הוירוס (1) – הכבשים

* אשראם *
IMG_20230528_112123

מרוחקים מכל בני אנוש כמותם, בפלנטה מההררט, הקימו תמקט וממטו את בית הספר הראשון ללימוד הידע של הקרן הבהירה הקוסמית, המכונה גם "ידע האור הלבן" או "התבונה הגלקטית הראשונה".
"ובבית ספרו זה, יצר תמקט את הוירוס החייזרי המפרק, זה שמפורר רקמות של שבטי אדמיים, ממיס חומות שסוגרות על איזורים מוגנים ואף רשימות של-אלה-שלא-ימותו-לעולם, וגורם לאדמיים היחידים לעמוד בבדידותם ולחשוב.
עוד בטרם היות הרשויות הגלקטיות, יצאו חלליותיהם הקטנות של תלמידי בית הספר של תמקט להפיץ את הוירוס בין הקהילות, שמכונות גם ממלכות. בכל מקום אליו הגיעו תלמידי תמקט, הקימו בתי ספר (אשראמים) שנראים כמו בית הספר של תמקט וממטו בכוכב מהררט, ושם הפיצו את הוירוס, אשר יש האומרים שלא היה אלא מעשה הנקמה של תמקט וממטו בעמיתיהם, על הגלייתם.
יש שקוראים לוירוס הזה 'הוירוס היהודי' או 'השמאלני'."

א. הכבשים
"בשעה שעסקו תמקט וממטו בהוראת התבונה הגלקטית בבית הספר אשר יסדו, היו עמיתיהם אדמי הדבורה בני זמנם, אשר ביחד עם תמקט מרדו באדונים, עסוקים בפיתוח קהילות עוצמה בינפלנטריות, ולאחר שגברו על האדונים ולמדו מהם לשבט אדמיים, המשיכו הם לשבט קהילות קהילות של בני אדם לשמש להם כעובדים. לאדמים אלה, אשר כבר שובטו ללא כנפיים והופרדו לזכרים ונקבות כדי שלא יוכלו להתרבות מעצמם, הותר לחשוב רק את המחשבות אשר למענן נבראו: מחשבות שתכליתן לשכלל ולייעל את עולמם של האדמים המשבטים אותם, האדונים החדשים. לא היו להם זכויות, וכשכלתה אנרגיית הגוף והנפש של אדמים עבדים אלה מרוב עבודה מאומצת, התחילו אדוניהם, בדיוק כמו שעשו האדונים הקודמים להם עצמם, להשליך את האדמיים אל שדות כבידה בטקסים שקודשו עם הזמן להיות טקסים של פולחן לשלומו של ראש 'קהילת העוצמה' אשר קיבל את השם "מלך" כשהפכו הקהילות הבינפלנטריות להיות ממלכות.
כאשר הצליחו כמה מתלמידי תמקט להחדיר אל הממלכות רעיונות שקראו להם 'רעיונות הומניים', נבראו ושובטו הכבשים הראשונות, כדי לשמש כקורבן תחליף לאדמיים שהושלכו לפניהם אל שדות הכבידה.
בדרך כלל, תלמידי תמקט היו אלה שקיבלו את האחריוּת על המעבדות לשיבוט הכבשים, והם, כגאוה על הישגם ההומני בממלכות הראשונות, נהגו לקחת איתם את הכבשים כמתנה לכל פלנטה שהגיעו אליה, בכל אזור אשר בו הקימו אשראם ללימודי התבונה הגלקטית הראשונה. לכן, בכל מקום שבו התנהלה ההסטוריה בדרך זו, ימצאו אסטרונאוטים זרים, אם ינחתו, כבשים.
גם לכדור הארץ הגיעו חלליות קטנות אשר בהן הפיצו תלמידי תמקט את הוירוס, וגם אליו הביאו את הכבשים, כמינחה לבני האדם, וכך גם יצרו את ההפרדה בין עובדי האדמה לבין רועי הצאן, בין שאר הדברים שלימדו את בני האדם, שכללו גם את האכילה מפרי עץ הדעת שמשמעותה הרחבת המוח.
כל זה קרה לפני שקמו רשויות גלקטיות עליונות, שאיחדו את הספריות הכתובות והטלפתיות ויצרו את הגוגל הגלקטי בו ניתן למצוא את הכל. לכן קשה למצוא את הדברים האלה כיום באינטרנט הטלפתי, ורק מעט מכל אלה רשום בדברי ימי ההסטוריה הרשמיים כפי שהם נלמדים כיום בכל בתי הספר ששולטת בהם הפדרציה, אבל בתולדותיהם הפרטיים של כוכבי הלכת הטביעו ביקורים אלה את חותמם, ולא רק בכבשים".

1718776

"המראה שנראה לנו ….. ….. הציג לנו עולם של אשליה ערפל שהחליף את צבעיו כיסה את הכל ונראה היה דרכו כאילו הכל צף בתוך נוזל סמיך מתקתק. אך היינו מפוכחים מספיק כדי לא להתמכר לאשליה, כי אם היינו מתמכרים לה היינו נקברים בתוך הערפל ונהפכים להיות כמו תושבי הכוכב אשר אינם יכולים לצאת מכוכבם"
ומי אמר שלא התמכרנו?

בדרכי החלל המסתוריות
"גופך יודע איך להמשיך הלאה. הוא כבר עשה את זה."
לא עמד מאחוריו אף אחד. גם לא שדר טלפתי, ולא קול פנימי מאלה שהוא מכיר.
אך הוודאות היתה ברורה וחותכת כמו קול.
גופך יודע איך להמשיך. כולם יודעים שכבר עברת כאן פעם.
אני עברתי כאן פעם? מתי?
כן, אתה עברת כאן. רק אתה, מכל אלה שכאן. לכן רק אתה יכול להוביל, מכאן.
איך אני יכול, אני לא יודע כלום.
בטח שאתה יכול, ואתה יודע בדיוק.
הסתכל החוצה, אל החלל. משהו היה שונה. רצועה של אור, אולי עצם מוצק בצבע בהיר, שכמו חתך את החלל לשניים. קיומו היה פיסי, ועם זאת גם נגע מיידית בכל פינות הנפש.
משהו מעין זה כבר ראה בעבר, מישהו כבר אמר לו שלכאן יוכל להגיע מכל מצב.
החללית היתה הולכת ומתקרבת והוא ידע שהם עומדים להתנגש, או להיכנס פנימה, ומה הוא יגיד לאלה שטסים איתו כי אחרי זה יתחיל הבלבול המוחלט. עכשיו הבין את הכל וידע שעליו להסביר להם עוד משהו אחד אבל בשבילם כבר היה מאוחר מדי

הַתַּעֲלוּמוֹת
הָיוּ הָאֵרוּעַ הָאֲמִתִּי
וְכָךְ הֵן יִשָּׁאֲרוּ
מֵהַחֲלוֹם
נִזְרַקְתִּי כְּכֶלֶב מְיַלֵּל
כְּעֻבָּר מִבֶּטֶן אֵם

הַתַּעֲלוּמוֹת
מַרְגִּיעוֹת אֶת הַזַּעַם
חוֹנְקוֹת אֶת הָרָצוֹן לִנְקָמָה

אֹם נֵצֵא מִמַּלְכֻּדְתָּן
לֹא נֵדַע לְעוֹלָם
אֵיךְ עָשִׂינוּ זֹאת
וְשֶׁעָשִׂינוּ זֹאת

הֶחָלָל הַזֶּה
הוּא הַהַשְׁוָאָה
בֵּין הָרִיק
לְבֵין הֲיֵשׁ שֶׁהָיָה.

וְלֹא מִן הָעוֹלָם
לֹא מִן הָאֲנָשִׁים
כִּי אִם מֵאֲשֶׁר בָּא מִבִּפְנִים.

15277815

בוקר נפלא, השמש סגולה

עד הדקות האחרונות הייתי בהרגשה שמכבי כמו תמיד, תחטוף את הנצחון בדקות האחרונות.
למרות שזה לא היה כמו תמיד, שקבוצה אחת מלאה התלהבות, אבל נאיבית, מתייצבת מול קבוצה מנוסה, שיודעת מתי לקחת את הדברים לשליטתה.
אלה היו שתי קבוצות שוות – דבר חדש בכדורסל הישראלי ויסלחו לי אוהדיהן של קבוצות אחדות.
ובכל זאת, חולון החמיצה המון סלים. ההפרש היה יכול להיות הרבה יותר גדול. לרגעים היה נדמה שהכישוף של נוקיה משפיע גם עליהם.
אבל שום כישוף לא עומד בדרכם של גדולים, ומכבי יצאה בלי תואר, וחולון שבאה-חזרה משום מקום, צבעה את נוקיה בסגול וגם גזרה את הסלים בהיכלה של האלופה הנצחית – עד אתמול, כלומר.
ואם דבר כזה יכול להיות – הכל יכול להיות.
ואין שום סדרי עולם קבועים, אין היררכיות שאי אפשר לשבור, אולי באמת הכל טמון ברצון (ובמשאבים, ובארגון נכון).
תודה לחולון ולו רק על המסר החינוכי-האופטימי הזה.
בוקר סגול!

צבאות של חיילים מוחלטים

מֵאבק הכוכבים, המלא איים של תפיסה, תודעה ומחשבה המפוזרים-משוטטים ביקום, נוצרים גם צבאות.
הצבאות מסתובבים בעומק היקום, עד שמוצאים אותם "אדונים" בעלי מוחות מורכבים הדומים למוח האדם ואף מורכבים ממנו, או אינסטנציות 'עליונות' אף מהם ורותמים אותם לשירותם.

לוחמיהם של צבאות אלה אינם מרגישים שייכות כלשהי לטריטוריות שהם נלחמים בהן, אין להם מחוייבות אידיאולוגית או חיבור רגשי כלשהו אל הסביבות ההן, אך לעומת זאת צייתנותם היא מוחלטת והם יודעים רק לציית וללחום, ואין להם דבר מחוץ לזה. לוחמים אלה הם לוחמים טוטאליים.
חפא סיפר לנו עליהם בעיקר בסדרה השנייה של הלימוד, ואז הוא גילה לנו שגם במחקר האמיתי מנסים לגייס את האנרגיה החייזרית, המצוייה בכל מקום מסביב לנו, לשירותיהם של אדונים הנמצאים בעולם האנושי שעל כדור הארץ, לארגן אותה בצורה של צבאות שישרתו אותם בכל אשר יתאוו, בכדור הארץ ומחוצה לו.

כשכתבתי על כך לצבי, הוא כתב לי שהוא חשב על הדברים האלה כבר ב'גיוס המוקדם' שגייסו אותנו, כאילו בחלימה, כשהיינו ילדים, במקום שיהיו בו עוד צבאים רבים. הוא כתב לי גם שהוא פגש בחו"ל עוד אנשים, שזוכרים במעומעם גיוסים מעין אלה שנעשו במקומות שהם גדלו בהם. באופן מוזר, זכרו כמה מהאנשים שפה זרה שדוברה בגיוסים, שהמלים אשר זכרו נשמעו לצבי כמו מלים בעברית.
צבי תמיד חשב שבתור ילדים, שנמצאים עדיין בשלב של רעננות מנטאלית מתאימה, רצו להכשיר אותנו להיות מגייסי חייזרים שכאלה, לאסוף סביבנו, ב"כח המגנט של הילת הגוף" את אבק הכוכבים שיקלטו דרך גופינו את פקודת האדונים במלחמות שאנחנו בעצמנו לא נבין מה אנחנו עושים בהן, אם בכלל נדע שאנחנו משתתפים בהן.
מובן שלכן גם לא נדרוש שכר.
אני חשבתי, כששמעתי את דברי חפא, שאותנו בעצמנו רצו להפוך לחיילים טוטאליים כאלה, שיודעים רק ללחום ולציית למוח האדון, ואינם מכירים שום דבר חוץ מזה ומעבר לזה. אבל קרוב לוודאי שצבי צודק יותר, אם כי מהותית ומשמעותית, אולי אין כל כך הבדל.

בסדרה השלישית של הלימוד, שהיתה כבר בשנות ה90, שמעתי על ההתקדמות שכבר קיימת בתחום הפיתוחים האלה, שכמו יְדָעים אחרים שמשוחררים אל העולם, תפורסם בוודאי ביום מן הימים ותוצג כ'משהו חדש' כשהמחקרים האמיתיים כבר יהיו הרבה מעבר לזה. כך היה תמיד, וכך עדיין הדברים גם בעידן האינטרנט (גם הוא עצמו, סוג של ידע ששוחרר לעולם הרבה שנים אחרי שכבר היה באמת).
"בסופו של דבר", כתב לי צבי, "כשהאדם יצא עם הידע שהוא מפתח כיום לשוק החופשי של החלל, הוא ייהפך למכבי תל-אביב-כדורסל של עולם החייזרים. מאבק הכוכבים יבואו השחקנים הזרים שלו.
אולי אנחנו האחרונים שיכולים להפריע לו".

 

Armies of absolute soldiers

From the star dust , full of islands of perception, consciousness and thought scattered-wandering in the universe, armies are also created.
The armies roam the depths of the universe, until they are found by "masters" with complex minds that are similar to the human mind and even more complex than it, or 'superior' entities which harness them to their service.

The fighters of these armies do not feel any belonging to the territories they fight in, they have no ideological commitment or any emotional connection to those environments, but on the other hand their obedience is absolute and they only know how to obey and fight, and they have nothing outside of that. These fighters are total fighters.
חפא told us about them mainly in the second series of the study, and then he revealed to us that even in the real research they try to mobilize the alien energy, which is everywhere around us, to the services of masters who are in the human world on earth, to organize it in the form of armies that will serve them in whatever they desire, on Earth and beyond.

When I wrote Zvi about this, he wrote to me that he had already thought of these things during the 'early recruitment' that we were recruited to, as if in a dream, when we were children. He also wrote to me that he met other people abroad, who vaguely remember recruitments like these that took place in the places where they grew up. Strangely, some of the people remembered a foreign language that was spoken at the recruitments, and the words they remembered sounded like Hebrew words to Zvi.
Zvi always thought that as children, who are still in a stage of appropriate mental freshness, they wanted to train us to be such alien recruiters, to gather around us, with the "magnetic power of the body's aura" the stardust that would absorb through our bodies the command of the masters in wars that we ourselves would not understand what we were doing In them, if we even know that we are participating in them.
Of course, we won't ask for a salary either.

The third series of the study, which was already in the 90s, I heard about the progress that already exists in the field of these developments, which, like other knowledge that is released to the world, will surely be published one day and presented as 'something new' when the real research will already be far beyond that. That's how it's always been, and that's how things still are even in the age of the Internet (also itself, a type of knowledge that was released to the world many years after it actually existed).
"In the end," Tzvi wrote to me, "when man goes out with the knowledge he is currently developing into the free market of space, he will become the Maccabi Tel Aviv-Basketball of the alien world. From the dust of the stars will come his foreign players.
Maybe we are the last ones who can disturb him."

אבני שיש טהור

למרות שחפא הזהיר אותנו, נפלנו רובנו בפח האבחנות.
חשבנו שאנחנו מבינים את מה שאנחנו רואים, ומה שאנחנו רואים בעולמות זהה למה שאנחנו מכירים.
חברים עשו הגדרות, הבדילו למשל בין "היצורים הקטנים" או "בודדי התאים" ל"גדולים ומורכבים", ויצרו מודלים של תיאור התנהגות, עיקוב ו'מחקר' של מה שהם כינו 'מערכות החיים' שבעולמות, וחלק מאיתנו היו בטוחים שהם רואים בעולמות חיים אנושיים של ממש, חברוֹת של בני אדם מקבילים ואפילו נתנו שמות לחיים ולערים שלהם. הם דימו שיש להם חברים שם, ואפילו אהובות ונשים. היו אחדים שהשתקעו בעולמות כל כך, עד שקשה היה להוציא אותם משם. הם היו מוכנים לגור שם לנצח. חפא וכמה מעטים שהבינו את הטעות, עבדו קשה במשך שבועות כדי לנער את כולם ולגרום להם להביט בדברים בחזרה בפרופורציות. אני לא בטוח שלגבי כולם, הם הצליחו.
כאשר התפכחנו רובנו מן השכרון שלאחר הגילוי, או דומה היה שהתפכחנו, באו השאלות: "מה נעשה עם זה, מה זה יועיל לנו?" בייחוד לאחר שהבינו החברים, שאין ערך בהגדרות שלנו, ובכל נסיון לטפל בדברים מן העולמות בדרך שבה אנחנו מטפלים בדברים, בכל הדברים מן החיים המוכרים לנו, והמצוקה גברה לאחר שהבנו, ששום דבר בחיים שלנו לא השתנה למעשה מרגע שחפא גילה לנו את עולמות החיים, הראייה לא הוסיפה לנו יכולת והתברר לנו שבכל מקרה, אנחנו לא נוכל להיות בעולמות האחרים, לחמוק מן המעגלים שלנו, המוכרים והצרים. תמיד נישאר בהם.
גם העובדה שאף אחד לא מסוגל לראות את הדברים כשחפא לא נמצא, די תסכלה.
היתה הרגשה שכל זה, לגבינו, הוא בסופו של דבר "מסך אויר גדול" כפי שביטא זאת אחד החברים.

בסופו של דבר הגיע הרגע שבו היה מי ששאל את חפא "בשביל מה אתה מראה לנו את כל זה?"
תשובתו של חפא נשמעה באותם ימים מתסכלת הרבה יותר.
אך על כל בפעם אחרת.

עולמות

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד קָטָן חָשַׁבְתִּי שֶׁעוֹלָמוֹת הֵם שָׁמָּה, מֵעֵבֶר. מֵעֵבֶר לַקָּצֶה שֶׁל הַשָּׂדֶה, מֵעֵבֶר לַסּוֹף שֶׁל הָרְחוֹב שֶׁאֵינֶנּוּ נִגְמַר, מֵעֵבֶר לְקַו הָאֹפֶק.
תָּמִיד בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי כֹּחַ, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי עוֹד קָטָן וּפוֹחֵד לָלֶכֶת עַד לְשָׁם לְבַדִּי, אִם מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי מִתְעַצֵּל.
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לֹא הָלַכְתִּי אֵלֵיהֶם, הָיוּ בָּאִים אֵלַי מִשָּׁם.
כְּשֶׁגָּדַלְתִּי קְצָת, חָשַׁבְתִּי, וְחָשְׁבוּ עוֹד, שֶׁעוֹלָמוֹת הֵם מַקְבִּילִים, וּבִגְלַל זֶה אֲנַחְנוּ לֹא פּוֹגְשִׁים בָּהֶם לְעוֹלָם וְלֹא נִפְגֹּשׁ, כִּי כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים, לְעוֹלָם אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים בְּקַו יָשָׁר, וְקַוִּים יְשָׁרִים מַקְבִּילִים לְעוֹלָם לֹא יִפָּגְשׁוּ.
עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ בְּכָל זֹאת, בָּאִים אֵלַי מִשָּׁם.
אַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי, שֶׁיֵּשׁ אוּלַי מִקְרִים, שֶׁבָּהֶם הַקַּוִּים הַיְּשָׁרִים לֹא כֻּלָּם מַקְבִּילִים, וְיֵשׁ שֶׁקַּוִּים חוֹצִים אֶת מַסְלוּלָם שֶׁל הַקַּוִּים הָאֲחֵרִים, וְכָךְ קוֹרָה שֶׁאֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בָּעוֹלָמוֹת הַשּׁוֹנִים נִפְגָּשִׁים.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁבָּהֶם הָעוֹלָמוֹת נִפְגָּשִׁים, הֵם מְקוֹמוֹת קְבוּעִים. "פִּתְחֵי עוֹלָמוֹת" קָרָאתִי לָהֶם, וְאַחַר כָּךְ גַּם "נְקוּדוֹת עוֹצְמָהּ". אַחַר כָּךְ אָמַר לִי מִישֶׁהוּ, שֶׁהַפְּתָחִים הָאֵלֶּה, הֵם אֵינָם דַּוְקָא בֶּחָלָל אֶלָּא בַּזְּמָן, וְהַמִּפְגָּשִׁים שֶׁבֵּין הָעוֹלָמוֹת נִקְרָאִים "שְׁעוֹת עוֹצְמָהּ".
וְאָז בָּא אִישׁ, שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי וְאֶת הַחֲבֵרִים הָאֲחֵרִים לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת כְּשֶׁהֵם נוֹכְחִים בָּנוּ וְאִתָּנוּ, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה. "צָרִיךְ רַק לְהָסִיר אֶת הַכִּסּוּי שַׁעַל הַמֹּחַ, הַחוֹסֵם אֶת דַּרְכָּהּ שֶׁל הָרְאִיָּה" אָמַר הָאִישׁ. דֶּרֶךְ נוֹכְחוּתוֹ הֵבַנּוּ, שֶׁאֵין צוֹרֵךְ לִנְסֹעַ לְשׁוּם מָקוֹם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת, וַאֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁאֵלֶּה שֶׁבָּאִים מֵהֶם, הֵם לֹא בֶּאֱמֶת בָּאִים, הֵם תָּמִיד נִמְצָאִים, עִם עֲרֵיהֶם וְאַרְצוֹתֵיהֶם, וְאוּלַי אֲנַחְנוּ אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּיְּקוּם שֶׁלָּהֶם, מְכֻסֵּי עֵינַיִם, עִוְּרִי אֶצְבַּע.
אַחַר כָּךְ הָאִישׁ הִשְׁאִיר אוֹתָנוּ לְבַד, לְהִתְרַגֵּל וְלִלְמֹד לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת וְאֵת חַיֵּיהֶם לֹא רַק בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִמְצָא, אֶלָּא כָּל הַזְּמַן, וּבְכָל מָקוֹם. מֵהַלִּמּוּד הַזֶּה, לֹא חָדַלְתִּי עַד הַיּוֹם.

*****
בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מַרְאֵה לָנוּ אֶת הָעוֹלָמוֹת וְאֶת הַחַיִּים שֶׁבָּהֶם, הֵבַנְתִּי, מִתּוֹךְ כָּךְ, הַרְבֵּה דְּבָרִים עַל חַיַּי שֶׁהָיוּ קוֹדֵם, וְגַם עַל הַשְׁלָכוֹת הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ בָּהֶם עַל חַיַּי שֶׁבַּזְּמַנִּים אֲחֵרִים. פֵּרַשְׁתִּי אֶת הַיַּלְדוּת שֶׁלִּי בְּאוֹר חָדָשׁ, וְגַם אֶת סוֹף הַיַּלְדוּת.
הֵבַנְתִּי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַצְּהֻבָּה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּאֵזוֹר מֶרְכַּז הַיְּקוּם, הִיא שֶׁשָּׁלְחָה אֵלִי, אוּלַי בִּבְלִי דַּעַת, אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ, הַמַּקִּיפִים אוֹתָהּ, כִּקְרִיאַת מְצוּקָה שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי וַאֲנִי לֹא מֵבִין גַּם הַיּוֹם, אוּלַי רַק מְנַחֵשׁ מִסִּפּוּרֵיהֶן שֶׁל שְׁמָשׁוֹת מַקְבִּילוֹת, פֵּרַשְׁתִּי אֶת קְרִיאַת הַמְּצוּקָה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת וְהֵבֵאתִי עַל עַצְמִי דְּבָרִים לֹא נְעִימִים, וְרַק עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין מֵאֲנָשִׁים שֶׁגָּדְלוּ לְיַד מֶרְכַּז הַיְּקוּם שֶׁלָּהּ וְהֵם וְעִסְקֵיהֶם נִמְצָאִים כָּעֵת בְּכִפַּת הָרָקִיעַ עַל אֵיזֶה שְׂדוֹת עוֹצְמָהּ מְסֻכָּנִים עָלִיתִי, כַּאֲשֶׁר הַחַיִּים שֶׁמִּסָּבִיב לִי נַעֲנוּ לִקְרִיאוֹת הַחַיִּים שֶׁמִּסָּבִיב לָהּ וְהֵבִיאוּ אוֹתִי לָבוֹא וְלַעֲבֹד בְּמֶרְכַּז הַיְּקוּם שֶׁל הַשַּׁלִּיטִים, לָתֵת לְמַעֲנָם אֶת אֶנֶרְגְיוֹתַּי מִתּוֹךְ מַחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי הַשַּׁלִּיט.
וְאוּלַי כָּאן רֵאשִׁית כֹּל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא הִסְתַּיְּמוּ.