אני תפקידי להזכיר

יש צד משותף בין מלחמתו של צה"ל נגד לבנון, לבין מלחמתה של הממשלה שממשלה זו ממשיכה אותה נגד החלשים.
מלחמת לבנון השנייה כותשת את שכנתינו מצפון, שלא עשתה לנו שום דבר, בלי שום פרופורציות, שלא גורמת הרבה נזק לאנשי חיזבאללה, אבל לאלפי אזרחים ומהבוקר גם לילדים – גרמה כבר נזק בלתי ניתן לתיקון, מלווה בחבטה קלה במטוס.
לבנון היתה נתון לא ברור במשוואה 'ההגיונית' של ישראל במזרח התיכון.
ערבית מצד אחד, אך דמוקרטית מצד שני, שידעה (בעזרת לחץ בינלאומי, כמובן) לסלק את הסורים מתחומה. גם ערבית, גם דמוקרטית, זה דבר שלא מסתדר במשוואה הכוחנית של מנהיגי ומפקדי הצבא של המדינה שרוצה להרגיל אותנו לחשוב שאנחנו 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'.
וגם פלורליסטית ורב-עדתית במובן מחריד לא מעט לגבי כמה מן האליטות הלבנוּנִיות שלנו, שרוצות לשמור על הגמוניה של קול אחד: קול ה'אנחנו' היאיר לפידי, המאד חד-עדתי, מאד חד-מרחבי. לא מדינה שכדאי ללמוד ממנה איך לקיים ביחד 18 עדות ודתות כה נבדלות אחת מהשנייה. יותר טוב שנלמד איך לשלול אזרחות, לקיים מדינת 'יהודיה בלבד' (וגם כן, לא כל יהודיה).
וכל זה, בלי להיות מדינת צבא עם שלטון גנרלים מאחורי הקלעים, שיכתיב לפוליטיקאים מה לחשוב. דברים כאלה צריך להעלים.
גם אלה שהממשלה הקודמת כתשה בכל מיני תכניות כלכליות, הם כאלה שלא מתאימים למשוואה האזרחית הרצויה למנהיגים ולמפקדים: 'מדינת כל-חזקיה': הם לא בדיוק המצ'ואיסטים או הרובוטריקים ה'יודעים להסתדר' במדינת ישראל ה'צברית-הבריאה-הגאה', אם הגיעו למצב של להיות נזקקים כלכלית, אולי יש להם מעלות אלטרנטיביות, אבל זה בדיוק מה שהמדינה לא רצתה שנדע, כשלימדה אותנו לקרוא להם 'פרזיטים' ובכלל לראות אותם כעלובים, גם זמן לפתח את היכולות האלטרנטיביות האלה המדינה לא נותנת להם כשהיא שולחת אותם לויסקונסין במקום לתת להם קיום בכבוד. אלה אנשים שהם לא בדיוק 'עניים' (גם זה ציור שנועד להאדיר את ה'רחמנים' שמרחמים עליהם תמיד, בעיקר כשמצלמות התקשורת בסביבה) אלא אנשים בגווני ביניים, לא שחור ולא לבן, בדיוק כמו לבנון, ולכן צריך לעשות להם רדוקציה שתשתול אותם להרבה זמן במקום שבו נוח לקובעי המדינות ולכתבלביהם לראות אותם. (ואין פלא, למשל, שגדול מתלהבי "הארץ" מהמלחמה, אברהם טל, הוא גם גדול תומכי התכניות ל'טיפול נכון' במובטלים ואחרים), והכי חשוב: שלא יהיו דוגמה משפיעה ל'אזרחים הנכונים' של השלטון.
כי גם הם מאיימים על המשוואה המזרח תיכונית שמנסים לתבנת לנו בראש:
1. במזרח התיכון אין דמוקרטיה (חוץ מ'אצלינו' כמובן, לא חשוב שזו דמוקרטיה בעיקר לעשיריה)
2. מה שלא רווחי ו/או יורה – לא שווה ואין טעם להסתכל עליו, לתת לו כבוד או לדבר איתו, ומוטב לכתוש ולהעלים אותו, פן יפיץ מחלות וינגע את 'החברה הבריאה' של משרתי כל צבאה והמאמינים לתקשורת. גם תושבי הצפון, בני הערובה למלחמת כבוד הגנרלים, נא לזכור, הם, בסך הכל אזרחים. וגם אינם גרים במרכז, איפה שהתקשורת ומקבלי ההחלטות, וערכם לא גבוה בהרבה מערכם של האזרחים בלבנון. אחרי המלחמה הם יודו לצה"ל, וישכחו שהיו בני ערובה, בדיוק כמו אזרחי לבנון.
ו3: מי שיורה – אותו אנחנו מבינים כי הוא נותן אימות לשפת הכח שבה אנחנו מאמינים, וכפי שמסתבר, רק אותה מבינים.

ועוד תזכורת לדברים שבשביל לעשותם בחשאי יש מלחמה: "משרד האוצר הכין לאישור הממשלה הצעת החלטה שנועדה לצמצם את מספר הזכאים לסיוע וייצוג משפטי מטעם המדינה" במסגרת ההצעה: שתקטן ההכנסה החודשית המזכה בשירותים אלה, ותבוטל זכותם של שופטים למנות סניגור מטעם המדינה, אם הם סבורים שאינם יכולים לנהל משפט כשהנאשם לא מיוצג. מה שאומר, שורה תחתונה, כמו תמיד, שלעניים יהיה קשה יותר, והם יעברו עוד התעמרויות כדי להוכיח שהם עניים מספיק, כל פעם שלמישהו יתחשק לשלוח אותם לכלא בלי משפט.
את גדעון לוי כבר שחטו היום קרוב ל200 מגיבים על מאמרו הנכון בהחלט. על הידיעה הזאת, בפעם האחרונה שספרתי, היו בזמן זהה לא יותר מ7 תגובות.
אבל מישהו, גם את הדברים האלה חייב להזכיר, גם, ובמיוחד, בימים אלה.

מצעד הפוסטים והתגובות השנתי: 8-9/05

ב14.8 הקרוב, אני שנתיים פה, וכמו בשנה שעברה, בימים הקרובים עד לתאריך זה, אני אעלה מחדש פוסט נבחר מכל חודש.
אך השנה יש תוספת: לפוסט תיווסף תגובה חודשית נבחרת (לאו דווקא מאותו פוסט), כדי לעודד אותכם לתרום למנגנון התגובות:

הפוסט הנבחר, לתקופה שבין 14.8 ל14.9:
גרוטאות
גרוטאות על המגרש
מחכות בערמה
לקוסם שיבוא
יפיח בהן רוח חיים.

ובינתיים מעלות הן חלודה
עכברושים שמכרסמים בהן
מזכירים להן
תהילת ימים עברו.

הקוסם שיבוא
אולי הוא יאסוף אותן
יחיה את רוחן לצעוד במחץ על העולם
ללמדו לקח
על ששכח שכמותן מכבר.

גרוטאות מונחות על המגרש
עדות לעולם שהשתנה
מזכרת לימים שעברו.

10/9/05, בקטגוריה שירה ותרגום



תגובת החודש שייכת לשדות שהגיב לפוסט שלי ב22/8 לזכרה של דליה רביקוביץ (מישהו עוד זוכר בזמן האחרון שכמעט שנה לפטירתה?):

ואולי אחרי כל מה שכותבים עליה היום בישראל היא הייתה אומרת משהו כמו:
"ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל."

כי הרי:
"היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות
יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל. הרבה וניל,
תן לה וניל."

ללא תרגום

Into the Valley

Into the Valley
Betrothed and divine
Realisations no virtue
But who can define
Why soldiers go marching
Those masses a line
This disease is catching
From victory to stone

Ahoy! Ahoy! Land, sea and sky
Ahoy! Ahoy! Boy, man and soldier
Ahoy! Ahoy! Deceived and then punctured
Ahoy! Ahoy! Long may they die

Out of concealment
Blank and stark eyed
Why so uncertain
This culture deceives
Prophesised, brainwashed
Tomorrow's demise
All systems failing
The placards unroll

Ahoy! Ahoy! Land, sea and sky
Ahoy! Ahoy! Boy, man and soldier
Ahoy! Ahoy! Deceived and then punctured
Ahoy! Ahoy! Long may they die

Time for the audit
The gathering trial
A collectors dilemma
Repositioned and filed

Words: Richard Jobson
Music: Stuart Adamson

שיר זה, של להקת הפאנק הסקוטית סקידס הגיע פעמיים לא רצופות אל המקום הששי במצעד המחץ במאי וביוני 79, והיה בסך הכל 18 שבועות במצעד (והגיע למקום ה19 במצעד השנתי), אז כתב לו מי שכתב גם מלים בשפת בן יהודה, שהתחילו במלים: אל תוך הואדי, הפעם החלטתי להביא אותו בלי תרגום.

ביירות בלהבות

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
וזאת ההזדמנות להיפטר מכל הזבל.
השלך לאש את המצפון והחירות.
נקה את כל השטח, אל תשאיר גם אבן.

הבער את הספרים, נייר נשרף היטב.
אל תהיה רך-לב, רק תן מזון לאש.
עשה בבית פסח: מישהו צועק?
תחוב סמרטוט בוער לפה המקשקש.

יש פקפוקים? שרוף גם אותם! וזרוק למדורה
את הבכיות, האנחות והגניחות.
סרחון בשר תינוקות חרוך באש
עוד יכסה על פני הרבה ריחות.

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
הפוך הכל לאפר, אחת ולתמיד.
השלך לאש את המצפון והחירות.
מחר הם עלולים, חלילה, לפרוח בשנית.

(ספטמבר 1982)


חנוך לוין, "בוא אלי חייל נחמד", מערכונים ופזמונים 1, כל הכתבים, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי תל-אביב (2000).

ותודה לטלי(לה) ועוד.

מדורת השבט

בְּעֵת מִלְחָמָה
הַמַּשְׂכִּיל יִדֹּם
פֶּן תִּשְׂרֹף אוֹתוֹ מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

יִכָּנֵס אֶל מֶרְחָב מוּגָן
שֶׁאֵין בּוֹ טֵלֵוִיזְיָה
לִרְאוֹת אֶת הַמַּמְתִּיקָה הַלְּאֻמִּית שֶׁמְּדַבֶּרֶת
מִגְּרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל הַקְּצִינִים
וְהַמִּתְלַחְלְחִים בָּאֵשׁ אֲשֶׁר מִמֶּנָּה
מַדְלִיקִים אֶת מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

צוֹרְבִים אֶת אוֹת הַיַּחַד
בְּסִימָנָם שֶׁל לַפִּידִים.
אֵין מָקוֹם לַאֲחֵרִים
וַדַּאי שֶׁלֹּא
לַמַּשְׂכִּילִים.

יַעַבְרוּ מוּל מָסַכּוֹ וָהָלְאָה הַטּוֹקְבֵּקִים הַמִּתְלַהֲמִים
שֶׁזּוֹ בְּדִיּוּק שְׁעָתָם, טוֹבָה מִמֶּנָּה אֵין לָהֶם
לוּ תָּפַס כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת מְקוֹם חַיָּל נוֹפֵל
כִּי עַתָּה בָּא הַשֶּׁקֶט.

יֶאֱטֹם אָזְנָיו מִשְּׁמֹעַ אֶת הַפַּרְשָׁנִים
וְהַמֻּמְחִים וְהַמִּתְקַרְנְפִים
בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה.
אֲשֶׁר מִחוּץ לָהּ כְּתָמִיד יִשָּׁאֲרוּ
כָּל הַמֻּפְרָטִים לְגוֹרָלָם
בָּהֶם אֵין הַמִּלְחָמָה עוֹסֶקֶת
וְלֹא לָהֶם הִיא נִלְחֶמֶת
חֹמֶר הַבְּעֵרָה שֶׁבָּהֶם אֵינוֹ הַחֹמֶר הַדָּרוּשׁ
לִמְדוּרַת הַשֵּׁבֶט.

בַּשָּׁעָה הַזֹּאת
הַמַּשְׂכִּיל יִדֹּם
פֶּן יַפְרִיעַ לְתַעֲשִׂיַּת הַשֶּׁקֶר אֶת הַשֶּׁקֶט.

In Time of War
The wise man falls silent,
lest the tribal bonfire consume him.
He withdraws into a protected space
with no television,
to avoid seeing the national sweetener
speaking from the throats of officers
and those who wet themselves in the fire
from which they kindle
the tribal blaze.
They sear the mark of the individual
with the brand of their torches.
There is no room for others—
certainly not
for the wise.
Let the inflamed commenters pass before his screen and beyond;
this is precisely their hour,
the best they will ever have.
If only each of them could take the place of a fallen soldier—
then, at last, there would be silence.
He seals his ears against the commentators,
the experts, and the bootlickers
building the kingdom.
Outside it, as always, remain
all those marked by fate,
those the war does not deal with
and is not fought for.
Their combustible material
is not the kind required
for the tribal bonfire.
At this hour,
the wise man falls silent,
lest he disturb the industry of lies
with his quiet.

בתורכיה, אחת לעשר שנים בערך, הצבא תופס 'זמנית' את השלטון

כדי "להחזיר את הסדר". מסתבר שישראל לא רחוקה מתורכיה, לא גיאוגרפית ולא מנטלית. בהבדל קט: בתורכיה ההשתלטות לא מלווה בד"כ במלחמה.
כאן, בכל פעם שהצבא (ובעלי בריתו מן ההון) חש מאויים על ידי סדר יום ציבורי-אזרחי, הוא מפגין מי בעל הבית, תוך שהוא מדליק איזה מלחמונת שתשמש לו להצדקה. אור ירוק מהאדונים בוושינגטון, גם הוא לא מזיק.
כך היה לפני 6 שנים, כך גם עכשיו וכך היה גם קודם, ואולי הגיע הזמן לשאול שוב מדוע באמת לא שמרו יותר על הגנרל שעייף ממלחמות וחיבק את אביב גפן ברגעיו האחרונים בעולם (וכתוצאת המשך מאז קיבל השב"כ סמכויות של אלוהים וכבר אי אפשר לבן תמותה תמים לעבור ברחוב של ראש הממשלה).
האזרחים תמיד, וכעת תושבי הצפון, הופכים לבני ערובה כפולים בין הטילים והפיגועים לבין הצבא, הפוליטיקאים וכתבלבי התקשורת, שבעל כורחם מגייסים אותם לציור התעמולתי המצדיק את כל מלחמות ישראל עד לכתישת אחרון הלבנונים.
רוב תושבי הצפון ה'נופשים' כעת באילת ובערי המרכז, אינם מודעים לזה שהם מתפקדים ככלי במלחמת התעמולה של ברית הצבא, התקשורת וההון, וכשייגמר הכל, איש לא יזכור אותם והם ייזרקו לגורלם המופרט, כמו שאר אזרחי ישראל שמגורלם בדיוק נועד כל זה להסיח את הדעת בססמאות גיוס – המנטרה הישנה והמרגיעה.
חלק כבר מבינים את זה, היתר ממשיכים, כצפוי מהם, לדקלם "מוות לערבים ולסמולנים".
כך כתבתי בתגובה למאמר של יגיל לוי.

ומי שלא ירצה לדקלם את ססמאות הגיוס, אילן שחר, בן דמותו של הליברל הנאור, שידע בזמנים אחרים להיות בדיוק במקום כדי לחסום אותי מפני עבודה בעיתון "שמאלני" מסויים, יתן לו על הראש. נמצאה סיבה למסובב.
וגם לו עניתי:
כדי שנהיה מוכנים ליהרג במלחמה צריך להיות עליה קונצנזוס 100% שהיא צודקת
ושהיא היתה המעשה הנכון לעשותו בזמן הנכון, ולא היתה דרך אחרת.
ושהיא אכן, כמו שאתה אומר, נועדה להגן על אורח החיים שלנו ושזו אכן תהיה התוצאה שלה.
אבל אין קונצנזוס כזה, גם במלחמה הזאת.
אין קונצנזוס שכתישת לבנון, עם עשרות אלפי הרוגים שלא עשו לנו כלום (שכתוצאה ממנה תהיה לנו שכנה עם מלחמת אזרחים, מה שבוודאי יבטיח את היציבות באיזורינו) זה מה שיביא את הפתרון.
די ברור גם, שהמלחמה לא תשיג את מטרותיה, אורח חיינו (המאויים על ידי דברים אחרים) לא יהיה מוגן יותר.
גם אין גם קונצנזוס שהמלחמה פרצה בנסיבות הנכונות ושלא היתה דרך אחרת. לדעת רבים היא פרצה כדי להגן על כבוד הקצינים הגבוהים, למנוע קיצוץ בתקציב הבטחון ולעזור לפוליטיקאים להשכיח שוב את הנושא החברתי, שהוא הסכנה הקיומית האמיתית, ואפשר היה למנוע אותה.
וברור כעת גם, שהיא משרתת בעיקר את האינטרס האמריקאי.
ולאזרחים נמאס להיות פיונים על לוח השחמט הזה.
ונמאס לנו גם מהשחר אילנים למיניהם שבכל מלחמה ומלחמה, אצים רצים להטיף לנו: "שקט! דומו! מותו בעד ארצנו!"
בעד ארצנו נחיה, ולא נמות בעבור אינטרסים של פוליטיקאים ואלופים.
אם אתה רוצה, מות אתה בעבורם!

ומי שירצה, יוכל למצוא כאן התכתבות ביני לבין אלכס מהכרמל ופרחח.

כל זה עובד בשביל אינסטנציות יותר גבוהות, שאת רובן אנחנו לא מכירים

חפא אמר לנו שמלחמות פורצות כדי להזין את התבונה הגלקטית, ושהן תוצאה של מה שהוא כינה ייחום קוסמי.
גם חפא, שזכה להכיר עולמות מפותחים יותר וגבוהים משל האדם הכדור-ארצי בהיררכיה הקוסמית, וגם השתתף בעצמו במלחמות של מערכות מורכבות יותר מהמערכות שאנחנו מכירים, לא הצליח להבין את כל המלחמות האלה לעומק.

אולי מפני שלא הספיק לסיים את לימודיו בבית הספר הגבוה של הגלקסיה. שתי עונות של הפלנטה שבה נמצא בית הספר הוא למד (מקביל כנראה לשלוש שנים אצלינו), וקיבל רק משהו שמקביל לתואר ראשון, לפני שהמלחמה הקוסמית הגיעה אליו בפעם השנייה מאז נחטף מכדוה"א בידי חוקרי הגורים.

אבל הוא הספיק ללמוד, שהחיים הם דבר שנוצר במקור במרכז הגלקסיה, איפה שבורות אופל עצומים (שכאן מכנים אותם חורים שחורים) בולעים וסופחים ללא הרף את כל חומרי היקום שנוצרו מאז המפץ הגדול.
מיליוני ערפיליות, שמשות וכוכבי לכת נשאבו ונתרסקו בעוצמת הכבידה של הבורות במשך מיליארדי שנות היקום, וכל זה העשיר את הבורות שבמרכז הגלקסיה ביסודות כימיים לאינספור, שנצרפו בכור היתוך של אבני בניין קוסמיות, ובכור היתוך זה היה מספיק חומר למולקולות יוצרות חיים.
מוריו של חפא לימדו אותו, שמרכז הגלקסיה הוא ים אינסופי של מולקולות שנושאות איתן חיים, וגם תבונה (שהיא צירוף של יכולת חושית וקוגניטיבית שהתפתחה מסביב למולקולות ולחומרים שהקיפו אותן, למרות שהן לא התגבשו לגוף עם איברים כמו מוח ועצבים, אלא השתמשו ברטיטות המקיפות אותן בתור חיישנים), ולכן יש כאלה שמגדירים את מרכז הגלקסיה כחייזר ענק של תבונה, וזוהי התבונה הגלקטית, שהיא מוארת וחשוכה כאחד.

לנו הסביר חפא, שמשיכת הכבידה העצומה שיש לבור האופל שבמרכז הגלקסיה, היא שקובעת את צורת הגלקסיה שסביב לבור, את מסלולי הכוכבים ויחסי הכובד בין המערכות, וגם השמש שלנו וכל עולמותיה נעים במסלול שמסביב לבור האופל.
הבור האפל שבמרכז הגלקסיה ממשיך גם כיום להיות רעב לחומרים, והחייזר התבוני שבתוכו צמא לעוד תבונה, לידע מועשר שמופק על ידי מוחות מפותחים כמו של המין האנושי ושל מינים יותר מפותחים ממנו שיש ביקום.
החיים האנושיים, על ידי הנסיון שלהם, מייצרים את הידע הזה, ומלחמות מייצרות חלק עיקרי בידע, שיש לו ביטוי אנרגטי שככל שהוא מצטבר, הוא נעשה מאסה קריטית. למלחמה מגוייסת עוצמת האנרגיה האנושית הרבה ביותר, המלחמה ממריצה פיתוח דרכים לנצחון, להשמדת האויב, או להישרדות, וכל זה מתגלם באנרגיה שיש לה איכות תזונתית עבור החייזר התבוני שבמרכז הגלקסיה.

החייזר התבוני רעב תמיד, יש שעות שהוא רעב יותר, ויש שעות שהוא פחות, אבל תמיד הוא רעב, ובבתי הספר הגבוהים קוראים לזה ייחום קוסמי.
כדי להשביע את הייחום הקוסמי הזה נוצרנו כמו שאנחנו: חושבים, מתנסים, כואבים, תוהים, יוצרים. וכמונו דומים לנו שעוד לא פגשנו – נוצרנו בשביל להיטרף ולהזין אנרגטית את החייזר התבוני. וכשהייחום הקוסמי מספיק גבוה פורצות מלחמות.
לחפא היו ויכוחים קשים עם מוריו בבית הספר הגבוה, אשר אמרו לו שמלחמות הן חוק טבע. הן לא באשמת מישהו, וכשמגיע הרגע, אין הרבה מה לעשות כדי למנוע אותן. אולם אחד מהם אמר לו שהיחיד, כפרט הבלתי חשוב, יכול לפעמים להציל את עצמו מהן.

חפא הבין שבכל מקרה האדם בכדור הארץ, שהוא רק אחד ממיני האדמים ביקום, ולא הותיק שבהם, הוא חולייה אחת בשלשלת המלחמות המתפתחות ללא הרף ביקום. בינו לבין התבונה הגלקטית ישנו מידרג היררכי של מאות אלפי קבלני משנה, המועשרים גם כן מן התהליך האינסופי שבו סופח הבור השחור שבמרכז אנרגיות וחומרים מכל הגלקסיה שמקיפה אותו. גם קבלני המשנה האלה מתעשרים מן המלחמות של האדם.
בעולם של כדור הארץ, קבלן המשנה הכי גדול שאנחנו מכירים הוא ארה"ב, שיש לה גם קבלני משנה קטנים, וישנם גם חייזרי על, התאגידים. גם צבאות הם סוג של תאגידים. ביקום, יש קבלני משנה גדולים מהם, שאנחנו לא מכירים, וגם מלחמות, שהמלחמות שאנחנו מכירים, הן בדרך כלל רק סעיף קטן שלהן. חפא אמר שבמלחמות הגבוהות משתתפים גם כוחות הטבע.
ואת רוב המלחמות שבהן אנחנו שותף זוטר, לא נצליח להבין, גם חפא לא הצליח, אך דבר אחד הוא למד: תכליתן העליונה היא להשביע את החור השחור הרעב תמיד בתפריט של חומרים ואנרגיות מהגלקסיה, שאנרגיית התבונה האנושית תופסת בסה"כ אחוז די קטן ממנו אך יש לה כנראה איכות משלה.

image

את כל זה הספיק חפא ללמוד, עד שגברה המלחמה סביב לכוכבים שביניהם נמצא בית הספר, וחפא החליט להתגייס אל מסדר לוחמי הקרן הבהירה. היה לו עניין אישי לשחרר את הכוכב המדברי מן היתושים הסנולימים, הוא גם האמין שהמעט שהוא יכול לעשות, כלוחם של הקרן הבהירה, הוא לעזור, במקומות שבהם זה אפשר, בשחרור התבונה הגלקטית הטובה מתפיסתה של תבונת האופל, פעולה שאיננה נגמרת אף פעם.