סיפור/ הצועד בנעליו

בדרך לקנות סיגריות עברתי הערב ליד הכיכר. אני תמיד עובר שם, כשאני הולך להביא סיגריות, או לקחת מכתבים מתא הדואר שבסניף הסמוך. האויר היה צפוף, משהו לא טבעי היה בחום הזה של שעת ערב, אולי זה כך תמיד בימים שבין כיפור לראש השנה. הבחנתי שמישהו עמד שם באמצע הכיכר, בין הספסל לאנדרטה. זיהיתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו לובש לבן. שמוליק, מהבניין שליד. הוא היה מופתע כשקראתי לו. "לא חשבתי שדווקא אתה תזכור אותי. מה אתה עושה פה?" "אני גר בסביבה, אתה לא זוכר, עברתי לגור חצי שנה לפני סיום י"ב"
"כן, אני זוכר, ישבתי אז על ידך"
"ולא באת לבקר אף פעם, לפני שעזבת, יא חנטריש".
כבר 25 שנה ששמוליק לא גר כאן. "הכי קטע שאתה בסוף נשארת כאן. אתה רואה מישהו לאחרונה?"
"לא, כולם נעלמו לי די מזמן. כאילו גם הם עזבו כמוך".

"צריך לעשות פעם מפגש מחזור של הכתה, מה?"
"איך הייתי רוצה שאיציק יבוא גם לבקר"
"הייתם חברים טובים. הוא גם דיבר עליך אז, כשעזבת. יש לו נדמה לי משרד לא רחוק מכאן"
"זוכר אותו עם הרוק הכבד? כמה הוא היה חולה על זה. כלום לא נותר לו מזה. הרבה מזה בגללי. אפילו למוסיקה של הילדים שלו הוא לא מתחבר. נורא עצוב". לא שאלתי אותו מאיפה לו פרטים כאלה. הנחתי שהוא יודע גם עלי. האויר נעשה צפוף יותר, עלטת מרחב המתינה בו.
"ידעתי עליך, עוד מקודם" הוא אמר, בלי שאמרתי כלום. "אל תרגיש לחוץ, אני לא כועס, תמיד ידעתי שלא תלך. הלוואי וגם אני לא הייתי הולך. לא היה שווה כל זה" הסתכלתי עליו מופתע "גם ראיתי אותך לפני כמה שנים כשכיסחת את ההוא ששלח אותי, זה שבינתיים הצטרף אלינו" "והשני, הוא בדרך" אמרתי. "זה יקח לו עוד כמה שנים" אמר שמוליק. "רק רציתי שתדע שמחאתי לך כפיים. אני ועוד חברים שאתה לא מכיר, יש לי שם הרבה חברים, אנחנו רואים הכל, ואני לא רוצה להגיד לך עוד מה אנחנו רואים. גם את הדברים שאתה כותב אני רואה, הרקע הסגול נקלט במרחקים. יופי, תמשיך ככה, בשבילנו, אלה שלא ראו".
"ושלא תחשוב, גם על עצמי אני כועס, למה הייתי צריך להוציא את הראש שלי החוצה, מהטנק. מאז שנים אני תקוע, עם אותו פגז, צמוד לאותו הרגע. לא יכול להוציא אותו מראשי. נכון שזה נשמע כמו שיר? שאלתי אותו אם יש לו גם שם גיטרה, כמו שהיתה. הוא לא ענה לאף שאלה ששאלתי.
"כמה רברבנים היינו אז" המשיך. רציתי להגיד לו כמה שאני מתגעגע לרברבנות הזאת, אך לא ידעתי באיזה שפה להגיד את זה. התמונות, השולחנות הירוקים ההם בכיתה היו חיים למולי, כמו באור של אמצע היום, אבל של אז, לא של עכשיו. זה אולי היה שיעור עם המורה הצעיר, בעל הזקן, זה שאני היום ממש מתאמץ לכתוב לו עבודה, ולא מצליח לסיים, אולי שיעור אחר. על השולחן הירוק שלי יש גרפיטי שציירתי, שורות שכתבתי בכתב סתר, "בלוג שולחני מהמאה הקודמת" ופתאום קולה הלגלגני-ציני של אביבה מזהיר את שמוליק "רק אל תושפע ממנו". שמוליק אומר "חבל באמת שלא הושפעתי ממך" ואני דווקא ניסיתי להשפיע, אני אומר. הייתי שם כדי לתת הזדמנות. צחק, את אותו הצחוק העבה מפעם, "אין דבר, לא הייתי נמלט מזה. כּוּל ואחאד המכְּתוּבּ שלו. אתה יודע מה זה אומר?" אחר כך אמר שהוא צריך עוד לבקר את אמא שלו, גם היא לא גרה כאן יותר., והזמן שלו הולך ואוזל אל תוך בקיע העלטה שבתוך החשכה. "לא תמיד מאפשרים לבקר. רק מפני שזה בדיוק 25 שנה היום" רציתי לשאול מי זה הם שלא מאפשרים, אבל הוא רק טפח-לא טפח לי על הכתף "תיקח בקלות, תהיה חזק, החיים זה לא כתה יב/3 בנוה שמשון" אתה מספר לי, רציתי לומר אבל הוא נמוג כל כך מהר אל תוך קבוצת תלמידי בית ספר מטיול שנתי שנחתה פתאום בכיכר ואיתו נמוגה עלטת המרחב על כל מה שהיה בה, ואני המשכתי בדרכי אל עוד פגישות צפויות עם זמנים קרובים יותר

הרשע הזה, בטח צם ביום כיפור

דן זיסקינד מחברת "טבע", שנותן נקודות שחורות למושמטים.
הוא ויתר הרשעים בני צלמו ודמותו, המונעים עבודה מאלה שהצבא השמיט אותם.
אלה שעשו בעיקר השנה הון פוליטי ותקשורתי מהסתה נגד המושמטים.
ואיתם כל המוסתים.
כל אלה יצומו השנה, כמו כל שנה, בלי רגש חרטה בליבם.
וירגישו את עצמם "יהודים טובים".
ויקומו במוצאי יום כיפור, להמשיך עוולותיהם.

אין סליחה לרשעים, לא משמים ולא מארץ, אבל שמו של זיסקינד, וגם שמה של "טבע", התווסף לרשימת שמות אותם זכוֹר נִזְכּוֹר.
למושמטים יש זכרון ארוך.
וגם אנחנו יודעים לתת נקודות שחורות.

הילדים שגוייסו בגיוס המוקדם הצליחו להקים רשת טלפתית ראשונה מסוגה בכדור.
הקמתה הושלמה רק כמה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים.

המאורעות שקרו אחר כך גרמו לזמן של הגיוס המוקדם לפרוץ אל הזמן של התודעה המרכזית.

כל מה שקרה בזמן של התודעה המרכזית, גם חבורת המחץ, מקורו וההסבר לו נעוץ בכל מה שהתרחש בשנתיים הקודמות בזמן של הגיוס המוקדם.

המאורעות וגל האנרגיה העצום שאיתם, סימנו את המחזור שלהם בתו מיוחד. הם הגיעו למרחקים ששום גיוס מוקדם, לפני ואחרי, לא הגיע אליהם.

יש היום סמים ומוסיקות טראנס, כל אלה לוקחים אותך לעולמות אחרים, זורמים ורבי צבע. אבל הוא מסופק אם רבים מגיעים לעולמות כמו שהוא מדבר עליהם, אפילו כאלה שנמצאים קרוב.
גם לכוכב הירוק זה לא אופנתי כיום כזה להפליג כאילו.

לפני מלחמת יום הכיפורים, אם הייתי בגיל גיוס, הייתי מתעקש להלחם, גם אם היה לי פרופיל 21. אחרי זה המדינה הזדבלה. יום אחד דור הזבלים המזבילים ידרוש מנהיגות. ויגיד שלי אין זכות דיבור. בעצם זה קורה כל הזמן. אני מקוה שההיסטוריה תשלח אותם לאן ששלחה את מי שדיבר כך לפניהם.

באיזשהו שלב בגיוס המוקדם, נבחר מי שנבחר לקורבן. אולי זו בחירה שנעשתה עוד לפני שנולדו.
ה'נאורים' עשו ועושים על זה עד היום קשר של שתיקה והלא נאורים ממילא רוצים לסלק את כולנו.
אלה ואלה מתכחשים – אלה לשכל ואלה לרגש.

(מעובד עפ"י רשימות מילניום)

איחולי שנה טובה מהצועד בנעליו

שָׁנָה טוֹבָה לַטּוֹבִים.
שָׁנָה רָעָה לָרָעִים.
שְׁנַת פְּתִיחָה לַסְּתוּמִים.
שְׁנַת סְלִיחָה לָרְאוּיִים.
שָׁנָה נְכוֹנָה לַפּוֹסְחִים.
שְׁנַת הִתְפַּכְּחוּת לְטוֹעִים.
שְׁנַת הֲבָנָה לַתּוֹהִים.
שְׁנַת דֶּרֶךְ לַתּוֹעִים.
שְׁנַת מְצִיאָה לַמְּחַפְּשִׂים.
שְׁנַת לְמִידָה לְכֻלָּנוּ.

וְשֶׁלֹּא נֶאֱמַר: שָׁנָה קָשָׁה מִקּוֹדַמְתָּהּ.
וּלְכָל מִי שֶׁאָהֲבוּ אוֹתִי
וְגַם אֵלֶּה שֶׁשָּׂנְאוּ:
נִפָּגֵשׁ גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

כשכלב החצר נובח

מתוך הגדר
על כלב הרחוב שעובר
בקול רם מדי
קורה שהאדון מתעצבן
ובמקום לתת לכלבו עצם
הוא מכבדו בבעיטה.

אני חולם על ספרי הילדים שייכתבו בעתיד

זו תגובה (עם הרחבות) למאמרו של אורי קציר "על הרלוונטיות שבביוגרפיות לילדים" אותה לא הצלחתי מסיבות טכניות לשלוח לאתרו.

אני חולם על ספרי הילדים שייכתבו בעתיד

על גיבורים שילחמו בפאשיזם המתהווה.

על ההאקר שפרץ את מנוע החיפוש המשטרתי היודע הכל על כולנו, והתאבד כדי לא לשלם בהזרקת "די.אן.איי מתקן" שעוד יומצא.

על ההוא ששרף את בתיה הבלתי מאוכלסים של שכונת ההתנחלות הבלתי חוקית הבאה שהבג"ץ (מקוצץ הסמכויות) אישר על שדותיו של כפר פלשתיני.

על המנהל שהעיז לתת עבודה ל"משתמטים" והוסגר ע"י הלשנה של ביתו החיילת, שקיבלה על כך אות נאמנות למולדת מהרמטכ"ל ומראש הממשלה ליברמן/ברק (הממציא בדיוק בימים אלו/ביבי/מי זה משנה. מן הסתם, מעשהו של המנהל יהיה הפרה של החוק הבא, אחרי החוקים הפאשיסטים שכבר נחקקים כעת.

או על ההוא, שהביא, במאמץ ובהסתכנות להסגרתם למשפט בינלאומי של פושעים ישראלים נגד האנושות, מסוגו של ראש מפלגת העבודה, על הפשעים שכבר עשו ועל הפשעים שהם בדרך לבצע, בגאווה ובמצח נחושה.

על המושמט הראשון, אשר יבעיר מקום עבודה, או משרד רישוי אשר יקיים ב"אזרחות למופת" את חוקי הרשע שהברק (תכאב ידי שהצביעה לו ב1999) יוזם. ואולי הוא ימנע ואולי לא, את המושמט הבא, אשר יבצע את מה שכבר ניבאתי בהסטוריה אלטרנטיבית, הולכת ומתקרבת.

ועל אנשים שהם כבר איתנו כמו טלי פחימה, פעילת שלום, שהשב"כ והתקשורת הפכו אותה למפלצת.

או על אהבתם (שלבטח קיימת באיזה מקום) של בת היישוב הקהילתי הארי ליוצאי-צבאה בלבד בגליל, ושל בן הכפר הסמוך שאדמותיו הופקעו בשביל הקמת היישוב.

וגם על אלה, פלוגות החלוץ של האזרח הקטן במלחמתו נגד השעבוד לבעלי ההון, כמוהם צריכים לקום עוד, והרבה.

גם אני גדלתי על ספרי הביוגרפיה של מייסדי הציונות, האלה ויותר מכך, ואת חלקם גם אהבתי. אבל כשרואים איזה מפלצת הציונות נהייתה ונהיית בשנים האחרונות, שואלים לא רק אם היה כדאי, אלא איפה במקור טמון הזרע למה שנהייה כאן.

אני רוצה להאמין שכל אותם אנשים: שרה אהרונסון, אליעזר בן יהודה, יוסף טרומפלדור, יגאל אלון, והשאר, היו מזדעזעים לו היו רואים מה קורה כאן היום. ששום דבר ממה שקורה ועומד לקרות כיום בארץ, לא תואם את החזון שלהם.

כי אם כן, ולו בפרט אחד, בשמחה אתן לכולם גט.. להם, לשפתם, לתרבותם.

ואני מסכים שהחינוך כאן יוצר בורות (מכוונת ומוכוונת מצד כל המפלגות ששלטו במשרד החינוך עד ללימור-לבנת-בלבוש-"שלום עכשווניקי" הנוכחית), ולא צריך לשרוף את הספרים המציגים תמונה הסטורית (גם אם לא אובייקטיבית) של פרק שהיה כאן, ובכלל אני נגד שריפת ספרים (ואני מניח שגם אתה תהיה נגד, ביום המתקרב של שריפת ספרים של "משתמטים" ושאר חסרי "נאמנות למולדת", בינתיים רק מחרימים דיסקים), אבל אתה צריך להבין גם את המבוכה שנוצרה בעיקר בעשורים האחרונים אצל אנשים, נוכח המפגש בין החלום והתוצאה שיצאה ממנו, ההולכת ומקבלת צורה מפחידה מדי יום.

עד כאן לקציר, ועכשיו לחברי ומצביעי מפלגת העבודה:

אם יש בכם עדיין שמץ של אמונה, שמפלגתכם היא, ככתוב באתר שלכם "מפלגה סוציאל-דמוקרטית" אשר "דוגלת במדיניות של פלורליזם ושוויון חברתי", הדבר אשר אתם חייבים לעשות בלי תירוצים ובלי פחד, הוא להעיף את אהוד ברק ולא אכפת לי איך. תמצאו איזה עברה שהוא עבר עליה בתקנון, תכלאו אותו בשירותים, תעשו הפיכה. ואם אינכם יכולים, תעזבו. כי זה ממילא כבר לא המקום שלכם, אם אתם מאמינים שהמפלגה שלכם צריכה להיות אחד הדברים האלה.

כי לא רק שהצעותיו של אהוד ברק (אשר לינק אליהן נמצא למעלה) ירשמו את שם מפלגתכם לאותו דיראון עולם שאליו נרשמו מפלגת האפרטהייד בדרא"פ, המפלגה הפשיסטית באיטליה (ובינתיים לא נטפס גבוה יותר), אלא שגם:

– אין שום דבר סוציאל-דמוקרטי במניעת עבודה מאלפי, עשרות ואולי מאות אלפי אנשים ויצירת רעב וחוסר פרנסה.

– אין שום דמוקרטיה בחוקים שעוברים על חוק יסוד האדם, כבודו וחירותו.

– אין שום דבר סוציאליסטי או שוויוני או חברתי בחוקים שיפגעו בחלשים, בעניים, בנפגעי נפש, באנשים עם בעיות ואפילו הן קלות ובבני מיעוטים אשר הצבא ויתר עליהם, ויביאו להנצחת מצבם והרעתו.

– אין שום דבר שוויוני ופלורליסטי ביצירת מעמד של אזרחים סוג ב', ללא תקוה במדינת ישראל.

ואין שום זכויות קיום למפלגה שמחוקקת חוקים כאלה, לא תהיה גם זכות קיום למדינה שמבצעת אותם.

אני פונה גם לחברי הכנסת, ביחוד אלה שנחשבים "חברתיים": שלי יחימוביץ, הרב מלכיאור, נדיה חילו, עמי איילון, וגם לאחרים: ביום שתתנו יד לחוקים אלה, ארורים תהיו.

פשוט חבל (וגם רמי וריטה, וקליפ)

באמת חבל, בלהט שבו חברי מפלגת האבודה מתחרים ביניהם בזמן האחרון מי יעקוף את מי מימין, הם יכלו לממש את הדברים שכמה תמימים, בגללם, בחרו בהם, כמו למשל, מלחמה בעוני בישראל. במקום להלחם יותר בעוני, קל להלחם במושמטים.
ויש אפילו, מי ששואף להגדיל את העוני בישראל, גם אם זה בניגוד לחוק.
ולא לחינם הולך הזרזיר אצל העורב. מי שלא מעוניין באמת בפתרון בעיית העוני, הוא גם מי שיצירת מושמטים מפוחדים, תלויים וחסרי זכויות, משרתת אותו. פעם אני אסביר יותר בהרחבה.

וצד אחד טוב שאולי יצא מהגירושים של רמי וריטה, שאינם מעניינים אותי כל כך, הוא שאולי זה גם יגרום להם להפסיק להופיע ביחד ולעצירה זמנית של הפעילות המוסיקלית, ובשנת ה60 הקרבה ל"עצמאות" רפובליקת הבננות האמריקאית ביותר במזה"ת, זאת תהיה הקלה משמעותית באיום האמיתי הנשקף לעם ישראל – תמותה מעודף סוכר במתקפת הזמרים המלוקקים, ה"לא משתמטים" (בעיקר להקות צה"ל) העומדת להתרגש עליו בשנה הקרובה, ואם רמי וריטה יימנעו מלהיראות ולהישמע בשנה הזאת – יש סיכוי שמתוך שלא לשמה יגיעו לשמה ואז אני אעריך אותם הרבה יותר ממה שהערכתי אותם בשנות שירתם יחד.

ויש עוד ידיעות משמחות, לפעמים.

וכל הפוסט הזה הוא תירוץ בשביל להביא לכם קליפ נפלא ובו הקלטה נדירה משנת 1972 של להקת הפרוגרסיב-רוק האנגלית Argent , והוא גם מתאים תשובה הולמת המוקדשת לכל המושמטים:
Hold Your Head Up

And if they stare
Just let them burn their eyes on you moving
And if they shout
Don't let them change a thing what you're doing

Hold your head up, hold your head up
Hold your head up, hold your head high!