אגדת אדמי הדבורה והלוחם הקדום

יש המאמינים, וחפא ביניהם, שאבותיהם של בני האדם, ושל כל המינים האדמיים ביקום, הם אדמֵי הדבורה, שחיו לפני למעלה משלוש מיליארד וחצי שנים על כוכב לכת אחד במרכז הגלקסיה.
אדמי הדבורה היו קטנים יותר מהאדמים שאנחנו מכירים, היו להם כנפיים קטנות ומחושים, וכמו הדבורים, גם הם חיו במבנים דמויי כוורות, שם, כמו הדבורים העמלות על הדבש, עמלו אדמי הדבורה בהפקת אנרגיה מוחית עבור אדונים אותם לא ראו מעולם אלא רק את אלה שהיו סוכני המשנה שלהם.
חפא משער שאותם אדונים, שנראו, כנראה, כמו תניני ענק שזנבותיהם נמשכו לפעמים לאורך מיליארדים של קילומטרים, באו מן המוטציות שנוצרו במרכז הגלקסיה כתוצאה מתהליך ספיחת החומרים הבלתי פוסק שמבצעים החורים השחורים עליו פירטתי כאן ביתר הרחבה. לחפא לא ברור אם הם היו יצורים של ממש, או התגבשויות זמניות טעונות אנרגיית מחשבה ובלתי מוגדרות בצורתן שצמחו בתוך מרק התוהו ובוהו של מרכז הגלקסיה. סוכני המשנה, שבאו במגע ישיר עם אדמי הדבורה ושימשו כמשגיחים עליהם, היו בעלי צורה מוגדרת יותר, ולפי תיאורים אחדים, הם דמו לרובוטים, ולפי אחרים, הם פשוט היו אדמי דבורה גדולים יותר בגופם.

באותה ארץ שעל כוכב הלכת לא נראו מעולם כוכבים בשמים. כוכב הלכת היה סמוך מרחק כמה שנות אור לחור שחור, שהסתיר את היקום מן האדמיים שהכירו רק את הארץ הזו, וכיפת שמי הלילה שם היתה חשוכה לגמרי. אדמי הדבורה לא יכלו לדעת ולשער, שישנו יקום שלם מלבד עולמם.
חפא זכה לבקר בכוכב לכת זה, ואמר שמראה הלילה שם הוא מן המראות המרשימים והמפחידים ביותר שראה ביקום. למרות שכיפת השמים אפלה לגמרי, קצוות האופק תמיד זוהרים.

סוכניהם של האדונים נהגו לחבל בכנפיים של אדמי הדבורה, כדי שלא יוכלו לעוף רחוק מן הכוורות.
המרד שפרץ באחת הכוורות, בראשות הלוחם הקדום (תמקט) הנחשב על ידי רבים למייסד מסדר לוחמי הקרן הבהירה, היה אולי אחד מרבים שפרצו, אבל יש המאמינים שהוא היה המרד הראשון, וללא ספק היחיד באותה תקופה. הלוחם הקדום לא הצליח להשפיע על אדמי דבורה רבים להצטרף למרד שלו, וזאת כנראה משום שרוב אדמי הדבורה של תקופתו כבר היו משובטים שגודלו במיוחד במעבדות הסוכנים, והאדמים הטבעיים הלכו ומעטו. בכל זאת הצליחו המורדים המעטים להשתלט על חללית של סוכני האדונים (ויש האומרים שהמורדים בנו אותה בעצמם), שנעה במהירות כמעט שווה למהירות האור, וגם על מעבדה אחת שבה השתמשו ההאדונים להארכת חיים ושיבוט.

המורדים שבראשותו של הלוחם הקדום, נלכדו בחלל בידי האדונים או סוכניהם, והושלכו עם חלליתם, שכבר היתה פגומה בעיני האדונים, אל החור השחור שהאפיל את כיפת השמים בלילה. חפא חישב על פי מפה עתיקה שקיבל את מצב כוכב הלכת ביחס לשמש שלו (זוית, מרחק, נקודה במסלול האליפטי) בתאריך הגלקטי המיוחס לתאריך שנרשם בלוח האדונים כתאריך שבו התבצעה השלכת החללית, ומצא שכדור הארץ נמצא במצב זהה ביחס לשמש שלו בערך ב20 ביולי, ולכל המאוחר ב23. לכן קבע את ארבעת הימים שבין ה20 ל23 ביולי בתור ימים, ופירוט על כך נמצא גם בפוסט המשולש הסגול.

השלכה אל חור שחור היתה טיפול מקובל למדי של האדונים וסוכניהם כלפי אדמי דבורה לא יצרנים או סתם "פגומים" ובכלל כל מי שהם לא חפצו ביקרו.
אף אחד לא חזר משם מעולם, עד אז.
אך הלוחם הקדום ואנשיו חזרו. גם לחזרה זו חפא קבע יום. ה31 באוגוסט.
לא עלה בידם להסביר איך הם חזרו, ואף אחד עד היום לא יודע להסביר זאת במדוייק.
אבל הם חזרו עם תגליות חשובות, ששינו את גורלם של כל המינים האדמיים בהסטוריה מאז ועד עתה.
בתוך החור השחור הם פגשו תבונות אור בראשיתיות שנלכדו שם בזמן שנוצרו החורים השחורים (יש מי שמתעקש לטעון שהן נוצרו בתוך החור בתהליך אבולוציה, אך לפחות על פי אמונת הלוחמים, כך הוא הסיפור). תבונות אור אלה לימדו אותם הרבה על מה שהיה ביקום קודם לכן.
בעזרתן של תבונות אלה גילו זו הלוחם הקדום ואנשיו שמעבר לחור השחור ישנו יקום שלם (והם כלל לא ידעו קודם מהו יקום).
הם למדו איך אפשר לנסוע בו מהר ממהירות האור.
הם למדו גם איך להישרד בתנאים העוינים ביותר של החלל, וגם פיתחו טכניקות לוחמה שעזרו להם, לראשונה בתולדות המינים הקטנים, לגבור על שלטון האדונים וסוכניהם, לצאת אל החלל ולהתחיל את התפשטות המין האדמי בגלקסיה.

כל זה קרה כאשר כדור הארץ היה עודו מכוסה במים, וחיו עליו רק רכיכות ואצות.

להיות אדמדבורה

החיים של אדמדבורה הם מאד קצרים.
בשנה הראשונה עדיין לא מקצצים לנו את הכנפיים, אבל אנחנו ממילא לא מסוגלים בגיל הזה לעוף בהן יותר מדי רחוק, רק אל השדות שמסביב לכוורת.
באותם שדות רחבים היינו יונקים מן הטל שעל האבנים השחורות, מן הבזלת, מן העפרות שבקרקע הקשה, מן המיץ של הצמחים.
כל היום היינו מעופפים ויונקים, עד שכיפת השמים נעשתה פתאום שחורה לגמרי, וקצוות האופק מסביב היו מתתמלאים בזוהר שמסנוור יותר מן השמש.
אז חזרנו הביתה לכוורת, להביא את מה שינקנו. זה היה נעים לעוף, וכל הזמן רדף אחרי זיכרון אבל היה לי נעים מכדי להניח לו להשיג אותי.

עם המעופפים יכול האדמדבורה להימנות רק בשנת חייו הראשונה.

אז הוא עובר להיות במלקטים.
מיד קושרים לנו את הכנפיים. עדיין לא כורתים אותן, אבל לעוף כבר אי אפשר. ממילא, בשנה השניה כבר לא מרשים לנו לצאת מן הכוורת. בתוך האפלה של אולם הכניסה, בין פתחי היציאה לבין התעלות, אנחנו מוכרחים לחכות כל היום, עד שהמעופפים ישובו ויקיאו את יניקתם על קרקע אולם הכניסה. וכשהם מסיימים, אנו מלקטים את הכל, ממיינים ואוספים לערמות הגדולות, אותן אנחנו צריכים להניח בפתחי התעלות, איפה שנמצאים המלקקים.
בשעות ההן, כשלא עשינו דבר מלבד להמתין באפלולית עד שישובו המעופפים, ידעתי שיש זכרון שאני צריך להזכר בו, כדי להבין מי אני בדיוק ואיך הגעתי לכאן, אבל הזכרון נשאר מחוץ לכוורת כי הוא לא יכול היה לחדור דרך האפלה הכבדה והסמיכה.

בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכנפי קוצצו, מצבטי העוקץ שעל ראשי נעלמו, וגם המשושים שמשני צדי ראשי הוחלפו בדברים עגולים וקשים, שידעתי רק שהם לא עשויים מאבן. ראשי התחיל לכאוב ולא הפסיק.
שנה שלישית התחילה, והועברתי אל המלקקים.
המלקקים נעים כל היום בתעלות מתעקלות, המקיפות את לב הכוורת אותו לא ראינו מעולם. המלקק הראשון אוסף בלשונו מתוך הערימות שהניחו לפניו מלקטי האתמול בפתח התעלה, ואת מה שהוא אוסף הוא מעביר אל גבו של מי שלפניו, אותו עליו ללקק כל היום כדי שכל החומר ייספג בגופו ויצא בצורה של זעה והפרשות אל צינורות שנמצאים מתחתינו. תוך כדי כך, מצטרף מלקק מאחוריו החוזר על מה שהוא עשה, וכך שרשרת אינסופית של מלקקים נוצרת, ואסור לעצור, כדי שהגוף לא יפסיק להפריש את הזעה והנוזלים, הנשאבים מאיתנו ללא הרף לתוך אותם צינורות הנמצאים מתחתינו ונמשכים עד אל לב הכוורת.
בשארית המחשבה שעוד היתה בראשי הכואב הבנתי שגם הדברים שהוצמדו אלינו במקום עוקצים, שואבים מאיתנו. הם שואבים לנו את המחשבה, ומעבירים גם אותה ללב הכוורת. כשאנחנו מגיעים לקצה התעלה, עומד שם משגיח, אדמדבורה גדול גוף, השולח אותנו חזרה אל פתח האולמות, להתחיל מחדש את השרשרת, עד סוף היום. אז אנחנו נרדמים, בתוך התעלות, בין הנוזלים והזעות. אין זמן לזכור את מה שאני רוצה כל הזמן לזכור, ואני גם לא יכול כי לא נותרה בי מחשבה.

כל כך קטנים אנחנו, עלובים וצהובים, אבל ברור לי שהייתי פעם גדול יותר.

בסוף השנה השלישית של כל אדמדבורה, ייקבע גורלו. בהגיעו אל המשגיח בפעם האחרונה, יעצור אותו המשגיח ממלאכתו ויספר לו מה ייעשה בו כעת. המאושרים יזכו להארכת חיים שתיתן להם שלוש שנים נוספות, בהן יעברו אל לב הכוורת ויצטרפו למשרתים, אלה שקרובים מכל אל מלך הכוורת, שאת פניו לא ראינו מעולם אבל הרבה דיברו אודותיו בשנה השנייה, בה היה לנו זמן לדבר. אחרים ילכו להפרייה, ומיד אחריה ימותו. אלה שלא הולכים לא להארכת חיים ולא להפרייה, אותם ממית המשגיח מיד.
ידעתי שזה אחד הימים האחרונים שלי כמלקק. הגעתי בפעם האחרונה אל סוף התעלה. אדמדבורה גדול, שלא היה מוכר לי כי לא ראיתיו אף פעם בין המשגיחים, עמד שם.
הוא נתן לי סטירה שהעיפה מראשי את שני שואבי המחשבה.
המחשבה חזרה והיתה כולה שלי, לא של אדוני הכוורת.
ואז נזכרתי מי אני, ונזכרתי איך ביטלתי את היקום.
כאשר מבטלים את היקום עשויים להגיע לעולמות הקרובים ביותר שבתוך מחשבתך.

הבנתי שאני נמצא בעולמם הקדום של אדמי הדבורה, ושהאיש שבסטירתו החזיר לי את המחשבה והזכרון הוא הלוחם הקדום תמקט.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: המשולש הסגול

המשולש הסגול
על שמו נקראים המפגשים שהיינו עורכים בכל סוף שבוע וגם בימים מיוחדים הקשורים באירועים קוסמיים הסטוריים.
המפגשים הוקדשו לנושאים כמו לימוד לוחמת הקרן הבהירה, שליטה בכח (רכיבה), ועיונים בספר התבונה הגלקטית.
הסגול הוא צבע תדר הטלפתיה של הטלפתיה הגלקטית, וכאשר חפא אמר לנו לדמיין קרן של טלפתיה סגולה הנשלחת ממרכז הגלקסיה אל מצחינו, אמרה אחת החברות החדשות בחבורת המחץ, שנדמה לה שהקרן מציירת לה על המצח משולש סגול, ומכאן קיבלו מפגשים אלה את שמם, למרות שחפא לא הרשה לנו לצייר את המשולשים האלה על המצח בעצמינו, במפגשים. הוא לא התייחס לחיים שמחוץ למפגשים.

עוד על המפגשים – כאן.

הפעם האחרונה שראינו את חפא היתה במפגש כזה, שנערך באותו מקום בו נערך מפגש המשולש הסגול הראשון, בצריף שליד חוף הטלפתיה בכנרת.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: ימים

ימים:
בנוסף למפגשי המשולש הסגול שהתקיימו בכל סוף שבוע, קבע חפא ימים מיוחדים שהוקדשו לאירועים בעלי משמעות בהסטוריית התבונה הגלקטית.
ימים אלו הוקדשו להמון פעילויות "מדיטציה, לימוד לוחמת הקרן הבהירה, אימון רכיבה (כלומר: שליטה בכח) ועיונים בספר התבונה הגלקטית ששקדתי על תרגומו."

מכיוון שקשה לקבוע לפי לוחות השנה של כדור הארץ את הימים שבהם אירעו דברים השייכים ללוחות שנה של עולמות אחרים, השתמש חפא במפות הסטוריות שהיו בידו של כוכבי הלכת שבהם קרו האירועים. במפות אלה צויינו הזויות של כוכבי לכת אלה והמרחקים שלהם ביחס אל השמשות שלהם באותם ימים שקרו בהם האירועים, ובאמצעות התאמה של יחסים אלה אל טבלת היחסים של כדור הארץ אל השמש במהלך השנה, קבע חפא את הימים המתאימים ביותר בכדור הארץ מבחינת דמיון מצב השמש, לחגוג בהם את הימים.

"קבוצה אחת של ימים נקראה ימי בור החלל והיא היתה קשורה בלוחם קדום אחד, שהשתייך לגזע אדמי הדבורה, אשר כעונש על התמרדותו נגד העבדות שהטילו על בני מינו אדונים אשר שלטו על אותה פלנטה, הוא הושלך לבור החלל (חור שחור) הסמוך ביותר לשם, אשר כיסה את מחצית השמים. עונש זה היה נפוץ באותם ימים ואזורי יקום, ואף אחד לא חזר משם, עד לאותו לוחם שהצליח בדרך מסתורית לצאת משם.
לפי המפות שבידו קבע חפא שמצב השמש בשמים של אותם ימים בכוכבו של הלוחם הקדום, שבהם הושלך אל בור החלל, מתאימה למצב השמש אצלנו בין ה20-23 ביולי.

ממה שלמד הלוחם תוך כדי הימצאותו בבור החלל התחילו למעשה להיבנות לימודי התבונה הגלקטית. לאותו לוחם מיוחס גם ייסוד מסדר לוחמי הקרן הבהירה ולכן קבע חפא את ה20 ביולי כיום היסוד של התבונה הגלקטית ולימודי הקרן הבהירה.

את היום בו שב הלוחם אל היקום חישב חפא לפי אותן מפות כמתאים ל31 באוגוסט (שהוא גם יום חזרתו שלו לכדור הארץ). את היום הזה הקדשנו בעיקר להתנקות שפירושה אכילה מועטה והליכה ארוכה ככל שאפשר ברגל.

קבוצה אחרת של ימים נקראה ימי השבועה, ואת היום המרכזי בה קבע חפא ל21.10 בכל שנה. ביום זה, אגב, עברתי את ההתוויה.

הבלוג הזה נולד ב14 באוגוסט 2004, גם בתאריך זה התרחש, לפי אמונתו של חפא, אירוע קוסמי.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: ביטול היקום

ביטול היקום הוא כינוי לטכניקה בסיסית שנדרשת כדי לעבור את מחסום מהירות האור, וכל טיסות החלל הקיימות מבוססות עליה, במידה זו או אחרת.
כתוב עליה כאן וכאן.

"יש שטוענים שראשונה לנסוע מהר יותר מן האור היתה הטלפתיה שעשתה את זה דרך הרשת הקדומה, שנוצרה ע"י הטבע של היקום.
אבל יש גם טוענים שהראשונים לעשות את זה אי פעם היו העבדים המורדים שהושלכו אל תוך חור שחור וכדי לשרוד היו מוכרחים למצוא את הדרך להעלים את היקום ולהחזיר אותו אחר כך".

מה שכנראה ברור הוא שביטולי היקום והחזרתו נעשו בתחילה בדרך של מדיטציה עד שפותחו חלליות המסוגלות לתרגם את התהליך אל תוך ה'מוח' שלהן, וכל תעשיית החלליות כיום בנויה על בסיס פיתוח זה. המדיטציה של ביטול היקום הפכה לנחלת העבר לרוב תושבי היקום החושבים, אבל בבתי הספר של התבונה הגלקטית הלימוד שלה הוא חובה בסיסית ועל המסיים את בתי הספר לבצע בה תרגילים ומטלות במסגרת המסע המסכם, בטרם יעבור לינדיגרא (הִשתָּנוּת). מלבד בבתי הספר של התבונה הגלקטית, מלמדים את השיטה גם באסכולות פרטיות של רחפנים.
אני הייתי מוכרח לבצע מדיטציה זאת פעם אחת, כשהחללית בה טסנו נקלעה למלכודת ולא היה זמן להשתמש במוח החללית.

מלכודת

Wangoon היתה יונקת אותי בשקיקה בפיה הקטן ואני אותה, לא יודעים בחשכה איזה פה יונק לאיזה פה, מרחפים, כשפתאום נעצרנו באויר.
החללית נעצרה, והמשקל נפסק פתאום.
במאמץ רב הצלחתי לדדות בטיסה ולהביא את עצמי מן החדר אל החדר המרכזי ושם ראיתי את כולם, מוקפים בארבעה חמישה יצורים מגעילים ושחורים, דמויי מדוזות ארוכות.
מלכודת.

לא תיארנו לעצמנו ששם, בלב החלל שבין מצוקי שדות הכבידה, בחלק שמתרחב ונהיה דומה למעגל, מסתתר מארב. היינו צריכים לחשוב על זה.
שלוש חלליות המתינו שם, וקרן בלימה ששלחו היא שעצרה את החללית. המתורגמן ועוזר הטייס, שראו את החלליות מופיעות דרך המסך, מיהרו אל החדר המרכזי כדי להזהיר את סטולי הגנוב ושני הלוחמים שאכלו שם באותה שעה את ארוחתם, ועוד לפני שהספיקו לומר משהו החללית נבלמה, וכהרף עין פרצו אל החללית יצורי האופל וסגרו על חמשתם.

לאחד מהם היו כעין שפתיים, שמצמצו לעברי משהו שנשמע בדיוק כמו: "בוא בוא בוא יא מניאק, חשבת שתברח, מה?". החברים עשו לי סימן לא לבוא, ואחד המדוזים הבחין בסימנים שעשה לי המתורגמן והחטיף לו הצלפה שהעיפה אותו אל בין זרועותיו של המדוז שמאחוריו.
אמדתי את המצב. לא היו לנו הרבה סיכויים. אבל אולי אפשר להרוויח זמן. מישהו לימד אותי פעם. התקרבתי לעברם, אבל בתנועה איטית, בטלנית. "נו, בוא כבר מ'תה עושה דאווינים", כך אני נשבע שהם אמרו ושניים מהם התקדמו אלי, והתחילו לשים את זרועותיהם על כתפי. פתאום העיפה אותם בעיטה. Wangoon שהגיעה מאי שם למעלה, נשתלחה בהם בבעיטה והמשיכה לעוף ובעטה גם בזה שעמד באמצע, מאחורי המתורגמן. היא בעטה גם בשני האחרים שבצדדים, ושני הלוחמים השתחררו מאחיזתם והתחילו גם הם לבעוט אותם, וקראו גם לסטולי הגנוב והמתורגמן לבעוט גם כן במדוזים שלידם. המדוזים ההמומים איבדו את שיווי המשקל ובינתיים מיהר עוזר הטייס חזרה אל חדר ההגה. "את המדחסה!" צעק לו מפקדו.
היו בחללית נעליים גדולות וכבדות, ממתכת. הן היו שייכות לאחד מחיילי האופל שמהם "פילח" המתורגמן את החללית. פתאום בא לי רעיון להפוך להיות הבועט בנעליו, והצטרפתי אל שחקני קבוצת בית"ר חללית שהמשיכו באימון המעופף ובעטו את המדוזים השחורים עד למפלס הנמוך של מסדרון הכניסה. אז הפעיל עוזר הטייס את מדחסת החירום.
רצנו אל חדר ההגה וראינו על המסך טורים של מדוזים יוצאים מן החלליות לעברנו.
"אין ברירה", אמר המתורגמן, "אנחנו חייבים לבטל את היקום במדיטציה. רק ככה אולי נצליח להתחמק".
רק שניים מאיתנו ידעו איך לעשות את המדיטציה שמבטלת את היקום.

Wangoon

ידענו על הכחולות שהן באו מכוכב לכת רחוק למדי מכדור הארץ, אי שם בשפיץ הדרומי של הגלקסיה.
שמענו גם שלחפא היה סיפור עם אחת מהן, בזמן שהשתתף במלחמה הגלקטית שהיתה, בתור חלק מצוות לחילוץ שבויים.
כשראיתי את הכחולה שמעכשיו אקרא לה WANGOON כי ככה בערך שידרה לי הטלפתיה שלה כשהתעניינתי בשמה, הבנתי מה משך את חפא בנשים הכחולות.
אספנו אותה בתחנה השניה שהחללית ניתרה אליה אחרי ערפילי העבר. זה היה איזה כוכבון קטן, ששימש כתחנת המתנה ומעבר של נוסעי חלל וחלליות משא, כאלה יש הרבה. המתורגמן, שיש לו הכי הרבה שעות טיסה והיכרות עם מקומות כאלה, אמר שהוא רואה ידידה שלו בין המוני החייזרים המחכים לחלליות במשטח מחופה גג שאפשר בקושי לקרוא לו לובי. עוזר הטייס אמר שאין זמן עכשיו לידידות שלו, והספיק לנו החייזרים שרדפו אחרינו בגלל ה21 שעל המצח שלי. המתורגמן אמר שהיא גם לוחמת וכדאי לצרף אותה אלינו.

היא עמדה שם, כחולה לגמרי, בצבע עמוק מאד. ראש קרח, עיניים חתוליות מאורכות, פה ואף קטנים מאד.
גוף של אשה, ללא ספק.
לא לבושה כלום, חוץ ממחרוזת האבנים העגולות שעל צוארה.
רק במשולש הבולט בכחול היותר כהה שלו, היו שיערות.
כל היתר, פרווה משיית.
הדבר הכי סקסי שיש ביקום.
היא קלטה אותי מיד ומצאתי חן בעיניה. הכחולות עושות רק מה שהן רוצות.
הן מדברות רק בטלפתיה, לא משמיעות שום קול, רק כשהן…
ואיזה הנאה יש בצליל שהן משדרות.

כשחיבקתי אותה הרגשתי מבעד לפרווה הנעימה, הרכה, את הגוף החזק, הבריא שלה. הכחולות מגינות על עצמן. יש זכרים בכוכב שלהן, אבל בהם הן משתמשות בעיקר להפרייה (וגם את זה הן מסוגלות לעשות אחת עם השנייה, וכך הן מעדיפות בדרך כלל!),כלומר, הן מסוגלות להזדווג גם איתם בשביל סקס, אבל הזכרים האלה הם בשבילן רק חלק מן האוסף. שאלתי את עצמי מה הזכרים המסכנים האלה עושים עם החיים שלהם.

היו שעות שWangoon היתה עם המתורגמן. פעם אחת היתה גם עם סטולי הגנוב. עוזר הטייס ושני הלוחמים בכלל לא התעניינו בנקבות, נדמה לי שהם התעניינו אחד בשני.
בכל פעם שהיא היתה עם מישהו, כל החללית הרגישה ורעדה מעוצמת הצליל.
רוב הטיסה, היא היתה איתי, גם כשנכנסה החללית בין המצוקים.

החייזרית הראשונה שלי.ואאנגון עם ידיים