המצעד השנתי: 4-5/2006

חבטה קלה בזין, שכתבתי בעקבות האונס בבסיס חיל האויר, הוא אחד משני הפוסטים הנקראים ביותר בכל הזמנים שלי (ולא מעט בזכות חנן, שקישר אצל אביבה. הוא גם הגדיר אותי ככתיבה עצמאית מעניינת בעברית. תודה, חנן).

"אני רוצה שהתזבולות האלה מבסיס חיל האויר יסבלו כל החיים שלהם.
אני רוצה שהעובדה שהם שירתו, איפה שהם שירתו, בתקופה שהם שירתו, תרדוף אותם כמו כתם שאין להסירו.
אני רוצה שבקורות החיים שלהם הם יגמגמו כשהם יגיעו לקטע הזה.
שהמעסיקים הפוטנציאליים יסתכלו עליהם בחשד והם יצטרכו להסביר למה הם עשו את זה.
וגם אם יקבלו אותם, הם יהיו תמיד בחזקת מסומנים, חשודים.

שהם יהיו אלה שתמיד יחששו שאיזה חבר כנסת חדש ונלהב לקידום הקריירה שלו, יעשה זאת על גבם, באמצעות חוק שיהפוך אותם לאזרחים סוג ב'.
שהם יהיו אלה שתמיד, ולא משנה מה יאמרו או יעשו, יוטל ספק בשפיות דעתם.
שמראש יתייחסו אליהם בביטול.
שיפחדו להוציא רשיון נהיגה, או אם יש להם, שיחרדו תמיד שמא מישהו במשרד התחבורה יודע מה בדיוק הם עשו בתקופה שהם שירתו שם בחיל האויר בדרום הארץ, ויטיל ספק אם כדאי לתת לזבלים כאלה אחריות גם על הגה.
שידע כל אחד שאין לסמוך על חבר'ה כאלה.

אבל איפה, אלה "מלח הארץ", ובית המשפט הרחמן לא ירצה לפגום בעתידם הצבאי כחיילים, או אחר כך כאזרחים "נורמטיביים, ששירתו בצבא".

כמה מהם יהיו אולי בעצמם חברי כנסת, או חברי מועצות מקומיות, או מנהלים בדירקטוריונים או בסוכנות. אלה שיהיו עם הסמכות לקבל או לפסול אחרים. ומן הסתם יפסלו את אלה שאינם כמוהם, ויקדמו את הדומים להם.

והכי גרוע, שהם באמת אזרחים נורמטיביים.
הרבה מאותם אלה בחברה הישראלית, שיקבלו אותם לעבודה, שיהיו רחמניים אליהם במשפט ובתקשורת, שיקדמו אותם, הם אנשים בצלמם ובדמותם, עם אותן נורמות, שכבר היו שם קודם. כי אף אחד לא בדק אותם.
כמו שגם את אלה, לא ממש מישהו יבדוק אחרי "עיסקת הטיעון" או "עבודות השירות" או מה שיותר נראה – סגירת התיק לרובם.
ומחר, ביום הזכרון, כולנו נתייחד עם זכרם של הפריירים שהלכו למען ובשירות הזבלים האלה, הקובעים את אמות המידה של המדינה.
ומי יעמוד ביום הזכרון לנפשותיהן של הבחורות כמו הבחורה שבמקרה האונס הזה שנהרסו (ויש הרבה כאלה)? וביום הזכרון לכל מיני בני אדם אחרים, שנרמסו כי לא היו מספיק מושחתים ובני זונות כמו האלה, ופשוט נגמרו, אם לא פיסית אז נפשית?
ומי יעמוד לזכרם של הנפגעים/ות שעוד בדרך?
מבחינתי יום זכרון, הוא יום זכרון גם לאחרונים שציינתי."


לזכור ולא לשכוח. ביחוד עכשיו


גם אותם אני זוכר
אלה שלא עמדו בדרך הקשה.
אלה שלא היו מסוגלים לפתח להם עור עבה ולהסתגל למערכת,
אלה שקצרה יכולתם להתמודד עם המושחתים, הערמומיים וערלי הלב שהמערכת הזאת שורצת בהם.

אלה שנוצלו, טורטרו, הושמצו ונרמסו עד שחייהם נטרפו (וגם אחר כך הועללו עליהם עלילות והכפשות)
ולא משנה אם נטלו נפשם בכפם, או שבגופם הם עדיין איתנו.
אני זוכר אותם, כמו שהם יכלו להיות לפני שנרצחו להם החיים, זוהמה להם הנפש.
אני זוכר את התום שנרצח איתם.
אני זוכר את אלה שגם שנים אחרי זה, הם לא מצאו חיים. אפילו אם יצאו שלמים, מבחינת המנגנון הקובע זכויות פיצויים.
את אלה התועים עדיין בעולם, ולא יודעים מה הם עושים בו. ואלף טיפולים ועשרות אלפי מיליגרמים, לא יפתרו להם את השאלה.

ואני זוכר גם על מה הלכו, גם אלה וגם אלה.
על מילוי שגיונותיהם של פוליטיקאים, קצינים, על קידומם של ישבנים ועל כיסויים.
אלה שנפלו במלחמות שלום האינטרסים.
לא כולם, כמובן. אבל רבים, רבים מאד כן, מי ידע כמה.
בלוח הנופלים הרשמי, אין מציינים מי מת בקרב (ועד כמה נחוץ היה הקרב הזה), מי התאבד, מי מת בתאונה ומי ב"רולטת רשת" (אירוע שאחריו גם אם החייל התאבדה).
בלוח הנופלים מציינים גם רק את נרצחי הגוף, לא את נרצחי הנפש (ולא משנה מי הרוצחים).
אבל יש הרבה שיזכרו אותם, ולא רק היום.



פט הגיבה על כך:
כי לנרצחי הנפש ישנה עדיין היכולת לזכור את עצמם.

המצעד השנתי: 3-4/2006

בחצי הראשון של החודש הבלוגי, היו לנו בחירות ופוצצתי את הבלוג בסקרים אישיים שעודכנו כל חצי שנה בערך, וראו לפני כולם כמה קדימה באמת תקבל. כאילו שזה חשוב עכשיו וכאילו שמישהו זוכר, בעיקר את התקוות החברתיות.
מי שרוצה לדעת גם מה הצבעתי, כתעודת ביטוח שהצורך בה בהחלט הצדיק את עצמו יכול לקרוא על זה כאן: מסמר קטן כנגד הרוב, אבל תקופת הבחירות, עם כל האביב שפרח מסביב, נראית כל כך כל כך רחוקה עכשיו.
גורלו של המין האדמי, עליו כתבתי לכבוד פסח, ב13 באפריל בקטגוריה סיפורים בזמן אפשר נשאר אקטואלי תמיד. אפילו עכשיו.

מעבדות לחירות: תמצית גורלו של המין האדמי
חפא סיפר לנו הרבה סיפורים מן היקום, שלדבריו למד אותם בבית הספר של התבונה הגלקטית, לשם נלקח בילדותו ומשם חזר ישירות אלינו כדי לעזור לנו להתחבר לרשת הקוסמית.
בהסטוריה האלטרנטיבית תיארתי במשך שנה יקום על פי התגשמות הדברים שהוא תיאר.
חלק מהסיפורים שלו עסקו בראשית האדם, "המין האדמי", כפי שלדברי חפא, קוראים לנו ביקום.
לפי דבריו, המין האדמי נוצר בתחילתו במטרה אחת: לעבוד ולשרת את אדוניו-בוראיו, שהיו מעין תניני או חרדוני ענק שהגיעו לרמה טכנולוגית גבוהה, חמש מיליארד שנה לפני שעל כדור הארץ, באותה תקופה עולם של מים מלא יצורים חד-תאיים, יכול היה להיות מישהו שיחלום על טכנולוגיות כאלה ועל טכנולוגיות בכלל.
האדונים, שהתפתחו באיזור אחר של הגלקסיה, היו זקוקים לאדם, יצור קטן שהיה אז בעל כנפיים ודמה יותר לדבורה מאשר לאדם של ימינו, כדי שיבצע בשבילם כל מיני עבודות, שאת טיבן הברור לא הצליח חפא להסביר. לשם כך נברא, שובט והושבח ללא הרף במעבדות האדונים החרדונים.
בני האדם, כמו הדבורים, גודלו, לאחר שייצרו אותם במעבדה, בתוך כוורות ענק בהן עבדו כל ימיהם ולא שמעו מעולם על מושגים כמו חופש, שוויון, זכויות. אבל המוח שלהם נברא כך שהוא היה מסוגל כבר אז לחשוב מחשבות מורכבות ומופשטות.
אולי זה היה חלק ממהות העבודה שלשמה בני האדם נוצרו.
בני האדם היו אז אנדרוגינים – כל אחד מהם כלל בגופו את תאי הזרע, הביציות והשחלות, והתרבה מתוך עצמו. בהמשך, כאשר התחילו האדונים לחשוש מבני האדם, הם הפרידו אותם לשני מינים שכל אחד מהם חסר מחצית מאמצעי הרבייה.

תמקט, לפי הסיפורים שסיפר לנו חפא, הוא שמו של האדם הראשון שמרד נגד האדונים ונותר בחיים.
על מוצאו של תמקט (הלוחם הקדום) יש סיפורים שונים. חלק מהסיפורים גורסים, שבמוצאו הוא לא היה יצור אדם שפותח במעבדה, אלא יצור טבעי שבני מינו, הדומים לאדם, נוצרו בטבע ונכבשו במשך הזמן לעבדים. סיפורים אחרים טוענים שהוא נוצר מהפרייה שהשתמשה בזרע האדונים שהושתל בגוף אדם, ולכן הוא היה קצת אחר ושונה במחשבתו ובכוחותיו משאר בני האדם של תקופתו.
גם על המרד שהנהיג תמקט נגד האדונים יש גירסאות שונות, הפופולארית ביותר שבהן היא זו של אגדת אדמי הדבורה. בהסטוריה האלטרנטיבית שלי, יצא לי גם לחיות בעולמם.
כל הגירסאות מסכימות, שתמקט הושלך לתוך שדה כח בחלל, אולי חור שחור, שאליו היו האדונים משליכים את הפסולת שלהם, שכללה גם יריבים פוליטיים ובני אדם פגומים, כלומר כאלה שלא צלחו לעבודת האדונים.
שום דבר שהושלך לשדה הכח ההוא, לא יצא משם יותר.
אבל תמקט שרד שם, ואומרים שגם התחבר אל תובנות שהיו לכודות באותו שדה כח.
אולי היו אלה יצורים אינטליגנטים אחרים שנזרקו לשם על ידי האדונים, אולי מחשבות שנוצרו לבד מתוך התקבצות מאסות אדירות של חומרים יוצרי חלבונים וגלי חשמל (מה שנדרש בשביל מחשבה) שנלכדו בתוך שדה הכח, ואולי תובנות שנוצרו מתוך המחשבה של שדה הכח עצמו.
תמקט ראה שם הרבה אור לבן אשר חברי מסדר לוחמי הקרן הבהירה מאמינים שהוא אור ששרד מהאירוע של ראשית בריאת היקום, ואשר מלכתחילה נשא בתוכו תובנה.
תמקט למד שם דברים שאיפשרו לו לשרוד ולצאת משם מועשר בידע שסייע לו לשפר את הטכנולוגיה שהיתה בידו ולהמשיך את מלחמתו באדונים.
הוא יצא משם מחוזק באמונתו שכבר היתה קיימת קודם לכך, שבני האדם מסוגלים ליותר מאשר להיות כל חייהם עבדים, פועלים בכוורות של האדונים.
אבל עדיין הוא היה צריך לשכנע את שאר בני האדם שהם לא נועדו להיות כל חייהם עבדים, ושקיים עולם רחב יותר מהעולם שהם מכירים. לא הרבה מהם הלכו איתו בהתחלה, וגם הרבה זמן אחר כך.

חפא האמין שהרבה מהסיפורים שבתנ"ך ובמיתולוגיות, מקורם הוא מחוץ לכדור הארץ, בסיפורים כמו הסיפור הזה, אותם שמע בבית הספר הגלקטי. סיפורים אלה הדהדו מדור לדור ברשת הקוסמית הטלפתית, וגם אצל המין האדמי הצעיר מכולם, זה שבכדור הארץ, הם השתמרו, בגירסאות מקומיות.
אחת מהן, כך לפחות לפי חפא, נמצאת בחג הפסח, לא בסיפור שבו ניצלו בני ישראל את המצרים (ממנו למדתי שהמלה "לנצל" שנשמעת כמו חידוש לשוני בן זמנינו, היא תנ"כית) ואחר כך הטביעו אותם בים, לא בעשרת המכות ולא ב"שפוך חמתך", אלא בסיפור יציאת האדם מעבדות לחירות, דבר אליו נידון המין האנושי-האדמי, גם אם בניגוד לרצונו, עוד משחר ימיו ביקום, ובמחיר אשר משלמים סוללי הדרך הראשונים אל אותה חירות, כמו משה (שלא זכה להיכנס אל הארץ), פרומתיאוס הכבול ואחרים שלא את שמות כולם אנחנו יודעים, ממשיכי דרכו של תמקט איש הדבורה הקדום אשר הושלך אל החור השחור והוגלה גם על ידי חבריו.
ואולי כל הסיפורים הם הדהוד של סיפור קדמון אחד, המתרחש מחדש שוב ושוב.

גם במלחמה

חשבתי שהסיבה שהחרצוף הקבוע שלי מיעט בזמן האחרון לזייף תגובות שלי, היא שהוא מגוייס ונמצא עמוק בשטח.
לו, הרי, אין פרופיל 21, חשבתי.
אז חשבתי.

מתברר שלא כך.
במשך כל הימים האלה הוא ישב לו כמו עכבר בחוֹר שלו, ולא הגיב אלא כגנב בלילה, במקומות שכמעט אף אחד לא רואה (אבל אני ראיתי).

כל זה כדי שנחשוב הוא יעני מגוייס, ונתבייש.

היום הוא כבר לא יכול היה להתאפק, וכתב את תגובה 119אצל גדעון לוי.
תודה, חרצוף, שגילית לנו איפה אתה (כלומר, איפה אתה לא).

המצעד השנתי: 2-3/06: האביב שלפנֵי 2006

"זה חודש שבו נולדים מחדש. האוויר מתמלא פריחה, המון אנרגיה טובה מגיעה, זורמת מאלפי מקומות, מתעוררים מן הדכאון של החורף, מן הבוץ החראי של ינואר פברואר.
זמן להתחלות חדשות. הכל יכול לקרות. זמן להתאהב. ואגב, בלוחות שנה אירופאים קדמונים, זה גם היה ראש השנה. (שימו לב שהחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר קרויים בהתאמה על שמות המספרים 7,8,9,10, ולא כפי שהם נספרים היום)
אפריל ומאי, לעומת זאת, צפויים לנפילה. דיפרסיה. החגים המעצבנים, ימי הזכרון והשואה – לא לחינם הם נקבעו לחודשים אלה.
אחר כך, שאר השנה הולכת לה סתם. האביב של מרץ לא יחזור, עד השנה הבאה.
כך זה היה אצלי תמיד."
כך כתבתי ב8/3 על חודש מרץ, בפוסט האביב שלפני 2006, ובסך הכל התכוונתי לבחירות שמילאו אצלי את כל הבלוג באותו חודש, ומי בכלל זוכר שהן היו.
"ובמאי-יוני, אחרי שתקום הקואליציה, שוב ישובו הדברים שהוסתרו בחודשים האחרונים, שוב יהיו גזרות כלכליות, חברתיות. ואולי גם הפוליטיקאים שנבחר בהם, יאכזבו.
שוב המציאות הקטנה שלנו, מול עתיד חסר ודאות, ללחום לבד מול כל הכוחות העוינים אותך בחברה הישראלית, ובלי הגנה והבטחה ממשית. או סתם להיות בתוך הוויה יומיומית אפרורית, בנסיון לראות תוחלת באופק, עם מעט רגעים של סיפוק והרבה רגעים של סתם.
אז לפחות טוב שיש עכשיו את מרץ, חודש להתמלא בו, בשביל כל השנה.
לחוות את רוח האביב במלואה, לטייל, לכתוב, לצלם תמונות, לזכור תמיד שכל אביב הוא האביב שלפני."

חודש קודם, הייתי קצת יותר נבואי, כשכתבתי ב23/2 את זה:
"זה יקרה, אולי, במלחמה הבאה:
המצב יהיה על הפנים. יהיו פיגועים, אולי טילים מארץ רחוקה.
דעת הקהל או רוח הציבור תהיה מופחדת, מוכה. או דורשת פורקן מיידי, לנקמה, להחזרת מצב הרוח.
במלחמה או המצב-דומה האחרון שהיה כאן, מצאו שני שרי אוצר את ההזדמנות להאשים את המובטלים, את העניים, את החד הוריות ולהנחית גזרות על החלשים בלי שזה נתקל בהתנגדות רבה.
ופרצופם האמיתי של הרבה שוחרי חירות ליברליים נחשף אז גם כן…

למרות שזה קצת נראה עתידני מדי בשלב זה, העתיד לפעמים בא מהר ממה שחושבים, העמדה של המפלגות כלפי הלא משרתים, כפי שהיא נאמרת במצע המוצהר והלא מוצהר, מהווה אצלי שיקול ראשון במעלה בהצבעה בבחירות הקרובות.
תמיד הצבעתי בעד מפלגות ומועמדים מן המחנה הנקרא 'ציוני'.
נראה שהפעם, לא עוד. הקו המדריך את שיקולי הוא לא לתרום יותר לבֵנים לחומה העשויה להיבנות בפעם הבאה מסביב לי. ומתוך כך, אני חש שותפות רבה יותר ממה שחינכו אותי לחוש, עם שאר המודרים מן החברה הציונית."

אך הפוסט הנבחר על-ידִי בכל זאת כפוסט החודש, שנכתב ב14/3 בקטגוריה שירות פוליטי נקרא:
המדינה שלי
מדינה שבה אדם לא ירגיש את עצמו מיותר או מאויים רק בגלל שהוא מה שהוא.
מדינה שבה אדם יוכל להיוולד, לגדול, לחיות (עם מי שהוא רוצה) ולמות בהרגשה שחייו היו בעלי ערך, גם אם הוא לא נמדד במונחים כלכליים.
מדינה שבה אתה לא צריך להיות מן העדה ה"נכונה", המוצא ה"נכון", הקליקה ה"נכונה" או מקום היישוב "הנכון" כדי להיות מוערך.
מדינה שבה יכובד השווי שלך כאדם.
מדינה שיהיה שווה לחיות למענה. שלא תשנא אותה והיא לא תשנא אותך.
מדינה שלא תפריט את הזכויות הבסיסיות שלך, ותשליך אותך לעת זיקנה או לעת מצוק.
מדינה שבה לא יצוו עליך לשנוא ולהרוג את האחר, וימדדו אותך על פי מידת כשרונך או להיטותך לעשות כן.
מדינה שתשים את הדאגה לנחשלים בראש סדר העדיפויות שלה, על כל המשתמע בכך ובמעשים ולא רק בהצהרות וג'סטות של פוליטיקאים.
מדינה שתתקיים לשם החיים של האזרח הקטן, ולא להיפך, וזו תהיה הצדקת קיומה וכולם ידעו זאת, מראש הממשלה ועד לאחרון הפקידים ושליחי הרשויות.
מדינה של"משמר הרוע" לא תהיה בה תקומה. גם לא לסוחרי העבדים, ולזורעי השנאה וה"הפרד ומשול". לשמים חומות כדי להגן עליהם ועל מקורביהם. למתווים תוויות, לגזענים ואנשי "אלוהים לשלטון החושך בחרתנו". כל אלה, שימצאו להם אי באחד האוקיינוסים להנות בו אחד את השני.
ולא אכפת לי איך יקראו למדינה הזאת, מדינת אזרחיה, מדינה ייעודית או שם אחר.
אין עכשיו מדינה כזאת, ואולי לא תהיה.
אבל לראות את חזון המדינה הזאת כמגדלור המוביל לפני את הדרך,
זה אולי הטעם לכל.


בחודש זה התחלתי להעלות פוסטים מכאן לפוליטינט, ותודה למנהלי האתר שיידעו אותי על קיומו באחת התגובות.


ומעניין לעניין, באותו עניין, יש לי גם תגובת החודש:
התגובה שחיממה לי את הלב (ונדירה למדי ) ב19/2: "מקוה שקוולך יגבר מים עד ים וישמע חזק וצלול. גם אם לא תמיד מגיבים לך, אין זה אומר שלא קוראים ומהנהנים ושמחים שמישהו שם לב למה שקורה." תודה, איריס.

והיתה גם תגובתה של ירח-רכוּת לשיר 16.2.6:
" מצב היחפות, והדיון עליו, בימים משונים אילו, מסיבות כאלו ואחרות עלה על סדר היום הפרטי שלי, בכל מיני דרכים נעימות…והמשפט שלך הזה "התקיף" אותי בנקודה רכה אצלי…
החושך-הלא ידוע, השחור, המפחיד אולי, הוא הוא המואנש וצועד כמעט כמו קלגס מאיים וכבד ובין האנוש, התמים, הלא יודע כל, המחפש ותר, נפשו וליבו פתוחים ותרים אחר משהו -הוא יחף, וחף ופגיע כל כך…הפגיעות הזו אל מול החושך האסור בנעלים, כמעט מרטיטה :)"

המצעד השנתי: 1-2/06

את כולנו מפלילים כבר מגיל אפס

כך מגבירים בנו את המוטיבציה להיות "ילדים טובים" ואחר כך "חיילים טובים" "אזרחים טובים" "עובדים מצטיינים וצייתנים", כשברקע של כל זה תלויה מולינו אשמה מתמדת – אוברדראפט נצחי של אשמות, שכדי להפריך אותו ולהוכיח לגדולים/מורים/בוסים/הממסד שזה לא נכון וש"אנחנו בסדר" אנחנו משתדלים כל הזמן להיות "טובים", וגם בכך אנחנו בעצם הופכים למשתפי פעולה עם ההפללה העצמית שלנו.
אין מי שלא חבויות בו ההתניות המוטבעות האלה וגם להגיד "לא אשמתי" הוא בעצם סוג של הודאה בקיום אשמה. אדם צריך לעבוד קשה, אולי כל החיים, בשביל לנקות את עצמו מן הסוכנים החבויים האלה של החברה, שהם אולי הכי יעילים.

נכתב ב23/1/06 בתור תגובה בקטגוריה: <a target='newWin' class='blog' href='גלולות זיכרון.

סִין (Sin?), שכבר אין לו אתר, הגיב:
"חשבתי שמצעד ההאשמות המקורקס הזה יניח לי ולנפשי המעוותת, ברגע שאני אעזוב סוף סוף את הבית.
עכשיו מתחוור לי שגם בחוץ החגיגה נמשכת.
לאן?"

המצעד השנתי: 12/05-1/06

ראשית האדם

סיפרתי פעם את אגדת אדמי הדבורה שסיפר לנו חפא, אגדה המספרת שבני האדם הראשונים ביקום דמו יותר לדבורים מאשר לבני אדם, ובהנהגת הלוחם הקדום תמקט הם מרדו באדונים הלא אנושיים, והתחילו את סיפור התפשטותם ביקום.
כאן כמובן עולה השאלה, שהיה מי שלא היסס לשאול את חפא מייד.
הדבורים שאנחנו מכירים, הן מטילות וכמוהן כל בעלי הכנף שאנחנו מכירים. בני האדם הם יונקים וכולנו יודעים באיזה דרך הם מתרבים, עם הריון ולידה.
חפא אמר שהוא לא התעמק עד כדי כך בלימוד ההסטוריה הביולוגית של היקום, ובכל אופן הסיפור הזה הוא אגדה, ואיננו חייבים לקבל אותו או להאמין בו, אנחנו יכולים לראות בו סתם סיפור יפה.
אבל בפעם אחרת הוא אמר, שרוב היצורים האדמיים האינטליגנטים שיצא לו לפגוש במסעותיו הגלקטיים, מאמינים בסיפור זה. ורובם, כמונו, הם יונקים.
שאלתי אותו איך הם מסבירים את הסתירה הביולוגית הזאת.
ואז הוא גילה לי, שלסיפור הזה יש דווקא גרעין של אמת בהסטוריית היקום.
מחקרים עתיקים של בית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית שבהם חפא עיין בתקופת לימודיו, מוכיחים, שראשית החיים ביקום התחילו מן המטילים. החייזרים הראשונים, כולם, היו מטילי ביצים, וכאלה גם היו מן הסתם האדונים שבראו את האדמיים הראשונים, בזמן מן הזמנים, בצלמם וכדמותם. היונקים הופיעו מאוחר הרבה יותר.
מתי קרה השלב הזה? ומתי עברו האדמיים את שינוי הצורה המופלא והפכו ממעופפים מטילים ליונקים, לבני האדם שהם היום?
התשובה שנמצאת באחת מאגדות ההמשך של סיפור תמקט הלוחם הקדום מפתיעה ומעניינת, ואולי גם בה יש, מי יודע, איזה גרעין הסטורי קדום:
המלחמה בין האדונים והאדמיים נמשכה זמן רב, ועל הביצים שהטילו אדמי הדבורה ריחפה סכנה, בהיותן חשופות להתקפותיהן היומיומיות של חלליות האדונים, שאיימו על כל עתידו של המין האדמי.
תמקט מצא לכך תשובה: הטמנת ביצי האדמיים בתוך רחם שהמציא, מקום חם וסטרילי שבו יהיה עתידו של המין האדמי מוגן טוב יותר מאשר בחוץ. תמקט גם האמין שנשיאת הוולד פנימה בגוף הלוחמ/ת, תיצור קירבה גדולה בין ההורה לבין הוולד, וכך תחזק את הקשרים בתוך החברה האדמית, תלכד אותה ותהפוך אותה בצורה כזאת לחזקה מול האויב.
האגדה מספרת שלוחמיו של חפא עשו נסיונות של הטמנת רחם בתוך עצמם, עד שהגיעו למסקנה שהלוחמות שבחבורה הן המתאימות ביותר להחזיק בתוכן את עתידו של המין האנושי. אחת מהן היתה אהובתו של תמקט, ששכחתי כבר באיזה שם קראו לה. כך התחילו בני האדם להוליד את ילדיהם בדרך המוכרת לנו היום, אחרי שורה של נסיונות מעבדה חוזרים וכושלים שנעשו עד שצלח הראשון, ומאז התחילו לעשות את דרכם ליהפך ליונקים.

חפא, שהאמין שחלק מן הסיפורים שבתנ"ך מקורם בחלל, אותו חצו חלליות במסעות ארוכי שנים עד שהגיעו לכדור הארץ להפיץ בו את הזרע האנושי, מפרש את סיפור הגירוש מגן עדן כהד קדום למרידה של אדמי הדבורה באדונים וההתבדלות מהם, שנעשתה מוחלטת עם נצחונה של שיטת ההתרבות החדשה. "בעצב תלדי בנים" היה קללת האדונים, הבטחת הנקם שלהם לנקבות האדם, שבגלגולן הקודם כאדמיות דבורה, לא סבלו כל כאב וצירי לידה.

נכתב ב23/12/05 בקטגוריה: סיפורים בזמן אפשר

המצעד השנתי: 11-12/05

אבל כל אחד היה שם

מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.

כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.



ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.

כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.

המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.

28/11/2005 בקטגוריה הקדמות לזמן אפשר.