בלוג הצועד The VValker's blog

העובדות ידועות.
אפשר למצוא אותן בשפע מאמרים כאן ובמקומות נוספים.
סין עוצרת מתנגדי משטר (ולא רק), מחזיקה אותם בלא משפט, מענה אותם, מבצעת בהם ניסויים, עבודות כפייה, מקצצת איברים.
(ואגב, סין היא גם כובשת, בטיבט).
אחד הדברים הכי קרובים שאנחנו יכולים לדמיין, כיום, במאה ה21, לעריצות הטוטאלית המושלמת.

יש עוד ארצות שמצב דיכוי זכויות האדם בהן גרוע, אולי יותר מסין (צפון קוריאה, למשל).
אבל הן לא עומדות לארח אולימפיאדה בשנה הקרובה.

ומי שמשתתף באולימפיאדה הזאת, לא רק שיתן לגיטימציה למעשים האלה.
לא רק שהוא ישתתף עם השטן בחגיגה על דמם של הטבוחים, העצורים, עקורי האיברים (ולא עומדת לזכותו גם הטענה של משתתפי אולימפיאדת ברלין 1936, שהנאצים לא התחילו עדיין במעשים הרצחניים שלהם).
לא רק שהוא ירוץ, יבעט בכדור או יקפוץ לגובה על משטחים שמהם עצמם פונו מאות אלפים בלי פיצויים ובלי חמלה (תוך חיסול מי שמחה יותר מדי).
הוא גם יוכיח שערכי זכויות האדם אינם במקום הראשון אצלו. שאין לו בעיה עם מה שסין עושה.
ומאנשים כאלה, גם אם הם טובים בספורט, אני מסרב להתלהב.
ארורה המדליה שתינתן, והיא ספוגה בדמם של נפגעי זכויות האדם בסין.
ארור גם המקבל אותה, בין אם הוא ישראלי, או יפאני, או צרפתי.
בעיני הוא מצורע.

ומי שטוען שהעובדה שעל סין מוטלת האחריות לארגן אולימפיאדה, ועל כן היא תשתדל לשפר, שאולי כניסת המערב אליה תשנה אותה, חובת ההוכחה היא עליו. עד כה זה לא קרה (כמו שלא קרה בברלין ב1936). אולי להיפך.
ולא רק זאת: ההשפעה עלולה לעבוד בכיוון ההפוך, והיא תעבוד בו.
מי שיתן לגיטימציה לדברים האלה שסין עושה, יעשה עם עושיהם עסקים, ישדר למערב בחזרה את המסר, שדברים כאלה לגיטימיים.
יש כנראה במערב אנשים שרוצים את ייבוא המסר הזה. גם בישראל ישנם, בטוח.
השתתפות באולימפיאדה תעזור להם לשכנע שזה בסדר, לדכא, לרמוס, לעצור ללא משפט, לענות ולרצוח. סין הגדולה עושה את זה, וסין היא בסדר, הרי התארחנו באולימפיאדה שלה, והאנשים כל כך חייכנים, כל כך מסבירי פנים, וגם יעילים, כמובן.
אז אולי גם מה שהם עושים לא כ"כ נורא, אולי אפילו הנכון, כי עובדה, הם מצליחים, הם מעצמה.

גם לפאשיסטים הקטנים האלה (והנאציונל-קפיטליסטים גם, שכבר מריירים מ"הצלחתו של הענק הכלכלי", העבדוּת היא נתון בלתי חשוב) אסור לתת חיזוק. גם בשבילינו, אלה שעוד חולמים על ישראל אחרת, זה חשוב.

לפני יומיים התחלתי כאן, ובכל תגובותי האחרות כאן ברשת, בקמפיין חדש.
ברוח קאטו הזקן, כל פוסט, כל תגובה שלי, יסתיימו במשפט שבכותרת, יהיה הנושא אשר יהיה.
ותודה לטליק, שכמו קרא אותי בטלפתיה, והעלה את הנושא הערב לדף החם.

ואת אולימפיאדת בייג'ין חייבים להחרים!

לאן תסתובב הדלת מכאן

 

ב8 באפריל רשמתי סיכום ביניים מלווה בהתלבטות של דרכי הבלוגית.

 

כפי שאתם רואים, אני עדיין כאן.

 

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים.

 

 

לא, זאת עדיין לא הודעת פרישה. כרגע אני בעייפות מסויימת, וגם במאבק בין החיים שמחוץ לבועה האינטרנטית לבין החיים שבתוכה, ידם של הראשונים גוברת לאחרונה.
גם אין לי כבר את אותו הכיף של פעם להיות הסטוריון מצעד המחץ, בחיים שכבר די רחוקים ועוד ילכו כנראה ויתרחקו מן הספרה הזאת, שהתחילה כמחוות רטרו לנעורים שהיו שאפשר היו יהיו. כוכב רחוק, שאולי כבר אינו נמצא שם, ורק האור שלו עדיין מאיר על שמי ההווה, השונים כל כך.
במאה הקודמת, לפני שהיה אינטרנט (אני מרגיש באמת כמו סבא גמור), כתבתי הרבה בלוגים בצורת ספרים-מחברות, שנכתבו כיומן, עד שנגמרה המחברת, אבל הרבה הרבה פעמים כשהמחברת נגמרה, הסתכמה איתה גם תקופה שלמה. נפרדתי מאיזה חדר של האני שלי ועברתי לחדר אחר. ואולי הסטוריון מצעד המחץ/הצועד בנעליו הוא עוד מחברת כזאת. אולי גם באינטרנט מחברות יכולות להיגמר.
גם לפחות כרגע, אני מרגיש שהסיפור של בלוג אלמוני, עם ההתחייבויות שנטלתי על עצמי לגבי האלמוניות הזאת, מיצה את עצמו. אני חושב שכתבתי את זה כבר, שהגעתי לפרשת דרכים בנושא הזה. הלכתי די רחוק באלמוניות, אולי אפילו יותר מרחוק (על מי אני עובד , האח הגדול בטח יודע הכל ואנחנו במדינת שב"כלנד חיים), לקחתי את הבלוג הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי בהתחלה שהוא יגיע, אבל יש קטע שמעבר לו קשה להתקדם, במסגרת האלמוניות (עאלק) וחוקי הטשטוש והערפול הספציפיים שנטלתי על עצמי במשחק של הבלוג הזה, של הפרסונה שבה הייתי גם טוקבקיסט צמרת לעת מצוא. (לא יודע אם זו מחמאה עצמית או להיפך. כרגע אני קצת מחוץ לעניין ותוהה איך הייתי כל כך בתוכו לפני חודשים כל כך מעטים), לפחות אם אני רוצה להיות רציני או כן ולו כלפי עצמי.
ומצד שני, ברור לי שבלוג חשוף יותר, בו אולי ינתנו גם פרטים מתעודת הזהות שרשם לי משרד הפנים, ומעבר לזה, פרטים הקשורים בחיים שלי כעת שההחלטה שלי לא לחשוף אותם גם הגבילה באיזה מקום את החופש, את הקליחה של הכתיבה שלי, לא יוכל להיות, מכל מיני סיבות, להצהיר בגלוי על הקשר שלו אלי. ישנם דברים שאמרתי כצועד/ההסטוריון שכ(מי שאהיה בבלוג ההוא) לא אוכל לומר.

כצועד/ההסטוריון שחררתי אצלי צד מופרע, בועט, משתלח בלי חשבון שתחת שם ידוע אהסס יותר לשחרר אותו. מסיבות פסיכולוגיות ומסיבות של סיכון גורמים הנוגעים בדבר. ישנם דברים שאהיה חייב לדבר עליהם גם שם, בעולם הגלוי (ואולי בכלל, משם אתם כבר מכירים אותי), אבל הם יצטרכו להיות ברמה אחרת. מכל מקום, כרגע אני לא ממהר לפתוח את הבלוג ההוא, החדש, שכל קישור בינו ובין הבלוג שאתם קוראים כרגע יהיה על אחריות הקורא. גם מפני שאין לי כרגע את ההתלהבות שהיתה לי פעם ממגרש המשחקים הוירטואלי הזה. כללית אני במין מנוחה מהאינטרנט, אולי התפכחות (לא, לא גמילה) מהמדיה שהעסיקה אותי והיה לי גם הרבה זמן אליה ב5 השנים האחרונות, על כל תהפוכותיהן.
החיים כופים את שלהם, בזמן האחרון, בקצב אכזרי וכנראה שעוד יכפו. על חלק מזה אני כתבתי ודיברתי, אך יש מקום שסכר הכתיבה עשוי לא להספיק. ואולי המלים שלי לא מספיקות. ואולי לכל דבר עת, וכרגע לא עת לכתיבה היא, ואם כן אז לאו דווקא בבלוג. אבל הרגע של הבלוג ההוא עוד יגיע, ואז מי שידע שזה אני ידע, מי שישער ישער, ומי שלא, אז לא. אולי גם את הבלוג הזה אשמור בצד (מציעים לי להעביר אותו דירה, אני עוד לא השתכנעתי סופית לגבי כל היתרונות במקום ההוא, שם אני לא יכול לראות למשל כמה נכנסים אלי וגם אצטרך להחליף/לשדרג מחשב, לא זול בשבילי כרגע) כאשר יעלו בי דברים המתאימים לרוח "הצועד" (כמו למשל המשך סיפורי חפא וההסטוריה האלטרנטיבית, שלא היו לי לאחרונה), ובטוח שעוד יעלו. הישות-רוח התקופה איננה מתה אף פעם, כמו שלא מתו אף פעם הנעורים ההם שבהשראתם ייסדתי את הבלוג. לכן, כאמור, זאת לא הודעת פרישה, רק מן התנצלות שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה, וגם התנצלות מראש אם לא אהיה בזמן הקרוב. חג שמח לכל קוראי וגם לאלה שנכנסו בטעות

17 בפברואר 2007

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים!

*
מיטת אור היא ריקה
במקום שחלפה בו רוח
אין טוב מליל גשם
בשעה הזאת של שינה
לצאת למסע שכולו מסתורין
וכזה יהיה לעד.

ומי יתן שכך נזכה גם אנחנו
רפים לחמוק
על פני קבלן הנשמות.

נכתב ב5/1/07, לזכר משהו שקרה 17 שנים קודם לכן.

בתוך ים ההתלהמות של הימים האחרונים כנגד "המשתמטים", אותה ישות דמונית שאנשי הציבור שוב ושוב ממציאים אותה כדי לחבוט בה ולהסית נגדה כדי להשכיח מהציבור את מחדליהם ושחיתויותיהם, אין זה מפליא שכל המתלהמים נוקטים התעלמות מכוונת מהעובדה שרוב 'המשתמטים' הם מושמטים. קולות שפויים מעטים מאד נשמעים, אחד מהם הוא קולו של יגיל לוי במאמרו "משבר המוטיבציה לא שם" המנתח את הסיבות ל'מוטיבציה הנמוכה' אצל השכבות המוחלשות שאחוז המושמטים הגבוה ביותר נמצא עדיין בהן. מסתבר שכמו תמיד, השכבות המוחלשות הן גם קורבן ההשמטה, ההדרה וההסתה הנוח ביותר. אבל גם בני המעמד הבינוני הם רק בני המעמד הבינוני, וגם הם צפויי פגיעה, בעבר וגם בימים הבאים.

ודווקא בימים אלה, שבהם לינץ' דמים כנגד "משתמטים" נראה כשאלה של זמן, חשוב להזכיר שרוב המושמטים, בכל הזמנים, לא בחרו בזה. בחרו אותם.

ההשמטה, כפי שכבר כתבתי, היא משחק פוליטי של בחירת קורבנות, סימון והדרה. גם אלה הרואים את עצמם כמושמטים רצוניים הם לרוב כלים במשחק, המתומרנים אל התפקיד שייעדו להם במשחק הכוחות השולטים במדינה.

"וְהַשָּעִיר, אֲשֶר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו לְשַלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה." (ויקרא טז). כך היה תמיד.

ולא רק שאם יש באמת לצבא בעיה בגיוס לצרכיו ובמוטיבציה (דבר שאני מטיל בו ספק), הגיע הזמן שיפסיק לתלות אותה בחלשים שקל לתלות אותה בהם, אלא שגם, הגיע הזמן, אם לא מזמן היה צריך, לפצות את המושמטים. המדינה היא שצריכה לעשות זאת.

על כך שהיא בחרה אותם לשיסוי, לביזוי, להסתה, לרצח אופי מראש.
על השנים של התחבטות, האשמה עצמית בדברים שהם כלל לא חטאו בהם, בדידות חברתית. על הוצאות לפסיכולוגים ולתרופות רק בשל מצב זה.
על הצורך לחפש עבודה, בתנאים לא הוגנים, במצב שבו מושמטים נמצאו תמיד בעדיפות שניה. על כל יום עבודה שמושמטים הפסידו בחיפוש אחר עבודה.
על שבשל סטיגמה נמנע ממושמטים לממש את מלוא יכולותיהם במדינה הזאת.
על כך שהמדינה היא שיצרה את ה סטיגמה, היא החדירה אותה בציבור, היא הסיתה וממשיכה לעשות את זה גם היום.
על הנזק שהמדינה גרמה לעצמה בהפסדתם של אנשים אלה.

הפיצוי צריך להיות רטרואקטיבי, למושמטי כל הזמנים.
אך גם על העתיד לבוא צריכה המדינה לפצות.
ריח של מזימה נמצא באויר, ימים של טרם טרף.
אין לדעת מה זוממת המדינה כיום לעשות במושמטים, כדי להשקיט את הדם המתלהם, כדי להזין את ההפרד ומשול בין "אלה שמשרתים" (ומחפשים בצדק על מי להוציא זעמם) לאלה ש"לא משרתים" – קורבן התמיד.
לכן, כדאי לתת את הפיצוי כבר עכשיו, חלק מאיתנו כבר לא יהיו אחר כך, כשהגל הנוכחי או הבאים אחר כך יעברו, כדי לקחת אותו.