בלוג הצועד The VValker's blog

וּבְכֵן, תּוּכְלוּ לוֹמַר
לְפִי אֵיךְ שֶׁאֲנִי רָגִיל לִצְעֹד
שֶׁאֲנִי גֶּבֶר שֶׁל נָשִׁים, אֵין לִי זְמַן לְשִׂיחוֹת.
מוּסִיקָה בְּקוֹל רָם, חֹם נָשִׁי
לְכָאן וּלְכָאן אֲנִי נִבְעַט, מֵאָז לֵדָתִי.
וְעַכְשָׁו זֶה אַחְלָה, זֶה בְּסֵדֶר
וְאֶפְשֹׁר לְהַבִּיט בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת
אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְנַסּוֹת וּלְהָבִין
אֶת הָאֵפֶקְט שֶׁל נְיוּ יוֹרְק טַיְמְס עַל אֲנָשִׁים

בֵּין אִם אַתָּה אִמָּא וּבֵּין אִם אַתָּה אָח
אַתָּה שׂוֹרֵד בַּחַיִּים, שׂוֹרֵד בַּחַיִּים
מַרְגִּישׁ תָּ'עִיר נִטְרֶפֶת וְכֻלָּם לֹא בְּשֶׁקֶט
וְשׂוֹרְדִים בַּחַיִּים, שׂוֹרְדִים בַּחַיִּים
אָה, הָהּ, הָהּ, הָהּ שׂוֹרְדִים בַּחַיִּים, שׂוֹרְדִים בַּחַיִּים

וְעַכְשָׁו אֲנִי מַגְבִּיהַּ, וַאֲנִי מַנְמִיךְ
וְאִם אֲנִי לֹא מַשִּׂיג, אֲנִי בֶּאֱמֶת מְנַסֶּה
כָּנְפֵי גַּן עֵדֶן בַּנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי
אֲנִי אָדָם רוֹקֵד
וּפָשׁוּט לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיד
וְזֶה אַחְלָה, זֶה בְּסֵדֶר
אֲנִי חַי לִרְאוֹת אֶת הַיּוֹם הַבָּא
וַאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְנַסּוֹת לְהָבִין…

הַחַיִּים הוֹלְכִים לְשׁוּמָקוֹם, שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעְזֹר לִי
הַחַיִּים הוֹלְכִים לְשׁוּמָקוֹם, שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲזֹר לִי,
שׂוֹרֵד בַּחַיִּים.
אלה המלים שנתפרו כנראה במיוחד לדמות ששיחק ג'ון טרבולטה בסרט Saturday Night Fever (שתורגם אצלינו ל'שגעון המוסיקה', כנראה כדי לא לבלבל עם הקדחת של מייבשי הביצות, ולא להחליף אותה עם הקדחת של מייבשי השיער שנגרמה מהסרט הזה), אביהם הרוחני של כל תכניות 'נולד לרקוד' ושות' של היום, שגרם להרבה חבר'ה לרצות להיות ג'ון טרבולטה, וגם הוליד פארודיות לא רעות כמו השיר 'ודוד יפה עיניים' של יגאל בשן והסרט 'שלאגר'. עם הסרט הזה הגיעו הבי.ג'יס, להקת האחים הבריטים-אוסטרלים ששרדה מאז הסיקסטיז, לפסגת הקריירה שלהם, שממנה קשה לעלות, עם הנוסחה המנצחת של קולות גבוהים, מלטפים והרבה דיסקו שבה כתבו את מרבית שירי הסרט (שלא את כולם הם ביצעו) וגם את השיר הזה, Stayin' Alive (או כפי ששרו הערסים במקומותינו: סטיין אילת) שהיה 11 שבועות בראש המצעד של רשת ג' ו10 שבועות בגל"ץ, ומשלב מאד מוקדם של השנה היה ברור שהוא יקח את המקום הראשון בשנתיים והבי.ג'יס את להקת השנה.

בהמשך השנה בא סרט נוסף של טרבולטה, "גריז", עם אוליביה ניוטון ג'ון ושני השירים של השניים, היו אולי היחידים שאיימו על המקום הראשון של הבי.ג'יס. החמישייה הפותחת של ג' הורכבה כולה משירי שני הסרטים. במקום השני היה Youre the one that I want של ניוטון ג'ון טרבולטה, שלישי ורביעי Night fever וHow deep is your luve של הבי.ג'יס ובמקום החמישי Summer nights של ניוטון וטרבולטה. בגלי צה"ל זכרו שהיו גם שירים אחרים. במקום השני הגיע אמנם Night fever, אך במקום השלישי היו Sweet עם Love is like Oxigen (אהבה היא כמו חמצן / אתה מקבל יותר מדי אתה מתמסטל מדי,/ לא מספיק אתה הולך למות) וABBA במקום הרביעי עם שיר לא אופייני לסגנון שלהם, אבל לדעתי הכי יפה שלהם, דווקא לא מהזכורים כל כך, Eagle. במקום החמישי שיר שכבר תרגמתי, דווקא ביום שהשמים לא היו כחולים, וכנראה ידעו למה. זמר השנה היה אנדי גיב, זמרת דונה סאמר, לאלבום העורכים נבחר City to City של גרי רפרטי, מתוכו הם בחרו את Baker Street כשיר שלהם. בהחלט גם לטעמי, גם את השיר הזה כבר תרגמתי.
צמרת מצעד המחץ השנתי של הזמן החופף לזמן ההוא, נראתה קצת אחרת.

1979 – רוח חדשה החליפה את רוח השנים הקודמות. תחושת סיום העונה של הנעורים, ואולי תחילתו של חופש ארוך, שדווקא בו יינתן להציל את מעט הנעורים האמיתיים, שנקברו בשנים ההן מתחת לעיי ההריסות של מלחמות העולמות. גם אוירת שלום היתה אז בארץ לאחר חתימת ההסכם עם מצרים, אז עוד לא הבנו שיציאה ממלחמה אחת היא בארץ הזאת כניסה למלחמה אחרת, ויש חבר'ה שעוד היו אז חיים. ובכלל, הרבה אז חיו והיום לא, אבל הזכרון ימשיך איתי.
צמרת המצעדים של שתי התחנות היתה, לראשונה בתולדותיה, אחידה לגמרי.
מקום ראשון: השיר ההגיוני, שגם אותו כבר תרגמתי של סופרטראמפ, במקום השני Breakfast in America, שיר הנושא של האלבום שלהם. במקום השלישי אלופי השנה הקודמת, הבי.ג'יס, שבתחילת השנה היה נראה שיעשו זאת שוב עם Tragedy, אך לא. במקום הרביעי הגיע בילי ג'ואל עם Honesty:
כֵּנוּת הִיא מִילָה כ"כ בּוֹדְדָה
כֻּלָּם כָּל כָּךְ לֹא אֲמִתִּיִּים
כֵּנוּת בְּקֹשִׁי בִּכְלָל נִשְׁמַעַת
מַה שֶׁאֲנִי הֲכִי צָרִיךְ מִמֵּךְ.

חמישי הגיע One way ticket – חידושה של להקת 'התפרצות' לשירו הישן של ניל סדקה, שהיה גם חידוש השנה בגל"ץ (שבאותה שנה התחיל לערוך אותו יזהר אשדות גם אלי ישראלי פרש, ואם אני לא טועה קובי מידן החליף אותו). להקת השנה היתה סופרטרמפ, דונה סאמר זמרת השנה, בילי ג'ואל זמר השנה, ותגלית השנה היתה להקה חדשה בשם פוליס. להקה חדשה נוספת שהגיעה לראשונה למצעדים היתה דאייר סטרייטס, עם שולטני הסווינג שאותו אני מבטיח (או מאיים, חופשי לנקודת ראותכם) לתרגם בפעם אחרת.

ותודה שהאזנתם.

מצעד המחץ השנתי בזמן החופף

רוח הסיקסטיז גוועה לה לאיטה ב1972, ניקסון זכה שוב בנצחון מוחץ, וה'רשויות העצמאיות' סימנו כבר אז את הילד החריג מכיתה ד', וזו לא פראנויה. לא שלי, בכל אופן. שוק הלהיטים נמצא בתקופת מעבר ובינתיים מיחזר להיטים ישנים, וכך לקח Nights With White Satten של Moody Blues את המקום הראשון בגל"ץ, למרות שהוא שיר מלפני 4 שנים קודם. הוא יצא מאז בעוד כמה הדפסות מחודשות, והגיע גם למצעדי המחץ האחרונים. הוא הקדים את Without You במקור של בדפינגר, בביצוע משובח של הארי נילסון, ואת A Mother and Child's Reunion של פול סיימון. בגל הקל לקח (Alone Again (naturally של גילברט או'סליבן שנדמה לי שגם היה זמר השנה.

Ziggy Stardust יצא באותה שנה, אבל בארץ לא התייחסו לכך אז. אולי בגלל ההופעה הזאת.
https://www.youtube.com/watch?v=oOKWF3IHu0I

1973:
https://www.youtube.com/watch?v=cpbbuaIA3Ds

Memories של Earth & Fire ההולנדית (אז היו הרבה להקות הולנדיות) לקח בשני המצעדים, (יש לו גם ביצוע של נקמת הטרקטור) מקדים את Yesterday Once More הנפלא של הקרפנטרס, Killing Me Softly With His Song של רוברטה פלאק וGive Me Love של ג'ורג' האריסון. וכל זה היה לפני המלחמה שהרעידה את אמות הסיפים.

1974:

כדי להגיע סוף סוף לראשות המצעד הבריטי, שנתיים אחרי, היה אלטון ג'ון צריך לרדת לזבל. אבל בשנים הראשונות והבאמת טובות שלו (ובועז כהן כבר כתב על זה הכי נכון) ידעו להעריך אותו בגל"ץ, שם הוא קיבל שיר השנה עם Goodbye Yellow Brick Road:

כְּשֶׁאָתָּה בַּדֶּרֶךְ לְהַנְמִיךְ
כְּשֶׁאָתָּה לִקְרַאת נְחִיתָה
הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר בַּחַוָּה
הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַקְשִׁיב לְזָקֵן שֶׁלִּי
יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהַחֲזִיק אוֹתִי לָנֶצַח
לֹא חָתַמְתִּי אִיתָךְ חוֹזֶה
אֲנִי לֹא מַתָּנָהּ בִּשְׁבִיל הַחֲבֵרִים שֶׁלָּךְ לִפְתֹּחַ
הַנַּעַר הַזֶּה צָעִיר מִכְּדֵי לְשִׁיר בְּלוּז
אָז שָׁלוֹם, דֶּרֶך הָאֲבָנִים הַצְּהוּבוֹת
אֵיפֹה שֶׁכַּלְבֵי הַחֶבְרָה מְיַלְּלִים
לֹא תּוּכְלִי לִשְׁתֹּל אוֹתִי בְּפֶנְטְהָאוּז שֶׁלָּךְ
אֲנִי חוֹזֵר אֶל אַדְמָתִי הַחֲרוּשָׁה
חֲזָרָה לַיַּנְשׁוּף הִזָּקֵן הַמְּיַלֵּל בַּיַּעַר
הֶחֱלַטְתִּי בַּסּוֹף שֶׁעֲתִידִי נִמְצָא מֵעֵבֶר לְדֶרֶךְ הַלְּבֵנִים הַצְהֻבּוֹת

במקום השני נמצא Season's In the Sun – גירסתו החלבית של טרי ג'קס לשירו של ז'ק ברל, שלקחה את המקום הראשון בגל הקל.

למקום השלישי הגיע Sugar Baby Love של הרובטס, אחלה פאפ שיוואדי, עם האח התאום של ציפי לבני.

ולמקום הרביעי זוכה האירוויזיון Waterloo של להקה שבדית אלמונית (שבגל הקל לא נכנסה). בגל הקל הגיעו למקומות שלישי ורביעי בהתאמה Band on a Run של כנפיים, וThis Town a'int Big Enough For the Both Of Us המיוחד של הספארקס, נציג לרוק המורכב שהלך באותן שנים מחוץ למצעדים. שיר פתיחה למלחמה קוסמית.

שנת 1975 היא תחילתו הרשמית של עידן הדיסקו, ובגלי צה"ל והגל הקל (בשנה האחרונה שהמצעד השנתי שודר בו) התנהל מאבק אדירים בין I Can't Give You Anything But My Love של הלהקה עם השם הסטייליסטי: סטייליסטיקס ('המסוגננים') לבין השיר של 10 סי.סי. שאמר כביכול את ההיפך: i'm not in love

אנ'לא מְאֹהָב אָז אַל תִּשְׁכְּחִי אֶת זֶה
זוֹ רַק פאזה מְטֻפֶּשֶׁת שֶׁאֲנִי נִכְנָס אֵלֶיהָ,
וְרַק מִפְּנֵי שֶׁהִתְקַשַּׁרְתִּי אֵלַיִךְ
אַל תִּטְעִי בִּי לַחֲשֹׁב שֶׁהִשַּׂגְתְּ אוֹתִי 
אנ'לא מְאֹהָב, לֹא לֹא (זֶה מִפְּנֵי…)

אֲנִי אוֹהֵב לִרְאוֹת אוֹתָךְ אֲבָל שׁוּב פַּעַם
זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁאַתְּ כָּזֹאת חֲשׁוּבָה לִי
אָז אִם אֲנִי מִתְקַשֵּׁר אַל תַּעֲשִׂי מִזֶּה עִנְיָן
אַל תְּסַפְּרִי לַחֲבֵרוֹת שֶׁלָּךְ כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ זוּג
אנ'לא מְאֹהָב, לֹא לֹא (זֶה מִפְּנֵי…)
(שש שֶׁקֶט, יְלָדִים גְּדוֹלִים לֹא בּוֹכִים) (יְלָדִים גְּדוֹלִים לֹא בּוֹכִים)

אֲנִי שׁוֹמֵר אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁלָּךְ עַל הַקִּיר
זֶה מַסְתִּיר כֶּתֶם מְכֹעָר שֶּׁיֵּשׁ שָׂם
אָז אַל תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנִּי לְהַחֲזִיר אֶת זֶה חֲזָרָה
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֵין לְזֶה כָּזֹאת חֲשִׁיבוּת בִּשְׁבִילִי
אנ'לא מְאֹהָב, לֹא לֹא אוֹ,
אַתְּ תְּחַכִּי לִי הַרְבֵּה זְמַן אוֹ, אַתְּ תְּחַכִּי הַרְבֵּה זְמַן

הקשוח שבין השניים זכה בגל"ץ למרות שלא הצליח להגיע למקום הראשון בשבועי (שם הוביל הסטייליסטי עם הקול הגבוה 6 שבועות. בגל הקל זכה הסטייליסטי, שבגל"ץ הגיע לבסוף שלישי, אחרי One of This Nights של הEagles ('באמשלי אני אמצא את המתג שמדליק ת'אור) שעתידים בעוד שנתיים לכבוש את כל הצמרות, ולפני החידוש של גלוריה גיינור לReach Out I'll Be There של 4 הפסגות משנות ה60. בגל הקל הגיע שיר אחר שלה, I'll Never Can Say Goodbye (של הג'קסונס במקור). היא גם היתה זמרת השנה והיא עוד תשרוד.

הקיץ האינדיאני הצרפתי של ז'ו דסאן הגיע למקום הרביעי. אל בימבו הברזילאית, האמא של כל הלמבדות, היתה נעימת השנה, אלטון היה זמר השנה וכנפיים להקת השנה ואז הנסיעה יצאה לדרכה, משאירה עולם שלם מאחור, של הזמן שבין הילדות שכבר נגמרה מזמן לבין הנערוּת שלא הספיקה ללבלב.

לפני הרבה שנים, בתקופה ישנה יותר, אולי תמימה יותר, כשגלי צה"ל היתה תחנה שראוי לשמוע אותה, שודרו ביום האחרון של החופש הגדול כל צמרות מצעדי הפזמונים הלועזיים של שנות ה70. לכבוד היום הזה, שיש לו כמה משמעויות חשובות לגבי וחוץ מזה הוא גם יום הנחמדות הבינלאומי , וגם יום הבלוגים, והבלוג שלי נקרא על שמו של מצעד פזמונים, אני מביא כשירות את צמרות המצעדים כפי שנמצאו רשומות אצלי בבלוגים מן המאה הקודמת, בתוספת השוואות, במקום שידוע לי, למצעד המקביל (והפחות שווה, בדרך כלל) של "הגל הקל" ואחר כך "רשת ג'".
ב1970 נראתה הצמרת של המצעד בגלי צה"ל כך:
1. Venus – Schoking Blue
The beatles – Let it Be .2
Rare Bird – Symphaty .3
Mike brant -Laisse moi t’aimer .4
https://www.youtube.com/watch?v=8LhkyyCvUHk
1971
ג'ורג' הריסון זצ"ל לקח את שני המצעדים עם My Sweet Lord שעתיד היה לעלות לו כסף רב. 33.33 מיליון, אם נדייק.

https://www.youtube.com/watch?v=8qJTJNfzvr8
במקום השני היה בועז שרעבי שלנו, שנשמע אז באנגלית הרבה יותר טוב עם Pamela, השיר הראשון לדעתי שהיה גם במצעד העברי וגם הלועזי במקביל. (בעברית הביצוע היחידי שהיה קיים אז לשיר היה של יפה ירקוני בליווי בנותיה, שנקראו "משפחת ירקוני"). בועז שרעבי לקח גם את זמר השנה בשתי התחנות – אבל הישראלי הראשון שכנראה עשה זאת, היה מייק בראנט ז"ל בשנה הקודמת, אבל לא ידוע לי.

https://www.youtube.com/watch?v=Er9xpVs0wZ0
שרעבי הגיע למקום השני גם בגל הקל אותו חילק עם זמרת השנה בשתי התחנות, קרול קינג, ששרה את So Far Away מתוך Tapestry, האלבום הנמכר ביותר באותה תקופה בארה"ב שגם בארץ, מכר לא רע. להקת השנה, אגב, היתה תחיית קרידנס קלירווטר.
במקום השלישי להיט ענק וציני של Mashmakan (איזה שם!) על האמת שמסתתרת מאחורי משפטי האהבה בכל הזמנים: As The Years Go By
ילד שואל את אמו: את אוהבת אותי
וזה באמת מתכוון אם תשמרי עלי
אמו עונה לו: אני אוהבת אותך
וזה באמת מתכוון אתה ילד טוב
וככל שחולפות השנים,
אמיתות האהבה לעולם לא תמות
בגיל 17 נערה שואלת: אתה אוהב אותי
וזה באמת מתכוון אם תכבד אותי
הנער בן העשרה עונה: אני אוהב אותך
וזה באמת מתכוון אם אני יכול לעשות לך אהבה
וככל שחולפות השנים
אמיתות האהבה לעולם לא תמות
א-א-ני אוהב אותך – לנצח
א-א-ני אוהב אותך – לנצח

במקום השלישי בגל הקל, והרביעי בגל"ץ היה Mamy Blue, שיר המיוחד בכך שקיבל בו-זמנית מאות ביצועים בשפות שונות, גם בעברית היו לו שניים, וכנראה שייך במקור ללהקת pop tops הספרדית (בגל הקל צעד איתו רוג'ר וויטקר). זעקת יתמות פלנטארית, אולי, מעורר בכי לא רצוני, עד היום:

אולי אני בנך הנשכח

אשר יצא לנדוד בגיל 21
עצוב למצוא את עצמי בבית
הו אמא
לו רק יכולתי לאחוז בידך
ולומר, כן, אני מצטער
אני בטוח שהיית מבינה
הו אמא…
הבית שחלקנו על הגבעה
נראה חסר חיים, אבל עדיין עומד
וזכרונות ימי ילדות
ממלאים את נפשי
ראיתי מספיק אורות שונים
ראיתי ימים עייפים ולילות בודדים
ועכשיו בלעדיך לצדי
אני אבוד
איך אשרוד.

במקום הרביעי בגל הקל הגיע המארש הקופצני The Banner Man של Blue Mink. במקום החמישי פול מקרטני בAnother Day המקסים, מהקלטותיו הראשונות אחרי הפרידה מהביטלס. במקום החמישי בגל"ץ הוא הגיע גם כן עם השיר הראשון שהקליט "עם לינדה" (שקולה לא נשמע מעולם, גם בלהקת כנפיים אח"כ) – יותר נכון צמד שירים Uncle Albert/ Admiral Hulsey. במקום הששי בגל הקל היה Woodstock שכבר ציטטתי ממנו בעבר, בביצוע של Matthew's Southren Comfort.

"הילדוּת לא הבינה זאת עדיין, אבל היא עמדה להתייצב לפני סיומה, למרות שהארץ הגדולה עדיין שכשכה את רגליה בתעלה, והעצב כבר התחיל להיות מורגש, ולא ידע למה.
לָעולם כבר לא היה מה להציע לו."

עוד שיר אחד מ1971, שלא היה בשום מצעד שנתי

"העדפת יוצאי צבא עלולה להפלות סטודנטים שתרמו למדינה ולחברה בדרכים אחרות."
כך, חד וחלק, קבע היום שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, בפסיקה תקדימית של בית המשפט, נגד אוניברסיטת חיפה, שמפלה בתנאי הקבלה למעונות את אלה שאינם יוצאי צבא.
כלומר את הערבים.
ואת הנכים.
ואת הנשים שנישאו לפני גיל 20.
ואת אלה שהיו להם בעיות נפשיות, זמניות או לא.
וגם, את אלה שפשוט לא מתאימים למערכת הצבאית.
וכמו שאמר השופט, הם יכולים לתרום לחברה, וגם תורמים, בדרך אחרת.
ומבחינתי, די בעצם קיומם, שבו הם עושים טוב למישהו: להורים, לבן/ת הזוג, למשפחה, לסביבה.
מאף אזרח לא צריך לדרוש יותר.
ואין לאף אחד זכות לעשות מהם אזרחים סוג ב', ולהפלות אותם בשל קריטריונים שאינם רלוונטיים במדינה דמוקרטית, מתוקנת ומערבית כמו שאנחנו שואפים להיות, לפחות בהצהרה.
אם הצבא רוצה לצ'פר את לוחמיו, בכבוד! ואם המדינה האחראית על הצבא, רוצה לעזור לצבא בכך, גם כן.

אבל לא בדרך שתפגע באזרחים אחרים במדינה, ותחסום מהם את הגישה שהיום ממילא נחסמת בהם בהרבה מקומות.
בשל עודף דעה קדומה.
בשל עודף פטריוטיוּת, פטריוטיוּת-נבלוּת, או סתם נבלוּת.
איפה שהמדינה יכולה לעשות צדק איתם, היא צריכה לעשות, ואפילו יותר.
במקרה נתקלתי היום בגיליון ישן של "חדשות" ז"ל מסוף מאי 1987 (שבוע די הסטורי בחיי). "ממשלת האחדות" של אז, בשותפות כמה "יונות שלום" ידועות, החליטה החלטה (שדי מהר התקפלה ממנה) להפלות בשכר לימוד, בהפרש של 500 דולר, סטודנטים יוצאי צבא ושאינם כאלה. בעיתון ישן זה, ששהאקטואליות של הדברים שנכתבו בו מדהימה, כתב הסטיריקן חד העט והחסר כ"כ היום, קובי ניב, דברים כנגד אותה החלטת ממשלה שאת חלקם ציטטתי כבר בתגובתי לידיעה היום בהארץ. חלק נוסף מהם, אצטט גם כאן, לרגל השמחה הכפולה, גם על יום הולדתו של ישרא:

"המאבק …אינו צריך להיות נחלתם הבלעדית של ערביי ישראל או של יהודים 'שוחרי שלום'.
המאבק …צריך להיות גם של כלל הנכים, גם של החולים, וגם של כל מי שיש לו בבית בן משפחה שהוא או ערבי או אשה או חולה או נכה. זהו מאבק של כולנו: נגד גזענות, נגד אפליה מינית, נגד התאכזרות לחולה ולנכה.
ואני אגיד כאן עוד משהו. לא רק שלא צריך להפלות את הערבים, הנשים, החולים והנכים לרעה, אלא שיש להפלותם לטובה. ואמנם כך נעשה בכל מדינה נאורה."

וזה נכון כמובן גם לאלה שנפלו בין הכסאות ויש למצבם או שאין, הגדרות אחרות.
וזה נכון גם לאלה שסומנו מתוך כוונה זדונית ונקמנית, כדי לחסלם.

כל אלה, וכל מי שחברה דמוקרטית והומנית יקרה לוצריכים לברך היום את בית המשפט שהעיז ופסק את את פסיקתו בימים אלה, במיוחד בימים אלה.
כי בימים אלה שלאחרי המלחמה, יש מתקפה כבדה על הדמוקרטיה, על הנאורות, על כל התפיסה שמעמידה את האזרחות ואת סדר היום האזרחי על הצבא, הבטחון וקדושת הארץ.
מתקפה שדומה למתקפה על היהודים ברפובליקה הויימארית, שהאשימה אותם בתבוסתה של גרמניה ובכל חלאי החברה. מתקפה שמובלת ע"י משכילים מתקרנפים מסוגו של ארי "דוצ'ה עכשיו" שביט שמאשימים בכל את 'הליברליות הנהנתנית', ומשכילים יותר ממנו שמצאו את הזמן להתגולל על "השמאל הפוסט ציוני" (וחלק מהם, מראש שם אותם מי ששם כדי להיות סלקטורים של הדרת קבוצות חברתיות ואף יחידים מן השיח המרכזי, ומי שלא יודע זאת מזהה בהם את "השמאל הציוני").
והמתקפה הזאת, אני חש, תלך ותתחזק.
(וכפי שכבר הצגתי את דעתי, מי שקידם וגילגל את המלחמה, חשב על זה כעל תוצאה צפויה.)

הקבוצה הקטנה של הטובים, קידמה היום את פני המתקפה בהתקפה משלה,
ובהבקעת גול .

מהר מאד, הרעים יחפשו גול שוויון. הם כבר מחפשים. אפשר לראות בתגובות שלהם.
אסור לתת להם.

ושוב, מזל טוב לישרא . ששה ימים אחרי (ושלוש שנים לפני).