האיר על האדמה, כמו שהיה רגיל במיליוני השנים האחרונות.
מקרקעיתו השקופה של המגף הענק שבו היינו טסים, אשר הביא אותנו מן הכוכב, נראה מחנה המותווים בנוגהו של הירח כמו באור יום. כל אור אחר לא היה שם.
כמו חסרי חיים נראו אוהליו האפורים, הפזורים על הגבעות הקטנות של חוף לטרון, למרות שהיינו בטוחים שהאנשים באוהלים חיים. עדיין.
אבל רק השומרים נראו, מחוץ למחנה, אבל בכל מקום, כמו זבובים עם מדיהם השחורים. זבובים עם רובים.
הרבה רובים, והרבה שומרים, הרבה יותר משהיו בפעם הקודמת שבה השקפנו על המחנה, מרחוק.
בראשים של צבי ושלי עברה אותה מחשבה. העפנו מבט אל סטולי הגנוב, ואל חפא.
חפא לא דיבר אף מילה כל הדרך שעשינו מן הכוכב האחר עד לכאן. חשבתי שהוא נראה עייף, מובס, וזו היתה מחשבה נוראית. ידענו שהוא מרגיש שהחייזרים, בהם בטח כל הדרך ולמענם נלחם את מלחמתו, בגדו בו.
אמנם הם שלחו איתנו את חללית הענק הזאת, ואיתה כח מיומן, לעזור לנו להציל מה שאפשר, מהעולם העומד להיעלם.
אבל ציפינו מהם ליותר. מן הרגע שהעלו אותנו לחללית, היה ברור לי שאף אחד מאיתנו לא מאמין ש"התחזית של אלה שמדייקים 98.911% היא באמת מה שהשפיע על השליט הכחול האדיר, מנהיגה של הגלקסיה, שלא לבוא עם צבאותיו לעזור לנו במלחמתנו, כפי שהבטיח, אחרי שעזרנו לו במלחמתו. זה נראה כמו 'תירוצים של חייזרים'. חשבתי שאפילו חפא הבין זאת.
לא דיברנו אף מילה עם החייזרים שהתלוו אלינו.
ממילא, המתורגמן, שתמיד תרגם, נשאר שם.
הוקצבו לנו עשרים וארבע שעות להציל מן העולם 'דברים חשובים'
ידענו שכל מה ומי שיקר לנו, נמצא שם למטה, במחנה המעצר של המותווים על חוף לטרון שנוצר לאחר שהקרחונים הנמסים הטביעו את מישור החוף.
ההחלטה של כולנו נאמרה בלי מלים. גורלם יהיה גורלנו.
במרחק שמנו לב לדחפורים שהיו עובדים גם בשעה הזאת של הלילה, ק"מ אחד דרומית למחנה, מיישרים שטח, הופכים אותו למגרש ענקי.
ס י ו ם
For now.
Many rifles, and many guards — far more than there had been the last time we had looked down at the camp from afar.
But we had expected more. From the moment they took us aboard, it was clear that none of us believed their excuse: that the “prediction accurate to 98.911%” had somehow convinced the great Blue Lord, ruler of the galaxy, not to bring his armies to help us — despite his earlier promise, after we had helped him in his own war. It sounded like classic alien excuses. I suspected even Chapa understood that deep down.We didn’t exchange a single word with the aliens who had accompanied us.
There was no point. The translator had stayed behind anyway.
Everything and everyone dear to us was down there — trapped in the detention camp the Marked Ones had built on Latrun Beach after the melting glaciers had flooded the entire coastal plain.
Their fate would be our fate.In the distance, about a kilometer south of the camp, we noticed giant bulldozers working even at this late hour, leveling the ground and turning it into a vast, empty field.
