רק כאשר ניצח חפא בטורניר שחמט מרובע בו שיחק נגד אבא שלי, בֶּנִי ומחשב-שחמט בשם "בוריס" (שהגיע במקום השני) התחיל אבא שלי להעריך אותו. זה היה בפסח, רק חודש לפני שחפא עזב בפעם הראשונה.
אבל עדיין נראה לו חפא תמהוני, והוא לא האמין לאף אחד מסיפוריו על עומק היקום, ושהוא בכלל עזב את כדור הארץ. אמא של צבי היתה בטוחה שהאדון נמלט מבית חולים לחולי נפש (ואני בטוח שהיא גם טלפנה לבתי חולים כדי לשאול על מישהו שתיאורו הוא כזה וכזה. צבי עמד בפרץ והתעקש לא למסור לה את שמו האמיתי) והיא הזהירה אותנו מכך שאם נסתובב איתו, גם כל החברים שלנו בעתיד יהיו רק חולי נפש, כי אנחנו נתרגל לכאלה, ובריאים לא ירצו את קרבתם של מי שמתחברים עם חולים. "בסוף אתה גם תתחתן עם אשה חולת נפש" הזהירה את בנה.
חפא כיבד אותי כמו שאני, בעוד שהאחרים שפטו אותי, תמיד לא הייתי מספיק מתאים לאיזה משהו. לא בתקן. אבא שלי, שהיה רוצה, כך לפעמים הרגשתי, שיהיה לו בן אחר ולא האמין בי (ובעצם לא האמין באף אחד), בני "סוכן המערכת" לחץ עלי להתחזק ולשנות את אישיותי כדי להתאים לצבא, ועל אחרים חבל להרחיב את הדיבור. חפא לימד אותי שלכל יש משמעות, גם מה שבעיני אחרים נראה כבעיה חברתית, או תקשורתית, או אישית, כל דבר שיש לי הוא חלק מהקוד הקוסמי הבלעדי שלי, שאף אחד לא מוסמך לשנות אותו, לטפל בו, או לשפוט אותו כי קיבולת המוח של אנשים היא קטנה ואף אחד לא קיבל את המסלול האישי שלי בעולם. אין 'אדם פגום', גם לא 'אדם מושלם'.
זכרתי את הדברים האלה אחרי שנים וגם אמרתי אותם באותו מוצ"ש בערב אוקטובר, כשחיבקתי את הקטנה, ישבנו על הגדר ליד בית החולים שעבדה בו, חיכינו לאוטובוס וכשהיא דחתה את הדברים האלה בשאט נפש, אמרה שאני צובע את הנעורים שלי בצבע לא נכון, ידעתי שהאיזור הזה הוא לא מקום להוליד בו אהבה.
ביום חמישי שאחרי הפסח בא חפא, ואחריו בא סטולי הגנוב, מגיח מחדריו שבבניין הנטוש. כל יתר 'חבורת המחץ' נשארה אותו ערב בבתים שלה.
חפא ביקש את הלוח הנמחק. הלוח הנמחק היה משהו שקיבלתי כילד, אני לא זוכר איך קראו לזה, ואם הצעצוע הזה קיים גם היום – הלוח הוא ציפוי ניילון על משטח אפור שבו יש חומר סופג שכשכותבים או מציירים עליו משהו בעט בלי דיו, או משהו אחר עם שפיץ, זה מופיע ואחר כך נמחק. כשחפא הורה לנו לבנות את המערכת, לפי הוראותיו המסובכות, מכל מיני גרוטאות וחוטים שאספנו ופעלנו, כל אחד מהחבורה במקום מגוריו, הוא מצא גם לזה שימוש. דרך קופסת המימסר שבבית של צבי, היחידה שידעה לעבוד מכל המערכת הגלובלית שבנינו לפי הוראותיו (חפא תמיד הבטיח ש'עוד יגיע הכח') רצו הדברים על המסכים של כולם. דרך קופסת המימסר הטלפתית הזאת שידרנו את מצעדי המחץ הראשונים, לפני שק.מ. הביא את ציוד ההקלטה של אחיו שהיה לו אולפן בלונדון, ואליה נצטרך לחזור כנראה, כשהאח הגדול יאזין לכל המסרים האלקטרוניים.
לפני חפא וסטולי היה בֶּנִי, שבדיוק ראה על המיטה את המכתב שהגיע מרשויות צה"ל בדיוק שבועיים לאחר שהתייצבתי לצו שני. גם אז היתה שביתת מורים ארוכה וחופש פסח נמשך רק שבוע. "למה סיפרת להם שהיית אצל פסיכולוג?" שאל, והזכיר שוב את אותו בן דוד שהסתיר את דלקת קרום המוח שהייתה לו, ונהרג בבקעת הירדן. "למה אתה לא יודע לשקר?". הוא ידע בדיוק מה יהיה, והרגיש שתכנית ה"החזרה למוטב" שלו, או של אותה מחלקה ששלחה אותו, נכשלה. ואולי התכנית האמיתית הצליחה מעבר למה שידע העובד המרוקאי בשירות האדונים, גם מעבר למה שאני ידעתי.
באותו ערב סיפר לנו חפא את ההסטוריה של המין האנושי מנקודה שלא סיפר לנו מעולם, אחרי שרשם אותה בראשי פרקים, עם 'עט מפלסטיק', על הלוח הנמחק, וכולם ראו אותה מבתיהם, למרות שלא היה עדיין אינטרנט.
תמיד חשבנו שחפא חזר לכדור הארץ כדי לחבר את בני האדם לרשת הטלפתית הקוסמית של הגלקסיה, ולעזור לנו 'למזג את העולמות' כמו שקרא לזה החבר שמיטיב היום לכתוב שירי מזג-אויר. כולנו חשבנו אז שנוכל לשנות לא רק את מזג האויר, אלא את כל צורתו של העולם. חשבנו גם שזה היה רעיון פרטי של חפא, שזכה ללמוד בבתי הספר של התבונה הגלקטית הגבוהה, כמו שקרא לזה, והחליט להיטיב עם בְּנֵי מוצאו, אחיו האדמיים, ולצרף גם אותם אל הידע שנחל, במשפחת העמים הקוסמיים של הפדרציה. באותו ערב, שמענו דברים שהיו די שונים מרוב הדברים ששמענו קודם.
"במאה הזאת, האבולוציה של המין האדמי קפצה בדילוגים של 12 שנים, שהפכו אותו ממין אדמי-סתם למין אוברמנשי, חסר רחמים, המתחרה בחייזרים" אמר חפא. "ב1933 זה התחיל באוברמאנש משמיד האנושיות, שמשטרו, שמוקם בצירוף היסטורי של נקודות בגרמניה, היה המשטר האדמי הראשון שגילה שההומניות היא מיותרת והחמלה מחלישה, וזרק לפח את הישגיו האמיתיים של המין האדמי שקדם לו.". חפא המשיך וסיפר על אחר כך, על האמריקאים שפיתחו את השלב הבא – האוברמנש בעל היכולת להשמיד את עצמו ואת כוכבו, יכולת שאליה הגיע בפצצה האטומית הראשונה שהוטלה על הירושימה, ב1957 היו אלה הרוסים שפיתחו את האוברמנש הפורץ לחלל, ושוב היו אלה האמריקאים בשנת 1969 שיצרו את האוברמאנש הנוחת בעולמות שכנים.
"והשכנים כבר שמו לב לזה" אמר חפא, והוסיף שעל פי ידיעתו תשומת הלב הזאת התחילה בראשית שנות ה60, אבל אולי זה כבר התחיל בשנות ה40. "והם לא אוהבים את זה, ותודו שגם אתם לא.".
"אם תמשיכו עם מה שלימדתי אתכם, יתכן שיבוא רגע שזה יהיה אתם או הם. רגע שבו שרידתכם תהיה לרועץ לאדם האוברמנשי. אתם תהיו הסרטן שבגופו". חפא מעולם לא דיבר בפאתוס.
אחר כך הסתכל על המכתב מן הצבא, שהיה מונח עדיין על המיטה שלי, ורציתי מאד לדעת מה הוא חשב.
אבל לא אמרתי מילה כשיצאנו ללוות אותו, בחוץ היה ערב לבן ולא בהיר, סוג חדש של מזג אויר, זה לא היה כמו האביב, זה היה כמו העתיד.
The Erasable Board
It was only when Chapa won the four-way chess tournament—playing against my father, Beni, and a chess computer named "Boris" (which came in second)—that my father began to respect him. This happened during Passover, just a month before the first time Chapa left.
But even then, my father still thought Chapa was eccentric, and he didn’t believe a word of his stories about the depths of the universe or that he had actually left Earth. Tzvi’s mother was convinced the man had escaped from a psychiatric hospital (and I’m sure she even called hospitals to ask about someone matching his description. Tzvi stood firm and refused to give her his real name), and she warned us that if we hung around with him, all our future friends would be lunatics too—because we’d get used to that kind, and normal people wouldn’t want to be near anyone who associates with the mentally ill. “In the end, you’ll marry a crazy woman too,” she warned her son.
Chapa respected me exactly as I was, while everyone else judged me—I was never quite right for something, never up to standard. My father sometimes made me feel he wished he had a different son and didn’t believe in me (in fact, he didn’t believe in anyone). Beni, “the system’s agent,” pressured me to toughen up and change my personality to fit the army, and as for the others—there’s no need to elaborate. Chapa taught me that everything has meaning, even what others see as a social problem, a communication issue, or a personal flaw. Everything I have is part of my exclusive cosmic code—no one is authorized to change it, fix it, or judge it, because people’s brains have limited capacity, and no one else received my personal path in the world. There is no such thing as a “defective person,” nor a “perfect person.”
I remembered these things years later, and I even said them aloud one Saturday night in October, when I hugged the little one. We were sitting on the fence near the hospital where she worked, waiting for the bus. When she dismissed those ideas with disgust and said I was painting my youth the wrong color, I knew this place was no good for giving birth to love.
On the Thursday after Passover, Chapa came, followed by the stolen Stoli, emerging from his rooms in the abandoned building. The rest of the “Punch Group” stayed home that evening.
Chapa asked for the erasable board. The erasable board was something I’d gotten as a child—I don’t remember what it was called, and whether that toy still exists today. It was a plastic-coated surface on a gray board with some absorbent material inside: when you wrote or drew on it with a pen without ink or any pointed object, the mark appeared, and then you could erase it by sliding a bar or something similar. When Chapa instructed us to build the system—following his complicated directions, using all kinds of junk and wires we collected and operated, each member of the crew in their own home—he found a use for it too. Through the relay box at Tzvi’s house—the only part of the global system we built according to his instructions that actually worked (Chapa always promised that “the power will come”)—things ran on everyone’s screens. Through that telepathic relay box we broadcast the first Impact marches, before C.M. brought his brother’s recording equipment from the studio he had in London—and to which we’ll probably have to return, once the big brother listens to all the electronic messages.
Before Chafa and Stoli, there was Beni, who had just seen the letter from the IDF authorities on my bed—exactly two weeks after I reported for my second summons. Back then there was a long teachers’ strike, and Passover vacation lasted only a week. “Why did you tell them you’d been to a psychologist?” he asked, and reminded me again of that cousin who hid his meningitis and was killed in the Jordan Valley. “Why don’t you know how to lie?” He knew exactly what would happen and felt that his “return to the right path” plan—or that of the department that sent him—had failed. Or perhaps the real plan had succeeded beyond what the Moroccan clerk in the service of the masters knew, and beyond what I knew myself.That evening Chapa told us the history of the human species from a point he had never revealed before. After outlining it in bullet points with a “plastic pen” on the erasable board—and everyone saw it from their homes, even though there was still no internet.
We always thought Chapa had returned to Earth to connect humanity to the cosmic telepathic network of the galaxy, and to help us “merge the worlds,” as the friend who today writes excellent weather poems calls it. Back then we all believed we could change not only the weather but the entire shape of the world. We also thought this was Chapa’s private idea—he who had studied in the schools of the higher galactic intelligence, as he called it—and decided to benefit the children of his origin, his red brothers, and bring them too into the knowledge he had acquired within the family of cosmic peoples of the Federation. That evening we heard things quite different from most of what we had heard before.“In this century, the evolution of the red species leaped in jumps of twelve years, turning it from an ordinary red species into a merciless Ubermanc species competing with aliens,” Chapa said. “In 1933 it began with the Ubermanch who annihilated humanity—whose regime, established through a historic alignment of points in Germany, was the first red regime to discover that humanism is superfluous and compassion weakens, and threw away the true achievements of the red species that preceded it.” Chapa continued, telling what came after: the Americans who developed the next stage—the ubermanch capable of destroying himself and his planet, a capability reached with the first atomic bomb dropped on Hiroshima; in 1957 it was the Russians who developed the Ubermanch breaking into space; and again the Americans in 1969 created the ubermanch landing on neighboring worlds.“And the neighbors have already noticed,” Chafa said, adding that according to his knowledge this attention began in the early 1960s, though perhaps it already started in the 1940s. “And they don’t like it—and admit it, neither do you.”“If you continue with what I taught you, there may come a moment when it will be you or them. A moment when your survival will be a detriment to overman humanity. You will be the cancer in its body.” Chapa never spoke with pathos.
Afterward he looked at the army letter still lying on my bed, and I very much wanted to know what he was thinking.
But I didn’t say a word as we went out to accompany him. Outside it was a white, not bright evening—a new kind of weather. It wasn’t like spring; it was like the future.
בלוג הצועד The VValker's blog 