גם במלחמה

חשבתי שהסיבה שהחרצוף הקבוע שלי מיעט בזמן האחרון לזייף תגובות שלי, היא שהוא מגוייס ונמצא עמוק בשטח.
לו, הרי, אין פרופיל 21, חשבתי.
אז חשבתי.

מתברר שלא כך.
במשך כל הימים האלה הוא ישב לו כמו עכבר בחוֹר שלו, ולא הגיב אלא כגנב בלילה, במקומות שכמעט אף אחד לא רואה (אבל אני ראיתי).

כל זה כדי שנחשוב הוא יעני מגוייס, ונתבייש.

היום הוא כבר לא יכול היה להתאפק, וכתב את תגובה 119אצל גדעון לוי.
תודה, חרצוף, שגילית לנו איפה אתה (כלומר, איפה אתה לא).

המצעד השנתי: 2-3/06: האביב שלפנֵי 2006

"זה חודש שבו נולדים מחדש. האוויר מתמלא פריחה, המון אנרגיה טובה מגיעה, זורמת מאלפי מקומות, מתעוררים מן הדכאון של החורף, מן הבוץ החראי של ינואר פברואר.
זמן להתחלות חדשות. הכל יכול לקרות. זמן להתאהב. ואגב, בלוחות שנה אירופאים קדמונים, זה גם היה ראש השנה. (שימו לב שהחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר קרויים בהתאמה על שמות המספרים 7,8,9,10, ולא כפי שהם נספרים היום)
אפריל ומאי, לעומת זאת, צפויים לנפילה. דיפרסיה. החגים המעצבנים, ימי הזכרון והשואה – לא לחינם הם נקבעו לחודשים אלה.
אחר כך, שאר השנה הולכת לה סתם. האביב של מרץ לא יחזור, עד השנה הבאה.
כך זה היה אצלי תמיד."
כך כתבתי ב8/3 על חודש מרץ, בפוסט האביב שלפני 2006, ובסך הכל התכוונתי לבחירות שמילאו אצלי את כל הבלוג באותו חודש, ומי בכלל זוכר שהן היו.
"ובמאי-יוני, אחרי שתקום הקואליציה, שוב ישובו הדברים שהוסתרו בחודשים האחרונים, שוב יהיו גזרות כלכליות, חברתיות. ואולי גם הפוליטיקאים שנבחר בהם, יאכזבו.
שוב המציאות הקטנה שלנו, מול עתיד חסר ודאות, ללחום לבד מול כל הכוחות העוינים אותך בחברה הישראלית, ובלי הגנה והבטחה ממשית. או סתם להיות בתוך הוויה יומיומית אפרורית, בנסיון לראות תוחלת באופק, עם מעט רגעים של סיפוק והרבה רגעים של סתם.
אז לפחות טוב שיש עכשיו את מרץ, חודש להתמלא בו, בשביל כל השנה.
לחוות את רוח האביב במלואה, לטייל, לכתוב, לצלם תמונות, לזכור תמיד שכל אביב הוא האביב שלפני."

חודש קודם, הייתי קצת יותר נבואי, כשכתבתי ב23/2 את זה:
"זה יקרה, אולי, במלחמה הבאה:
המצב יהיה על הפנים. יהיו פיגועים, אולי טילים מארץ רחוקה.
דעת הקהל או רוח הציבור תהיה מופחדת, מוכה. או דורשת פורקן מיידי, לנקמה, להחזרת מצב הרוח.
במלחמה או המצב-דומה האחרון שהיה כאן, מצאו שני שרי אוצר את ההזדמנות להאשים את המובטלים, את העניים, את החד הוריות ולהנחית גזרות על החלשים בלי שזה נתקל בהתנגדות רבה.
ופרצופם האמיתי של הרבה שוחרי חירות ליברליים נחשף אז גם כן…

למרות שזה קצת נראה עתידני מדי בשלב זה, העתיד לפעמים בא מהר ממה שחושבים, העמדה של המפלגות כלפי הלא משרתים, כפי שהיא נאמרת במצע המוצהר והלא מוצהר, מהווה אצלי שיקול ראשון במעלה בהצבעה בבחירות הקרובות.
תמיד הצבעתי בעד מפלגות ומועמדים מן המחנה הנקרא 'ציוני'.
נראה שהפעם, לא עוד. הקו המדריך את שיקולי הוא לא לתרום יותר לבֵנים לחומה העשויה להיבנות בפעם הבאה מסביב לי. ומתוך כך, אני חש שותפות רבה יותר ממה שחינכו אותי לחוש, עם שאר המודרים מן החברה הציונית."

אך הפוסט הנבחר על-ידִי בכל זאת כפוסט החודש, שנכתב ב14/3 בקטגוריה שירות פוליטי נקרא:
המדינה שלי
מדינה שבה אדם לא ירגיש את עצמו מיותר או מאויים רק בגלל שהוא מה שהוא.
מדינה שבה אדם יוכל להיוולד, לגדול, לחיות (עם מי שהוא רוצה) ולמות בהרגשה שחייו היו בעלי ערך, גם אם הוא לא נמדד במונחים כלכליים.
מדינה שבה אתה לא צריך להיות מן העדה ה"נכונה", המוצא ה"נכון", הקליקה ה"נכונה" או מקום היישוב "הנכון" כדי להיות מוערך.
מדינה שבה יכובד השווי שלך כאדם.
מדינה שיהיה שווה לחיות למענה. שלא תשנא אותה והיא לא תשנא אותך.
מדינה שלא תפריט את הזכויות הבסיסיות שלך, ותשליך אותך לעת זיקנה או לעת מצוק.
מדינה שבה לא יצוו עליך לשנוא ולהרוג את האחר, וימדדו אותך על פי מידת כשרונך או להיטותך לעשות כן.
מדינה שתשים את הדאגה לנחשלים בראש סדר העדיפויות שלה, על כל המשתמע בכך ובמעשים ולא רק בהצהרות וג'סטות של פוליטיקאים.
מדינה שתתקיים לשם החיים של האזרח הקטן, ולא להיפך, וזו תהיה הצדקת קיומה וכולם ידעו זאת, מראש הממשלה ועד לאחרון הפקידים ושליחי הרשויות.
מדינה של"משמר הרוע" לא תהיה בה תקומה. גם לא לסוחרי העבדים, ולזורעי השנאה וה"הפרד ומשול". לשמים חומות כדי להגן עליהם ועל מקורביהם. למתווים תוויות, לגזענים ואנשי "אלוהים לשלטון החושך בחרתנו". כל אלה, שימצאו להם אי באחד האוקיינוסים להנות בו אחד את השני.
ולא אכפת לי איך יקראו למדינה הזאת, מדינת אזרחיה, מדינה ייעודית או שם אחר.
אין עכשיו מדינה כזאת, ואולי לא תהיה.
אבל לראות את חזון המדינה הזאת כמגדלור המוביל לפני את הדרך,
זה אולי הטעם לכל.


בחודש זה התחלתי להעלות פוסטים מכאן לפוליטינט, ותודה למנהלי האתר שיידעו אותי על קיומו באחת התגובות.


ומעניין לעניין, באותו עניין, יש לי גם תגובת החודש:
התגובה שחיממה לי את הלב (ונדירה למדי ) ב19/2: "מקוה שקוולך יגבר מים עד ים וישמע חזק וצלול. גם אם לא תמיד מגיבים לך, אין זה אומר שלא קוראים ומהנהנים ושמחים שמישהו שם לב למה שקורה." תודה, איריס.

והיתה גם תגובתה של ירח-רכוּת לשיר 16.2.6:
" מצב היחפות, והדיון עליו, בימים משונים אילו, מסיבות כאלו ואחרות עלה על סדר היום הפרטי שלי, בכל מיני דרכים נעימות…והמשפט שלך הזה "התקיף" אותי בנקודה רכה אצלי…
החושך-הלא ידוע, השחור, המפחיד אולי, הוא הוא המואנש וצועד כמעט כמו קלגס מאיים וכבד ובין האנוש, התמים, הלא יודע כל, המחפש ותר, נפשו וליבו פתוחים ותרים אחר משהו -הוא יחף, וחף ופגיע כל כך…הפגיעות הזו אל מול החושך האסור בנעלים, כמעט מרטיטה :)"

המצעד השנתי: 1-2/06

את כולנו מפלילים כבר מגיל אפס

כך מגבירים בנו את המוטיבציה להיות "ילדים טובים" ואחר כך "חיילים טובים" "אזרחים טובים" "עובדים מצטיינים וצייתנים", כשברקע של כל זה תלויה מולינו אשמה מתמדת – אוברדראפט נצחי של אשמות, שכדי להפריך אותו ולהוכיח לגדולים/מורים/בוסים/הממסד שזה לא נכון וש"אנחנו בסדר" אנחנו משתדלים כל הזמן להיות "טובים", וגם בכך אנחנו בעצם הופכים למשתפי פעולה עם ההפללה העצמית שלנו.
אין מי שלא חבויות בו ההתניות המוטבעות האלה וגם להגיד "לא אשמתי" הוא בעצם סוג של הודאה בקיום אשמה. אדם צריך לעבוד קשה, אולי כל החיים, בשביל לנקות את עצמו מן הסוכנים החבויים האלה של החברה, שהם אולי הכי יעילים.

נכתב ב23/1/06 בתור תגובה בקטגוריה: <a target='newWin' class='blog' href='גלולות זיכרון.

סִין (Sin?), שכבר אין לו אתר, הגיב:
"חשבתי שמצעד ההאשמות המקורקס הזה יניח לי ולנפשי המעוותת, ברגע שאני אעזוב סוף סוף את הבית.
עכשיו מתחוור לי שגם בחוץ החגיגה נמשכת.
לאן?"

המצעד השנתי: 12/05-1/06

ראשית האדם

סיפרתי פעם את אגדת אדמי הדבורה שסיפר לנו חפא, אגדה המספרת שבני האדם הראשונים ביקום דמו יותר לדבורים מאשר לבני אדם, ובהנהגת הלוחם הקדום תמקט הם מרדו באדונים הלא אנושיים, והתחילו את סיפור התפשטותם ביקום.
כאן כמובן עולה השאלה, שהיה מי שלא היסס לשאול את חפא מייד.
הדבורים שאנחנו מכירים, הן מטילות וכמוהן כל בעלי הכנף שאנחנו מכירים. בני האדם הם יונקים וכולנו יודעים באיזה דרך הם מתרבים, עם הריון ולידה.
חפא אמר שהוא לא התעמק עד כדי כך בלימוד ההסטוריה הביולוגית של היקום, ובכל אופן הסיפור הזה הוא אגדה, ואיננו חייבים לקבל אותו או להאמין בו, אנחנו יכולים לראות בו סתם סיפור יפה.
אבל בפעם אחרת הוא אמר, שרוב היצורים האדמיים האינטליגנטים שיצא לו לפגוש במסעותיו הגלקטיים, מאמינים בסיפור זה. ורובם, כמונו, הם יונקים.
שאלתי אותו איך הם מסבירים את הסתירה הביולוגית הזאת.
ואז הוא גילה לי, שלסיפור הזה יש דווקא גרעין של אמת בהסטוריית היקום.
מחקרים עתיקים של בית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית שבהם חפא עיין בתקופת לימודיו, מוכיחים, שראשית החיים ביקום התחילו מן המטילים. החייזרים הראשונים, כולם, היו מטילי ביצים, וכאלה גם היו מן הסתם האדונים שבראו את האדמיים הראשונים, בזמן מן הזמנים, בצלמם וכדמותם. היונקים הופיעו מאוחר הרבה יותר.
מתי קרה השלב הזה? ומתי עברו האדמיים את שינוי הצורה המופלא והפכו ממעופפים מטילים ליונקים, לבני האדם שהם היום?
התשובה שנמצאת באחת מאגדות ההמשך של סיפור תמקט הלוחם הקדום מפתיעה ומעניינת, ואולי גם בה יש, מי יודע, איזה גרעין הסטורי קדום:
המלחמה בין האדונים והאדמיים נמשכה זמן רב, ועל הביצים שהטילו אדמי הדבורה ריחפה סכנה, בהיותן חשופות להתקפותיהן היומיומיות של חלליות האדונים, שאיימו על כל עתידו של המין האדמי.
תמקט מצא לכך תשובה: הטמנת ביצי האדמיים בתוך רחם שהמציא, מקום חם וסטרילי שבו יהיה עתידו של המין האדמי מוגן טוב יותר מאשר בחוץ. תמקט גם האמין שנשיאת הוולד פנימה בגוף הלוחמ/ת, תיצור קירבה גדולה בין ההורה לבין הוולד, וכך תחזק את הקשרים בתוך החברה האדמית, תלכד אותה ותהפוך אותה בצורה כזאת לחזקה מול האויב.
האגדה מספרת שלוחמיו של חפא עשו נסיונות של הטמנת רחם בתוך עצמם, עד שהגיעו למסקנה שהלוחמות שבחבורה הן המתאימות ביותר להחזיק בתוכן את עתידו של המין האנושי. אחת מהן היתה אהובתו של תמקט, ששכחתי כבר באיזה שם קראו לה. כך התחילו בני האדם להוליד את ילדיהם בדרך המוכרת לנו היום, אחרי שורה של נסיונות מעבדה חוזרים וכושלים שנעשו עד שצלח הראשון, ומאז התחילו לעשות את דרכם ליהפך ליונקים.

חפא, שהאמין שחלק מן הסיפורים שבתנ"ך מקורם בחלל, אותו חצו חלליות במסעות ארוכי שנים עד שהגיעו לכדור הארץ להפיץ בו את הזרע האנושי, מפרש את סיפור הגירוש מגן עדן כהד קדום למרידה של אדמי הדבורה באדונים וההתבדלות מהם, שנעשתה מוחלטת עם נצחונה של שיטת ההתרבות החדשה. "בעצב תלדי בנים" היה קללת האדונים, הבטחת הנקם שלהם לנקבות האדם, שבגלגולן הקודם כאדמיות דבורה, לא סבלו כל כאב וצירי לידה.

נכתב ב23/12/05 בקטגוריה: סיפורים בזמן אפשר

המצעד השנתי: 11-12/05

אבל כל אחד היה שם

מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.

כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.



ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.

כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.

המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.

28/11/2005 בקטגוריה הקדמות לזמן אפשר.

אינדיקציה אינטואיטיבית על המלחמה

אני לא מיסטיקן גדול או משהו, גם לא נביא.
אבל יש לי אמונה כזאת שכל דבר, אפשר לדעת את הטיב שלו (ומכך גם לנבא משהו על עתידו) דרך כל מיני פרטים קטנים, לא חשובים כאילו.
למשל, כשהיית יוצא לסרט, בזמנים ההם, עם מישהי חדשה, לפי טיב הסרט שנפלתם עליו, אפשר היה לנבא איך תיראה מערכת היחסים, אם כדאי להמשיך בה, וכאלה. כל מיני דברים שנותנים מ'שנקרא אינדיקציה אינטואיטיבית.
וכך המלחמה הזאת.
יש רגעים שבהם אני שואל את עצמי: מה אתה יודע על מה שבאמת קורה? איזה נסיון צבאי יש לך? יצא לך להיות במקום שבו נמצאים מקבלי ההחלטות? כל מיני הרהורי כפירה כאלה, שאולי צודקים הפעם אלה שתומכים ללא סייג במלחמה (הנה עובדה, אפילו אילן שיינפלד מאור השירה אמר שצריך לכתוש אותם, וסובול אמר אתמול שמי שמתנגד עוזר לחיזבאללה), ואני, מוטב שאסתום את הפה כי מי אני ומה אני מבין.

אבל דבר אחד הרי לכאורה אמור להיות ברור לכולם, מנאומיו הצ'רצ'יליאנים של אולמרט, מכל חיבוקי העורף את הצפון למיניהם, בתקשורת, בפרסומות שמעלות באוב כל מיני פזמונים מתקתקים, דבר אחד שהוא הסיבה היחידה שיכולה להצדיק מלחמה, המטרה היחידה שיכולה לקדש את האמצעים, גם בעיני פציפיסטים גדולים ממני: שהמלחמה באמת נעשית למען האזרחים, ומי שעושה אותה, כך אנו אמורים להאמין, חושב קודם כל עלינו. אם לא, אין סיבה שחייל אחד ייהרג, אין סיבה שנסכים לראות חורבן של קיר אחד, אצלינו או אצלם.

אז זהו שלא.
מי שעושה את המלחמה הזאת, מן הרגע הראשון, שם קצוץ על האזרחים.
כי מי שאכפת לו מהאזרחים, חושב קודם כל על אלה שקשה להם יותר מהאזרחים הרגילים. על הזקנים, על הנכים, על הסובלים מפיגור שכלי, למשל.
מי שיודע מראש שבמלחמה יפלו טילים על אזור מסויים, נגיד שבעיניו זה סיכון שאי אפשר להתחמק מפניו, ושבסופו של דבר יביא טוב לכולם, צריך לחשוב קודם כל לדאוג לאלה, שיתקשו לברוח מן האיזור המופגז, ואלה שיש להם צרכים טיפוליים מיוחדים.
כוחה של חברה הוא בדאגה לאלה, וטיבם וכנותם של מנהיגים נמדדת בשאלה כמה הם סופרים אותם. כי הם זה אנחנו כולנו בפוטנציאל, ורק מי שדואג להם, דואג לנו.
ומכתבתה של רותי סיני ב"הארץ": הנכים מבקשים סיוע, אך לממשלה אין פתרונות ברור, על מי לא חשבה הממשלה הזאת במיל, את מי לא ספרה, כשתכננה את המלחמה הזאת.
מי שלא חשב מראש על האב חולה הנפש והאם חולת האסמה מצפת ושני ילדיהם בעלי הפיגור השכלי, איך הם יסתדרו כשפתאום יעופו עליהם טילי החיזבאללה כתגובה לפעולת ישראל,
מי שלא חשב על דרור ואיתן שביט, שתי הנכות מנהריה שלא יכולות להגיע גם למקלט,
מי שלא חשב על נ' קטועת הרגליים מעפולה שהעובדת שלה ברחה מהארץ והשאירה אותה לבד (ושלא יגידו לנו שלא חשבו שטילים יכולים להגיע גם לעפולה, ויש ללא ספק מקרים כאלה גם צפונית משם) – לא חושב על האזרחים.
הוא חושב אולי על חלק מהאזרחים – העשירים ובעלי היכולת, אבל לא על כל האזרחים. בוודאי לא על החלשים מכולם. הוא גם לא יחשוב עליהם אחר כך, כשהלחימה תיגמר (ואז גם החיבוק שניתן בכ"ז לחלק מתושבי הצפון – ייגמר).

ומי שלא חושב על האזרחים האלה הוא חלק מממשלה רעה.
וממשלה רעה, גם המלחמה שלה לא יכולה להיות טובה מדי.

היא משרתת אולי את חלקנו (ויש לשאול איזה חלק בדיוק), אבל לא את כולנו.
ובמלחמה כזאת, חייבים לחשוד, לפחות שאולי לא מראש אנחנו נועדנו להיות הנשכרים ממנה, ואולי לא נכון כל כך לתמוך בה.
שווה לחשוב, לא?

המצעד השנתי: 10-11/05

איזה זמר ישראלי מסוגל לשיר את זה, תהיתי ב28/10/05, ואני תוהה עדיין.

מלים מקוריות: ליאונרד כהן
תרגום: הצועד בנעליו

שפטו אותי לעשרים שנה בכלא
ניסיתי לשנות ת'מערכת, מבפנים
עכשיו אני בא, אני בא כדי לגמול להם
קודם, את מנהטן, אחר כך ברלין.

מודרך בידי אותות שבשמים
וסימני לידה שעל עורי
מודרך בידי יופיים של כלי הזין
קודם את מנהטן, אחר כך את ברלין.

הייתי רוצה באמת להיות איתך, ילדה
אוהב את גופך אוהב, את רוחך את לבושך
אך ראית את הקו אשר מגיע לתחנה
סיפרתי לך, סיפרתי לך, סיפרתי לך, אני אחד מהם.

אה, את מפחדת שאנצח, אהבת אותי תמיד מפסיד
את מכירה את הדרך לעצור אותי, אך אין לך את הכלים
כמה לילות התפללתי לזה, שעבודתי תתחיל
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

לא אוהב את עסקי האופנה שלך, אדוני
לא אוהב את הסמים שעל גזרתך שומרים
לא אוהב מה שקרה לאחותי
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

ועל כל מה ששלחת אלי תודה לך
כל הפרטים, כינור הלֶבֶד והקופים
כל לילה התאמנתי, אני מוכן עכשיו
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

אה, זוכר את עצמי איך חייתי בשביל מוסיקה
זוכר את עצמי, שקניתי לך מלא דברים
יום האב* עכשיו, אין מי שלא פגוע
קודם ניקח את מנהטן, אחר כך ברלין.

שירה ותרגום
* יום האב, מסתבר, הוא יום אמריקני, מקביל ליום האם, שנחגג בשבוע השלישי של יוני, אבל אב זה גם החודש שאנחנו נמצאים בו…

"הו, כמה הייתי רוצה גיטרה טלפתית שכזו, אז האצבעות המסתבכות לא היו לי בכלל מעצור בדרך לוירטואוזיה.

פוסט נהדר, אפילו הבנתי הכל בו" כתבה ונדי דארלינג, בנובמבר, בתגובה לפוסט געגועים בעולם אלטרנטיבי.