בלוג הצועד The VValker's blog

"מעשה באדם אחד שנשלח בעל כורחו למחלקה סגורה. יום יום היה נכנס אל הפסיכיאטר שבמקום, מדבר אליו בהגיון ומנסה לשכנע אותו שהוא שפוי לחלוטין. בהתחלה היה הפסיכיאטר פוטר אותו באדישות באמירה שכולם כאן בטוחים שהם שפויים לחלוטין. אחרי שהמשיך האיש להתעקש, אמר לו הפסיכיאטר: תראה, אפילו אם אתה צודק, אינני יכול לחזור בי, כי אז מה יהיה על שמי הטוב ועל שמה הטוב של מערכת הרפואית, אם נאמר שטעינו? ואז הרכין את ראשו אל האיש ההמום, הניח יד על כתפו ובקול שנשמע רק לאוזנו אמר לו: אבל למה לך שוב ושוב להתעקש לצאת מכאן בדרך הקשה, הארוכה? יש דרך קלה יותר שבה תוכל לצאת מכאן מהר יותר. ובדרך הזאת, לא חשוב אם באמת תהיה שפוי או לא. רוב הסיכויים שתצא ממנה שפוי פחות ממה שאתה עכשיו, ואני יודע שאתה שפוי. אבל בחשבון אחרון, זה לא באמת משנה. ואת הדרך הזאת מוכן בית החולים לתת לך. אשמח אם תקבל את הצעתי, אבל דע כי אם תסרב…"

(מעשיות הצבנ"ע, כרך כ"א ע' 79).

ברור שידעו מה קורה, אבל בדרך כלל הם שמרו מרחק. חפא ידע לזהות אותם, והוא סימן לנו מתי הנוכחות שלהם בסביבה גבוהה, ובסוף גם אני למדתי לזהות אותה. נראה לי שחפא היה קצת מאוכזב למרות שכמו הרבה דברים אחרים שניבא במדוייק, הוא ניבא גם את קשר השתיקה הזה, שזאת תהיה האסטרטגיה שלהם. אבל היו כל מיני שמועות שהראו שזה לא מדוייק. היה למשל הסיפור על החברה לשעבר של אחד מהחבר'ה, שנעצרה בשדה התעופה, בערך שבועיים לפני שחפא חזר, ושוחררה בהתערבות אחד מאנשי מפלגת השלטון או אחרי שהיה להם ברור שהיא לא תדבר. לא יודע כמה הסיפור נכון, אם בכלל היה צורך בדבר כזה, אבל היו יותר מדי שמועות כאלה מכדי שזה יהיה עשן בלי אש. גם קצין המבחן היה כנראה מעורב בזה, למרות שהכחיש. קצין המבחן היה בסך הכל נער בגיל שלי, זה ששכנע אותי בתחילת כתה י' לעבור לכתה שלו, לא להשאר לבד בכתה הספרותית של הבנות. כשלא הייתי עם החבורה נראיתי מאד מוזר, גם לעצמי. הרגשתי את עצמי מין 'יורם' כזה חסר נסיון, קצין המבחן שבא מרקע שונה משכונה אחרת (שאז עוד לא ידעתי שיום אחד אגור סמוך לה) היה בדיוק ההיפך. הוא גם נראה מבוגר מכל נער אחר. אמרתי כבר שהחבורה נשבעה לשמור בסוד את חפא ואת מה שהוא מספר לנו, אפילו שחפא בעצמו אף פעם לא אמר לנו לעשות כך. אבל אי אפשר לשמור סודות באמת, ומהר מאד היה נדמה לי כאילו האחרים שמסביבינו היו גם הם נוכחים בפגישות עם חפא. אפילו במצעד המחץ גילו בקיאות. בדרך כלל התנגדו, התייחסו בזלזול וזאת מילה עדינה. הייתי מאד שמח אם חפא היה בא לשכנע אותם. היתה לו כריזמה יותר גדולה משלי, זה בטוח, אבל הוא סירב מסיבותיו שנשארו איתו, לדבר בפני ציבור, או בכלל בפני אנשים שמחוץ לחבורה שלנו. קצין המבחן דווקא גילה התעניינות אמיתית, שאל שאלות הגיוניות ולא חיפש לעשות צחוק, כמו האחרים. גם בעיני כמה מהחבורה שראו אותו בהתחלה הוא מצא חן עד שחשבו לשתף אותו בחלק מהראיות אם לא לצרף אותו ממש לחבורה. אבל אחרי זמן קצר הוא הראה פנים אחרות והפך עויין לכל מה שאני, ואני התחלתי לראות את הדברים בעיניים של האחרים מהחבורה, אלה שטענו שגם הוא נשלח כדי לעצב אותי מחדש ולקבל עלי קרדיט משולחיו. שולחיו, אלה שהבנתי אז שהם רוצים המרה מוחלטת, כיום אני יותר נוטה לחשוב שהם לא רצו דבר כזה, אלא אליבי כדי לצאת בסדר, ולהשאיר את רגשי האשמה כך שירבצו על כתפי "סרבן השיקום" שסירב לעסקת הטיעון שתיקח אותו לצבא במחיר המרת העצמיות. בי הם בחרו במיוחד כדגם "יראו וייראו" מסיבות שחלקן קשורות לדברים שאירעו בטרם היוולדי (ועל חלקם עמדתי לאחרונה מקריאת מאמרים באינטרנט). "תזכור שהיה אדם שניסה להתיידד איתך" אמר ביום שתם הזמן שהקציבה המערכת לכתיבת הדו"ח. ולמרות שהוא ליווה את תום החוזה שלו בהבטחות שאני לא אסתדר בחיים ורמז שאולי אפילו אתאבד, אני רואה גם בו קורבן, חייל שבסך הכל ניסה לרצות את מפקדיו אדוניו, אדוני החיים של כולנו פה שבעיניהם הם לא יותר ממטבע זול מאד עובר לסוחר. ובחשבון אחרון כולנו חיילים, והפרד ומשול הוא שם המלחמה. חפא עזב גם הוא כמה ימים לפני כן. ופתאום מצאתי את עצמי לבד, כי מרוב החבורה כבר רחקתי ימים רבים.

עוד שיר מהמחזור של השיר המתורגם הקודם. הגיע משום מה רק למקום השביעי במצעד המחץ (וסה"כ היה בו 14 שבועות) וגם בארץ לקח כמה חודשים להבין שזה שיר גדול. גם המלים, לא רק הפתיחה האדירה.

מְהַלֵּךְ אֶת דַּרְכְּךָ בְּמוֹרָד בֶּיְקֶר סטריט
קָלִיל בְּרֹאשְׁךָ וּמֵת בְּרַגְלֶיךָ
טוֹב, עוֹד יוֹם מְשֻׁגָּע
אַתָּה שׁוֹתֶה אֶת הַלַּיְלָה
וְשׁוֹכֵחַ מֵהַכֹּל.
מִדְבָּר הָעִיר הַזֶּה עוֹשֶׂה לְךָ לְהַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ קָר
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים אֲבָל אֵין נְשָׁמָה
וְלוֹקֵחַ לְךָ הַרְבֵּה זְמַן
לְהָבִין שֶׁטָּעִית
כְּשֶׁחָשַׁבְתָּ שֶּׁיֵּשׁ פֶּה אֶת הַכֹּל.

רָגִיל הָיִיתָ לַחֲשֹׁב שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ קַל
הָיִיתָ רָגִיל לוֹמַר שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ קַל
אֵבֶל אַתָּה מִתְאַמֵּץ
אַתָּה מִתְאַמֵּץ עַכְשָׁו.
עוֹד שָׁנָה וְאָז תִּהְיֶה מְאֻשָּׁר
רַק עוֹד שָׁנָה אַחַת וְאָז תִּהְיֶה מְאֻשָּׁר
אֵבֶל אַתָּה בּוֹכֶה
אַתָּה בּוֹכֶה עַכְשָׁו.

בַּמּוֹרֵד הָרְחוֹב יֵשׁ חָבֵר בְּבֵיתוֹ
הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הֲדֶלֶת וְיֵשׁ לוֹ הַמַּבָּט הַזֶּה עַל הַפָּנִים
וְהוּא שׁוֹאֵל אוֹתְךָ אֵיפֹה הָיִיתָ
אַתָּה מְסַפֵּר לוֹ אֶת מִי רָאִיתָ
וְאִתָּם מְדַבְּרִים עַל הַכֹּל.

יֵשׁ לוֹ חֲלֹם לִקְנוֹת אֵיזֶה אֲדָמָה
הוּא יְוַתֵּר עַל הַשְּׁתִיָּה וְהַזִּיּוּנִים לְלַיְלָה אֶחָד
וְאָז הוּא יִתְיַשֵּׁב בְּאֵיזֶה עִיר שְׁקֵטָה קְטַנָּה
וְיִשְׁכַּח מֵהַכֹּל.

אֵבֶל אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא תָּמִיד יַמְשִׁיךְ לָנוּעַ
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֹא יַפְסִיק לָנוּעַ
כִּי הוּא נַוָּד.
הוּא הַנַּוָּד.

כְּשֶׁאִתָּה מִתְעוֹרֵר זֶה בֹּקֶר חַדֵּשׁ
הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת זֶה בֹּקֶר חַדֵּשׁ
אַתָּה הוֹלֵךְ
אַתָּה הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה.

גרי רפרטי כתב את השיר הזה על הרחוב המוביל למרכז לונדון, מהצד הצפוני של אוקספורד סטריט, ובו נמצא מוזיאון בביתו המדומיין של שרלוק הולמס. האנגלים האלה יודעים לשמור על בתים בעלי ערך, גם אם הם מדומיינים.
ובשרת העיוור מצאתי אגב, במקרה, ביקורת יפהפיה שמישהו כתב על האלבום City to City בכלל ועל השיר הזה, עם פרטים מעניינים על הזמר וההחמצה הגדולה.

אמר דיוגנס לאיש שהציג את עצמו כאלכסנדר מוקדון, וזה, כולו התפעלות, אמר: "אם לא הייתי אלכסנדר מוקדון, הייתי בוחר להיוולד דיוגנס", והלך לו משם, עם כל הצלמים והכתבים.
כשהחשיך קצת ותשומת הלב ברחובות אתונה הוסחה אל מקומות אחרים, דיוגנס לבש את בגדיו החדשים שקנה באותו יום בבוקר בקניון של איזה מלון בפיראוס, וזחל אל המטוס והטייס שחיכו לו ליד הים, במקום מוסתר היטב.
בארמונו שבאי אחר, הרחק מאיי יוון, מוקף עצים טרופיים, סיפר ליפהפיה האקזוטית שחיכתה לו את חוויות היום:
"בא אלי איזה אחד היום, דפוק לגמרי אבל מה, דווקא מאלה שיש להם כסף, כי הוא היה לבוש מותגים בקלאסה מלכותית ומלא חברים מהתקשורת שרצו על ידו עם מצלמות, קשקש כל מיני קשקושים, אמר קוראים לו אלכסנדר משהו, שהוא קיסר העולם וכאלה, ועוד שאל אם אני מפחד ממנו. היה משעשע, עד שסילקתי אותו כי הוא הסתיר לי את השמש. יא אללה, איזה אנשים מוזרים יש באתונה הזאת."

שחר אילן כותב היום דברים די נכונים על חוסר ההוגנות בעיסקה המסתמנת של אולמרט עם יהדות התורה, לפיה תמורת הצטרפות לקואליציה תקבל כל משפחה חרדית שיש לה 4 ילדים ויותר 500 שקלים, בלי שכמובן משפחות ערביות עם אותו מס' ילדים יקבלו את אותה תוספת (וגם משפחות גדולות של יהודים לא חרדים, יש כאלה).
אלא שהוא כותב גם: "פעם כבר היתה קצבת ילדים שהפלתה יהודים לטובה. קראו לה קצבת יוצאי צבא. כל זמן שהיא היתה מיועדת באמת ליוצאי צבא היה בה היגיון ערכי מסוים גם אם הוא היה שנוי במחלוקת."
הגיון ערכי? אז זהו, שגם בהסכמה הקואליציונית הנוכחית יוכל מי שירצה, למצוא הגיון ערכי. יהדות התורה, בטח שתמצא.
דבר, שחר אילן, עם כל גזען, והוא יוכיח לך שדבריו נשענים על הגיון ערכי. נכון שהוא שנוי במחלוקת.
אבל לא הוכח שההגיון שלך הוא יותר הגיון מההגיון של האחר.
ובגדול, ההגיון הערכי שעמד מאחורי קצבות הילדים המפלות של פעם, לא שונה מן ההגיון הערכי שמאחורי ההסכמה הקואליציונית המתגבשת. יש לו אותה מטרה בדיוק.

וזה אגב מה שגם כתבתי שם בתור תגובה, רצינית, מושקעת ומנוסחת. אבל הארץ העדיפו לצנזר אותה. את החרצוף היומי שלי, לעומת זאת, הם פירסמו.
לך תבין את ההגיון של האנשים החושבים האלה, ואת הערך שמאחוריו. מזל שיש לי בלוג.
עדכון: בינתיים התגובה ההיא הוחזרה.

בג"ץ מתקרנף לו לאיטו ואם אתה ערבי, לא תוכל לאחד משפחות עם מי שאתה רוצה (אבל יהיה לך תמיד יותר קל, אם למשל תשנה את שמך ללריסה או סיגלית או שחר, למשל).
אבל למה להיות שליליים תמיד? מי אמר שהכל כל כך רע במדינה? הנה, צה"ל למשל, אמנם לא תמיד גילו שם בזמן כל מקרה אונס, אבל מי אמר שבצה"ל לא יודעים לחקור עניינים, לתפוס את הפושעים האמיתיים ולהענישם במלוא החומרה? יודעים גם יודעים.
ויש, תודה לאל, מי שמסדר את הקיטבגים בבסיסים בהתנדבות, ויש גם צוות הווי של גנרלים שמספקים אחלה בידור, פשוט תקראו.