אם הכרישים היו אנשים

(תרגום קצר לברטולד ברכט)

"אילו הכרישים היו אנשים" שאלה את האדון ק. ביתה הקטנה של המארחת שלו, "האם הם היו נחמדים אל הדגים הקטנים?"
"בוודאי", אמר.
"אילו הכרישים היו אנשים, הם היו מרשים לדגים הקטנים לבנות להם בים תיבות ענקיות, ובתוכן שפע של דברי מזון, גם צמחים, גם בעלי חיים. הם היו דואגים שבתיבות האלה יהיו תמיד מים רעננים, ובכלל היו מזמנים אמצעי תברואה שונים. למשל, אם דג קטן אחד היה נפצע בסנפיר, מיד היתה מוכנה בשבילו תחבושת, כדי שלא ימות לכרישים בטרם עת. כדי שהדגים הקטנים לא יהיו מדוכאים, היו עושים להם מפעם לפעם חגיגת מים גדולה, שכן דגים קטנים עליזים טעמם טוב יותר משל דגים קטנים מדוכאים.
"כמובן, גם בתי ספר היו בתיבות הענקיות. בבתי הספר האלה היו הדגים הקטנים לומדים איך לשחות בתוך לועות הכרישים. הם היו צריכים, למשל בגיאוגרפיה, לדעת איפה יוכלו למצוא את הכרישים הגדולים נחים בעצלתיים. העיקר, כמובן, היה החינוך המוסרי של הדגים הקטנים. הם היו לומדים שהמעשה הגדול והנעלה והיפה ביותר הוא כאשר דג קטן מקריב את עצמו בשמחה, ושהם כולם צריכים להאמין לכרישים בכל, כאשר הם אומרים שהם דואגים לעתיד יפה. את הדגים הקטנים היו מביאים להבין, שעתיד יפה זה מובטח להם רק אם ילמדו לציית. מכל הנטיות הנחותות, המטריאליסטיות, המרקסיסטיות, האגואיסטיות, היו הדגים הקטנים צריכים להיזהר, ולהודיע לכרישים מיד כאשר באחד מהם עולה נטייה כזאת.
"לו היו הכרישים אנשים, כמובן שהם היו עורכים ביניהם מלחמות, במטרה לכבוש תיבות עוינות ולהכניע דגים קטנים עוינים. את המלחמות הם היו נותנים לדגים הקטנים שלהם לנהל. הם היו מלמדים את הדגים הקטנים, שבינם לבין הדגים הקטנים של הכרישים האחרים, יש הבדל רב. הדגים הקטנים, כך היו מכריזים, הם כידוע אילמים, אבל בשפות שונות לגמרי, ובלתי אפשרי שיוכלו להבין אחד את השני. לכל דג קטן, אשר היה הורג במלחמה דג קטן אחר שכנגדו, דג קטן אויב, ששותק בשפה אחרת, היו מעניקים סיכת מסדר קטנה עשויה ירוקת, ובשם גיבור היו מכתירים אותו.
"אילו הכרישים היו אנשים, היתה להם באופן טבעי אמנות. היו תמונות יפות, שבהן היו שיני הכרישים נצבעים בצבעים נפלאים, לועותיהם היו מתוארים כגנים של תענוג טהור, שאפשר להשתעשע בהם תוך התענגות עילאית. בתיאטראות שמתחת לים, היו מראים כיצד דגים קטנים אמיצים שוחים בהתלהבות בתוך לועות הכרישים, והמוזיקה היתה כל כך יפה, שלצליליה, בראש התזמורת, היו הדגים הקטנים זורמים, שקועים בחלומם ובמחשבות הנעימות ביותר, פנימה אל תוך לועות הכרישים.
"גם דת היתה, אילו הכרישים היו אנשים. הם היו מלמדים, שהדגים הקטנים התחילו את חייהם רק בבטן הכרישים. אגב כך היה נפסק, לו הכרישים היו אנשים, שכל הדגים הקטנים, כפי שהמצב כעת, הם שווים. אחדים מהם היו נעשים בעלי משרות, והם היו מצווים על האחרים. כמה מהם היו מורשים אפילו לטרוף את הקטנים. זה היה רק נוח לכרישים, שלעתים קרובות יותר יזדמנו להם חתיכות יותר גדולות לטרף. והדגים הקטנים הגדולים יותר, בעלי העמדה, היו דואגים לסדר אצל הדגים הקטנים, מורים, פקידים, מהנדסים של תיבות וכו'. בקיצור, רק תרבות היתה, אילו הכרישים היו אנשים."

פגישות

פגישתי המחודשת עם חפא התחילה סדרה חדשה של לימוד ועיסוק בעולמות המקיפים את עולם בני האדם, אשר בגלל אי הידיעה להסבירם, בגלל המגבלה – אותו מצב של קיבולת מוח האדם, כפי שמסביר זאת חפא, נוטים לקרוא להם עולמות של 'חייזרים'.

בסדרה הזאת השתתפו אנשים אחרים, שחפא הכיר וצירף, אני לא יודע מאין. רק סטולי הגנוב שרד מלבדי מן החבורה הקודמת, אבל הוא התעצל בדרך כלל להגיח מן החדרים שלו, ולא היה בא כמעט. צבי כבר היה באמריקה, ומפעם לפעם סיפרתי לו במכתבים על מה שקורה. היתה לו על הדברים דעה, שברבות הימים נוכחתי שהיא צודקת.

אופי הלימודים היה קצת אחר.

מאחר שהפרוייקט של חפא, הכחול ושלנו לחיבור העולם לאינטרנט הגלקטי כבר אינו בידינו, הרשות הגלקטית גנבה אותו ושותפיה בכדור הארץ הם כעת אנשים אחרים, שהם גם המעטים שאמורים ליהנות ממנו, שלא כמו בתכנית המקורית שלנו שנועדה לחבר את כל העולם, צריכים כל האחרים, כל בני האדם האחרים, להיזהר מפני קבוצת האנשים האוחזת את הידע.

קבוצת האנשים הזאת, כך הסתבר, מסוכנת הרבה יותר מקבוצת האנשים הישנה, המפחדת מחייזרים אך לא יודעת עליהם הרבה, זאת הקבוצה שהיה לנו עסק איתה בשנות ה70, בזמן הסדרה הראשונה (ועדיין גם היא נמצאת איפושהוא).

מן הקבוצה החדשה צריכים צריכים להיזהר אלה האוחזים בידע בעצמם, עוד מלפני שעבר לידיים אחרות. אלה הזוכרים, כולל חפא, וכל האנשים המכירים אותו, כולנו היינו צריכים להסתדר בעולם, שבו יתכן ואנחנו יודעים יותר מדי.

חפא היה אומר:

"ישנם אלה שרואים, ישנם אלה שלא רואים, ישנם אלה שמסוגלים להראות, בנוכחותם האחרים רואים, בלי נוכחותם, לא. זה לא אומר שהם עצמם רואים."

חפא ראה, והיה מסוגל גם להראות, הוא היחיד שהכרתי שהיו לו שני הדברים.

סיפרתי כבר, שבזמן הסדרה הראשונה, של חבורת המחץ, היינו רק בנוכחותו רואים את החייזרים, החיים.

הסדרה החדשה נועדה ללמד אותי, כמו גם מכריו האחרים של חפא, איך לראות לבד, ולהראות.

משום כך, חלק מהפגישות נערכו בלי שחפא עצמו השתתף בהן.

היו פגישות שבהן לא ידענו מראש על מהות המשימה.

ואפילו פגישות שלא ידענו מלכתחילה שהן פגישות. לקח לי זמן לזהות מי הם האנשים ששייכים לחבורת חפא החדשה, ולהבין שפגישתי איתם אינה מקרית.

חלק מהאנשים שבחבורה החדשה היו מן הסוג השלישי, אלה שמסוגלים להראות, למרות שאינם רואים. למעשה, כל פגישה מן הפגישות שהודעה עליהן לא נמסרה מראש, התחילה במקום שבו אחד מאלה נכח. לפני שאחד מהם הגיע, זאת לא היתה פגישה.

המהות של הכל היתה ללמוד לבד, להבין דבר מתוך דבר, תוך כדי כך שאנחנו שומרים על היכולת להיות בקשר עין-מחשבה-תחושה עם האחרים, לעזור ולהיעזר בהם במידת הצורך.

במהלך הפגישות האלה הבנתי עד כמה החיים נמצאים בכל מקום.

"כדור הארץ מופגז בהם 24 שעות ביממה, כי הם באים מאבק הכוכבים" אמר חפא.

"אין להם כח כיחידים, אך בהצטברויות שלהם שקורות כל רגע, הם משפיעים על העולם, ומשפיעים על כל דבר שקורה. מכיוון שבני האדם אינם יכולים לראות אותם, הם אינם מסוגלים לתכנן שום דבר, למעשה".

אירועי השנים הבאות הראו לי עד כמה הדבר נכון.

לימודי הסדרה החדשה היו משופעים בהליכות מאומצות, תרגילים לחיזוק הראייה והזכרון, שהביאו אותי להבין עד כמה שצבי צדק בדברים שכתב לי.

הגעתי לדברים שחפא לא אמר לנו, ואולי גם לא ידע. ואולי העדיף שאגלה אותם לבד.

צבי אמר ש"חפא מציג את העולם לפני שהוא הגיע כעולם בתול מבחינת הקשרים של בני אדם עם חייזרים של האינסטנציות הגבוהות. לא רק שהעולם לא היה בתול, גם אנחנו לא היינו בתולים".

בשלב מסויים הבנתי, יותר נכון נזכרתי.

הדברים היו כבר מקטנות, מאז הגיוס המוקדם, אם לא מקודם.

מאז, אני, ועוד אחרים, מי ידע כמה, עובדים בשביל איזו מערכת שהיא מחוץ לעולם האנושי, או שההכרה האנושית קטנה מכדי היכולת לתאר אותה, להבין אותה באמת.

את מיטב שנותי ואנרגיותי, כך הבנתי פתאום, נתתי בשביל עבודה שאינני יודע מהי.

עם השנים מצטרפים אותות לאותות, סימנים לסימנים, קשרים לקשרים ועדיין אין בידי המפה המלאה. אולי גם לא תהיה.

אני רק מבין כמה עצומה ההשקעה שהשקעתי בדברים, וכמה עוצמה יש בהם.

אך אינני יודע אם יש בשליטתי ולו פרומיל אחד של שליטה בעוצמה הזאת, ומה היה או יהיה שכרי.

אף אחד, ויש עוד כמוני שעבדו בדברים האלה, מגוייסים במודעותם ויותר שלא במודעותם, אינו יודע מתי יקבל את שכרו, ואם בכלל.

האם יש חייזר שמאלני? (הרהורי ביניים)

עוד שלושה חודשים, וכבר ארבע שנים אני פה.
ובכל הזמן הזה זגזגתי בין נסיון לגעת בהתנסות, שהיא ייחודית ומעטים חדרו אל תוכה ממש, לבין נסיון לומר אמירה חברתית, או להתחבר אל המצב החברתי בארץ.
שני הדברים הם אני.
הדרך שהלכתי בה, מצד אחד, שרק על חלקה הקטן סיפרתי, והרבה מזה במשלים, מטאפורות והסטוריה אלטרנטיבית, ונראה שלא הרבה כאן התנסו בה ויכולים להבין על מה אני מדבר, אבל היא חלק ממה שבלעדיו אין הסבר למה שאני, לבחירות שעשיתי ולא עשיתי, לCV השלם שלי, אבל אולי אין מלים שיכולות להסביר את ההתנסות שלי ושל המעטים שסיפרתי עליהם מעט. בלית ברירה כיניתי את זה "חייזרים", מילה שלא אהבתי כל כך.
ומצד שני, הנסיון להיות רלוונטי, לתקשר עם מה שהוא חשוב לציבור רחב של אנשים, העולם, שפה ושם, נגיד את זה כך, נוגע גם בי.

הרהרתי אתמול בכך, שכמו הדת, כמו גם הניו אייג', העיסוק בחייזרים יש בו משהו מנוגד לכל מה שקשור לשינוי חברתי.
ובציבור הולכת ומתגבשת ההכרה, שדרוש שינוי חברתי. יש קריאה שבייחוד בימים האלה, שהם גם ימי "עצמאות ה60" וגם נחשפה בהם עוד פרשת שחיתות של אולמרט והמיליונרים האמריקאים, הולכת ומתחזקת, לציבור, לקחת את גורלו, לדרוש את עצמאותו מאלה המחזיקים את המדינה – 19 המשפחות העשירות וכל מיני "חייזרים" במובן המטאפורי, החיים בחוץ לארץ וקובעים בהונם את גורל המדינה. יש כל הזמן תביעה וציפיה למהפכה.
ואחת הסיבות שהמהפכה מתעכבת, ושעמישראל מעולם לא עשה מהפכה, היא המסורתיות של רוב האנשים. יש מעט 'חילונים' אמיתיים. רוב האנשים קמים בבוקר ומברכים את אלוהים, ואחר כך, מי ילך ויהרוס את הסדר הקיים, שבאיזה מקום, 'אלוהים הרי רצה אותו', (ובניואייג'ית: אם העולם הוא אחלה כל כך, מדוע לשנות אותו?) ובאיזה מובן רוב האנשים בסופו של דבר חסרי אונים וקטנים, ומטילים את התיק על איזה ישות שקשה להוכיח אותה. אלוהים (חייזר העל) או חייזרים.
ומצב זה הוא נוח מאד לבעלי ההון, התאגידים ושאר השולטים בחיינו. כך לא נקום ונפיל את התיק עליהם. כך אין מצב שנתארגן, דתיים כחילוניים, ימנים כשמאלנים, הומואים כסטרייטים, וכו', ונתבע מהם ככח, להשיב לנו את חיינו.

אבל גם העיסוקים הבורגניים הקטנים משרתים את ה"חייזרים" המטאפורים.
כדי לעשות מהפכה, צריך להיות מורעב ממש, להיות מישהו שאין לו מה להפסיד.
ולכולנו יש את הקפה בבוקר, וכמובן שלכל מי שקורא אותי כעת יש את האינטרנט. ואת המוסיקה ברדיו (אני גם הסטוריון מצעדים, לא?)
ויש את הספרות, האמנות, וכל הדברים האחרים שבלעדיהם הפרט הקטן הבורגני נכנס לקריז. כל אחד וההתמכרויות שלו, שמחזירות לו ולו חלקית את האיזון, ההרגשה שדופק העולם ממשיך לפעום כסדרו.

בהסטוריה האלטרנטיבית הלכתי בפוסטים רבים על הקו שבין העולמות.
לרגעים הצטרפתי למהפכה של המותווים המורעבים נגד החייזרים השולטים בעולם ועוזריהם, ולרגעים נמלטתי משם אל מסע אסקפיסטי בעולמות החייזריים שבהם עבר גם איזשהו חלק אמיתי מחיי.
ולא פעם היתה לי הרגשה שכל ההדבקה הזאת שאני עושה בין מהפכה לחייזרים במובן העמוק שאני ניסיתי לחתור אליו (אמרתי כבר שלא אהבתי אף פעם את המלה חייזרים, אך התרגלתי אליה) היא מלאכותית, ולשני העולמות אין בעצם דבר משותף אחד עם השני.

ויש בי חלק שמצפה למהפכה.
וחלק שתמיד דואג מה יהיה עם החייזרים, מי ישמור על החייזר שבי, במאבק האנושי.
גם על החייזרים צריך לשמור. על הדברים שבעיני הרוב, הם אולי 'קטנים', 'לא רלוונטים'. על היחידים. האם יש במהפכה מקום ליחידים?
ויש גם אנשים זיג זג. לא רק ילדים.
ואולי בשמירה על הייחודי-היחידי מתממש התפקיד החברתי שלי.

איך בכל זאת השמטה-התוויה משרתת השמדה (וגם על הצפירה)

הרבה מאד זמן אני מתאפק שלא להתייחס כאן לשורת השמצות מתוחכמות ורמיזות, בעיקר באתרי 'רשימות' ו'הארץ' למצב אי שפיותי הנפשית כביכול, שנעשות ע"י חירצופים וכל מיני 'מגיבים עלומי שם'.
רמזים שלא פסקו להופיע גם היום, היום שבו הממשלה הכריזה שעלינו לזכור את השואה.
אני גם לא רוצה לקשור קשר של גזירה שווה בין ההשמטה וההתוויה בפרופיל 21 הקיימות בארץ לבין דברים שמדובר בהם היום. זה מתאים לחרצוף הדפוק שלי.
אולם בכל זאת, אחרי דברים שהופיעו בתגובות אצל מוטי סגרון ברשימות, בעצם היום הזה, אני לא יכול להתאפק.

כי יש קשר בין השמטה-התוויה 'נפשית' בעיקר על כל המשתמע ממנה לבין אידיאולוגיות של עליונים ונחותים, שווים יותר ושווים פחות, ומה שצריך לעשות לגבי אנשים אלה בחברה.

וכך כתבתי אצל סגרון (תיכנסו בהזדמנות לציורים שלו, משגעים, אם כי לא עם כל דבריו אני מסכים) ובהרחבה: מה שנעשה לי מהוווה דוגמה שאמנם לא נרחיק לכת בהשוואה שלה, כי זה עוד רחוק ממה שהיה שם (למרות שהרעיונות נגד מושמטים מקטינים באי אלו מילימטרים את המרחק) – כשמה שקורה פה הוא ש"המעריץ" חוזר על עצמו שוב ושוב בטענות או רמיזות שיש לי פרופיל 21 נפשי, ופרופיל 21 נפשי = אדם לא שפוי. וכשמכריזים על מישהו כלא שפוי נפתחת הדרך לאי לגיטימציה חברתית שלו (שזה דבר שלכשעצמו צריך לתקן, גם לגבי מי שהוא באמת נפגע נפש, והעובדה שנפגעי נפש אמיתיים הקיימים ביננו צריכים להסתיר את פגיעתם היא אות קלון לחברה).
הכרזת 'לא שפוי' במציאות שלנו זו קודם כל סתימת פה – צמצום זכות ומרחב הדיבור שלי, אמנם בשיטות המודרניות אני, או כל אחד אחר ששפיותו 'הושמה בסוגריים', יכול לדבר כאוות נפשי, אבל רמת ההקשבה אלי תרד ודברי יילקחו באפס רצינות, ואח"כ בתור שלב שני זה גורם להתרחקות מן המסומן (אני או מישהו אחר) עד כדי בידודו החברתי/אינטרנטי = הכנסתו לסוג של גטו. ותאמינו לי שזה סוג של גטו. לא ורשה, אבל קשה.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי כמה מה'ציבור השקט' כאן – כותבי וקוראי רשימות (וגם ישראבלוג או כל מקום אחר) שלא תמיד מגיבים, קונה את ההשמצות המתוחכמות-מרומזות שמפוזרות כאן נגדי, וכמה מכירים אותי כשלעצמי או את הבלוג שלי יותר ממה שהם מכירים את החרצוף שיצר לשם שלי תדמית של דפוק שכל הזמן חוזר על אותו נושא. זה ממש לא אני אבל מי יודע את זה?

אז זה דווקא גורם לי לחזק את ראייתי את עצם המצאת הסימון הנפשי (שכידוע כלל וכלל לא משקף רק מקרים פסיכיאטריים-נפשיים אבל אין זה משנה בעצם) בפרופיל 21 (לפחות בשנים שאי אפשר היה להסתיר את זה) ככלי שנועד להדרה-גטואיזציה חברתית, ניכור שמי שנמצא בו גם המוטיבציה שלו בכל מיני תחומים בחיים יורדת = השמדה, אמנם שקטה, ומי יודע כמה כבו בדרך זו, אם לא בשנים האחרונות, אז בשנים שלפני זה.

ושוב, לא במיליונים, אבל האידיאולוגיה מאחורי הדברים, שבשמה ובשליחותה פועל החרצוף, שהוא בסך הכל שליח של אלה שמיישמים אותה יום יום לגבי אנשים בכל תחום של החיים, לא כל כך שונה.

ובנושא אחר ובאותו עניין:
יום השואה הוא יום קשה. זה ידוע. יום שזכרונות עולים בו, חרדות קיומיות וחרדות אחרות.
יש אנשים שצפירה, כל צפירה, מזכירה להם מלחמה. היום, בביתי, התרחשה סצינה מיותרת לגמרי בשל חרדה שהצפירה הזאת גרמה.
אז הגיע הזמן להגיד:
אנשים מתייחסים לשואה מספיק ברצינות ובכובד ראש, גם בלי הצפירה הזאת ולדעתי היא מיותרת, והגיע הזמן לבטל אותה.
חוץ מזה שהצפירה היא סוג של אקט פשיסטי שבו הממשלה-המדינה (היודעת יפה איך לשדוד את כספי ניצולי השואה ובכלל לזרוק לעזאזל את החלשים וגם עאלק 'לשקם' נכים ) מתערבת ושמה את עצמה בין הפרט לבין הזכרון שלו, והמחשבות שלו, וקובעת לי איך אני אחשוב ואתייחד עם זכר אלה שנספו בשואה, היא גם מעלה את מפלס המתח והעצבים, שגם ככה הוא גבוה, ואולי צריך לשמור אותה ליום שבאמת יזדקקו (שגם הוא, רבים מעריכים, לא רחוק).
ואותו דבר, אגב, אני חושב גם לגבי יום הזכרון.

וחג פועלים שמח.

 

מלחמת הטוב והרע

מעט מלחמות בהסטוריה הן מלחמות של טוב מוחלט ורוע מוחלט.
מלחמת העולם השניה היא אחת מהמלחמות המעטות שבהן היה גילוי של הרוע המוחלט.
ממלכת היטלר היתה ממלכה של רוע צרוף, והשואה היא ביטויו וגילומו של החומר השטני המפוזר בעולם, שהתאסף והפך למאסה קריטית.
אבל מי ניצח במלחמה הזאת?
מבחינה צבאית, זה ברור. בעלות הברית כבשו את גרמניה, פוררו אותה ואת בעלות בריתה וחילקו את העולם חלוקה חדשה שעל המשך יסודותיה העולם מתנהל עד היום. קמה מדינת ישראל שאמרה "לא עוד".

אבל מלחמת הטוב והרע איננה רק מלחמה צבאית.
ובמלחמה הנמשכת כל יום, שכל אדם יום יום, בהכרעות שהוא עושה, או לא עושה, בתוך נפשו, הוא חייל בה, לא בטוח שהטוב זכה במערכה.
כי היטלר, שהבין משהו ברוח, שאף לחסל את הרוח (Die Geist). הרוח היהודית, כמו שהוא הבין ופירש אותה, שבעיניו היתה וירוס זר לאנושות, וירוס חייזרי שסירס בעיניו את המהות האנושית הטבעית, הבריאה לפי תפיסתו – מהות אנושית דרוויניסטית, טבע "בריא" הפועל לטובת החזקים. וירוס שהכניס יותר מדי הומניזם, יותר מדי "זכותו של החלש לחיות" ויותר מדי 'שטויות' שמחלישות את האדם, הפרט, פוגעות בעיקר בכושרו להיות לוחם נאמן "למולדת", להיות חלק מהמנגנון העוצמתי הנמצא תמיד מעל הפרט, תהיותיו וחולשותיו.
"אנושי, אנושי מדי" – (כפי שניטשה כתב) – את זה שאף היטלר להשמיד, וליצור את האוברמאנש, חייזר העל, נטול החולשות ששום דבר לא יעצור אותו. היצור היעיל, המושלם, שהוא מן הבחינה הנאצית הביטוי הנכון של הפוטנציאל האדמי.
והעובדה שאני מרגיש שאני צריך להסביר על מה אני מדבר אומרת שהיתה לו הצלחה.

עולם הפרסומות, למשל, ירש בלי בושה את תפיסת האדם המושלם, שלא מותירה מקום לאחרים. והסגידה של התקשורת הויזואלית בכלל ל'שלם והפוטוגני', (ומשחקי 'ההישרדות' לאחרונה הם העצמה של זה) ושטיפת המוח בכיוון הזה של 'המושלם' ו'העולם שייך לצעירים' – עולם שאין בו פגמים, חולשה. אין זיקנה, אין שומן, אין גמגום, אין היסוס.
ומקומות העבודה שבהשפעת התפיסה הזאת, משאירים את מי שעבר את גיל 40 מחוץ לגדר וגורמים להשמדה שקטה של ממש לאנשים חכמים, בעלי ידע ונסיון וסתם אנשים טובים. כל זה מהווה, מעבר לחזות הנוצצת שמעניקים ומכסים גוויות משרדי פרסום, גרפיקה ויחסי ציבור – את נצחון השטן בעולמנו.

והדוגמה של מדינת ישראל, שבמשך שנים, ועדיין, רצתה לראות את חלשיה ונזקקיה, וגם את מי שלא מתאים ל'אתוס החזק' (שקם כ'קונטרה' לאתוסים אחרים שרווחו באותו זמן של המאה ה20) – כמה שיותר רחוק, מעבר לתחום, ועדיין, אין לה כל בעיה לשדוד את כספם של חלשיה. כי מוסר 'החזקים' – כלומר מוסר של שודדים, שנמצא איפושהוא בבסיס, בתהליך אקט-ההזרעה שהוליד את המדינה, ולא רק משהו שצמח בשנים האחרונות, אולי רק יצא מן הארון עם הופעתו של ביבי. אוהבים להגיד "מדינת ישראל נולדה מהשואה", ואכן, להיטלר יש מידה של אבהות על הדבר שנולד.
ועדיין עצם זה שהחשבון שיש לנו עם הגרמנים הוא 'מה שהם עשו לנו' ולא זה שהם אימצו תורה שבבסיסה היא נגד חלשים בכלל ושאר 'מיותרים' (צוענים, נכים, מפגרים ועוד).
כי אנחנו לקחנו מזה את הלקח ש"אסור לנו להיות חלשים" – כלומר להקשיב לאנושי שבנו, ליהודי במובן האנושי. וכך עשינו את היטלר למורה שלנו, המורה האמיתי.
ובקרב הזה היטלר ניצח – בזה שהוא הפך אותנו לתלמידיו ובכך העביר אותנו לשדה שלו.
לנצח אותו, את הכוונה שלו, פירוש הדבר היה – להמשיך להיות מי שאנחנו, לסרב 'ללמוד' את השיעור שלו. או ללמוד – אך לא להפנים את התוכן במהות הפנימית שלו.
לנצח זה לא רק טנקים. זה גם לנצח ברוח. זה גם לנצח ב'לא להסניף את השטן עמוק לדם שלך' – כלומר להתנגד, לדחות את אותה הפנמה מהותית שבה ביקש היטלר להזין אותנו.
ומדינת ישראל כפי שהיא כיום, לא בטוח שהיא דחתה את ההפנמה הזאת, ולפיכך גם אלף צעידות של הרמטכ"ל בפולין לא יהיו עדות או ערבות לנצחון רוחני כלשהוא.

פולחן

"40 הימים של מוסה דאג", זה היה שם הספר שהחזיק בידו, בשעה שהמתין בתור במסדרון. ספר ארוך, כמו השאלות שחיכה שישאלו אותו.
אבל הם רק חייכו כי כל התשובות כבר היו להם, והשאלות שהזמן שניתן לענות להן היה קצר אפילו מהן, היו רק לשם הפרוטוקול.
עוד כדור משחק, עוד אחד שיתרוצץ שנים, יטפס על קירות חלקים ומנוכרים, ינסה להוכיח למישהו, להבין מה לא בסדר.

הפולחן ניזון מהאחד שהולך והאחד שאינו הולך. החי והמת, שני העקודים. שניהם נותנים את חייהם. ומה שהם חושבים, רוצים ואוהבים אינו באמת חשוב. השה האחד יכבדו את משפחתו באותות ובסמלים שלא ישיבו להם את מה שהיה, השני ישלחו אותו ולפעמים גם את משפחתו לציה ולחרבה.

לעולם לא עוד.

"עכשיו תבין אולי, למה הייתי צריך לעזוב אתכם"

אמר חפא, כשהתחלנו לרדת את הרחוב בחזרה, מצדו השני.
הוא סיפר שבאותה תקופה ההם התקדמו מאד בנסיונותיהם להשיג ראיות 'מרשיעות' (תרתי משמע) לקיום ה'חיים' (הזעירים הבלתי מוגבלים בגודלם), אלה שחפא הראה לנו. ובאותו זמן שבו חברינו פיתחו קשרים רגשיים עם חייזרוני 'אבק הכוכבים', למדו גם ההם ליצור מצבי ראייה רגעיים, אשר לא היה לחפא ספק שהם ילכו ויתארכו.
ומכיוון שלהם יש מוטיבציה שונה, חפא חשש מאד מהרגע שבו ליכולת ההוכחה שלהם תהיה מאסה קריטית.
בצירוף יכולת ההשפעה שיש לאנשים האלה בממסדי המדינות, בעיקר במקומות הקשורים לבטחון, יש להם סיכוי 'לשכנע', בליווי הפרשנות שלהם, את האחרים בדרך הראייה שלהם. ואז יתחיל מצוד עולמי.
חפא לא ראה איך הוא יכול לעצור את המצוד הזה, שלדעתו הלך והתקרב.
"הרגשתי שאני חייב לנתק אתכם מזה. לא רציתי שתהיו בצל של אפילו שמץ סכנה, שייחשף הקשר בינכם לבין החייזרים האמיתיים, לא רציתי שיקשרו אתכם, שתמלאו דווקא אתם את תפקיד ההוכחה לכל התיאוריות של הכת הזאת, שחלק מהן, במובן מסויים, באמת הכשרתי אתכם להגשים, אבל עדיין לא הכשרתי אתכם לעמוד כנגד כל הדברים, ולא ידעתי אם נשאר לי זמן לכך.
לכן הייתי חייב להתנתק מכם התנתקות מוחלטת, שתשכחו בכלל ממני ומהכל. בגלל זה אמרתי לחברים שאני עוזב את כדור הארץ, כדי שלא תחשבו אפילו על אפשרות שתוכלו לפגוש אותי עוד פעם, וכך גם תתנתקו נפשית וטוטאלית מה'חיים', שרק אני ידעתי איך להביא אתכם לראות אותם".

כשצבי שמע ממני מאוחר יותר את הדברים האלה הוא כעס על חפא, וטען שיכולנו להתעמת מולם ומול הפרשנות שלהם, להציג את הפרשנות שלנו ולסנגר על החיים. הוא טען שחפא היה צריך להאמין בנו יותר ולחזק אותנו בהתמודדות, במקום לברוח. אני חשבתי וכך אני חושב גם כיום, שחפא צדק – כשהמשחק מתנהל במגרש הביתי של ההם, לא היה לנו סיכוי לעמוד מולם ומול מצוד עולמי, אם מישהו היה מחליט להציג אותנו כנושאי 'הגן הבוגדני' או להצמיד לנו איזה הוכחת נגיף. מול חקירות, עינויים, לינצ'ים תקשורתיים ויותר מכל – מול שבירה הפנימית שהיתה מוחדרת לנו דרך ההרגשה שאולי אנחנו באמת 'בוגדים' ו'נושאי נגיף', לא היינו מוכשרים אז לעמוד, עדיין.

"כשראיתי אז אצלך בחדר את המכתב מהצבא" המשיך חפא, "ידעתי שאתה מסומן. הכת, במקומות שהיא יכולה, היא משמיטה מהצבא כאלה שהיא 'מאתרת' אותם כ'נושאים פוטנציאליים' של 'הנגיף החייזרי'. אני ידעתי שיש עליך כל מיני סימונים מילדוּת, אבל לא ידעתי אם הסימונים מוכרים גם להם, וקיויתי שתצליח להסתנן למערכת, עד לאותו רגע."
לא שאלתי אותו כמה עוד אנשים בישראל הושמטו מהצבא בגלל הכת, ובכלל לא חשבתי אז שיש בארץ הרבה מושמטים.
"ידעתי אז, שמכל החבורה, יתכן ואתה תצטרך את עזרתי. לכן לך, ולשני החברים הטובים שלך גיליתי את האמת – שאני לא עוזב את כדור הארץ, השארתי לכם קצה של חוט, כדי שאם אי פעם תצטרך, תצטרכו, תרגישו שאתם צריכים, לא תימנעו מלחפש אותי. תדעו שעקבתי אחריכם מרחוק כל השנים, ושמחתי איפה שנראה לי שאתה מסתדר והחששות שהיו לי בכלל מהכת הזאת, לא מתקיימים."
חפא אישר שאכן אותו ראיתי הולך ממולי בכביש אז בדצמבר, הוא הרגיש אותי מרחוק מהתקופה שהתחלתי לבוא אל האזור, וידע שאני עומד לעבור משבר, מן הקשים שהיו לי עד כה בחיים.

הגילוי המדהים
קרוב לסוף שהוא שוב בהתחלה של הרחוב, ישבנו לנוח על ספסל ושאלתי אותו אם הוא עוד בתקשורת עם ידידו הכחול, זה ששלח אותו אלינו עם 'לוחמי הקרן הבהירה'.הפרוייקט של 'רישות כדור הארץ', שלאספקת הכח שלו ציפינו, אחרי שיגיע למקומות השלטון של הפדרציה הגלקטית, ובכלל מה שלום כל 'לוחמי הקרן הבהירה'. חפא אמר שרק בשנה שעברה הוא הצליח לחדר איתו את התיקשור, ולא פירט איך.
לאחר שנפרד מחפא ששב אל כדור הארץ, למרבה האכזבה, הגיע אמנם הכחול, שבהסטוריה האלטרנטיבית עשיתי ממנו שליט הגלקסיה, אל מקומות הכח של 'הפדרציה' אך לא נעשה שליט, אם כי בדרך שלא הבנתי במדוייק, 'קיבל את המינוי' לקדם את התכנית המשותפת שלו ושל חפא שנועדה לחבר את כדור הארץ האנושי לרשת הגלקטית, והתכוון באמת לחדש את הקשר עם חפא כדי 'להזרים אלינו את הכח הדרוש', שבשבילו בנינו את כל המכשירים. אולם אז, בשלב מסויים השתלטו ראשי 'הפדרציה' על התכנית והעבירו אותה לידיים אחרות, בהתעלמם מ'זכויות היוצרים' של הכחול וחפא.

ואז השמיע לי חפא את הדבר האחרון, המדהים לא פחות:

בשנה האחרונה הרישות, שאותו תכננו חפא והכחול, מתרחש בכדור הארץ, אבל דרך ידיים אחרות, ועם אנשים אחרים ."ושלא כבתכניתי, לא כל בני האדם ייהנו ממנו" אמר חפא, אלא רק אלה שהשליטים יצרו איתם קשר. ו"בשנים הקרובות" אמר חפא, "אתה תראה איך בין קבוצת האנשים הנבחרת הזאת לשאר בני האדם, ייפתח פער, וכרגע אנחנו לא יכולים לעשות נגד זה כלום".
חפא שאל אם אני זוכר את מה שסיפר לנו על שתי אלוהויות הגלקסיה, האחת, שבית הספר שהוא למד בו מאמינה בה, אלוהות התבונה של האור הבראשיתי של המפץ הגדול, והאחרת, האלוהות של החור השחור, אשר רצונה, כך מאמינים משרתיה, הוא שקובע ביקום.
"אלה ששולטים כעת" אמר חפא, "הם קרובים יותר לאלוהות השניה, השחורה.
זה מה יש, ועם זה נצטרך לשרוד בשנים הבאות – עם היכולת האישית שלנו."

התיאור של 'השתלטות עויינת' על הגלקסיה שנתתי בהסטוריה האלטרנטיבית, הוא אם כן, לא רחוק ממה שחפא תיאר לי אז, שנה, בדיוק, אחרי הזמן שנתתי שם, שהוא אגב בתאריך של היום, לפי הלוח העברי. חפא עוד הוסיף ונתן לי הוראות והנחיות כיצד לשרוד וכיצד להתגונן מול הקואליציה החדשה הזאת שנוצרה בשנה האחרונה בין הפדרציה לבין "נבחריה" בכדור הארץ, וגם ניבא נכונה דברים שעתידים לקרות, בחיי ובחי משפחתי, והם לא יהיו קלים.
הוא הוסיף שצד אחד טוב יש באופן אירוני לברית הזאת – שהיא החלישה את כוחה של כת שונאי-החייזרים הישנה שסיכנה אותנו, שמתנגדת לכל קשר של בני אדם עם חייזרים. "אבל עדיין יכול מי שיכול להשתמש בעיוורון של אנשיה, שחלק מהם נקלטו כעובדים של הסדר החדש, כדי לנסות להיפטר מכם. אל תשכח שתמיד אתם יודעים וזוכרים דברים, שבשביל מישהו הם יכולים להיות יותר מדי. עצם זה שאתם זוכרים, מסכן אתכם תמידית" אמר חפא. בזאת סיימנו. כלב שחור ואיתו גבר ואשה שדיברו רוסית התקרב לעברנו וחפא אמר שהגיע הזמן שאלך. הוא עוד ידע למצוא אותי, וגם אני אם אצטרך אדע, כמו שידעתי. הוא טפח על כתפי, פעם ראשונה בכל שנות ההיכרות, ואני יצאתי מהשכונה.
ממערב ממול עין כרם הגיח פתאום ענן כבד ואפור, והאפיל על השמים שעד לאותה שעה היו בהירים ואביביים כל כך. אחרי יום או יומיים הגיעו הידיעות על הדליפה הגרעינית בצ'רנוביל ואחר כך התחיל העידן החדש שבו אני חי עד היום.