Aviv-Basketball of the alien world. From the dust of the stars will come his foreign players.
Maybe we are the last ones who can disturb him."

אבני שיש טהור

למרות שחפא הזהיר אותנו, נפלנו רובנו בפח האבחנות.
חשבנו שאנחנו מבינים את מה שאנחנו רואים, ומה שאנחנו רואים בעולמות זהה למה שאנחנו מכירים.
חברים עשו הגדרות, הבדילו למשל בין "היצורים הקטנים" או "בודדי התאים" ל"גדולים ומורכבים", ויצרו מודלים של תיאור התנהגות, עיקוב ו'מחקר' של מה שהם כינו 'מערכות החיים' שבעולמות, וחלק מאיתנו היו בטוחים שהם רואים בעולמות חיים אנושיים של ממש, חברוֹת של בני אדם מקבילים ואפילו נתנו שמות לחיים ולערים שלהם. הם דימו שיש להם חברים שם, ואפילו אהובות ונשים. היו אחדים שהשתקעו בעולמות כל כך, עד שקשה היה להוציא אותם משם. הם היו מוכנים לגור שם לנצח. חפא וכמה מעטים שהבינו את הטעות, עבדו קשה במשך שבועות כדי לנער את כולם ולגרום להם להביט בדברים בחזרה בפרופורציות. אני לא בטוח שלגבי כולם, הם הצליחו.
כאשר התפכחנו רובנו מן השכרון שלאחר הגילוי, או דומה היה שהתפכחנו, באו השאלות: "מה נעשה עם זה, מה זה יועיל לנו?" בייחוד לאחר שהבינו החברים, שאין ערך בהגדרות שלנו, ובכל נסיון לטפל בדברים מן העולמות בדרך שבה אנחנו מטפלים בדברים, בכל הדברים מן החיים המוכרים לנו, והמצוקה גברה לאחר שהבנו, ששום דבר בחיים שלנו לא השתנה למעשה מרגע שחפא גילה לנו את עולמות החיים, הראייה לא הוסיפה לנו יכולת והתברר לנו שבכל מקרה, אנחנו לא נוכל להיות בעולמות האחרים, לחמוק מן המעגלים שלנו, המוכרים והצרים. תמיד נישאר בהם.
גם העובדה שאף אחד לא מסוגל לראות את הדברים כשחפא לא נמצא, די תסכלה.
היתה הרגשה שכל זה, לגבינו, הוא בסופו של דבר "מסך אויר גדול" כפי שביטא זאת אחד החברים.

בסופו של דבר הגיע הרגע שבו היה מי ששאל את חפא "בשביל מה אתה מראה לנו את כל זה?"
תשובתו של חפא נשמעה באותם ימים מתסכלת הרבה יותר.
אך על כל בפעם אחרת.

עולמות

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד קָטָן חָשַׁבְתִּי שֶׁעוֹלָמוֹת הֵם שָׁמָּה, מֵעֵבֶר. מֵעֵבֶר לַקָּצֶה שֶׁל הַשָּׂדֶה, מֵעֵבֶר לַסּוֹף שֶׁל הָרְחוֹב שֶׁאֵינֶנּוּ נִגְמַר, מֵעֵבֶר לְקַו הָאֹפֶק.
תָּמִיד בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי כֹּחַ, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי עוֹד קָטָן וּפוֹחֵד לָלֶכֶת עַד לְשָׁם לְבַדִּי, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מִתְעַצֵּל.
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לֹא הָלַכְתִּי אֵלֵיהֶם, הָיוּ בָּאִים אֵלַי מִשָּׁם.
כְּשֶׁגָּדַלְתִּי קְצָת, חָשַׁבְתִּי, וְחָשְׁבוּ עוֹד, שֶׁעוֹלָמוֹת הֵם מַקְבִּילִים, וּבִגְלַל זֶה אֲנַחְנוּ לֹא פּוֹגְשִׁים בָּהֶם לְעוֹלָם וְלֹא נִפְגֹּשׁ, כִּי כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים, לְעוֹלָם אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים בְּקַו יָשָׁר, וְקַוִּים יְשָׁרִים מַקְבִּילִים לְעוֹלָם לֹא יִפָּגְשׁוּ.
עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ בְּכָל זֹאת, בָּאִים אֵלַי מִשָּׁם.
אַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי, שֶׁיֵּשׁ אוּלַי מִקְרִים, שֶׁבָּהֶם הַקַּוִּים הַיְּשָׁרִים לֹא כֻּלָּם מַקְבִּילִים, וְיֵשׁ שֶׁקַּוִּים חוֹצִים אֶת מַסְלוּלָם שֶׁל הַקַּוִּים הָאֲחֵרִים, וְכָךְ קוֹרָה שֶׁאֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בָּעוֹלָמוֹת הַשּׁוֹנִים נִפְגָּשִׁים.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁבָּהֶם הָעוֹלָמוֹת נִפְגָּשִׁים, הֵם מְקוֹמוֹת קְבוּעִים. "פִּתְחֵי עוֹלָמוֹת" קָרָאתִי לָהֶם, וְאַחַר כָּךְ גַּם "נְקוּדוֹת עוֹצְמָהּ". אַחַר כָּךְ אָמַר לִי מִישֶׁהוּ, שֶׁהַפְּתָחִים הָאֵלֶּה, הֵם אֵינָם דַּוְקָא בֶּחָלָל אֶלָּא בַּזְּמָן, וְהַמִּפְגָּשִׁים שֶׁבֵּין הָעוֹלָמוֹת נִקְרָאִים "שְׁעוֹת עוֹצְמָהּ".
וְאָז בָּא אִישׁ, שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי וְאֶת הַחֲבֵרִים הָאֲחֵרִים לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת כְּשֶׁהֵם נוֹכְחִים בָּנוּ וְאִתָּנוּ, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה. "צָרִיךְ רַק לְהָסִיר אֶת הַכִּסּוּי שַׁעַל הַמֹּחַ, הַחוֹסֵם אֶת דַּרְכָּהּ שֶׁל הָרְאִיָּה" אָמַר הָאִישׁ. דֶּרֶךְ נוֹכְחוּתוֹ הֵבַנּוּ, שֶׁאֵין צוֹרֵךְ לִנְסֹעַ לְשׁוּם מָקוֹם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת, וַאֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁאֵלֶּה שֶׁבָּאִים מֵהֶם, הֵם לֹא בֶּאֱמֶת בָּאִים, הֵם תָּמִיד נִמְצָאִים, עִם עֲרֵיהֶם וְאַרְצוֹתֵיהֶם, וְאוּלַי אֲנַחְנוּ אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּיְּקוּם שֶׁלָּהֶם, מְכֻסֵּי עֵינַיִם, עִוְּרִי אֶצְבַּע.
אַחַר כָּךְ הָאִישׁ הִשְׁאִיר אוֹתָנוּ לְבַד, לְהִתְרַגֵּל וְלִלְמֹד לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת וְאֵת חַיֵּיהֶם לֹא רַק בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִמְצָא, אֶלָּא כָּל הַזְּמַן, וּבְכָל מָקוֹם. מֵהַלִּמּוּד הַזֶּה, לֹא חָדַלְתִּי עַד הַיּוֹם.

*****
בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מַרְאֵה לָנוּ אֶת הָעוֹלָמוֹת וְאֶת הַחַיִּים שֶׁבָּהֶם, הֵבַנְתִּי, מִתּוֹךְ כָּךְ, הַרְבֵּה דְּבָרִים עַל חַיַּי שֶׁהָיוּ קוֹדֵם, וְגַם עַל הַשְׁלָכוֹת הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ בָּהֶם עַל חַיַּי שֶׁבַּזְּמַנִּים אֲחֵרִים. פֵּרַשְׁתִּי אֶת הַיַּלְדוּת שֶׁלִּי בְּאוֹר חָדָשׁ, וְגַם אֶת סוֹף הַיַּלְדוּת.
הֵבַנְתִּי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַצְּהֻבָּה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּאֵזוֹר מֶרְכַּז הַיְּקוּם, הִיא שֶׁשָּׁלְחָה אֵלִי, אוּלַי בִּבְלִי דַּעַת, אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ, הַמַּקִּיפִים אוֹתָהּ, כִּקְרִיאַת מְצוּקָה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי וַאֲנִי לֹא מֵבִין גַּם הַיּוֹם, אוּלַי רַק מְנַחֵשׁ מִסִּפּוּרֵיהֶן שֶׁל שְׁמָשׁוֹת מַקְבִּילוֹת, פֵּרַשְׁתִּי אֶת קְרִיאַת הַמְּצוּקָה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת וְהֵבֵאתִי עַל עַצְמִי דְּבָרִים לֹא נְעִימִים, וְרַק עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין מֵאֲנָשִׁים שֶׁגָּדְלוּ לְיַד מֶרְכַּז הַיְּקוּם שֶׁלָּהּ וְהֵם וְעִסְקֵיהֶם נִמְצָאִים כָּעֵת בְּכִפַּת הָרָקִיעַ עַל אֵיזֶה שְׂדוֹת עוֹצְמָהּ מְסֻכָּנִים עָלִיתִי, כַּאֲשֶׁר הַחַיִּים שֶׁמִּסָּבִיב לִי נַעֲנוּ לִקְרִיאוֹת הַחַיִּים שֶׁמִּסָּבִיב לָהּ וְהֵבִיאוּ אוֹתִי לָבוֹא וְלַעֲבֹד בְּמֶרְכַּז הַיְּקוּם שֶׁל הַשַּׁלִּיטִים, לָתֵת לְמַעֲנָם אֶת אֶנֶרְגְיוֹתַּי מִתּוֹךְ מַחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי הַשַּׁלִּיט.
וְאוּלַי כָּאן רֵאשִׁית כֹּל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא הִסְתַּיְּמוּ.

אם הכרישים היו אנשים

(תרגום קצר לברטולד ברכט)

"אילו הכרישים היו אנשים" שאלה את האדון ק. ביתה הקטנה של המארחת שלו, "האם הם היו נחמדים אל הדגים הקטנים?"
"בוודאי", אמר.
"אילו הכרישים היו אנשים, הם היו מרשים לדגים הקטנים לבנות להם בים תיבות ענקיות, ובתוכן שפע של דברי מזון, גם צמחים, גם בעלי חיים. הם היו דואגים שבתיבות האלה יהיו תמיד מים רעננים, ובכלל היו מזמנים אמצעי תברואה שונים. למשל, אם דג קטן אחד היה נפצע בסנפיר, מיד היתה מוכנה בשבילו תחבושת, כדי שלא ימות לכרישים בטרם עת. כדי שהדגים הקטנים לא יהיו מדוכאים, היו עושים להם מפעם לפעם חגיגת מים גדולה, שכן דגים קטנים עליזים טעמם טוב יותר משל דגים קטנים מדוכאים.
"כמובן, גם בתי ספר היו בתיבות הענקיות. בבתי הספר האלה היו הדגים הקטנים לומדים איך לשחות בתוך לועות הכרישים. הם היו צריכים, למשל בגיאוגרפיה, לדעת איפה יוכלו למצוא את הכרישים הגדולים נחים בעצלתיים. העיקר, כמובן, היה החינוך המוסרי של הדגים הקטנים. הם היו לומדים שהמעשה הגדול והנעלה והיפה ביותר הוא כאשר דג קטן מקריב את עצמו בשמחה, ושהם כולם צריכים להאמין לכרישים בכל, כאשר הם אומרים שהם דואגים לעתיד יפה. את הדגים הקטנים היו מביאים להבין, שעתיד יפה זה מובטח להם רק אם ילמדו לציית. מכל הנטיות הנחותות, המטריאליסטיות, המרקסיסטיות, האגואיסטיות, היו הדגים הקטנים צריכים להיזהר, ולהודיע לכרישים מיד כאשר באחד מהם עולה נטייה כזאת.
"לו היו הכרישים אנשים, כמובן שהם היו עורכים ביניהם מלחמות, במטרה לכבוש תיבות עוינות ולהכניע דגים קטנים עוינים. את המלחמות הם היו נותנים לדגים הקטנים שלהם לנהל. הם היו מלמדים את הדגים הקטנים, שבינם לבין הדגים הקטנים של הכרישים האחרים, יש הבדל רב. הדגים הקטנים, כך היו מכריזים, הם כידוע אילמים, אבל בשפות שונות לגמרי, ובלתי אפשרי שיוכלו להבין אחד את השני. לכל דג קטן, אשר היה הורג במלחמה דג קטן אחר שכנגדו, דג קטן אויב, ששותק בשפה אחרת, היו מעניקים סיכת מסדר קטנה עשויה ירוקת, ובשם גיבור היו מכתירים אותו.
"אילו הכרישים היו אנשים, היתה להם באופן טבעי אמנות. היו תמונות יפות, שבהן היו שיני הכרישים נצבעים בצבעים נפלאים, לועותיהם היו מתוארים כגנים של תענוג טהור, שאפשר להשתעשע בהם תוך התענגות עילאית. בתיאטראות שמתחת לים, היו מראים כיצד דגים קטנים אמיצים שוחים בהתלהבות בתוך לועות הכרישים, והמוזיקה היתה כל כך יפה, שלצליליה, בראש התזמורת, היו הדגים הקטנים זורמים, שקועים בחלומם ובמחשבות הנעימות ביותר, פנימה אל תוך לועות הכרישים.
"גם דת היתה, אילו הכרישים היו אנשים. הם היו מלמדים, שהדגים הקטנים התחילו את חייהם רק בבטן הכרישים. אגב כך היה נפסק, לו הכרישים היו אנשים, שכל הדגים הקטנים, כפי שהמצב כעת, הם שווים. אחדים מהם היו נעשים בעלי משרות, והם היו מצווים על האחרים. כמה מהם היו מורשים אפילו לטרוף את הקטנים. זה היה רק נוח לכרישים, שלעתים קרובות יותר יזדמנו להם חתיכות יותר גדולות לטרף. והדגים הקטנים הגדולים יותר, בעלי העמדה, היו דואגים לסדר אצל הדגים הקטנים, מורים, פקידים, מהנדסים של תיבות וכו'. בקיצור, רק תרבות היתה, אילו הכרישים היו אנשים."

פגישות

פגישתי המחודשת עם חפא התחילה סדרה חדשה של לימוד ועיסוק בעולמות המקיפים את עולם בני האדם, אשר בגלל אי הידיעה להסבירם, בגלל המגבלה – אותו מצב של קיבולת מוח האדם, כפי שמסביר זאת חפא, נוטים לקרוא להם עולמות של 'חייזרים'.

בסדרה הזאת השתתפו אנשים אחרים, שחפא הכיר וצירף, אני לא יודע מאין. רק סטולי הגנוב שרד מלבדי מן החבורה הקודמת, אבל הוא התעצל בדרך כלל להגיח מן החדרים שלו, ולא היה בא כמעט. צבי כבר היה באמריקה, ומפעם לפעם סיפרתי לו במכתבים על מה שקורה. היתה לו על הדברים דעה, שברבות הימים נוכחתי שהיא צודקת.

אופי הלימודים היה קצת אחר.

מאחר שהפרוייקט של חפא, הכחול ושלנו לחיבור העולם לאינטרנט הגלקטי כבר אינו בידינו, הרשות הגלקטית גנבה אותו ושותפיה בכדור הארץ הם כעת אנשים אחרים, שהם גם המעטים שאמורים ליהנות ממנו, שלא כמו בתכנית המקורית שלנו שנועדה לחבר את כל העולם, צריכים כל האחרים, כל בני האדם האחרים, להיזהר מפני קבוצת האנשים האוחזת את הידע.

קבוצת האנשים הזאת, כך הסתבר, מסוכנת הרבה יותר מקבוצת האנשים הישנה, המפחדת מחייזרים אך לא יודעת עליהם הרבה, זאת הקבוצה שהיה לנו עסק איתה בשנות ה70, בזמן הסדרה הראשונה (ועדיין גם היא נמצאת איפושהוא).

מן הקבוצה החדשה צריכים צריכים להיזהר אלה האוחזים בידע בעצמם, עוד מלפני שעבר לידיים אחרות. אלה הזוכרים, כולל חפא, וכל האנשים המכירים אותו, כולנו היינו צריכים להסתדר בעולם, שבו יתכן ואנחנו יודעים יותר מדי.

חפא היה אומר:

"ישנם אלה שרואים, ישנם אלה שלא רואים, ישנם אלה שמסוגלים להראות, בנוכחותם האחרים רואים, בלי נוכחותם, לא. זה לא אומר שהם עצמם רואים."

חפא ראה, והיה מסוגל גם להראות, הוא היחיד שהכרתי שהיו לו שני הדברים.

סיפרתי כבר, שבזמן הסדרה הראשונה, של חבורת המחץ, היינו רק בנוכחותו רואים את החייזרים, החיים.

הסדרה החדשה נועדה ללמד אותי, כמו גם מכריו האחרים של חפא, איך לראות לבד, ולהראות.

משום כך, חלק מהפגישות נערכו בלי שחפא עצמו השתתף בהן.

היו פגישות שבהן לא ידענו מראש על מהות המשימה.

ואפילו פגישות שלא ידענו מלכתחילה שהן פגישות. לקח לי זמן לזהות מי הם האנשים ששייכים לחבורת חפא החדשה, ולהבין שפגישתי איתם אינה מקרית.

חלק מהאנשים שבחבורה החדשה היו מן הסוג השלישי, אלה שמסוגלים להראות, למרות שאינם רואים. למעשה, כל פגישה מן הפגישות שהודעה עליהן לא נמסרה מראש, התחילה במקום שבו אחד מאלה נכח. לפני שאחד מהם הגיע, זאת לא היתה פגישה.

המהות של הכל היתה ללמוד לבד, להבין דבר מתוך דבר, תוך כדי כך שאנחנו שומרים על היכולת להיות בקשר עין-מחשבה-תחושה עם האחרים, לעזור ולהיעזר בהם במידת הצורך.

במהלך הפגישות האלה הבנתי עד כמה החיים נמצאים בכל מקום.

"כדור הארץ מופגז בהם 24 שעות ביממה, כי הם באים מאבק הכוכבים" אמר חפא.

"אין להם כח כיחידים, אך בהצטברויות שלהם שקורות כל רגע, הם משפיעים על העולם, ומשפיעים על כל דבר שקורה. מכיוון שבני האדם אינם יכולים לראות אותם, הם אינם מסוגלים לתכנן שום דבר, למעשה".

אירועי השנים הבאות הראו לי עד כמה הדבר נכון.

לימודי הסדרה החדשה היו משופעים בהליכות מאומצות, תרגילים לחיזוק הראייה והזכרון, שהביאו אותי להבין עד כמה שצבי צדק בדברים שכתב לי.

הגעתי לדברים שחפא לא אמר לנו, ואולי גם לא ידע. ואולי העדיף שאגלה אותם לבד.

צבי אמר ש"חפא מציג את העולם לפני שהוא הגיע כעולם בתול מבחינת הקשרים של בני אדם עם חייזרים של האינסטנציות הגבוהות. לא רק שהעולם לא היה בתול, גם אנחנו לא היינו בתולים".

בשלב מסויים הבנתי, יותר נכון נזכרתי.

הדברים היו כבר מקטנות, מאז הגיוס המוקדם, אם לא מקודם.

מאז, אני, ועוד אחרים, מי ידע כמה, עובדים בשביל איזו מערכת שהיא מחוץ לעולם האנושי, או שההכרה האנושית קטנה מכדי היכולת לתאר אותה, להבין אותה באמת.

את מיטב שנותי ואנרגיותי, כך הבנתי פתאום, נתתי בשביל עבודה שאינני יודע מהי.

עם השנים מצטרפים אותות לאותות, סימנים לסימנים, קשרים לקשרים ועדיין אין בידי המפה המלאה. אולי גם לא תהיה.

אני רק מבין כמה עצומה ההשקעה שהשקעתי בדברים, וכמה עוצמה יש בהם.

אך אינני יודע אם יש בשליטתי ולו פרומיל אחד של שליטה בעוצמה הזאת, ומה היה או יהיה שכרי.

אף אחד, ויש עוד כמוני שעבדו בדברים האלה, מגוייסים במודעותם ויותר שלא במודעותם, אינו יודע מתי יקבל את שכרו, ואם בכלל.

האם יש חייזר שמאלני? (הרהורי ביניים)

עוד שלושה חודשים, וכבר ארבע שנים אני פה.
ובכל הזמן הזה זגזגתי בין נסיון לגעת בהתנסות, שהיא ייחודית ומעטים חדרו אל תוכה ממש, לבין נסיון לומר אמירה חברתית, או להתחבר אל המצב החברתי בארץ.
שני הדברים הם אני.
הדרך שהלכתי בה, מצד אחד, שרק על חלקה הקטן סיפרתי, והרבה מזה במשלים, מטאפורות והסטוריה אלטרנטיבית, ונראה שלא הרבה כאן התנסו בה ויכולים להבין על מה אני מדבר, אבל היא חלק ממה שבלעדיו אין הסבר למה שאני, לבחירות שעשיתי ולא עשיתי, לCV השלם שלי, אבל אולי אין מלים שיכולות להסביר את ההתנסות שלי ושל המעטים שסיפרתי עליהם מעט. בלית ברירה כיניתי את זה "חייזרים", מילה שלא אהבתי כל כך.
ומצד שני, הנסיון להיות רלוונטי, לתקשר עם מה שהוא חשוב לציבור רחב של אנשים, העולם, שפה ושם, נגיד את זה כך, נוגע גם בי.

הרהרתי אתמול בכך, שכמו הדת, כמו גם הניו אייג', העיסוק בחייזרים יש בו משהו מנוגד לכל מה שקשור לשינוי חברתי.
ובציבור הולכת ומתגבשת ההכרה, שדרוש שינוי חברתי. יש קריאה שבייחוד בימים האלה, שהם גם ימי "עצמאות ה60" וגם נחשפה בהם עוד פרשת שחיתות של אולמרט והמיליונרים האמריקאים, הולכת ומתחזקת, לציבור, לקחת את גורלו, לדרוש את עצמאותו מאלה המחזיקים את המדינה – 19 המשפחות העשירות וכל מיני "חייזרים" במובן המטאפורי, החיים בחוץ לארץ וקובעים בהונם את גורל המדינה. יש כל הזמן תביעה וציפיה למהפכה.
ואחת הסיבות שהמהפכה מתעכבת, ושעמישראל מעולם לא עשה מהפכה, היא המסורתיות של רוב האנשים. יש מעט 'חילונים' אמיתיים. רוב האנשים קמים בבוקר ומברכים את אלוהים, ואחר כך, מי ילך ויהרוס את הסדר הקיים, שבאיזה מקום, 'אלוהים הרי רצה אותו', (ובניואייג'ית: אם העולם הוא אחלה כל כך, מדוע לשנות אותו?) ובאיזה מובן רוב האנשים בסופו של דבר חסרי אונים וקטנים, ומטילים את התיק על איזה ישות שקשה להוכיח אותה. אלוהים (חייזר העל) או חייזרים.
ומצב זה הוא נוח מאד לבעלי ההון, התאגידים ושאר השולטים בחיינו. כך לא נקום ונפיל את התיק עליהם. כך אין מצב שנתארגן, דתיים כחילוניים, ימנים כשמאלנים, הומואים כסטרייטים, וכו', ונתבע מהם ככח, להשיב לנו את חיינו.

אבל גם העיסוקים הבורגניים הקטנים משרתים את ה"חייזרים" המטאפורים.
כדי לעשות מהפכה, צריך להיות מורעב ממש, להיות מישהו שאין לו מה להפסיד.
ולכולנו יש את הקפה בבוקר, וכמובן שלכל מי שקורא אותי כעת יש את האינטרנט. ואת המוסיקה ברדיו (אני גם הסטוריון מצעדים, לא?)
ויש את הספרות, האמנות, וכל הדברים האחרים שבלעדיהם הפרט הקטן הבורגני נכנס לקריז. כל אחד וההתמכרויות שלו, שמחזירות לו ולו חלקית את האיזון, ההרגשה שדופק העולם ממשיך לפעום כסדרו.

בהסטוריה האלטרנטיבית הלכתי בפוסטים רבים על הקו שבין העולמות.
לרגעים הצטרפתי למהפכה של המותווים המורעבים נגד החייזרים השולטים בעולם ועוזריהם, ולרגעים נמלטתי משם אל מסע אסקפיסטי בעולמות החייזריים שבהם עבר גם איזשהו חלק אמיתי מחיי.
ולא פעם היתה לי הרגשה שכל ההדבקה הזאת שאני עושה בין מהפכה לחייזרים במובן העמוק שאני ניסיתי לחתור אליו (אמרתי כבר שלא אהבתי אף פעם את המלה חייזרים, אך התרגלתי אליה) היא מלאכותית, ולשני העולמות אין בעצם דבר משותף אחד עם השני.

ויש בי חלק שמצפה למהפכה.
וחלק שתמיד דואג מה יהיה עם החייזרים, מי ישמור על החייזר שבי, במאבק האנושי.
גם על החייזרים צריך לשמור. על הדברים שבעיני הרוב, הם אולי 'קטנים', 'לא רלוונטים'. על היחידים. האם יש במהפכה מקום ליחידים?
ויש גם אנשים זיג זג. לא רק ילדים.
ואולי בשמירה על הייחודי-היחידי מתממש התפקיד החברתי שלי.

איך בכל זאת השמטה-התוויה משרתת השמדה (וגם על הצפירה)

הרבה מאד זמן אני מתאפק שלא להתייחס כאן לשורת השמצות מתוחכמות ורמיזות, בעיקר באתרי 'רשימות' ו'הארץ' למצב אי שפיותי הנפשית כביכול, שנעשות ע"י חירצופים וכל מיני 'מגיבים עלומי שם'.
רמזים שלא פסקו להופיע גם היום, היום שבו הממשלה הכריזה שעלינו לזכור את השואה.
אני גם לא רוצה לקשור קשר של גזירה שווה בין ההשמטה וההתוויה בפרופיל 21 הקיימות בארץ לבין דברים שמדובר בהם היום. זה מתאים לחרצוף הדפוק שלי.
אולם בכל זאת, אחרי דברים שהופיעו בתגובות אצל מוטי סגרון ברשימות, בעצם היום הזה, אני לא יכול להתאפק.

כי יש קשר בין השמטה-התוויה 'נפשית' בעיקר על כל המשתמע ממנה לבין אידיאולוגיות של עליונים ונחותים, שווים יותר ושווים פחות, ומה שצריך לעשות לגבי אנשים אלה בחברה.

וכך כתבתי אצל סגרון (תיכנסו בהזדמנות לציורים שלו, משגעים, אם כי לא עם כל דבריו אני מסכים) ובהרחבה: מה שנעשה לי מהוווה דוגמה שאמנם לא נרחיק לכת בהשוואה שלה, כי זה עוד רחוק ממה שהיה שם (למרות שהרעיונות נגד מושמטים מקטינים באי אלו מילימטרים את המרחק) – כשמה שקורה פה הוא ש"המעריץ" חוזר על עצמו שוב ושוב בטענות או רמיזות שיש לי פרופיל 21 נפשי, ופרופיל 21 נפשי = אדם לא שפוי. וכשמכריזים על מישהו כלא שפוי נפתחת הדרך לאי לגיטימציה חברתית שלו (שזה דבר שלכשעצמו צריך לתקן, גם לגבי מי שהוא באמת נפגע נפש, והעובדה שנפגעי נפש אמיתיים הקיימים ביננו צריכים להסתיר את פגיעתם היא אות קלון לחברה).
הכרזת 'לא שפוי' במציאות שלנו זו קודם כל סתימת פה – צמצום זכות ומרחב הדיבור שלי, אמנם בשיטות המודרניות אני, או כל אחד אחר ששפיותו 'הושמה בסוגריים', יכול לדבר כאוות נפשי, אבל רמת ההקשבה אלי תרד ודברי יילקחו באפס רצינות, ואח"כ בתור שלב שני זה גורם להתרחקות מן המסומן (אני או מישהו אחר) עד כדי בידודו החברתי/אינטרנטי = הכנסתו לסוג של גטו. ותאמינו לי שזה סוג של גטו. לא ורשה, אבל קשה.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי כמה מה'ציבור השקט' כאן – כותבי וקוראי רשימות (וגם ישראבלוג או כל מקום אחר) שלא תמיד מגיבים, קונה את ההשמצות המתוחכמות-מרומזות שמפוזרות כאן נגדי, וכמה מכירים אותי כשלעצמי או את הבלוג שלי יותר ממה שהם מכירים את החרצוף שיצר לשם שלי תדמית של דפוק שכל הזמן חוזר על אותו נושא. זה ממש לא אני אבל מי יודע את זה?

אז זה דווקא גורם לי לחזק את ראייתי את עצם המצאת הסימון הנפשי (שכידוע כלל וכלל לא משקף רק מקרים פסיכיאטריים-נפשיים אבל אין זה משנה בעצם) בפרופיל 21 (לפחות בשנים שאי אפשר היה להסתיר את זה) ככלי שנועד להדרה-גטואיזציה חברתית, ניכור שמי שנמצא בו גם המוטיבציה שלו בכל מיני תחומים בחיים יורדת = השמדה, אמנם שקטה, ומי יודע כמה כבו בדרך זו, אם לא בשנים האחרונות, אז בשנים שלפני זה.

ושוב, לא במיליונים, אבל האידיאולוגיה מאחורי הדברים, שבשמה ובשליחותה פועל החרצוף, שהוא בסך הכל שליח של אלה שמיישמים אותה יום יום לגבי אנשים בכל תחום של החיים, לא כל כך שונה.


ובנושא אחר ובאותו עניין:
יום השואה הוא יום קשה. זה ידוע. יום שזכרונות עולים בו, חרדות קיומיות וחרדות אחרות.
יש אנשים שצפירה, כל צפירה, מזכירה להם מלחמה. היום, בביתי, התרחשה סצינה מיותרת לגמרי בשל חרדה שהצפירה הזאת גרמה.
אז הגיע הזמן להגיד:
אנשים מתייחסים לשואה מספיק ברצינות ובכובד ראש, גם בלי הצפירה הזאת ולדעתי היא מיותרת, והגיע הזמן לבטל אותה.
חוץ מזה שהצפירה היא סוג של אקט פשיסטי שבו הממשלה-המדינה (היודעת יפה איך לשדוד את כספי ניצולי השואה ובכלל לזרוק לעזאזל את החלשים וגם עאלק 'לשקם' נכים ) מתערבת ושמה את עצמה בין הפרט לבין הזכרון שלו, והמחשבות שלו, וקובעת לי איך אני אחשוב ואתייחד עם זכר אלה שנספו בשואה, היא גם מעלה את מפלס המתח והעצבים, שגם ככה הוא גבוה, ואולי צריך לשמור אותה ליום שבאמת יזדקקו (שגם הוא, רבים מעריכים, לא רחוק).
ואותו דבר, אגב, אני חושב גם לגבי יום הזכרון.

וחג פועלים שמח.