השער (סיפור)

באוקטובר חנתה החללית הקטנה ליד השער.
רחבת הכניסה אכן היתה מעוטרת וצומחת בכל הצבעים האפשריים, כפי שהובטח להם באחד הספרים.

התחלנו את דרכינו, מהלך שלוש שעות על פי אחד השעונים (לי לא היה עדיין) והדרך נסעה לנו באיטיות מערבה, אל המקום שבו חיכו לנו כדי לארח אותנו, היה ברור שזה צריך להיות ארמון, הארמון.

כעבור שלוש שנים, כפי שכבר ידוע, ניסיתי לשחזר את הכל. אפשר היה עדיין לשחזר כמעט הכל. אבל לאחר יום במבנה שבו אז אירחו אותנו, שהיו בו יותר מ1500 חדרים, למרות שמבחוץ נראה הוא נראה פשוט למדי במושגים שלנו, קיבלתי הצעה, ואינני יודע אם היא באה ממקור ידידותי על הכוכב הכוכב או מקור קרוב יותר ואולי קול פנימי שאמר לי שכדאי לי לחזור לעולמות האחרים.

שתי דרכים היו לשוב משם.
הדרך האחת היתה פשוט לשוב כמו שבאנו, וגם אותה נהגנו לעשות בשני אופנים.
הדרך אחרת היתה להשאר שם ולחלום את גופנו חזרה הביתה, ואולי הגוף הוא שחלם אותנו חזרה, ובעצמו נשאר שם.
עד היום.

על הכביש שעל הארץ, נסעו יותר מדי מכוניות ושארית הכיף של היום הזה, שאין בו מכוניות, הלכה. אחר כך בא נאדב, ואמר שקראו לאבא שלו.

שנה לאחר מכן בערו עדיין, כך אני משער, היערות החולמים שסביב הארמון, שכבר היה מן הסתם חרב, תוצאה מן העונשים שהוטלו על המקומיים שהעזו למרוד באדונים החדשים שישבו כבר לחלק ביניהם את העולם כולו, בשפה מאד מוכרת לי, אותה שפה בה שרפו את כל הערים וחסמו את מקור הפלא.
הקוסמת, שליוותה אותי עד לנקודת ההמראה ביום האחרון שהיינו שם, כפי שליוותה גם את האדונים החדשים כאשר הגיעו, נעלמה זה מכבר.
נשארו רק מעט שיחים נמוכים, כמו הבצלים המתנפחים שבגידולם ינסו, לאחר שתכבה האש, להחזיר את האנרגיה האבודה.
המעטים שנותרו עדיין לצדי באותה תקופה, היו לוחמים על קיומם באזורים אחרים של היקום.

משטח החנייה האדיר עדיין קיים, ליד שער הזהב המשוקם. גם הילידים המקוריים, שכעת השער נמצא בשליטתם, לא מצאו עדיין את הדרך להחזיר את כל האנרגיה. החלליות שנוחתות שם באות מעולמות שכנים שבדרך כלל אינם אוהדים את אלה שדומים לנו, ואני לא מאשים אותם.
שום דבר מסביב לא צומח או פורח. רק במרחק רואים ערוגות בצלים.

המתיישבים לא מגיעים לכאן, ואלה שבאים לבקר אותם, מגיחים דרך קוביה אל הצד האחר של העולם, יוצאים בתוך עיר ענק אשר אינה מפסיקה להיבנות, בנות אדם מקומיות גדולות גוף עומדות ממול רעבות לאהבה, כל אהבה שרק יקבלו.

עדיין יש מבקרים רבים שמתעקשים בכל שנה לנסות להגיע אל אותו מקום, כמה עשרות ק"מ בקירוב ממזרח לעיר הקוביה, ולשחזר את הפעם ההיא. בכל קבוצה כזאת של מבקרים יש ילד אחד שדומה לי איך שהייתי, שמשחק את התפקיד שלי בהגעה הראשונה. השלטונות עוצרים בעד כולם כ2 ק"מ לפני העיר המקבילה של המקומיים.

1997-2007

fallen lira

The Gate

In October, the little spaceship parked next to the gate.
The entrance plaza was indeed decorated and blooming in every possible color, exactly as had been promised to them in one of the books.
We began our journey — a three-hour walk according to one of the clocks (I didn’t have one yet) — and the path slowly carried us westward, toward the place where they were waiting to host us. It was obvious that it had to be a palace — the palace.Three years later, as is already known, I tried to reconstruct everything. Almost everything could still be reconstructed. But after spending a day in the building where they had hosted us at the time — a structure with more than 1,500 rooms that, from the outside, looked quite modest by our standards — I received an offer. I still don’t know whether it came from a friendly source on that planet of planets, or from a closer source, or perhaps an inner voice that told me it would be best to return to the other worlds.
There were two ways to leave that place.
One way was simply to return the same way we had come — and even that could be done in two different manners.
The other way was to stay there and dream our bodies back home — or perhaps it was the body that dreamed us back, while remaining behind itself.
Until this day.
On the roads of Earth, too many cars were driving, and whatever remained of the pleasure of that car-less day simply vanished. Later Nadav arrived and said they had called for his father.
A year after that, I suppose the dreaming forests around the palace were still burning — the palace that by then had most likely been destroyed — the result of the punishments inflicted on the locals who had dared to rebel against the new lords who had already sat down to divide the entire world among themselves, speaking a language very familiar to me, the same language in which they burned all the cities and blocked the source of wonder.
The sorceress who had accompanied me to the takeoff point on our last day there — just as she had accompanied the new lords when they arrived — had long since disappeared.
Only a few low shrubs remained, like the swelling onions that, after the fire dies down, will attempt in their growth to restore the lost energy.
The few who were still with me during that period were fighting for their existence in other regions of the universe.
The enormous parking area still exists, next to the restored Golden Gate. Even the original indigenous people — who now control the gate — have not yet found a way to bring back all the energy. The spaceships that land there come from neighboring worlds that usually do not hold friendly feelings toward those who resemble us, and I cannot blame them.
Nothing around grows or blooms anymore. Only in the distance can one see onion beds.
The settlers do not come here. Those who come to visit them emerge through a cube on the other side of the world, stepping out into a gigantic city that never stops being built. Large-bodied local human women stand opposite them, hungry for love — any love they might be given.
Still, every year many visitors insist on trying to reach that same place — roughly a few dozen kilometers east of the cube city — and to recreate that original visit. In every such group of visitors there is one child who looks like I did back then, playing my role from the first arrival. The authorities stop them all about 2 km before the locals’ parallel city.
1997–2007

הצועד בנעליו/ משא תמונות 1


נבל שנפל


המשך לקרוא "הצועד בנעליו/ משא תמונות 1"

הצועד בנעליו/ בחזרי מן האין

בְּחֲזְרִי מִן הָאַיִן

הָיָה עָלָי אֶת כֹּל הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה לַעֲשוֹת.

וְהָיִיתִי מִתְלָקֵחַ

מִמָקוֹם לְמָקוֹם

אֵלֶּה שֶצִיפּוּ מִמֶּנִּי לִבְשוֹרָת סִיוּם הַמִּלְחָמוֹת

בְּכוֹכַב-לֶכֶת יָרֹק

תַּחֲנָה אַחַת

בַּדֶּרֶך אֶל הַבַּיִת בַּדֶּרֶך אֶל הַחֲזִית

יָצְאוּ מִלְפָנָי מְאֻכְזָבִים.

העַרְפִּילִים שֶחִיכּוּ לִי

הִסְתּוֹבְבוּ גַּלְגַּלִּים אִטִיים

וְלֹא נָתְנוּ כֹּל אוֹת

וכָל אֵלֶה שֶגָּרוּ פַּעַם

בְּאֶרֶץ שֶהַיִתָה ישָנָה

לֹא נִמְצְאוּ שָם כְּדֵי לְהַשְלִים אִתִּי

אֶת חֶלקֵי הַתְּמוּנָה.

לְסַיֵם אֶת הַשׁיחָה הֵיכָן שֶנֶעְצְרָה.

שנת המשך מבט מורם

אני מאחל לכולנו

שיהיה בנו גם השנה הכח לא להשפיל מבט

להישיר עיניים מול הבאות.

למרות שבשנה הצפויה

לא יהיה קל לעשות את זה. רוחות הקרב שאין להימלט מהן

יקלו על הגנרלים והאדמירלים, הפוליטיקאים והפודלים בעלי המקלדת

שרוצים כל כך להוריד לנו את הראש.

הם וכל האספסוף המתלהם שהולך אחריהם. מחנה הרשע.

(אל תהיה להם חתימה טובה)

מולם, ולבדנו, שלא נשכח את עצמנו בשום רגע ורגע (למרות שיהיה קשה)

ולא נחטא בהשפלת מבט, גם ברגעי שיא הרעה.

כדי שלא נצטרך לבקש סליחה בשנה הבאה על החטא הגדול ביותר:

חטא הכניעה להם, חטא אי היות עצמנו.

ואסלח לעצמי אם חטאתי השנה בחטא זה, בבלי דעת. אני מאמין שלא, השנה.

ושכך יהיה גם בשנה הבאה.

ויש לי גם שיר, בן שבע שנים בערך, הבאתי אותו כאן בבלוג כבר בשנה שעברה ב21.10, והוא מתאים מאד גם לפוסט הזה (יש לי אגב גם לחן, לא ממזמן וכשאמצע דרך אעביר אותו גם ברשת)

פעם אחת נשבעתי לרוח

ומאז נפלתי רבות.

כשהסופה עברה אני ידעתי

יבואו רגעים וכל זה יישכח.

בכל זאת נדרתי להישאר

ומאז אני קם בכל פעם מחדש

לקיים את נדרי לחיים

לעצמי

להיות מה שאני

בלי להיכנע

בלי להידכא

מפני דעת הרומסים.

And if they stare
Just let them burn their eyes on you moving
And if they shout
Don't let them change a thing what you're doing

Hold your head up, hold your head up
Hold your head up, hold your head high

הצועד בנעליו: שנת המשך מבט מורם

אני מאחל לכולנו

שיהיה בנו גם השנה הכח לא להשפיל מבט

להישיר עיניים מול הבאות.

למרות שבשנה הצפויה

לא יהיה קל לעשות את זה. רוחות הקרב שאין להימלט מהן

יקלו על הגנרלים והאדמירלים, הפוליטיקאים והפודלים בעלי המקלדת

שרוצים כל כך להוריד לנו את הראש.

הם וכל האספסוף המתלהם שהולך אחריהם. מחנה הרשע.

(אל תהיה להם חתימה טובה)

מולם, ולבדנו, שלא נשכח את עצמנו בשום רגע ורגע (למרות שיהיה קשה)

ולא נחטא בהשפלת מבט, גם ברגעי שיא הרעה.

כדי שלא נצטרך לבקש סליחה בשנה הבאה על החטא הגדול ביותר:

חטא הכניעה להם, חטא אי היות עצמנו.

ואסלח לעצמי אם חטאתי השנה בחטא זה, בבלי דעת. אני מאמין שלא, השנה.

ושכך יהיה גם בשנה הבאה.

ויש לי גם שיר, בן שבע שנים בערך, הבאתי אותו כאן בבלוג כבר בשנה שעברה ב21.10, והוא מתאים מאד גם לפוסט הזה (יש לי אגב גם לחן, לא ממזמן וכשאמצע דרך אעביר אותו גם ברשת)

פַּעַם אַחַת נִשְׁבַּעתִּי לָרוּחַ

ומֵאָז נָפַלְתִי רַבּוֹת

כְּשֶהַסוּפָה עָבְרָה אֲנִי יָדַעְתִי

יָבוֹאוּ רְגָעִים וְכָל זֶה יִשָכַח

בְּכל זאת נִשְאַרְתִּי

לָקוּם בְּכֹל פַּעַם מֵחָדָש

לְקַיֵם אֶת נִדְרִי לַחַיִּים

לְעַצְמִי

לִהְיוֹת מַה שֶאֲנִי

בְּלִי לְהִכַּנַע

בְּלִי להִדַּכֵּא

מִפְּנַי דַּעַת הרוֹמְסִים.

Hold Your Head Up!

And if they stare
Just let them burn their eyes on you moving
And if they shout
Don't let them change a thing what you're doing

Hold your head up, hold your head up
Hold your head up, hold your head high

סיפור/ הצועד בנעליו

בדרך לקנות סיגריות עברתי הערב ליד הכיכר. אני תמיד עובר שם, כשאני הולך להביא סיגריות, או לקחת מכתבים מתא הדואר שבסניף הסמוך. האויר היה צפוף, משהו לא טבעי היה בחום הזה של שעת ערב, אולי זה כך תמיד בימים שבין כיפור לראש השנה. הבחנתי שמישהו עמד שם באמצע הכיכר, בין הספסל לאנדרטה. זיהיתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו לובש לבן. שמוליק, מהבניין שליד. הוא היה מופתע כשקראתי לו. "לא חשבתי שדווקא אתה תזכור אותי. מה אתה עושה פה?" "אני גר בסביבה, אתה לא זוכר, עברתי לגור חצי שנה לפני סיום י"ב"
"כן, אני זוכר, ישבתי אז על ידך"
"ולא באת לבקר אף פעם, לפני שעזבת, יא חנטריש".
כבר 25 שנה ששמוליק לא גר כאן. "הכי קטע שאתה בסוף נשארת כאן. אתה רואה מישהו לאחרונה?"
"לא, כולם נעלמו לי די מזמן. כאילו גם הם עזבו כמוך".

"צריך לעשות פעם מפגש מחזור של הכתה, מה?"
"איך הייתי רוצה שאיציק יבוא גם לבקר"
"הייתם חברים טובים. הוא גם דיבר עליך אז, כשעזבת. יש לו נדמה לי משרד לא רחוק מכאן"
"זוכר אותו עם הרוק הכבד? כמה הוא היה חולה על זה. כלום לא נותר לו מזה. הרבה מזה בגללי. אפילו למוסיקה של הילדים שלו הוא לא מתחבר. נורא עצוב". לא שאלתי אותו מאיפה לו פרטים כאלה. הנחתי שהוא יודע גם עלי. האויר נעשה צפוף יותר, עלטת מרחב המתינה בו.
"ידעתי עליך, עוד מקודם" הוא אמר, בלי שאמרתי כלום. "אל תרגיש לחוץ, אני לא כועס, תמיד ידעתי שלא תלך. הלוואי וגם אני לא הייתי הולך. לא היה שווה כל זה" הסתכלתי עליו מופתע "גם ראיתי אותך לפני כמה שנים כשכיסחת את ההוא ששלח אותי, זה שבינתיים הצטרף אלינו" "והשני, הוא בדרך" אמרתי. "זה יקח לו עוד כמה שנים" אמר שמוליק. "רק רציתי שתדע שמחאתי לך כפיים. אני ועוד חברים שאתה לא מכיר, יש לי שם הרבה חברים, אנחנו רואים הכל, ואני לא רוצה להגיד לך עוד מה אנחנו רואים. גם את הדברים שאתה כותב אני רואה, הרקע הסגול נקלט במרחקים. יופי, תמשיך ככה, בשבילנו, אלה שלא ראו".
"ושלא תחשוב, גם על עצמי אני כועס, למה הייתי צריך להוציא את הראש שלי החוצה, מהטנק. מאז שנים אני תקוע, עם אותו פגז, צמוד לאותו הרגע. לא יכול להוציא אותו מראשי. נכון שזה נשמע כמו שיר? שאלתי אותו אם יש לו גם שם גיטרה, כמו שהיתה. הוא לא ענה לאף שאלה ששאלתי.
"כמה רברבנים היינו אז" המשיך. רציתי להגיד לו כמה שאני מתגעגע לרברבנות הזאת, אך לא ידעתי באיזה שפה להגיד את זה. התמונות, השולחנות הירוקים ההם בכיתה היו חיים למולי, כמו באור של אמצע היום, אבל של אז, לא של עכשיו. זה אולי היה שיעור עם המורה הצעיר, בעל הזקן, זה שאני היום ממש מתאמץ לכתוב לו עבודה, ולא מצליח לסיים, אולי שיעור אחר. על השולחן הירוק שלי יש גרפיטי שציירתי, שורות שכתבתי בכתב סתר, "בלוג שולחני מהמאה הקודמת" ופתאום קולה הלגלגני-ציני של אביבה מזהיר את שמוליק "רק אל תושפע ממנו". שמוליק אומר "חבל באמת שלא הושפעתי ממך" ואני דווקא ניסיתי להשפיע, אני אומר. הייתי שם כדי לתת הזדמנות. צחק, את אותו הצחוק העבה מפעם, "אין דבר, לא הייתי נמלט מזה. כּוּל ואחאד המכְּתוּבּ שלו. אתה יודע מה זה אומר?" אחר כך אמר שהוא צריך עוד לבקר את אמא שלו, גם היא לא גרה כאן יותר., והזמן שלו הולך ואוזל אל תוך בקיע העלטה שבתוך החשכה. "לא תמיד מאפשרים לבקר. רק מפני שזה בדיוק 25 שנה היום" רציתי לשאול מי זה הם שלא מאפשרים, אבל הוא רק טפח-לא טפח לי על הכתף "תיקח בקלות, תהיה חזק, החיים זה לא כתה יב/3 בנוה שמשון" אתה מספר לי, רציתי לומר אבל הוא נמוג כל כך מהר אל תוך קבוצת תלמידי בית ספר מטיול שנתי שנחתה פתאום בכיכר ואיתו נמוגה עלטת המרחב על כל מה שהיה בה, ואני המשכתי בדרכי אל עוד פגישות צפויות עם זמנים קרובים יותר