בעת מלחמה
המשכיל ידום
פן תשרוף אותו מדורת השבט

ייכנס אל מרחב מוגן
שאין בו טלויזיה
לראות את הממתיקה הלאומית שמדברת
מגרונותיהם של הקצינים
והמתלחלחים באש אשר ממנה
מדליקים את מדורת השבט

צורבים את אות היחד
בסימנם של לפידים.
אין מקום לאחרים
ודאי שלא
למשכילים.

יעברו מול מסכו והלאה הטוקבקים המתלהמים
שזו בדיוק שעתם, טובה ממנה אין להם
לו תפס כל אחד מהם את מקום חייל נופל
כי עתה בא השקט.

יאטום אזניו משמוע את הפרשנים
והמומחים והמתקרנפים
בבניינה של ממלכה.
אשר מחוץ לה כתמיד יישארו
כל המופרטים לגורלם
בהם אין המלחמה עוסקת
ולא להם היא נלחמת
חומר הבערה שבהם אינו החומר הדרוש
למדורת השבט.

בשעה הזאת
המשכיל ידום
פן יפריע לתעשיית השקר את השקט.

כדי "להחזיר את הסדר". מסתבר שישראל לא רחוקה מתורכיה, לא גיאוגרפית ולא מנטלית. בהבדל קט: בתורכיה ההשתלטות לא מלווה בד"כ במלחמה.
כאן, בכל פעם שהצבא (ובעלי בריתו מן ההון) חש מאויים על ידי סדר יום ציבורי-אזרחי, הוא מפגין מי בעל הבית, תוך שהוא מדליק איזה מלחמונת שתשמש לו להצדקה. אור ירוק מהאדונים בוושינגטון, גם הוא לא מזיק.
כך היה לפני 6 שנים, כך גם עכשיו וכך היה גם קודם, ואולי הגיע הזמן לשאול שוב מדוע באמת לא שמרו יותר על הגנרל שעייף ממלחמות וחיבק את אביב גפן ברגעיו האחרונים בעולם (וכתוצאת המשך מאז קיבל השב"כ סמכויות של אלוהים וכבר אי אפשר לבן תמותה תמים לעבור ברחוב של ראש הממשלה).
האזרחים תמיד, וכעת תושבי הצפון, הופכים לבני ערובה כפולים בין הטילים והפיגועים לבין הצבא, הפוליטיקאים וכתבלבי התקשורת, שבעל כורחם מגייסים אותם לציור התעמולתי המצדיק את כל מלחמות ישראל עד לכתישת אחרון הלבנונים.
רוב תושבי הצפון ה'נופשים' כעת באילת ובערי המרכז, אינם מודעים לזה שהם מתפקדים ככלי במלחמת התעמולה של ברית הצבא, התקשורת וההון, וכשייגמר הכל, איש לא יזכור אותם והם ייזרקו לגורלם המופרט, כמו שאר אזרחי ישראל שמגורלם בדיוק נועד כל זה להסיח את הדעת בססמאות גיוס – המנטרה הישנה והמרגיעה.
חלק כבר מבינים את זה, היתר ממשיכים, כצפוי מהם, לדקלם "מוות לערבים ולסמולנים".
כך כתבתי בתגובה למאמר של יגיל לוי.

ומי שלא ירצה לדקלם את ססמאות הגיוס, אילן שחר, בן דמותו של הליברל הנאור, שידע בזמנים אחרים להיות בדיוק במקום כדי לחסום אותי מפני עבודה בעיתון "שמאלני" מסויים, יתן לו על הראש. נמצאה סיבה למסובב.
וגם לו עניתי:
כדי שנהיה מוכנים ליהרג במלחמה צריך להיות עליה קונצנזוס 100% שהיא צודקת
ושהיא היתה המעשה הנכון לעשותו בזמן הנכון, ולא היתה דרך אחרת.
ושהיא אכן, כמו שאתה אומר, נועדה להגן על אורח החיים שלנו ושזו אכן תהיה התוצאה שלה.
אבל אין קונצנזוס כזה, גם במלחמה הזאת.
אין קונצנזוס שכתישת לבנון, עם עשרות אלפי הרוגים שלא עשו לנו כלום (שכתוצאה ממנה תהיה לנו שכנה עם מלחמת אזרחים, מה שבוודאי יבטיח את היציבות באיזורינו) זה מה שיביא את הפתרון.
די ברור גם, שהמלחמה לא תשיג את מטרותיה, אורח חיינו (המאויים על ידי דברים אחרים) לא יהיה מוגן יותר.
גם אין גם קונצנזוס שהמלחמה פרצה בנסיבות הנכונות ושלא היתה דרך אחרת. לדעת רבים היא פרצה כדי להגן על כבוד הקצינים הגבוהים, למנוע קיצוץ בתקציב הבטחון ולעזור לפוליטיקאים להשכיח שוב את הנושא החברתי, שהוא הסכנה הקיומית האמיתית, ואפשר היה למנוע אותה.
וברור כעת גם, שהיא משרתת בעיקר את האינטרס האמריקאי.
ולאזרחים נמאס להיות פיונים על לוח השחמט הזה.
ונמאס לנו גם מהשחר אילנים למיניהם שבכל מלחמה ומלחמה, אצים רצים להטיף לנו: "שקט! דומו! מותו בעד ארצנו!"
בעד ארצנו נחיה, ולא נמות בעבור אינטרסים של פוליטיקאים ואלופים.
אם אתה רוצה, מות אתה בעבורם!

---

ומי שירצה, יוכל למצוא כאן התכתבות ביני לבין אלכס מהכרמל ופרחח.

חפא אמר לנו שמלחמות פורצות כדי להזין את התבונה הגלקטית, ושהן תוצאה של מה שהוא כינה ייחום קוסמי.
גם חפא, שזכה להכיר עולמות מפותחים יותר וגבוהים משל האדם הכדור-ארצי בהיררכיה הקוסמית, וגם השתתף בעצמו במלחמות של מערכות מורכבות יותר מהמערכות שאנחנו מכירים, לא הצליח להבין את כל המלחמות האלה לעומק.

אולי מפני שלא הספיק לסיים את לימודיו בבית הספר הגבוה של הגלקסיה. שתי עונות של הפלנטה שבה נמצא בית הספר הוא למד (מקביל כנראה לשלוש שנים אצלינו), וקיבל רק משהו שמקביל לתואר ראשון, לפני שהמלחמה הקוסמית הגיעה אליו בפעם השנייה מאז נחטף מכדוה"א בידי חוקרי הגורים.

אבל הוא הספיק ללמוד, שהחיים הם דבר שנוצר במקור במרכז הגלקסיה, איפה שבורות אופל עצומים (שכאן מכנים אותם חורים שחורים) בולעים וסופחים ללא הרף את כל חומרי היקום שנוצרו מאז המפץ הגדול.
מיליוני ערפיליות, שמשות וכוכבי לכת נשאבו ונתרסקו בעוצמת הכבידה של הבורות במשך מיליארדי שנות היקום, וכל זה העשיר את הבורות שבמרכז הגלקסיה ביסודות כימיים לאינספור, שנצרפו בכור היתוך של אבני בניין קוסמיות, ובכור היתוך זה היה מספיק חומר למולקולות יוצרות חיים.
מוריו של חפא לימדו אותו, שמרכז הגלקסיה הוא ים אינסופי של מולקולות שנושאות איתן חיים, וגם תבונה (שהיא צירוף של יכולת חושית וקוגניטיבית שהתפתחה מסביב למולקולות ולחומרים שהקיפו אותן, למרות שהן לא התגבשו לגוף עם איברים כמו מוח ועצבים, אלא השתמשו ברטיטות המקיפות אותן בתור חיישנים), ולכן יש כאלה שמגדירים את מרכז הגלקסיה כחייזר ענק של תבונה, וזוהי התבונה הגלקטית, שהיא מוארת וחשוכה כאחד.

לנו הסביר חפא, שמשיכת הכבידה העצומה שיש לבור האופל שבמרכז הגלקסיה, היא שקובעת את צורת הגלקסיה שסביב לבור, את מסלולי הכוכבים ויחסי הכובד בין המערכות, וגם השמש שלנו וכל עולמותיה נעים במסלול שמסביב לבור האופל.
הבור האפל שבמרכז הגלקסיה ממשיך גם כיום להיות רעב לחומרים, והחייזר התבוני שבתוכו צמא לעוד תבונה, לידע מועשר שמופק על ידי מוחות מפותחים כמו של המין האנושי ושל מינים יותר מפותחים ממנו שיש ביקום.
החיים האנושיים, על ידי הנסיון שלהם, מייצרים את הידע הזה, ומלחמות מייצרות חלק עיקרי בידע, שיש לו ביטוי אנרגטי שככל שהוא מצטבר, הוא נעשה מאסה קריטית. למלחמה מגוייסת עוצמת האנרגיה האנושית הרבה ביותר, המלחמה ממריצה פיתוח דרכים לנצחון, להשמדת האויב, או להישרדות, וכל זה מתגלם באנרגיה שיש לה איכות תזונתית עבור החייזר התבוני שבמרכז הגלקסיה.

החייזר התבוני רעב תמיד, יש שעות שהוא רעב יותר, ויש שעות שהוא פחות, אבל תמיד הוא רעב, ובבתי הספר הגבוהים קוראים לזה ייחום קוסמי.
כדי להשביע את הייחום הקוסמי הזה נוצרנו כמו שאנחנו: חושבים, מתנסים, כואבים, תוהים, יוצרים. וכמונו דומים לנו שעוד לא פגשנו – נוצרנו בשביל להיטרף ולהזין אנרגטית את החייזר התבוני. וכשהייחום הקוסמי מספיק גבוה פורצות מלחמות.
לחפא היו ויכוחים קשים עם מוריו בבית הספר הגבוה, אשר אמרו לו שמלחמות הן חוק טבע. הן לא באשמת מישהו, וכשמגיע הרגע, אין הרבה מה לעשות כדי למנוע אותן. אולם אחד מהם אמר לו שהיחיד, כפרט הבלתי חשוב, יכול לפעמים להציל את עצמו מהן.

חפא הבין שבכל מקרה האדם בכדור הארץ, שהוא רק אחד ממיני האדמים ביקום, ולא הותיק שבהם, הוא חולייה אחת בשלשלת המלחמות המתפתחות ללא הרף ביקום. בינו לבין התבונה הגלקטית ישנו מידרג היררכי של מאות אלפי קבלני משנה, המועשרים גם כן מן התהליך האינסופי שבו סופח הבור השחור שבמרכז אנרגיות וחומרים מכל הגלקסיה שמקיפה אותו. גם קבלני המשנה האלה מתעשרים מן המלחמות של האדם.
בעולם של כדור הארץ, קבלן המשנה הכי גדול שאנחנו מכירים הוא ארה"ב, שיש לה גם קבלני משנה קטנים, וישנם גם חייזרי על, התאגידים. גם צבאות הם סוג של תאגידים. ביקום, יש קבלני משנה גדולים מהם, שאנחנו לא מכירים, וגם מלחמות, שהמלחמות שאנחנו מכירים, הן בדרך כלל רק סעיף קטן שלהן. חפא אמר שבמלחמות הגבוהות משתתפים גם כוחות הטבע.
ואת רוב המלחמות שבהן אנחנו שותף זוטר, לא נצליח להבין, גם חפא לא הצליח, אך דבר אחד הוא למד: תכליתן העליונה היא להשביע את החור השחור הרעב תמיד בתפריט של חומרים ואנרגיות מהגלקסיה, שאנרגיית התבונה האנושית תופסת בסה"כ אחוז די קטן ממנו אך יש לה כנראה איכות משלה.

---

את כל זה הספיק חפא ללמוד, עד שגברה המלחמה סביב לכוכבים שביניהם נמצא בית הספר, וחפא החליט להתגייס אל מסדר לוחמי הקרן הבהירה. היה לו עניין אישי לשחרר את הכוכב המדברי מן היתושים הסנולימים, הוא גם האמין שהמעט שהוא יכול לעשות, כלוחם של הקרן הבהירה, הוא לעזור, במקומות שבהם זה אפשר, בשחרור התבונה הגלקטית הטובה מתפיסתה של תבונת האופל, פעולה שאיננה נגמרת אף פעם.

ובמבט ראשון, רגע לאחר שהתגשמנו בשטח מוגבה מעט בערך באמצע המחנה, חוזרים סופית לצורת האנוש האדמית הארצית שלנו, זה היה נראה כמו אתר של נופש, על אחד החופים של פעם (וגם קירבתו של הים, עשתה הרבה למראה הזה, ורק צבעו המתכתי מדי קלקל את האשליה). המון ביתנים, סוכות ואוהלים היו מפוזרים בשטח שהתפרש כולו למולינו, ואנשים היו יושבים לידם או רובצים על האדמה שלידם במשהו שנראה לי באותם רגעים כמו נינוחות עילאית. לא הרבה זמן לקח לי להבין שזה משהו אחר לגמרי.
מה שנותר, למעשה, מישראל החופשית של פעם, היה מרוכז במחנה הזה שבלטרון, שנבנה עוד לפני שחוף הים התקרב הנה, וקצת הזכיר לי את עיר היקומים הרבים שבכוכב. האנשים שהובאו לכאן שנעצרו והוגלו מן הערים האחרות שתחת שלטון האיחוד המשיחי, או אנשי תל אביב ששמעו לנביאים והצליחו לטפס להרים בזמן וגם הם נעצרו, היו גם כאלה שעלו לצפון כדי להשתתף במלחמתה של אוטונומיית המותווים עד לנפילתה, גם אנשים ממנה ראיתי, וגם הרבה מותווים אחרים. ולכל אלה היה מזל, יחסית.
היינו צריכים לאתר את ריקרדו, מנהיג אוטונומיית המותווים המוחזק כאן, שיעזור לנו לבשר לאנשים שכוחות האופל במערכת השמש עומדים להיכנע, ושהשאר תלוי בהם. אבל פתאום לא ידעתי מה תועיל לאנשים האלה הבשורה שלנו. הכל היה כבוי כאן, לא היה למה לקוות. לאנשים האלה שום דבר לא יחזיר את מה שאיבדו, כי שום דבר לא יחזיר את העולם לאחור. הבנתי באותו רגע למה אין גדרות מסביב למחנה, וכל הדברים האופטימיים שאמר לנו חפא בדרך נראו לי תלושים, שייכים לסיפור אחר. תהיתי אם הוא עצמו עדיין אופטימי.
לא שלווה היתה כאן, אלא דיכאון עמוק של אובדן האינסטינקט של רצון חיים ממנו לא לימד אותנו חפא איך ניתן לאושש ולהתאושש. אוירת המקום עטפה גם אותי, כמו אד מהביל מתוך החום הכבד ששרר כאן בעריצות.

---

פתאום ראיתי את סטולי הגנוב חוזר, דקה אחרי שהתפצלנו, כדי שלא ישימו לב שאנחנו לא שייכים לכאן. קצת מעליו, היו שני ניצנוצים במרחק שווה ממנו. ידעתי שהוא תפס שדר מחפא. "צריך לחזור אל האי. תקרא גם לזוג. יש שינוי בהוראה". שאלתי מה קרה. "לא יודע, כנראה ששוב לא נכנסנו אל הזמן הנכון".
לא ידעתי איך נחזור כעת אחורה, לאחר שהיה נדמה לי ששוב התגשמנו בצורה האנושית וכבר לא יהיו לנו אנרגיית הגלים והאנרגיה הקוסמית, שדחפו אותנו קודם. אבל פתאום זה קרה, בלי שידעתי להסביר איך אבל גם לא התפלאתי, שנשאבנו אל תוך הריק ואחרי דקה היינו שוב ליד חפא, באי היווני זוגרפיאי.
התפלאתי מה יכול היה לגרום לו להחזיר אותנו.

---

There were no fences around

And at first glance, a moment after we materialized in a slightly elevated area approximately in the middle of the camp, finally returning to our earthly human form, it looked like a resort, on one of the beaches of the past (and also the proximity of the sea, did a lot for this appearance, and only its too metallic color spoiled the illusion). Lots of pavilions, sukkahs and tents were scattered in the area that spread out in front of us, and people were sitting next to them or lying on the ground next to them in something that seemed to me at those moments like supreme relaxation. It didn't take me long to realize that it was something completely different.

What was left, in fact, of the free Israel of the past, was concentrated in this camp in Latrun, which was built even before the seashore approached here, and it reminded me a little of the city of many universes on the planet where we met חפא. The people who were brought here were arrested and exiled from the other cities under the rule of the Messianic Union, or the people of Tel Aviv who listened to the prophets and managed to climb the mountains in time and were also arrested, there were also those who went up to the north to participate in the war of the Mutvims' autonomy until its fall, I also saw people from the autonomy itself, and many other Mutvim. And all of them were lucky, relatively speaking. We needed to locate Ricardo, the Mutvims' autonomy leader held here, for he to help us tell the people that the dark forces in the solar system were about to surrender, and that the rest was up to them. But suddenly I didn't know how our gospel would benefit these people. Everything was off here, there was nothing to hope for. For these people, nothing will bring back what they have lost, because nothing will bring the world back. I understood at that moment why there were no fences around the camp, and all the optimistic things that חפא told us on the way seemed to me to be scraps, belonging to another story. I wondered if he himself was still optimistic.
There was no peace here, but a deep depression of the loss of the instinct of the will to live, from which חפא did not teach us how to recover and be recovered. The atmosphere of the place enveloped me as well, like steaming vapor from the heavy heat that reigned tyrannically here.

---

Suddenly I saw the stolen Stoli return, a minute after we parted, so they wouldn't notice we didn't belong here. A little above him, there were two sparkes equidistant from him. I knew he caught a broadcast from חפא. "We need to return to the island. Call the couple as well. There is a change in the instruction." I asked what happened. "I don't know, we probably didn't enter the right time again."
I didn't know how we would go back now, after it seemed to me that we had once again materialized in human form and we would no longer have the wave energy and the cosmic energy that pushed us before. But suddenly it happened, without knowing how to explain it, but I wasn't surprised either, that we were pulled into the void and after a minute we were again near חפא, on the Greek island of Zografiai. I wondered what could have made him bring us back.

עמיר פרץ שינה את הדיסקט לכולם ומגלה לכולנו, שחנופה של קציני צבא גבוהים בארצנו ממיסה את הקשוח שבאזרחים ומשנה את הדיסקט גם למנהיג פועלים ערמומי.
ובינתיים תקציב הבטחון יגדל ב1.5 מיליארד ש', מה שמבטיח, שמהתקציב החברתי, ומסדר היום החברתי שבגלל ההבטחה לו בחרו רבים (שאני לא הייתי ביניהם) באותו עמיר פרץ, אנחנו יכולים לשכוח, ולעוד הרבה זמן. בעצם, כבר שכחנו, וכל דוברי הפער והצדק החברתי נאלמו בשבועות האחרונים.
ואני עדיין תוהה, אם לא לכך מלכתחילה כיוון המשורר, שתקציב הבטחון שלו אמור היה להיות מקוצץ לפני שכל זה התחיל.