חיות החלל

סטולי הגנוב ,המתורגמן שהיה גם הטייס, עוזר הטייס, שני לוחמים של המורדים שהשתתפו איתם בפעולת החילוץ שלי, אני, והכחולה שהצטרפה אלינו באחת התחנות (והיתה, כפי שהסתבר, גם כן לוחמת, אולי הלוחמת), שבעה היינו, ילידיהן של חמש פלנטות ביקום, (כיוון שעוזר הטייס ואחד הלוחמים באו גם הם, כמו הגנוב וכמוני, מפלנטה אחת), בחללית שהיה בה מקום לעוד שני ילידי-יקום בגודל שלנו.
חללית כזאת נחשבת קטנה, קוראים לה "חללית שדה", וצורתה דומה לצורת סביבון. היא היתה שייכת פעם לצבא שתחת פיקוד האופל.
המתורגמן "פילח" אותה פעם מקבוצת חיילים של האופל, בהזדמנות אספר על זה.
זאת לא החללית הכי קטנה לנוסעים בגודל שלנו, יש קטנות ממנה, יש אפילו המותקנות לנוסע אחד בגודל שלנו, והן נקראות "חלליות כיס". להבדיל מ"חלליות ננסיות" שגם הן קיימות, אבל הן לא לנוסעים בגודל שלנו.

יש כמובן חלליות גדולות הרבה יותר.

מופלאות ביותר הן החלליות הגדולות, "הספינות" שפרושות על פני מימדים במרחב ובזמן. כאלה, אי אפשר ממש לתאר את הצורה שלהן, כי בעצם אין להן צורה.

ראיתי מקומות שבהם חנו חלליות מכל הסוגים, זה מגוון שקשה לתאר. רק לשים את מה שראיתי תחת המילה האחת: "חלליות". על שטחים בגודל העולם, חנו זו בצד זו "הספינות" חסרות הצורה (שרק חלק קטן שלהן אפשר היה בכלל לראות במימד) לצד חלליות מרובעות (בעיקר "חלליות משא" ו"קרב כבד"), משולשות, עגולות, חרוטות, רב-צלעיות, מפוסלות, "חלליות פיקאסו" (אני קראתי להן כך), "חלליות תולעת" ארוכות ודקות, חלליות ננסיות, חלליות עם מחושים, "חלליות מחרשה" וגם חלליות שנראו כמו כדורים או גלים של צבע ואנרגיה. חלליות "חיידקיות" בגודל של מטבע ואף קטנות מכך, שנראו כמו לא יותר מנקודות צבעוניות או בוהקות באויר.

אבל יש גם כאלה שאינם משתמשים בכלל בחלליות, הם דואים עם רוח החלל. חלק מהדואים, גדולי הצורה שביניהם, משמשים בעצמם כחלליות, יש הרבה סיפורים עליהם הקשורים בימי הקדם של הטיסה החללית, אבל משתמשים בהם גם כיום.
חלק מה
דואים האלה, לא מכירים דרך קיום אחרת. הם נולדים בחלל, וצורכים את האוויר וההגנה שלהם מתוך עצמם. הם דואים טבעיים. אפשר להגדיר אותם כ"חיות חלל".
יש אומרים שהפלנטות כולן אינן אלא סוג של
דואים טבעיים כאלה.

2017-12-13 (1)2017-12-13

Space animals
"The stolen" Stoli, the interpreter who was also the pilot, the assistant pilot, two rebel fighters" who took part in my rescue operation, me, and the blue who joined us at one of the stations (and she was, as it turned out, also a fighter, maybe the fighter), seven of us, natives of five planets In the universe, (because the assistant pilot and one of the warriors also came, like the stolen one and like me, from one planet), in a spaceship that had room for two more universe-natives our size.
Such a spacecraft is considered small, it is called a "field spacecraft", and its shape is similar to the shape of a spinning top. It once belonged to an army under the Dark Command. The stolen Stoli "sliced" her once from a group of Dark Soldiers, on occasion I will tell about it.
This is not the smallest spacecraft for passengers our size, some are smaller than it, some are even installed for one passenger our size, and are called "pocket spacecraft". Unlike "dwarf spacecraft" which also exist, but are not for passengers our size.

There are of course much larger spacecraft.

Most marvelous are the large spacecraft, the "ships" that are spread across dimensions in space and time. Such, it is impossible to really describe their shape, because in fact they have no shape.

I have seen places where spacecraft of all kinds have been parked, it is a variety that is hard to describe. Just put everything I saw under one word: "spaceships." On world-sized areas, the shapeless "ships" parked side by side (only a small part of which could be seen in dimension) alongside square spacecraft (mainly "cargo spacecraft" and "heavy battle"), triangular, round, engraved, multi-ribbed , Sculpted, "Picasso spaceships" (I called them that), long, thin "worm spaceships", dwarf spaceships, spaceships with tentacles, "plow spaceships" and even spaceships that looked like balls or waves of color and energy. "Bacterial" spaceships the size of a coin and even smaller than that, that looked like nothing more than colored or bright spots in the air.

But there are also those who do not use spaceships at all, they soar with the spirit of space. Some of the gliders, the large ones in between, are used as spacecraft themselves, there are many stories about them related to the ancient days of spacecraft flight, but they are still used today.
Some of these gliders, do not know another way of existence. They are born in space, and consume their air and protection from within themselves. They are natural gliders. They can be defined as "space animals".

Habitat for space animals בית גידול לחיות חלל

כמו מעבר נסתר בין שני צוקים

סטולי הגנוב, המתורגמן הטייס ועוזרו נראו לי מתוחים.
שאלתי אותם למה והם הסבירו לי שאנחנו מתקרבים אל משהו קשה.
כדי להיחלץ סופית מחלל שלטונה של קואליציית האופל אנחנו צריכים לעבור בין שני רצפים ענקיים של שדות כבידה טבעיים, מהארוכים ביותר שיש בגלקסיה.
הם הסבירו לי שהכח של שדות כבידה משפיע על הכל, גם על המדיטציה. בייחוד אם נמצאים בין שני שדות ענקיים. כשנהיה שם, יקשה מאד לנקוט באמצעים הרגילים, בטכניקות הרגילות של העלמת היקום והחזרתו, בלתי אפשרי לנתר.
מצד שני, המרחב שדרכו נעבור בין שני שדות הכבידה הוא כמו שטח מת בשביל שלטונות האופל, כמו מעבר נסתר בין שני צוקים. במרחק שאליו הגענו, אין דרך אחרת לצאת מתחום השליטה שלהם בלי להיחשף אליהם, חוץ מאשר להיכנס לחור שחור, ולכך החללית שיש לנו לא בנויה, או לנתר באמצעות מדיטציה שזה דבר אפשרי, ויכול בתיאוריה להביא אותנו רחוק יותר ממה שהחללית הזאת בנויה. אבל אף אחד בחללית, חוץ מהמתורגמן והכחולה, לא מספיק מנוסה בזה וצריך שכל נוסעי החללית יהיו מנוסים מאד בניתורי מדיטציה בשביל שדבר כזה יצליח.
אנחנו גם לא יכולים לחזור אחורנית, וכרגע כל יציאה אחרת מתוך הערפילית שבתוכה אנחנו מסתתרים כעת, תחשוף אותנו.
הערפילית הזאת, שאליה הגענו בניתור האחרון, נמצאת קרוב לאזור הגבול, ובו ישנם הכי הרבה סורקים.
כשנהיה בין שדות הכבידה המנועים של החללית יצטרכו להיות מופעלים בשיא המהירות, כדי שלא ילכוד אותנו הכוח של אחד מהם. מצב זה, ביחד עם ההשפעה הבלתי נמנעת של שדות הכבידה, עלול לגרום לנו הזיות ולזרוק אותנו, בלי שתהיה לנו שליטה, לעולמות מוזרים החבויים בתוך הזמן שלנו.
אם נעבור את זה בשלום, נגלה שהמרחק אל מחוץ לטווח שלטון האופל קצר מאד, פחות משנת אור.

זה אחד מן המצבים בטיסות חלל, שבו כולם מתפללים. כל אחד למה שהוא מאמין בו.
ראיתי שאפילו המתורגמן מתפלל.
הכחולה תפסה אותי, ושידרה לי שאני לא צריך לחשוב על זה בכלל ולא לדאוג לכלום.
היא הובילה אותי אל החדר שלה.

החללית נכנסה אל בין המצוקים.

ניתורי החללית

ועדיין לא יצאנו מתחום שליטתה של קואליציית האופל הגלקטי.
לאחר שסטולי הגנוב והמתורגמן חילצו אותי, ביחד עם כח של חיילי הכחול, מן המקום אליו שיגרה אותי תודעת האופל, מרחק 1500 שנות אור מכדור הארץ, ניתרה החללית שלנו מתחנה לתחנה, ובטכניקות שמבוססות על דבר שנקרא "ביטול היקום והחזרתו" עברנו בכל פעם כמה מאות שנות אור.
התחנה הראשונה היתה סמוכה לערפילית "ראש הסוס", מרחק 1600 שנות אור מכדור הארץ, שם יש תחנת שידור של המורדים הנקראת "ערפילי העבר".
שם פגשנו קבוצה נלהבת של חייזרים שהסתובבו סביבנו והלכו אחרינו לכל מקום, עד שהבנו שה21 שמותווה על המצח שלי הוא שמלהיב אותם, כי הוא מזכיר להם סימן מן הכוכב שלהם, שמבשר את מה שמקביל אצלם למשיח. הצלחנו להתחמק משם.
בתחנה אחרת אספנו כחולה אחת, ידידתו של המתורגמן הטייס. עליה אספר בהזדמנות.
ועדיין ניתרנו בגבולות שלטון קואליציית האופל הגלקטי, עושים את דרכינו אל מקום המפגש שקבע חפא.

כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים

הראשון שענה לנו בקשר היה סטולי הגנוב.
כשהתחילו האחרים לענות, התברר שהרבה מהם הכרנו כבר קודם.
התברר לי ששוטטתי ברשת הטלפתית הרבה לפני שידעתי את זה, או שמעתי על זה בכלל.
ולא רק אני.
כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.
כי המוח האדמי לא בנוי לדעת קבוע, כלומר לזכור.
או שמשהו חוסם אותו שם, בנתיבים המתחברים לשרת העל (superserver) של הזכרון.

בגלל זה היינו צריכים לעשות את כל הדברים שעשינו, לאסוף קופסאות וארגזים ושאר שמעטאס, למלא בהם חדרים, למתוח ביניהם חוטים עטופים בנייר כסף ולהרגיש מגוחכים.
אולי מספיק היה לו חפא היה שותל לנו צ'יפים במוח, עם משהו מוליך, כמו סיליקון, דברים שעליהם דיבר אתמול נוירוביולוג אחד שהתראיין אצל דב אלבוים, ושהם יהיו כנראה האינטרנטלפתי העתידי.
ואולי, היו בינינו מי שחשבו גם את זה, הצ'יפים כבר היו שתולים לנו מן הלידה, והם שגרמו לחפא לבחור דווקא אותנו.
לא פעם אחת שאלנו את השאלה, למה נבחרנו דווקא אנחנו.

ואולי השאלה המעניינת באמת היא איך כולם הסכימו, מה היה בחפא שהיפנט את כל החבר'ה שהיו איתנו, לרצות לעזור לו לשנות את העולם, למרות שלא ידענו בדיוק איך אמורים כל הדברים שאנחנו עושים לשנות את העולם. עד לרגע האחרון הטלנו ספק.

אני לא בטוח שכולם רצו לשנות את העולם.
אני, כנראה, רציתי.

על מה שאנחנו חושבים ועל מה שנדמה לנו שאנחנו חושבים

את הפוסט הזה כבר העליתי פעם, באוקטובר (כמה זמן עבר, אני פה עוד מעט שנה, אתם יודעים?) ובגלל שיש קשר כלשהו בינו ובין הפוסטים הקודמים וגם הבאים, אני מעלה אותו שוב:

מה קורה למחשבות, ברגעים האלה שהראש ריק, ונדמה שאני לא מסוגל לחשוב על כלום?
לצבי יש תשובה: המחשבות נמצאות בנדידה. פשוטו כמשמעו, כמו ציפורים, הן נודדות אל מוח אחר. מישהו אחר חושב את המחשבות שלנו. קורה גם שאנחנו חושבים את המחשבות של מישהו אחר. אנרגיית המחשבה היא מאגר, שכולנו חולקים בו. את זה אמר גם חפא שלמד בבית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית. הצבי אומר שהמאגר הזה קטן הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ולכן צריך להתחלק בו בתור, בשיטת "התודעה החמה".
לי זה נראה אבסורדי אבל מבהיל: מישהו יכול לגנוב לנו את המחשבות? הצבי אומר שלגנוב אי אפשר. מחשבות שנצרבו לראשונה במוח שלנו, יש להן זכרון משל עצמן, משהו שהוא כמו הטבעה אצל ציפורים, הן זוכרות למי הן שייכות. אבל מישהו יכול לחשוב שהמחשבות הן שלו. וגם אנחנו, כמובן, מקבלים את המחשבות של מישהו אחר, וטועים לחשוב שזה שלנו.
זאת אומרת, אולי מישהו אחר בעולם חושב את המחשבות של הסטוריון מצעד המחץ האמיתי, ואני בלי לדעת גונב את המחשבות שלו? ואולי אני בכלל לא יודע מה הן המחשבות שלי, כי הרבה פעמים הן אצל מישהו אחר? הצבי אומר ש"רבי יהודה היה נותן בהן סימנים". יש דרכים לצבוע בצבעי היכר את המחשבות שלנו ושל אחרים, וכך לזהות כשהן חוזרות, למי הן שייכות. למחשבות שלנו יש צבע "חם" יותר, הוא אומר. ניסיתי כמה פעמים להתאמן בשיטה שהוא הראה לי, אבל אין לי את הסבלנות שיש לו ואולי מפני שקשה לי לקבל את זה. "אתה לא צריך להאמין, אתה צריך פשוט להתאמן". לא עוזר.
והכי מעניין זה מה שהוא אומר בקשר לזכרונות. כן, גם הזכרונות הכי אישיים מצולמים יחד עם המחשבות, ונודדים איתן בתור משהו שהוא מעין "קובץ תמונה" בשעה שהן, המחשבות, נודדות ונוחתות במוח אחר. אבל כאן, אומר הצבי, יש לאני של כל אחד, כלומר למנגנון ההגנה הפנימי (למה הוא לא מגן מפני בריחת מחשבות?) סוג של עצירה, שבו הוא פשוט נמנע מלזהות את הזכרונות. "אין לכן רשות כניסה למוח זה. תודה" הוא אומר לזכרונות, הנשארים ברקע של המוח הזר בתור רעש לבן. ובכל זאת יש מצב שהם נכנסים פנימה: בחלומות, כן, אותם חלומות שנראים כמו סרט ארוך שבו אני חי את חייו של מישהו אחר, בכל מיני מקומות רחוקים שלא דומים אולי לאף מקום שהייתי בו בחיים. אז כשיש לכם חלומות כאלה אז תדעו, כה אמר הצבי, אלה זכרונות של מישהו אחר. ומישהו אחר, אולי באותה שעה, חולם את הזכרונות שלכם ויודע הכל עליכם. אז תיזהרו.

סְטוֹלפֵּן

גנבתי עט ממשרד
של חברת כח אדם
כח הדם.
עט שלא תחסר להם הרבה
לבוסית (שרמוטה כי תמלוך), לשפחותיה המפוחדות
ברחוב מחיה העברית
בבואן להמשיך במיונים
במעבדה לשיבוט המונים.

אחר כך נכנסתי לקפה
ושאל אותי שומר אתיופי אם נשק יש לי
הראיתי לו את הבוק בו אני כותב (עוד אין לי לפטופ)
ואת העט אשר גנבתי
לפחות אולי בעט הזאת
תועיל חברת כוח האדם לציבור
בטיוטות אשר אכתוב.
אין לי נשק מלבד אלה.

מה כוח העט, מה כוח המחברת
מול כל אלה
הבונים עלינו את החומה
מדי יום ביומו
עושים עלינו את ההשכמה
נראית חסרת טעם מדי בוקר בבוקרו.

מלחמת העולמות (או: אחד כנגד מיליון)

אני לא יכול שלא להתרגש מזה ש"מלחמת העולמות" יוצא עכשיו בתור סרט.
בפעם הקודמת זה היה על תקליט (היה דבר כזה, לפני הדיסקים) עם קולו של ריצ'רד ברטון המנוח ועם מוסיקה של ג'ף ויין שצבעו חלק מנעורי בצבע מיוחד. המוסיקה, שגם המצאתי לה ריקודים, צבעה חזק גם את מצעד המחץ כפי שאפשר לראות במצעד השנתי של 1979 ששלושה משירי התקליט הגיעו בו למקומות הראשונים ובסטטיסטיקות. הטבלה איננה משקרת.

"No-one would have believed, in the last years of the nineteenth century, that human affairs were being watched from the timeless worlds of space. No-one could have dreamed that we were being scrutinized, as someone with a microscope studies creatures that swarm and multiply in a of water. Few men even considered the possibility of life on other planets. And yet, across the gulf of space, minds immeasurably superior to ours regarded this earth with envious eyes; and slowly, and surely, they drew their plans against us."

ואז, תרועת הפתיחה, והמנגינה, ומשפט המחץ:
"The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One" He said
The Chances of Anything Coming From Mars
Are a 1000000 to One
But Still They Come"
עוד לא ראיתי את הסרט, אומרים שהוא לא משהו, וספק אם שפילברג יעשה לי את אותם ריגושים שהתקליט עשה לי.
אני, אגב, כמו אחרים ב"חבורת המחץ", הזדהיתי באיזה מקום עם המאדימים (הבנתי שששפילברג ויתר לגמרי על ציון מוצאם של החייזרים). הרגשנו אז, שהעולם זקוק לאיזה הלם מבריא, לאיזה שינוי, ואני לפחות מצאתי לנכון צורך להגן על החייזרים ולהציג את הדברים מנקודת מבטם, שהרי התיאורים שלהם כמפלצות נכתבו מנקודת מבט תעמולתית ולא אובייקטיבית של בני כדור הארץ… כתבתי אפילו סיפור שמציג את הצד שלהם שנקרא "לו היתה ב1904 (שנת המלחמה בספר המקורי של ה.ג'. וולס) מלחמת עולמות".
אולי גם היום מישהו צריך לכתוב את הדברים מנקודת מבטם של החייזרים, וקצת חבל לי ששפילברג שעשה בזמנו את הסרטים המציגים חייזרים בצורה כה ידידותית: "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" הצטרף לגלי הפוביה הרפובליקנית השוטפים לאחרונה את העולם מפני הזר והשונה, שאפילו לא חשוב מאיפה הוא בא, אותה פוביה שבשמה דקרו בשבוע שעבר במצעד הגאווה, שבשמה רצחו השבוע מאבטחים "תמהוני" אחד בתחנת ארלוזורוב, ועוד היד נטויה.

והרגשנו, כמו בשיר הפתיחה, שאנחנו גם כן האחד כנגד המיליון. שהסטטיסטיקה היא נגדינו, אנחנו יצורים נכחדים בעולם הזה.
ובכל זאת, כנגד כל הסטטיסטיקה, אנחנו כאן ואנחנו קיימים.
וכך, אני לפחות, מרגיש גם כיום.