בלוג הצועד The VValker's blog

סירות הדייגים יוצאות אל מי הערב
אל עבר גבול ספרד הן מבריחות עוד נשק
רוח פורעת את הגלים
ירח רפאים שט בין עננים
את הרובים מכסיף בצבע
על הגבול.
על הקיר שלי צבעי מפה רצים
רוחות מאפריקה מדברות על שינויים באים
הלפידים שנישאים בלילות
היד שמדליקה אור בחוות
את המילה הפיצו למחכים בגבול.
בכפר שבו גדלתי כלום לא נראה אותו דבר
אך מיום ליום השינויים עוד לא גלויים.
אף אחד לא שם לב למדים המתגנבים.
על חלוני הקיש הגשם מאוחר בלילה
חדר חשוך חציתי ולאור מנורת הלילה
אולי ברחוב, בירידה
ראיתי את רוחות המאה
אומרות הן לנו שכולנו על הגבול.
באי שבו גדלתי,
כלום לא נראה אותו דבר
זה רק עקבות שנשארו
צדפה ריקה
אך מוזרות באוויר מורגשת חזקה.
סירות הדייגים יוצאות אל מי הערב
אל עבר גבול ספרד הן מבריחות עוד נשק
רוח פורעת את הגלים
ירח מת בין עננים
את צבע הרובים מכסיף הוא
על הגבול
על הגבול

נכון, כבר תרגמתי פעם את השיר הזה, שחובר ע"י המשורר האלמותי וגם האלמוני unknown, ובוצע ע"י אל סטיוארט.
אבל לכבוד זה שבדיוק לפני 28 שנה זה היה בראש מצעד המחץ,
לכבוד הגולש/ת מגרמניה שהגיע אלי בגוגל דרך השיר הזה
ואולי מפני שזה שוב נשמע איכשהו אקטואלי, אבל זה כנראה נכון תמיד, אני מביא את זה שוב עם שינויים שקצת יותר יתאים למשקל (לא הצלחתי לוותר על 'ירח רפאים שט בין עננים'. ירח מת? לא נשמע טוב. פעם תרגמתי כך ופעם כך. תחליטו אתם).
שיהיה לכם אחלה יום.

לאחר השתלטות האופל הגלקטי ושובם של ממשלות וצבאות העולם הישן, הונהגו בישראל, לקראת הבחירות, כרטיסי זהות מגנטיים, במקום תעודות הזהות הישנות. כרטיסים אלה מקנים גם את הזכות לחשבון בנק ולמעשה הם תנאי לכל זכות אזרח בסיסית.
לא כל אחד קיבל את הכרטיס. לכל אלה שהתייצבו כדי לקבלו, נערכו מבחני התאמה על פי קריטריונים בריאותיים, כלכליים ועל פי נאמנות למדינה וכשירות למלחמה. אלה שנמצאו בלתי מתאימים הותוו – על מצחם נחרטו המספרים 21 או 24, והם הורשו לגור רק בערים מסויימות, שכולן נמצאות מחוץ ל'מדינת תל אביב החופשית', 'מדינת ירושלים' ו'מדינת בית אל' בהן גרים האזרחים בעלי הכרטיס ובעלי הזכויות. סיירות/משמרות התוויה קמו כדי ללכוד את כל מי שלא התייצב למבחני ההתאמה ולהתוות אותו בכוח. השיטה הועתקה גם במקומות אחרים בעולם.
חומות הוקמו סביב ערי המותווים שחוייבו להשתתף בבנייתן ולגור במחנות אוהלים שנבנו במיוחד בסמוך אליהן, עד שבאה ההתקוממות.
השליח שבא מטעם השלטונות הגלקטיים להציע הסכם שלום, טען שרעיון ההתוויה הוא רעיון של ממשלות האדם, לעומתו אחרים מאמינים שהשלטונות הגלקטיים הם שהורו לממשלות האדם הכפופות להם לבודד מן החברה את בני האדם שעלולים להצמיח מרד כנגדם ואת החלשים, על מנת לסכסך את רוח האדם בכדור הארץ עם עצמה.

"ערפילֵי העבר" הוא כינויה בשפה הגלקטית הנפוצה של הערפילית שמכונה בכדור הארץ "ערפילית ראש הסוס", הנמצאת במרחק 1600 שנות אור מכאן.



באחד מהכוכבים שבקצה העליון של הערפילית, נמצאת תחנת שידור מחתרתית המשדרת בטלפתיה מהירה הדהודים ומוסיקה בין כוכבית אל העולמות שנמצאים עדיין תחת שלטון קואליציית האופל, ובהם כדור הארץ ומערכת השמש. אנחנו מגיעים אליה בפוסט הזה.

החלל היה אטום וסמיך, בקושי נראו דרכו כוכבים.
התברר לי שאנחנו טסים בתוך ענן אבק קוסמי, והוא הלך ונעשה סמיך, דרך המסך שהראה את כל מה שנמצא בחוץ.

המתורגמן הסביר שעדיין לא יצאנו מהשטח העויין, והדרך הטובה ביותר להסוות אותנו היא להיכנס אל תוך עומק האבק. המתורגמן היה טייס מנוסה, אך ידעתי שבשלב כלשהוא נצטרך למצוא מקפצות חלל, ותהיתי אם יש סיכוי שמישהו החביא מקפצות כאלה בתוך האבק.
כמו כתשובה, התחילו להגיע צלילים מאי שם. לא שמעתי אותם באוזניים. גם אי אפשר להגיד שחשתי אותם בגוף. מין ידע חיצוני היה לי, שהם ישנם. הם היו נעימים מאד, למרות שהם דמו די מעט לאיזה שהם צלילים שפעם שמעתי. היה בהם משהו שהרגשתי שהוא סוחף, לא אותי, אלא את אותו משהו שששמע אותם בפעם הראשונה, אבל הוא קשור אלי. לא בחללית, אבל גם לא מחוץ לה. אי אפשר היה לקבוע איפה הדבר הזה נמצא.
אחר כך הצלילים הגיעו גם אל הגוף המוכר שלי, ועטפו אותו בהרגשה נעימה. השתדלתי לא להירדם. פתאום החללית נדחפה קדימה.
ושוב היינו בתוך חלל מלא כוכבים, ממול ראינו את קצהו של ענן האבק, מוקף אור שהזכיר דמדומי ערב.



הצלילים המשיכו להישמע, הם היו רבים יותר, והבנתי שאנחנו נמצאים קרוב מאד לתחנת ממסר קוסמית של צלילים כאלה.
התברר לי שאכן כך, ושהצלילים הם סוג של מוסיקה, המשודרת על ידי משהו שהוא כמו תחנת שידור מחתרתית, הממוקמת באיזור חופשי משליטת קואליציית האופל, ומשדרת הדהודים של מרד אל העולמות הנמצאים עדיין תחת שליטת האופל.
לתחנה הזאת היה גם שם, משהו שתרגומו הוא בערך "ערפילי העבר". זה השם שבו קוראים כאן לענני האבק דרכם עברנו, במרחק 1600 שנות אור מכדור הארץ, בו הם מוכרים תחת השם "ערפילית ראש הסוס".

נסענו בחללית קטנה, עגולה כמו כפתור בצבע אפור. המתורגמן נהג בה דרך שדות הסוואה שאיתר בחלל. עדיין לא יצאנו מתחום שלטונו של הרוע הגלקטי וסיירותיו עדיין חיפשו אותנו. החלל בחוץ היה כהה וקודר מאד, נראו בו ערפיליות אפלות וכמעט שלא ראיתי כוכבים.

סטולי הגנוב סיפר שרבים מהחבר'ה כבר הגיעו למקום המפגש, לא כולם. חלק עדיין נמצאים על כדור הארץ, ביניהם הצבי, שנמצא בכל השנים האלה בירושלים, כלומר מדינת ירושלים . הוא אגב היחיד שנשאר בישראל. הרוב הצליחו לעזוב את ישראל כבר בימים הראשונים. חלק הצליחו, כמו סטולי, לעזוב את כדור הארץ בכוחות עצמם. לכולם זה לקח ימים רבים. אחרי שיביא אותי למקום המפגש, יצטרך סטולי הגנוב לחדור למערכת השמש כדי ליצור איתם קשר. מערכת השמש עדיין מוקפת בטבעת חזקה של אופל, למרות שבעלי בריתינו בפדרציה הפציצו אותה והצליחו לפגוע בה פגיעות מדוייקות, שאחת מהן הפילה את בניין הנציבות בתל אביב. המתורגמן הראה לנו את מפות הקרב, היה קצת קשה לי להבין.
היה לנו הרבה זמן לאימונים באחיזת החרב החדשה שקיבלתי ובריענון הזכרון בתרגילי המשולש הסגול שרבים מהם הצלחתי לעשות במשך השנים האחרונות, אחרים שכחתי.

דיברנו לפעמים על הפרידה של כולנו אז, בחוף הכנרת, והייתי חייב לשאול את סטולי הגנוב את השאלה שלא פעם הטרידה אותי כל השנים האלה, למה היינו צריכים להיפרד זה מזה בצורה טוטאלית כל כך, להיזרק כך לבד בעולם. היו זמנים שהוראתו של חפא נראתה לי פשוט אכזרית, שהרי למדנו לוחמה לפני כן ויכולנו כקבוצה להלחם בפולשים.
סטולי אמר שכולם שאלו את השאלה הזאת, ולדעתו, חפא חשב שלמרות כל מה שלמדנו ולמרות כל האימונים שעשינו במפגשי המשולש הסגול, לא נהיה כשירים להתמודד מול הכוחות הגלקטיים כשהם נפלו בכל כובדם על כדור הארץ. בחירתו להורות לנו להיפרד פרידה טוטאלית היתה כדי שכאשר נשוב וניפגש, יתנו לנו נסיונות החיים שנצבור בשנים האלה חגורה של כוח אשר תעזור לנו לעמוד גם מול רבים ועצומים מאיתנו, ואת זה לא היה לנו קודם. לו נחשפנו בפניהם אז, הם היו גומרים אותנו. היינו אז בסך הכל לוחמים של נייר, שנהנו מכוח שהואצל להם מאחרים, ולא היו צריכים לעמוד בהתנסות של הגנה עליו.
הייתי צריך להודות, לאור מה שראיתי במשך השנים, שהוא די צודק.
האם כעת יש בנו די עוצמה אישית כדי לעמוד מול הכוחות הגלקטיים, האם הפכנו להיות לוחמים אמיתיים?

"הפקודה לשכוח היתה כה חמורה, עד שכולם נפרדו זה מעל זה. הם לא זכרו מי הם. כוונתו של הנשר היה לכך שאם יוכלו אי–פעם לשוב ולזכור את עצמם, הם ימצאו את המכלול של עצמם, ורק אז יעמדו בהם הכוח והסבלנות הנחוצים על–מנת לחפש ולמצוא את מסעם הסופי ולהתייצב למולו." (קרלוס קסטנדה, מתנת הנשר)

בדרך למקום המפגש שקבע חפא סיפר לי סטולי הגנוב על הדברים שקרו לו ולאחרים, לאחר שחפא הודיע לנו שכוחות האופל משתלטים על כדור הארץ, ואנחנו צריכים להתפזר ולהיעלם.
כיוון שכולנו הגענו לצריף בחוף הכנרת באמצעות חטאפות נייחות, כפי שהיינו רגילים כל השנים האלה, לאף אחד לא היתה מכונית או כלי רכב. מחולל החטאפה שבתוך הצריף גם לא פעל יותר. כולם היו צריכים לרוץ, וחפא עמד והקפיד שכל אחד ירוץ לכיוון אחר, לבד. לאף אחד הוא לא הרשה לרוץ עם מישהו אחר. וכולם, כמוני, היו המומים ומבוהלים מכדי להתווכח איתו. סטולי נשאר אחרון עם חפא, ועליו הטיל חפא להיות זה שיישאר באזור, וגם זה שיאסוף את כל האחרים בהגיע היום, אם לא יגיעו לבדם למקום המפגש. חפא הראה לסטולי הגנוב את מקום המחבוא שיימצא בו, בדיוק מאחורי הצריף, בין גדר לבין ערימת מחצלאות. כשסובב סטולי הגנוב לרגע את ראשו, חפא כבר לא היה שם. החושך השתרר פתאום, ומאחורי מחבואו שמע סטולי את קולותיהם של יצורי השלטון החדש שנחתו במיוחד כאן, כדי לחפש אחרינו. הוא שמע אותם משחיתים את כל הציוד שבצריף, אחר כך עשו אותו מפקדה שלהם.
אני הייתי כל אותן שעות בריצה צפונה צפונה, בין מטרי גשם כבדים ורוחות, עד שאיזה מכונית עצרה לי ואחר כך התעלפתי, והתעוררתי קודח מחום בבית שנמצא בכפר ערבי.
סטולי הגנוב לא זז ימים שלמים ממחבואו, משם עקב אחרי התנהלות אנשי השלטון הגלקטי שהפכו את המקום לבסיס הנחיתה המרכזי בצפון. הוא למד לזהות את סוגי היצורים המשרתים בשלטון הישיר (להבדיל מסוכני המשנה האדמיים), את סוגי החלליות והנשק שבו הם משתמשים. הוא למד גם על רשת התקשורת בה הם משתמשים, וכך ידע על מה שקורה ביקום, על המלחמה המתנהלת בפדרציה. אני, וכמוני רוב החבורה, הייתי מנותק אז מכל קשר לעולם וגרתי ברחוב הרקפת 12.
חיפושיהם של הפולשים לא העלו דבר, חפא היטיב ללמד את כולנו להסתתר. בשלב מסויים החליטו לצמצם את הנוכחות הישירה שלהם בכדור הארץ ולהתרכז בתחנות חלל המקיפות את מערכת השמש. הם התחילו לפנות את חלליותיהם מחוף הכנרת, וכשהמריאה החללית האחרונה עלה אליה סטולי הגנוב כנוסע סמוי.
לדעתו של סטולי הגנוב, נתנו הם לסוכני המשנה האדמיים את ההוראה להתוות, ובכך להבטיח לבודד מן החברה האנושית את האנשים שעשויים להיות דומים לנו ולהמריד את החברה האנושית הכבושה.

המלון היה פעם מלון מפואר, בימים בהם עוד היו רחובות מוארים בלילה, והיה חשמל תמיד בכל מקום. אנשים שנחשבו חשובים היו מתארחים שם, מהארץ ומחו"ל.
עכשיו ליוותה אותי עלטת מוות לכל אורך הרחוב החשוך של העיר הזרה.
אבל את המלון יכולתי לראות בחושך, זורח כולו בכתום זוועתי.
הכתום של נופלדנס, מנהיג קואליציית האופל.

חשבתי עוד מחשבה או שתיים, ונכנסתי אל הרחבה הריקה שלפני פתח המלון. מבעד לזכוכית הסדוקה נגה אור זרחני ירקרק.
המלון זיהה אותי, או יותר נכון, נציגוּת האופל שהשתכנה בו.

יומיים לפני שהגעתי למלון בא נציגם האדמי של השליטים הגלקטיים אל המורדים המותווים והציע להם שלום, בו הם יקבלו מעמד של מועדפים בקרב בני האדם, וכל זאת בתמורה לכך שיסגירו אותי, משום שאני שייך לאנשיו של חפא, התומך באויבם הכחול, שליטה לשעבר של הפדרציה.
הנציג הודיע שהוא ממתין לתשובה במלון זה. על הכל כתבתי כאן וגם כאן.

עלטת מרחב היתה פרוסה מסביב למקור הנוגה הירקרק ונראה היה שמסביב ריק לגמרי. הכל קרה מהר מאד, המחשבות שלי לא פעלו כשמישהו או משהו, שלרגעים נראה בכלל כמ חץ מתנועע, הוביל אותי במדרגות שעדיין התחפשו למדרגות של מלון, אל מה שנראה באמת כמו חדר של מלון, ועוד איזה חדר.
פתאום היה אור, הוא היה אור מוזר שרק אחר כך הבנתי שהוא היה מוזר כי לא בא מאמצעי תאורה נראים כלשהם, גם לא מהקירות. הוא פשוט היה שם. וזה לא היה אור טוב או רע, זה היה אור אדיש. הוא האיר על רצפה אפורה-כחולה כהה בגוון בלתי מצוי של חדר רחב עם קירות בצבע ספק ורדרד ספק צהבהב. היתה שם מיטה אחת מוצעת במצעים של משי כתום, וגם פיג'מה, משהו שמזמן כבר שכחתי מה זה.
במרכז החדר על שולחן קטן היה משהו שנראה כמו זכוכית צבעונית, ואחר כך הבנתי מה זה. היו גם שניים או שלושה כסאות קטנים.
בינתיים שמעתי משהו כמו דלת נסגרת והבנתי שעכשיו אני לבד בחדר.
היה עוד חדר, הצצתי לתוכו. חדר אמבטיה, אם אפשר לכנות כך בריכה ולתוכה מפלים זורמים של מים, ומסביב צמחים קטנים בצבע זהב. המרצפות מסביב היו בצבע כחול. אם זה לא גן עדן, בוודאי זה גם לא גיהנום, אבל מה זה בדיוק? הייתי מבולבל לגמרי
יצאתי שוב אל החדר והבנתי שהזכוכית הצבעונית אינה אלא מכשיר טלויזיה רב תדרי, שבדיוק התחילה לפעול. קרניים שניסרו מתוך הזכוכית הם שנתנו לה את הצבע, והם הוליכו אל הקירות עליהם ניתכו תצוגות הולוגרמיות מלוות במוסיקה. על אחד הקירות, זה שמול המיטה, הוקרנו שורות שכנראה היוו את תפריט הערוצים, ולקח לי קצת זמן להבין שהשלט-רחוק שמכוון את כל זה נמצא, למעשה, בתנודת הראש הקלה שלי. בינתיים רצו מסביבי הולוגרמות נושאות קול, ריח ותחושה, כולן של סרטי פעולה וסקס, הרבה סקס. לא רק של כדור הארץ. בין לבין, התרוצצו גם מהדורות חדשות, רובן בשפה לא מובנת אבל גם אלה שהיו בשפה מדוברת לא אמרו לי שום דבר.
אחד הקירות הסתובב ומן הצד השני נגלה המיניבר. דרך דלתו השקופה ראיתי בעיקר בקבוקים מלאים נוזלים מכל הצבעים, שלא היה לי שום מושג מה הם כוללים.

מאד רציתי ליהנות מכל מה שהחדר הציע. לקפוץ לבריכה ולטבול במים מן המפלים שבצבעים משגעים, לשתות מן המשקאות שבתוך המיניבר, לנסות לבחון את האפשרות שהייתי בטוח שהיא קיימת כאן, ללהיכנס אל תוך הסרטים. להשתרע על המיטה, להתכסות במצעי המשי. הכל ביחד, ולא חשוב באיזה סדר. הייתי הרוס מהחום שבחוץ, מלא זעה ומלוכלך, צמא וחרמן. חודשים עברו עלי בסגפנות לוחמת, בעיר ענייה, מוקף אנשים שכמוני בקושי החליפו בגדים.
אבל המחשבות, למרות הנסיון להרדים אותן, הן מצידי והן מצד כל מה שהיהמסביב, חזרו והתעוררו מרגע שהייתי בחדר, ולרגע לא נתן לי הקול הפנימי, ימח שמו, לשכוח: אני נמצא בטריטוריה של האויב, וכל מה שאני רואה שייך לו. ברור שהוא לא מציע לי את כל הפיתויים האלה מרוב טוב לב, ואין גבול למה שהוא מסוגל להחביא מאחורי כל אחד מהם. היתה לי הרגשה, שלא לומר ידיעה, שברגע שרק אשלח יד ליהנות מאחת ההנאות שמוצאות לי כאן, תאבד לי שארית עצמיותי, אז אהיה כולי בשבי שלהם. הסתובבתי שעות בחדר, מתאמץ לא לגעת בכלום, אפילו לא להתיישב על אחד הכסאות. כמה שפחות לנשום את האויר שהיה קריר ונעים, מלא ריחות מבשמים.
רק אחרי הרבה שעות, התחלתי לתהות אם ישנה בכלל אפשרות לצאת מכאן. ואז שמתי לב שבאחד הקירות ישנו חלון קטן, מכוסה בוילון. הזזתי אותו.

כלום לא היה בחוץ. לא עלטת מרחב, גם לא חושך רגיל. ריק שאין לתארו בא אלי מבחוץ, אולי משהו מופשט, התפרץ לי לתוך הנשמה עד שמיהרתי לסגור בבהלה את הוילון, ואז הבנתי: אני נמצא בתוך מחשבה, או חלום שאיזו ישות חושבת או חולמת. כל מה שנמצא ב"חדר" שייך לחזיון והמוח שחושב את החזיון בנה הכל במיוחד בשבילי, וגם אני נישא עכשיו על גלי המחשבה של אותו מוח, וקרוב לודאי שאני כבר לא נמצא על כדור הארץ, אלא הרחק הרחק ממנו, בדרך למקום האמיתי שנמצא בו המוח.

ברגע שהבנתי את זה, חשך פתאום הכל. כמו הכל נפל, התרסק, נחת על הקרקע ברעש אדיר. כוחות אדירים דחפו אותי מטה מטה לעומקים שלא ייאמנו, עד שמצאתי את עצמי שוכב על רצפה ואולי מגרש גדול, ומסביבי עלטת מרחב רגילה. הייתי שוב בעולם של מציאות, אבל לא ידעתי מציאות של איזה עולם. ידעתי רק, שכדור הארץ מאד רחוק מכאן.
בדקות הבאות הבנתי שמתנהל, ממש מעלי, קרב יריות. קרניים אדומות, כחולות וירוקות נתבו בחשכה, ניצוצות וברקים.
ואז זיהיתי אור מסביבי, ראיתי שאני מוקף יצורים, וביניהם ראיתי את המתורגמן ואת סטולי הגנוב. הם באו עם כח החילוץ.
"לקח לכם הרבה זמן למצוא אותי", אמרתי. "הייתי צריך להגיע עד לכאן."
"אבל מצאנו אותך" אמר סטולי הגנוב. "וזה מה שחשוב."