בלוג הצועד The VValker's blog

הפונדק של הנגנים

הקצה של הקצה, המקום הנידח ביותר של הכוכב המדברי, הנמצא בעצמו בקצה הנידח ביותר של הגלקסיה.
מכתש לא גדול במיוחד, מוקף בחומות גבוהות מרשימות של סלע אפור, ובתוכו צומחים אט אט, במרחק רב זה מזה, מבנים קטנים שנראים עשויים מעץ או מחימר. גרים בהם יצורים אדמיים מכל רחבי הגלקסיה שחיפשו חופש משלטון האופל שעדיין שורר שם, מעבר לענן האבק המבדיל את הכוכב הזה מן הגלקסיה, מגן עליו מפניה. גם מורדים מבוקשים מסתתרים כאן, וכאן אמורים להימצא איפושהוא חפא ויתר האחרים שכבר הגיעו. ליתר דיוק, כאן הם אמורים למצוא אותי.
כך אמר סטולי הגנוב כשהגענו אתמול לכאן, למקום שנקרא הפונדק של הנגנים. זהו מבנה שחור של שתי קומות, על גבעה קרוב לאמצע המכתש. לכאן הגיעו תמיד, ומגיעים גם בתקופה הזאת, יצורים העוסקים במוסיקה, השפה האמיתית של היקום. ראינו כמה מהם מסתובבים בקומת הכניסה, עם הכלים המוזרים שלהם, על יד מה שנראה דומה לבר. חיפשתי אצלם משהו שדומה לגיטרה הטלפתית הקטנה, שפעם קניתי בכוכב זהיסו, ולא מצאתי.
Wangooon זיהתה שם נגן אחד שאמרה שהוא מפורסם, הצטרפה אליו ולא חזרה. סטולי הגנוב הגנוב הזמין אותי למיץ צהוב הדומה בקירוב למיץ מנגו מעורב עם מרטיני, ואמר שהוא צריך לנסוע חזרה אל הגלקסיה, לאסוף את אלה שעוד לא הצליחו להגיע. המתורגמן, עוזר הטייס ושני הלוחמים נוסעים איתו, ואני נשאר לבד לחכות כאן. ככה זה מטעמי בטיחות, אין לסמוך על אף אחד, אפילו על המתורגמן, לחש לי. ואולי רמז לי שבמיוחד לא. לכן גם הוא עצמו לא יודע איפה המקום המדוייק שבו חפא ואלה שכבר הגיעו נמצאים בו, אני צריך לחכות שהם יגיעו ויביאו אותי לשם. אני יכול לחכות עוד שלושה ימים כאן בפונדק, אחר כך "להתפזר" באיזור, העיקר לא להתרחק מהמכתש, העיקר לא לדאוג, הם ימצאו אותי.
הייתי עייף מההליכה הרגלית הארוכה שעשינו עד לכאן ממקום נחיתת החללית, שיכור מעט מן המשקה הצהוב, מטומטם מן המוזיקה הזרה שהתחילה להתנגן, חושב עדיין איפה Wangooon ולא קלטתי ברגע הראשון בדיוק את מה שאמר.
פתאום הייתי שוב לבדי, עם לילה כוכבי זר ששרר בחוץ.

נכתב ב26/9/05 בקטגוריה: ההסטוריה שבזמן אפשר.

---

ותגובת החודש שייכת למחפשת דרך שכתבה ב12/10/05, בתגובה לפוסט בלילה לא רואים כאן הרבה כוכבים:

"אם יש משהו שאני לא אוהבת לקרוא זה ספרות"מדע בידיוני"
ובכל זאת קראתי מסיבה פרוזאית:
בגלל שם הבלוג הצועד בנעליו.
אני מתה על כל מה שקשור בנעלים.
המוטו של בלוגי קשור כמובן בנעלי
ניסיתי להכניס שני ציורי נעלים נפלאים לאתרי (האחד של מאגריט והשני של ואן גוך) אבל בשל מוגבלות מסויימת, מוגבלות ידע לא עשיתי זאת.
צעידה נעימה."

יש צד משותף בין מלחמתו של צה"ל נגד לבנון, לבין מלחמתה של הממשלה שממשלה זו ממשיכה אותה נגד החלשים.
מלחמת לבנון השנייה כותשת את שכנתינו מצפון, שלא עשתה לנו שום דבר, בלי שום פרופורציות, שלא גורמת הרבה נזק לאנשי חיזבאללה, אבל לאלפי אזרחים ומהבוקר גם לילדים – גרמה כבר נזק בלתי ניתן לתיקון, מלווה בחבטה קלה במטוס.
לבנון היתה נתון לא ברור במשוואה 'ההגיונית' של ישראל במזרח התיכון.
ערבית מצד אחד, אך דמוקרטית מצד שני, שידעה (בעזרת לחץ בינלאומי, כמובן) לסלק את הסורים מתחומה. גם ערבית, גם דמוקרטית, זה דבר שלא מסתדר במשוואה הכוחנית של מנהיגי ומפקדי הצבא של המדינה שרוצה להרגיל אותנו לחשוב שאנחנו 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'.
וגם פלורליסטית ורב-עדתית במובן מחריד לא מעט לגבי כמה מן האליטות הלבנוּנִיות שלנו, שרוצות לשמור על הגמוניה של קול אחד: קול ה'אנחנו' היאיר לפידי, המאד חד-עדתי, מאד חד-מרחבי. לא מדינה שכדאי ללמוד ממנה איך לקיים ביחד 18 עדות ודתות כה נבדלות אחת מהשנייה. יותר טוב שנלמד איך לשלול אזרחות, לקיים מדינת 'יהודיה בלבד' (וגם כן, לא כל יהודיה).
וכל זה, בלי להיות מדינת צבא עם שלטון גנרלים מאחורי הקלעים, שיכתיב לפוליטיקאים מה לחשוב. דברים כאלה צריך להעלים.
גם אלה שהממשלה הקודמת כתשה בכל מיני תכניות כלכליות, הם כאלה שלא מתאימים למשוואה האזרחית הרצויה למנהיגים ולמפקדים: 'מדינת כל-חזקיה': הם לא בדיוק המצ'ואיסטים או הרובוטריקים ה'יודעים להסתדר' במדינת ישראל ה'צברית-הבריאה-הגאה', אם הגיעו למצב של להיות נזקקים כלכלית, אולי יש להם מעלות אלטרנטיביות, אבל זה בדיוק מה שהמדינה לא רצתה שנדע, כשלימדה אותנו לקרוא להם 'פרזיטים' ובכלל לראות אותם כעלובים, גם זמן לפתח את היכולות האלטרנטיביות האלה המדינה לא נותנת להם כשהיא שולחת אותם לויסקונסין במקום לתת להם קיום בכבוד. אלה אנשים שהם לא בדיוק 'עניים' (גם זה ציור שנועד להאדיר את ה'רחמנים' שמרחמים עליהם תמיד, בעיקר כשמצלמות התקשורת בסביבה) אלא אנשים בגווני ביניים, לא שחור ולא לבן, בדיוק כמו לבנון, ולכן צריך לעשות להם רדוקציה שתשתול אותם להרבה זמן במקום שבו נוח לקובעי המדינות ולכתבלביהם לראות אותם. (ואין פלא, למשל, שגדול מתלהבי "הארץ" מהמלחמה, אברהם טל, הוא גם גדול תומכי התכניות ל'טיפול נכון' במובטלים ואחרים), והכי חשוב: שלא יהיו דוגמה משפיעה ל'אזרחים הנכונים' של השלטון.
כי גם הם מאיימים על המשוואה המזרח תיכונית שמנסים לתבנת לנו בראש:
1. במזרח התיכון אין דמוקרטיה (חוץ מ'אצלינו' כמובן, לא חשוב שזו דמוקרטיה בעיקר לעשיריה)
2. מה שלא רווחי ו/או יורה – לא שווה ואין טעם להסתכל עליו, לתת לו כבוד או לדבר איתו, ומוטב לכתוש ולהעלים אותו, פן יפיץ מחלות וינגע את 'החברה הבריאה' של משרתי כל צבאה והמאמינים לתקשורת. גם תושבי הצפון, בני הערובה למלחמת כבוד הגנרלים, נא לזכור, הם, בסך הכל אזרחים. וגם אינם גרים במרכז, איפה שהתקשורת ומקבלי ההחלטות, וערכם לא גבוה בהרבה מערכם של האזרחים בלבנון. אחרי המלחמה הם יודו לצה"ל, וישכחו שהיו בני ערובה, בדיוק כמו אזרחי לבנון.
ו3: מי שיורה – אותו אנחנו מבינים כי הוא נותן אימות לשפת הכח שבה אנחנו מאמינים, וכפי שמסתבר, רק אותה מבינים.

ועוד תזכורת לדברים שבשביל לעשותם בחשאי יש מלחמה: "משרד האוצר הכין לאישור הממשלה הצעת החלטה שנועדה לצמצם את מספר הזכאים לסיוע וייצוג משפטי מטעם המדינה" במסגרת ההצעה: שתקטן ההכנסה החודשית המזכה בשירותים אלה, ותבוטל זכותם של שופטים למנות סניגור מטעם המדינה, אם הם סבורים שאינם יכולים לנהל משפט כשהנאשם לא מיוצג. מה שאומר, שורה תחתונה, כמו תמיד, שלעניים יהיה קשה יותר, והם יעברו עוד התעמרויות כדי להוכיח שהם עניים מספיק, כל פעם שלמישהו יתחשק לשלוח אותם לכלא בלי משפט.
את גדעון לוי כבר שחטו היום קרוב ל200 מגיבים על מאמרו הנכון בהחלט. על הידיעה הזאת, בפעם האחרונה שספרתי, היו בזמן זהה לא יותר מ7 תגובות.
אבל מישהו, גם את הדברים האלה חייב להזכיר, גם, ובמיוחד, בימים אלה.

ב14.8 הקרוב, אני שנתיים פה, וכמו בשנה שעברה, בימים הקרובים עד לתאריך זה, אני אעלה מחדש פוסט נבחר מכל חודש.
אך השנה יש תוספת: לפוסט תיווסף תגובה חודשית נבחרת (לאו דווקא מאותו פוסט), כדי לעודד אותכם לתרום למנגנון התגובות:

הפוסט הנבחר, לתקופה שבין 14.8 ל14.9:
גרוטאות
גרוטאות על המגרש
מחכות בערמה
לקוסם שיבוא
יפיח בהן רוח חיים.

ובינתיים מעלות הן חלודה
עכברושים שמכרסמים בהן
מזכירים להן
תהילת ימים עברו.

הקוסם שיבוא
אולי הוא יאסוף אותן
יחיה את רוחן לצעוד במחץ על העולם
ללמדו לקח
על ששכח שכמותן מכבר.

גרוטאות מונחות על המגרש
עדות לעולם שהשתנה
מזכרת לימים שעברו.

10/9/05, בקטגוריה שירה ותרגום

---

תגובת החודש שייכת לשדות שהגיב לפוסט שלי ב22/8 לזכרה של דליה רביקוביץ (מישהו עוד זוכר בזמן האחרון שכמעט שנה לפטירתה?):

ואולי אחרי כל מה שכותבים עליה היום בישראל היא הייתה אומרת משהו כמו:
"ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל."

כי הרי:
"היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות
יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל. הרבה וניל,
תן לה וניל."

Into the Valley

Into the Valley
Betrothed and divine
Realisations no virtue
But who can define
Why soldiers go marching
Those masses a line
This disease is catching
From victory to stone

Ahoy! Ahoy! Land, sea and sky
Ahoy! Ahoy! Boy, man and soldier
Ahoy! Ahoy! Deceived and then punctured
Ahoy! Ahoy! Long may they die

Out of concealment
Blank and stark eyed
Why so uncertain
This culture deceives
Prophesised, brainwashed
Tomorrow's demise
All systems failing
The placards unroll

Ahoy! Ahoy! Land, sea and sky
Ahoy! Ahoy! Boy, man and soldier
Ahoy! Ahoy! Deceived and then punctured
Ahoy! Ahoy! Long may they die

Time for the audit
The gathering trial
A collectors dilemma
Repositioned and filed

Words: Richard Jobson
Music: Stuart Adamson

שיר זה, של להקת הפאנק הסקוטית סקידס הגיע פעמיים לא רצופות אל המקום הששי במצעד המחץ במאי וביוני 79, והיה בסך הכל 18 שבועות במצעד (והגיע למקום ה19 במצעד השנתי), אז כתב לו מי שכתב גם מלים בשפת בן יהודה, שהתחילו במלים: אל תוך הואדי, הפעם החלטתי להביא אותו בלי תרגום.

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
וזאת ההזדמנות להיפטר מכל הזבל.
השלך לאש את המצפון והחירות.
נקה את כל השטח, אל תשאיר גם אבן.

הבער את הספרים, נייר נשרף היטב.
אל תהיה רך-לב, רק תן מזון לאש.
עשה בבית פסח: מישהו צועק?
תחוב סמרטוט בוער לפה המקשקש.

יש פקפוקים? שרוף גם אותם! וזרוק למדורה
את הבכיות, האנחות והגניחות.
סרחון בשר תינוקות חרוך באש
עוד יכסה על פני הרבה ריחות.

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
הפוך הכל לאפר, אחת ולתמיד.
השלך לאש את המצפון והחירות.
מחר הם עלולים, חלילה, לפרוח בשנית.

(ספטמבר 1982)


חנוך לוין, "בוא אלי חייל נחמד", מערכונים ופזמונים 1, כל הכתבים, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי תל-אביב (2000).

ותודה לטלי(לה) ועוד.