מההררט

משמעותו "מרוחק מכל עולם בני אנוש" בשפת האדמיים הראשונים, וכך נקרא בפיהם כוכב הלכת אליו גלו תמקט וממטו ובו ייסדו את בית הספר הראשון של התבונה הגלקטית.
בית הספר היה פתוח לכל האדמיים, גם הישנים וגם החדשים, המחולקים לזכרים ונקבות. למי שרצה ללמוד בו היתה רק בעיה קלה אחת: חלליות לא הגיעו אל כוכב הלכת הזה, גם לא יצאו ממנו. מועצת האדמיים הראשונה, כשהגלתה את תמקט אל הכוכב הזה, אסרה עליו לקחת איתו את חומרי הגלם הייחודיים שמהם, ורק מהם, אפשר לייצר את החלליות שמהירות מן האור, וחסינות מול החור השחור. חומרי גלם אלה הם נדירים מאד ביקום, האדונים הפיקו את חומרי הגלם האלה מחגורת אסטרואידים שבקצה אחת מן המערכות שבשליטתם, שהאדמים ששועבדו לכרות שם בעבורם את המתכות, התמרדו וכבשו אותה מהם זמן קצר לפני שתמקט ולוחמיו הראשונים חזרו מן החור השחור, והם שלימדו את האדמיים שהשתלטו על חגורת האסטרואידים איך לבנות את החלליות האלה ומה לעשות בהן, וכך ניצחו ביחד את שלטון האדונים. במההררט לא נמצאו חומרי גלם כאלה, וכאשר שמעו ראשי האדמיים על בית הספר שפתח שם תמקט, אסרו על כל החלליות שבתחום שלטונם לטוס לשם. כך נותר תמקט ללא יכולת גישה אל היקום, והיקום, האדמי לפחות, גם לא ניגש אליו.
שמש אדומה, ענקית אך רחוקה האירה על מההררט, וירח שגודלו כגודל כדור פינג פונג הקיף את השמים הכהים. גם כוכבי הלכת האחרים של אותה מערכת, היו רחוקים מאד, עד כדי שנות אור. תנאי הקיום שם היו קשים מאד, גם לאדמדבורה, שגופו קשיח משלנו. תמקט וממטו, ולפי כמה גרסאות, עוד כמה אנשים שגלו יחד איתם, נאלצו לחיות בין אגמים רדודים שהכילו נוזל לא ידוע להם, ועצים נמוכים ושחורים שמעטים מהם הניבו פירות. העצים היו קשים וקצרי ענפים, ולא ניתן היה להשתמש בהם כסכך לחסות בצילו מפני השמש האדומה, בעולם שהשמים שלו כהים גם ביום. יש מספרים, שהעצים והביצות שסביב לאגמים, התנגדו לתושבים החדשים התנגדות של ממש.
אף על פי כן, הצליח תמקט להקים את בית הספר, ותלמידים רבים היו לו.

תמקט וממטו (2)

סיפור זה הוא ההמשך של זה:

תמקט היה באותן שנים מבוגר מאד, אך לא ניכרו בו סימני זיקנה. הידע שמצאו הוא ולוחמיו בחור השחור, האריך את חייהם ושמר על עלומיהם למשך מאות, אם לא אלפי שנים.
זה היה עיקר הידע אשר אותו נשבעו אנשי תמקט בשבועת "השמים לאלוהים" שלא להעביר לאדמיים אחרים, ביחוד לא החדשים שהצטרפו אליהם מעולמות האדונים, אדמים מוזרים שחלק מהם בראו האדונים כזכרים, וחלק כנקבות, ולפיכך נידונו בזמנים של אז, שלא להתרבות. חלק מהאדמים בני גזעו של תמקט לקחו להם אדמים אלה כעובדים ואף גייסו אותם למלחמות נגד האדונים. הם לא התייחסו אליהם כשווים להם למרות הדמיון החיצוני, וקראו להם "בני תמותה". הם גם לא היו רשאים לגור איתם בכוכבי הלכת המוריקים שבהם כבשו להם נחלות. מושבות עבדים הוקצו ל"בני התמותה" על ירחים מדבריים.
אדמי הדבורה נעשו כמו האדונים.
תמקט לא אהב את הניצול אשר ניצלו חבריו את האדמים החדשים, והעיר להם על כך מפעם לפעם. "אדמים אלה הם בדיוק כמונו" אמר לחבריו, והם, משום שכיבדו אותו על גבורתו בעבר, הביעו הסכמה מנומסת. אך מאחורי גבו גיחכו והמשיכו לנצל את האדמיים.
תמקט הלך בעצמו אל מושבות העבדים בירחים הצחיחים ואל המקומות שבהם העבידו אותם, כדי לשמור שחבריו ינהגו בהם לפחות יחס הגון.
ושם פגש את ממטו, אדמית ממין נקבה, שגרמה לו להרגיש רגש לא מוכר עולה מתוכו.
הוא רצה להישאר איתה במקום שהיא נמצאת, ושלא תיפרד ממנו לעולם.
אבל היא היתה ממעמד העבדים, ואסור היה לה להתבטל מהעבודה הרבה שעמיתיו של תמקט הטילו עליה.
תמקט קנה אותה מהם, ולקח אותה לכוכבו, לביתו בתור עובדת של משק הבית.
כל חבריו הישנים של תמקט גיחכו: "הנה, זה שהתנגד לכך שנעשה את בני התמותה עבדים, כעת הוא בעצמו לוקח מהם שפחה". והחריפים שבהם לחשו: "נראה שגם ממנו הסירו האדונים חלק. תראו, הוא נמשך אל השפחה ממש כמו שהם, העבדים, נמשכים אל החלק החסר שלהם".

אבל הם לא גיחכו, כאשר נודע להם שתמקט לימד את ממטו את הידע של החור השחור ואת סוד הארכת החיים, אשר בשבועת השמים לאלוהים הם נשבעו שלא לגלותו לאדמים החדשים, "בני התמותה".
תמקט הועמד למשפט על בגידה בשבועה ובבני מעמדו.

בגלל עברו כלוחם ומייסד שלטון האדמים בחלל, והכבוד הרב שרחשה לו כל הקהילה האדמית, לא יכלו להוציאו להורג. במקום מוות גזרו עליו גלות במקום אשר יבחר.
והוא בחר את המקום, אליו יצא עם אהובתו ממטו, כוכב לכת מרוחק מתחומם של בני האנוש של אותם ימים, ושם בגלות ייסד את בית הספר הראשון לתבונה גלקטית.

את הסיפור הזה שמעו חפא, חברו וחברתו בבית החולים הגלקטי בו הבריאו ממנהרות התולעת בטרם יישלחו חזרה לכדור הארץ. אחד מן האנשים אשר הביאו אותם לבית החולים, טילפת להם אותו.
בין השלושה פרץ ויכוח. חפא צידד בתמקט ובמעשהו, חברתו וחברו אמרו שזאת בגידה ומעשה רגשני וחסר תועלת.

תמקט וממטו (1)

לאחר שהצליחו אדמי הדבורה בהנהגת הלוחם הקדום תמקט לשרוד את החור השחור באמצעות ידע חדש שקיבלו ממקום מסתורי, הם הפכו להיות חזקים כמו בוראיהם האדונים, ובין שני הצדדים פרצה מלחמה על השליטה במערכות השמש השונות.

באותם ימים, היה האדמי יצור אנדרוגיני.
לא היו לאדמים של אז איברי מין של זכר או איברי מין של נקבה, והם לא הפרו אחד את השני. כל אחד היה מייצר מתוך גופו זרע וביציות, מפרה אותן ומטיל מתוך עצמו את הביצה מתוכה היה מגיח האדם של אותם ימים. כל אחד, בהגיעו לגיל מסויים, היה מפרה את עצמו ומוליד מתוך עצמו.
היו אדמיים שמתו מיד אחרי הפעם הראשונה שיצרו אדם אחר מגופם, אך רוב האדמיים הגיעו לשתיים או שלוש התרבויות עצמיות במהלך חייהם. מעטים הגיעו ליותר.
היו אדמיים "גבריים" יותר שהיו להם הורמונים שאנחנו קוראים להם היום זכריים, ואדמיים "נשיים" שהיו להם יותר הורמונים שנקראים נקביים, אבל לא היתה לכך חשיבות לצורך ההפריה.
כך בראו אותנו האדונים, בצלמם וכדמותם. כתבתי על כך גם באגדת ראשית האדם.

המלחמה בין האדמיים לאדונים נמשכה שנים ארוכות, ובינתיים, מכיוון שהאדונים היו זקוקים לעוד עובדים וחיילים במקום אלה שמרדו בהם, הם יצרו זני אדם חדשים, וכדי להבטיח שאלה לא יתרבו, כלומר, לא יפרו את עצמם, המציאו האדונים את ההפרדה בין זכר לנקבה באמצעות ביתור מערכותיהם הפנימיות של אדמי המעבדה, ויצרו אדמים שיש להם רק זרעים, ואדמים שיש להם רק ביציות. לא היתה למינים אלה כל יכולת להתחבר ולהפרות אחד את השני, והם נעשו לשני סוגי אדם שונים.

האדמים מן הסוג החדש, המחולק לשני מינים, שירתו בתחילה את אדוניהם במלחמות נגד האדמים הישנים, שסרו לפיקודו של תמקט, אך במשך הזמן רבים מהם התמרדו גם כן באדונים וברחו מהם, ורבים מהבורחים היגרו אל החללים הטריטוריאלים שכבשו בינתיים אנשי תמקט ובהם הקימו ממלכה משלהם.

האדמים הוותיקים, שחששו מן האדמים החדשים, ובעיקר לא רצו לשתף אותם בידע שגילו, שבזכותו שרדו את החור השחור וחיו שנים ארוכות, נשבעו שבועה ששמה "השמים לאלוהים" ועל פיה לא ימסור אדמי מגזע האדמיים ששרדו במסע תמקט כל ידע למיני האדם האחרים. השבועה נעשתה בשמה של הקרן הלבנה שנגלתה לתמקט ולוחמיו בחור השחור ואשר לפי מה שהאמינו, ממנה נולד היקום.
השבועה נשמרה הרבה שנים. מי שהפר אותה היה תמקט.

* *

פָּרָשַׁת דְּרָכִים

פֶּסֶק זְמַן קְצַרְצַר

בֵּין מַה שֶׁיִּהְיֶה

לְבֵין מַה שֶׁהָיָה

מִצַּד אֶחָד

הַבִּלְתִּי נוֹדָע

מִצַּד שֵׁנִי

מַה שֶׁאָנַחְנוּ חוֹשְׁבִים

שֶׁהוּא נוֹדַע.

אֵבֶל גַּם הֶעָבָר

בָּרֶגַע שֶׁמִּתְרַחֲקִים מִמֶּנוּ עוֹבְרִים אוֹתוֹ מְעַט

הוּא מִשְׁתַּנֶּה.

לָכֵן הַבִּטָּחוֹן הַיְּחִידִי

הוּא אָנַחְנוּ בְּרֶגַע זֶה בַּהוֹוֶה

וּבוֹ בִּלְבַד

©תרגום שני לשיר חללי ׁ משנת ±°°²

רוני בני, תעצור אותי!

מפקד המשטרה הצבאית טוען שצריך לעצור את מי שהצבא ויתר עליו.
תקראו, תקראו גם על גיבורי היקום העשויים ללא חת, שלא ינוחו ולא ישקטו עד שילכדו עריקים גם אחרי 16 שנה, שזה כל מה שנותר לעשות אחרי שטיפלנו בכל עברייני המין בצבא, חיסלנו את השחיתות של הדרגים הגבוהים ושחררנו את כל החיילים החטופים.

מנה מנה תקל ופרסין

איילת יכלה להרגיש מיד שמצב רוחו של לביא רע מכרגיל.
אפילו בשביל יום ראשון, שבו הדברים הם בדרך כלל קצת עצבניים, וקשה לפתוח מחדש את השבוע, עד שחוזרים מחדש לעניינים. ולביא הוא בדרך כלל אדם עצבני, 'ערני' הוא קורא לזה, דרוך כקפיץ, 'עם יד על הדופק לקראת כל סכנה'. אז אפילו בשביל אדם כזה, וביום כזה, הסייסמוגרף שלה רעד הפעם כפי שלא רעד.
בדרך כלל היא מצליחה להרגיע אותו, עם חיוך שהוא לא יודע בכמה מאמצים הוא עולה לה, ושלא ידע. עם החברות הפמיניסטיות שלה היא לא מדברת על זה, וגם היא די פמיניסטית בסך הכל, עובדה שהיא הרגילה אותו, וכל בוס אחר שלה, שהיא לא מכינה קפה. את הקפה עושה כל אחד לעצמו. אבל יש דברים שהיא מאמינה שרק אישה יכולה לעשות. ואולי זה חלק מההתניות הקדומות שנותרו בה…
דוד לביא, המנהל (לא אוהב ככה לקרוא לעצמו) לא התיישב אפילו כהרגלו על הכסא במשרדו, על יד המסך הפתוח על ויינט כשקרא לה: "הגיעו עוד קורות חיים?" "כן" "תביאי לי, בבקשה". "מה עם הבחור ההוא, מיום חמישי, חשבתי שאתה רוצה אותו" המהמה, בשעה שעבר על הקורות שהגיעו בפקס. (לביא לא אוהב קו"ח באימיילים). די חמוד, זכרה, את הבחור עם הקוקו והמשקפיים שהיה נדמה לה שהבוס מאד נוטה לסגור על קבלתו לתפקיד במקום נועם, שנסע לברזיל.
"אל תדברי עליו." אמר לביא בתוקף. "מי שלא עושה צבא אני לא לוקח".
"הוא לא עשה צבא?"
"לא. ביררתי עליו. הקטע הזה, אם את זוכרת, היה חסר בקו"ח שלו. רציתי לשאול בראיון, אבל הוא עם החיוכים, עם הקסם שלו הצליח לבלבל גם אותי עד ששכחתי לשאול. אבל הנורה האדומה נדלקה אצלי מיד אחרי שהוא הלך. בסוף השבוע עשיתי בירורים עם החברים שלי, ועכשיו אני יודע את הסיפור המלא שלו. הוא, אין לו אבא, משפחה כזאת של ניצולי שואה, אבל הוא בעצמו עשה כל מיני בעיות בתיכון ובצבא שמעו על זה ופשוט ויתרו עליו. את כל זה הוא לא סיפר לנו. תארי לך אחד כזה במשרד שלנו".
"אבל אתה התלהבת מכל העבודות שהוא הציג. וגם דיברנו עם הבוס הקודם, הוא היה ממש מרוצה ממנו!"
"לא צריך זבל כזה!" סיים דוד בנימה של סוף פסוק. פתאום שמעו קולות של צחקוק מאחוריהן.

מירב ראתה את זה ראשונה. "שופי על הגראפיטי החדש של איילת" אמרה לבת שבע, שהסתובבה אחורה כך שיכלה גם היא לראות את הכתובת על פיסת הקיר שמאחורי הכסא של המזכירה איילת. בתוך רגעים ספורים נקבצו כל חמשת עובדי המשרד ממול לקיר, מנסים להבין את הכתובת בשפה לא מובנת, באותיות אדום חיוור.
הן קצת היו דומות למספרים, אבל אפילו גיא הידען, עמד המום. איילת נשבעה שאין לה קשר לזה. היא התפלאה קצת כי לא היו סימני פריצה בבוקר.
אבל מה שמוזר היה עוד יותר שהאותיות הלכו וגדלו, והצבע שלהן הפך להיות אדום חזק, כמו של דם. "יש פה ריח של משהו שרוף!" אמר פתאום גיא ומיהר החוצה, לבדוק את מקור הריח.
אבל הריח בא מבפנים, וגם העשן שפתאום היה אופף את כולם. רעש נשמע. מנורת פלורוסצנט נפלה מהתקרה. אבק וטיח התחילו ליפול עליהם. אש פרצה מהאחד המחשבים וריח פלסטיק שרוף התווסף לריח שכבר היה. בום! התקרה נפלה, מזל שכולם כבר היו בחוץ, מתרוצצים על מרפסת בניין המשרדים מס' 6 מבוהלים ואובדי עצות.
בתוך דקות ספורות היה המשרד של דוד לביא למאכולת אש.
במשך היום ההוא, ה22.10, ובמשך הימים הבאים, הגיעו דיווחים על אירועים דומים ממקומות עבודה נוספים במרכז הארץ. לכולם היה אותו סיפור.

בנות, שית"פנו

להלן תגובתי האמיתית למאמרה של יוכי ברנדס "בנות הגזמנו" סוה"ש הזה ב"הארץ".

השר הבכיר הזה יכול היה לדעת לשמור על שפתיו. יש הבדל בין נשיקה על הלחי לבין נשיקה צרפתית.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, הוא היה אמור לדעת איפה הגבול.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, שכרון הכח לא היה מעביר את השר הבכיר על דעתו.
ומבחן בוזגלו תקף לכאן: אם זה לא היה השר הבכיר שמנשק אותה, אלא אחמד או צ'אנג או אלכסיי, המנקה של המשרד, האם גם אז זה היה אותו סיפור?
לא. ומשתי סיבות:
א. כי מי שלא נמצא בעמדת כח כמו השר, היה קצת חושש מלעשות מעשה כזה. שכרון הכח של השר, הניע אותו להרגיש שהכל מותר לו, שהוא יכול לעשות את זה.
ב. על בוזגלו, או על אחמד, קשה להניח שיוכי ברנדס ודומיה, היו טורחים לכתוב מאמר הגנה כזה.

לא רמון הוא האשם היחיד כאן, אלא החברה שנותנת לבעלי הכח להרגיש מלכים. ויוכי ברנדס יוצאת משת"פית של העניין הזה, משום שהיא ממליצה למי שנמצא/ת בעמדה כפופה יותר, לשתוק ולקבל את הדין בסחבקיות הראויה, ובכך היא עוזרת להנציח מצב שחברה בריאה אמורה לשנות אותו.

וזו, אגב, תגובתי הראשונה כאן בנושא מאז אתמול. אבל מה לעשות – הצועד בנעליו – מותג מנצח (כמו פרופיל 21).