באוקטובר חנתה החללית הקטנה ליד השער.
רחבת הכניסה אכן היתה מעוטרת וצומחת בכל הצבעים האפשריים, כפי שהובטח להם באחד הספרים.
התחלנו את דרכינו, מהלך שלוש שעות על פי אחד השעונים (לי לא היה עדיין) והדרך נסעה לנו באיטיות מערבה, אל המקום שבו חיכו לנו כדי לארח אותנו, היה ברור שזה צריך להיות ארמון, הארמון.
כעבור שלוש שנים, כפי שכבר ידוע, ניסיתי לשחזר את הכל. אפשר היה עדיין לשחזר כמעט הכל. אבל לאחר יום במבנה שבו אז אירחו אותנו, שהיו בו יותר מ1500 חדרים, למרות שמבחוץ נראה הוא נראה פשוט למדי במושגים שלנו, קיבלתי הצעה, ואינני יודע אם היא באה ממקור ידידותי על הכוכב הכוכב או מקור קרוב יותר ואולי קול פנימי שאמר לי שכדאי לי לחזור לעולמות האחרים.
שתי דרכים היו לשוב משם.
הדרך האחת היתה פשוט לשוב כמו שבאנו, וגם אותה נהגנו לעשות בשני אופנים.
הדרך אחרת היתה להשאר שם ולחלום את גופנו חזרה הביתה, ואולי הגוף הוא שחלם אותנו חזרה, ובעצמו נשאר שם.
עד היום.
על הכביש שעל הארץ, נסעו יותר מדי מכוניות ושארית הכיף של היום הזה, שאין בו מכוניות, הלכה. אחר כך בא נאדב, ואמר שקראו לאבא שלו.
שנה לאחר מכן בערו עדיין, כך אני משער, היערות החולמים שסביב הארמון, שכבר היה מן הסתם חרב, תוצאה מן העונשים שהוטלו על המקומיים שהעזו למרוד באדונים החדשים שישבו כבר לחלק ביניהם את העולם כולו, בשפה מאד מוכרת לי, אותה שפה בה שרפו את כל הערים וחסמו את מקור הפלא.
הקוסמת, שליוותה אותי עד לנקודת ההמראה ביום האחרון שהיינו שם, כפי שליוותה גם את האדונים החדשים כאשר הגיעו, נעלמה זה מכבר.
נשארו רק מעט שיחים נמוכים, כמו הבצלים המתנפחים שבגידולם ינסו, לאחר שתכבה האש, להחזיר את האנרגיה האבודה.
המעטים שנותרו עדיין לצדי באותה תקופה, היו לוחמים על קיומם באזורים אחרים של היקום.
משטח החנייה האדיר עדיין קיים, ליד שער הזהב המשוקם. גם הילידים המקוריים, שכעת השער נמצא בשליטתם, לא מצאו עדיין את הדרך להחזיר את כל האנרגיה. החלליות שנוחתות שם באות מעולמות שכנים שבדרך כלל אינם אוהדים את אלה שדומים לנו, ואני לא מאשים אותם.
שום דבר מסביב לא צומח או פורח. רק במרחק רואים ערוגות בצלים.
המתיישבים לא מגיעים לכאן, ואלה שבאים לבקר אותם, מגיחים דרך קוביה אל הצד האחר של העולם, יוצאים בתוך עיר ענק אשר אינה מפסיקה להיבנות, בנות אדם מקומיות גדולות גוף עומדות ממול רעבות לאהבה, כל אהבה שרק יקבלו.
עדיין יש מבקרים רבים שמתעקשים בכל שנה לנסות להגיע אל אותו מקום, כמה עשרות ק"מ בקירוב ממזרח לעיר הקוביה, ולשחזר את הפעם ההיא. בכל קבוצה כזאת של מבקרים יש ילד אחד שדומה לי איך שהייתי, שמשחק את התפקיד שלי בהגעה הראשונה. השלטונות עוצרים בעד כולם כ2 ק"מ לפני העיר המקבילה של המקומיים.
1997-2007
The Gate
In October, the little spaceship parked next to the gate.
The entrance plaza was indeed decorated and blooming in every possible color, exactly as had been promised to them in one of the books.
We began our journey — a three-hour walk according to one of the clocks (I didn’t have one yet) — and the path slowly carried us westward, toward the place where they were waiting to host us. It was obvious that it had to be a palace — the palace.Three years later, as is already known, I tried to reconstruct everything. Almost everything could still be reconstructed. But after spending a day in the building where they had hosted us at the time — a structure with more than 1,500 rooms that, from the outside, looked quite modest by our standards — I received an offer. I still don’t know whether it came from a friendly source on that planet of planets, or from a closer source, or perhaps an inner voice that told me it would be best to return to the other worlds.
There were two ways to leave that place.
One way was simply to return the same way we had come — and even that could be done in two different manners.
The other way was to stay there and dream our bodies back home — or perhaps it was the body that dreamed us back, while remaining behind itself.
Until this day.
On the roads of Earth, too many cars were driving, and whatever remained of the pleasure of that car-less day simply vanished. Later Nadav arrived and said they had called for his father.
A year after that, I suppose the dreaming forests around the palace were still burning — the palace that by then had most likely been destroyed — the result of the punishments inflicted on the locals who had dared to rebel against the new lords who had already sat down to divide the entire world among themselves, speaking a language very familiar to me, the same language in which they burned all the cities and blocked the source of wonder.
The sorceress who had accompanied me to the takeoff point on our last day there — just as she had accompanied the new lords when they arrived — had long since disappeared.
Only a few low shrubs remained, like the swelling onions that, after the fire dies down, will attempt in their growth to restore the lost energy.
The few who were still with me during that period were fighting for their existence in other regions of the universe.
The enormous parking area still exists, next to the restored Golden Gate. Even the original indigenous people — who now control the gate — have not yet found a way to bring back all the energy. The spaceships that land there come from neighboring worlds that usually do not hold friendly feelings toward those who resemble us, and I cannot blame them.
Nothing around grows or blooms anymore. Only in the distance can one see onion beds.
The settlers do not come here. Those who come to visit them emerge through a cube on the other side of the world, stepping out into a gigantic city that never stops being built. Large-bodied local human women stand opposite them, hungry for love — any love they might be given.
Still, every year many visitors insist on trying to reach that same place — roughly a few dozen kilometers east of the cube city — and to recreate that original visit. In every such group of visitors there is one child who looks like I did back then, playing my role from the first arrival. The authorities stop them all about 2 km before the locals’ parallel city.
1997–2007
בלוג הצועד The VValker's blog 