בלוג הצועד The VValker's blog

אלה שלא עמדו בדרך הקשה.
אלה שלא היו מסוגלים לפתח להם עור עבה ולהסתגל למערכת,
אלה שקצרה יכולתם להתמודד עם המושחתים, הערמומיים וערלי הלב שהמערכת הזאת שורצת בהם.

אלה שנוצלו, טורטרו, הושמצו ונרמסו עד שחייהם נטרפו (וגם אחר כך הועללו עליהם עלילות והכפשות)
ולא משנה אם נטלו נפשם בכפם, או שבגופם הם עדיין איתנו.
אני זוכר אותם, כמו שהם יכלו להיות לפני שנרצחו להם החיים, זוהמה להם הנפש.
אני זוכר את התום שנרצח איתם.
אני זוכר את אלה שגם שנים אחרי זה, הם לא מצאו חיים. אפילו אם יצאו שלמים, מבחינת המנגנון הקובע זכויות פיצויים.
את אלה התועים עדיין בעולם, ולא יודעים מה הם עושים בו. ואלף טיפולים ועשרות אלפי מיליגרמים, לא יפתרו להם את השאלה.

ואני זוכר גם על מה הלכו, גם אלה וגם אלה.
על מילוי שגיונותיהם של פוליטיקאים, קצינים, על קידומם של ישבנים ועל כיסויים.
אלה שנפלו במלחמות שלום האינטרסים.
לא כולם, כמובן. אבל רבים, רבים מאד כן, מי ידע כמה.
בלוח הנופלים הרשמי, אין מציינים מי מת בקרב (ועד כמה נחוץ היה הקרב הזה), מי התאבד, מי מת בתאונה ומי ב"רולטת רשת" (אירוע שאחריו גם אם החייל התאבדה).
בלוח הנופלים מציינים גם רק את נרצחי הגוף, לא את נרצחי הנפש (ולא משנה מי הרוצחים).
אבל יש הרבה שיזכרו אותם, ולא רק היום.

אני רוצה שהתזבולות האלה מבסיס חיל האויר יסבלו כל החיים שלהם.
אני רוצה שהעובדה שהם שירתו, איפה שהם שירתו, בתקופה שהם שירתו, תרדוף אותם כמו כתם שאין להסירו.
אני רוצה שבקורות החיים שלהם הם יגמגמו כשהם יגיעו לקטע הזה.
שהמעסיקים הפוטנציאליים יסתכלו עליהם בחשד והם יצטרכו להסביר למה הם עשו את זה.
וגם אם יקבלו אותם, הם יהיו תמיד בחזקת מסומנים, חשודים.

שהם יהיו אלה שתמיד יחששו שאיזה חבר כנסת חדש ונלהב לקידום הקריירה שלו, יעשה זאת על גבם, באמצעות חוק שיהפוך אותם לאזרחים סוג ב'.
שהם יהיו אלה שתמיד, ולא משנה מה יאמרו או יעשו, יוטל ספק בשפיות דעתם.
שמראש יתייחסו אליהם בביטול.
שיפחדו להוציא רשיון נהיגה, או אם יש להם, שיחרדו תמיד שמא מישהו במשרד התחבורה יודע מה בדיוק הם עשו בתקופה שהם שירתו שם בחיל האויר בדרום הארץ, ויטיל ספק אם כדאי לתת לזבלים כאלה אחריות גם על הגה.
שידע כל אחד שאין לסמוך על חבר'ה כאלה

אבל איפה, אלה "מלח הארץ", ובית המשפט הרחמן לא ירצה לפגום בעתידם הצבאי כחיילים, או אחר כך כאזרחים "נורמטיביים, ששירתו בצבא".
גם את השמות שלהם אנחנו לא נדע. אלא אם הם יתראיינו אצל נסיך הג'ל והשרירים מהפרסומת לבנק, או בעלה של הזמרת ההיא ששחררה רוצחת ממשפחתה, שידעו לעטוף אותם באמפתיה האחוותית הראויה.
כמה מהם יהיו אולי בעצמם חברי כנסת, או חברי מועצות מקומיות, או מנהלים בדירקטוריונים או בסוכנות. אלה שיהיו עם הסמכות לקבל או לפסול אחרים. ומן הסתם יפסלו את אלה שאינם כמוהם, ויקדמו את הדומים להם.
הם הרי הכי טובים, חיל האויר, החיל שלוקח אותָך גבוה, "הטובים לטיס והטובות לטייסים", כבר אמר הנשיא המנוח, אז תגידי תודה שהם הרימו אותך.
והכי גרוע, שהם באמת אזרחים נורמטיביים.
הרבה מאותם אלה בחברה הישראלית, שיקבלו אותם לעבודה, שיהיו רחמניים אליהם במשפט ובתקשורת, שיקדמו אותם, הם אנשים בצלמם ובדמותם, עם אותן נורמות, שכבר היו שם קודם. כי אף אחד לא בדק אותם.
כמו שגם את אלה, לא ממש מישהו יבדוק אחרי "עיסקת הטיעון" או "עבודות השירות" או מה שיותר נראה – סגירת התיק לרובם.
ומחר, ביום הזכרון, כולנו נתייחד עם זכרם של הפריירים שהלכו למען ובשירות הזבלים האלה, הקובעים את אמות המידה של המדינה.
ומי יעמוד ביום הזכרון לנפשותיהן של הבחורות כמו הבחורה שבמקרה האונס הזה שנהרסו (ויש הרבה כאלה)? וביום הזכרון לכל מיני בני אדם אחרים, שנרמסו כי לא היו מספיק מושחתים ובני זונות כמו האלה, ופשוט נגמרו, אם לא פיסית אז נפשית?
ומי יעמוד לזכרם של הנפגעים/ות שעוד בדרך?
מבחינתי יום זכרון, הוא יום זכרון גם לאחרונים שציינתי.

כשהייתי בעולמם של אדמי הדבורה ומרדנו באדונים, חיפשנו את המקום בו נמצאת מעבדת השיבוט של האדונים, ושם גם חונים כלי הרכב השמימיים שבהם הם משתמשים, כלומר החלליות.

"באמצע הדרך בין העיר לבין הכוורות, על גבעה קטנה, עמד בניין שכמו ששיערתי, התגלה כמעבדת השיבוט לאדמי דבורה. לידו עמדה חללית בודדה, אפורה שצורתה צורת קונוס. לשם אנחנו צריכים להגיע ולהשתלט על החללית. אחר כך נצטרך ללמוד להטיס אותה."

שיערתי שבמעבדה ישנו צוות של מדענים, בראשות מדען ראשי, אשר משבט את הפועלים עבור האדונים, והוא גם יודע איך להטיס את החללית. אמרתי לאדמים המורדים האחרים, שאם נתפוס אותו בשבי, נוכל להשתמש בו ובידע הרב שברשותו.

הנחתי שבעזרתם של מדענים אלה, בנו האדונים את כל מה שעל הכוכב, גם את הכוורות.

סיפרתי שכשהשתלטנו על שטח המעבדה איתרנו את המדען הראשי. לא סיפרתי שהוא היה אדמי. וכמוהו רוב אנשי צוות המדענים.

ממשלת ישראל, בתקופת ביבי כשר אוצר, אבל בגיבויו של שרון ובשיתופו של מחליפו הנוכחי בראשות הממשלה, אימצה גישה נאציונל-קפיטליסטית כלפי ציבורים רחבים שכללו את הקשישים (רבים מהם ניצולי שואה), הנכים, והמובטלים ה"בטלנים" שהואשמו באחריות למצבם ובפרזיטיות, ונשלחים עדיין להתעמרות תחת ה"חינוך מחדש" של ויסקונסין למיניהם, ללא כוונה אמיתית של מישהו לשלב אותם שוב בחברה. גזולי הקיצבאות נידונו בעצם להשמדה איטית. ברעב, בחוסר יכולת לקנות תרופות מצילות חיים, בהשפלה שוחקת.
על ממשלת אולמרט-פרס-פרץ מוטלת עדיין חובת ההוכחה שהיא שוללת את הגישה הזאת, ושהמדיניות שתנקוט מעתה תהיה שונה.
אבל איך יש לפוליטיקאים האלה חוצפה להופיע בטקסי יום השואה, איך אנשים כמו ביבי בכלל עוד מראים את עצמם ביום כזה.
בני ציפר, התומך בביטולו של "יום השואה", כותב על כך: "מבחינתי, עצם המראה של נתניהו שישב מכורבל במעילו הכהה וצפה בטקס של יום השואה (ומן נסתם אמר בלבו שאיזה באסה שהוא לא עומד על הבימה ונואם) צריך להיות הצדקה מספקת לביטול כביכול של יום השואה. ועצם זה שהוא היה פעם ראש ממשלה בישראל מראה שאנחנו אולי לא ראויים כמדינה להיות נושאי הלפיד של זיכרון השואה."
יותר טוב ממנו, לא יכולתי להגיד את זה.
אם ניצולי השואה היו מגיעים לארץ היום, אנשים כמו נתניהו ועדת תומכיו, (בהם אלה שבתגובה רובוטית מותנית הסתערו בקללות על ציפר) היו ללא ספק מתארים אותם כפרזיטים וכלוזרים, ומאשימים אותם במצבם, בלשון שהשתמש בה נתניהו כלפי קורבנותיו (בליווי מחיאות הכפיים של שינוי וכמה מכתבי הארץ).
בעצם, כך היה גם אז, כשקראו להם "סבונים" והאשימו אותם שהלכו כצאן לטבח, עד שבשלב מסויים גילו הפוליטיקאים שה"צאן לטבח" והשואה יכולים לפרנס אותם ואת הדמגוגיה שלהם. לא אמרתי שממשלות הליכודימה האחרונות המציאו את הרוע הישראלי, הן רק שכללו אותו לדרגת פילוסופיה כמעט גלויה ולזכותן תיאמר הכנות שלהן.
וגם היום, כפי שהתפרסם, ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני וללא ספק לפי השיטה הנאציונל-קפיטליסטית שביבי תומך בה אבל גם אולמרט-פרס לא בדיוק שוללים, גם ניצולי השואה הם בסך הכל לוזרים.

אני, אגב, דווקא עמדתי היום. לא מבטיח שאעשה זאת תמיד.

הם היו לוזרים.
סבונים.
עדת פרזיטים שחיכו
לקבל קצבות רחמים מהעולם.
במקום להיות מתאימים.
היה שם אחד שביצע בהם מדיניות
נכונה, גם כלכלית
אם רק היו נותנים לו לגמור את העבודה.

זרעו לא היה לשוא
זרעו של האב שדפק
את כנסת ישראל (זו משיר השירים* שחיכתה בבתוליה
ששה מיליון הוא הכניס לה – זה גבר גבר!)
למדנו את דרכו

את המיותרים להעלים
בוויסקונסינים, להתעלל בזקנים
גם במחסומים
ולקנות רכב שטח. לדרוס את המסכנים
לפוצץ את השמאלנים והערבים
ולצאת בעונש קל
במדינת גן עדן לרוצחים
לייצא מוות לעולם.

כך אנחנו מממשים את האתוס
להעניש את החלשים
גם ניצולי שואה אצלינו יחיו בעוני
כך מתאים להם, לא?
העיקר: גברים גברים אנחנו
לא נהיה סבונים, לא לוזרים
אם נמות בהרעלה אטומית
או ברעל של עצמינו
לפחות נמות לא פריירים.


* על פי המדרש – שיר השירים מדבר על האהבה והציפיה של כנסת ישראל לגואלה – הקב"ה.

הגשם שירד עד עכשיו על חלק, ירד על כולם: צה"ל שולח סרבנים לקב"ן.
חיבור בין דעות חריגוֹת או חריגוּת בכלל של אנשים לאיבחונים פסיכיאטריים, כמו בארצות הטוטאליטריות, זה היה בצה"ל תמיד.
וגם רופאי נפש שעבדו בתור זונות של המערכת הצה"לית.
החידוש הוא בהרחבת השיטה והחלתה על אלה שהצליחו לחמוק ממנה בעבר.

אמרתי את זה כבר פעם:
"פרופיל 21", גם אם לא בטוח שלשם כך הומצא, הוא תיפקד כאמצעי לשבירת חריגים או מניעת יצירתם באמצעות "יראו וייראו".
כי מי שהיה לו הפרופיל, נתפס כפסיכי או כאדם פגום במקרה הטוב, או כמניאק במקרה הרע, אחד ש"עושה חיים על חשבון אחרים", ש"השתמט" ואסור לתת לו חיים במדינה שבה כל העם היה צבא. אסור לתת לו עבודה, אסור להיות חבר שלו וגם לא כדאי (למה? כי עצם ההתקרבות אליו היא התווכחות עם המערכת ש"יודעת למה היא סימנה אותו", ומי רוצה להתווכח עם המערכת?). כך, מי שקיבל את הפרופיל נענש פעמיים לפחות על העזתו להיות שונה או סתם אי יכולתו לעמוד בסטנדרטים ספרטניים של שלמות: פעם אחת בעצם קבלת הפרופיל, ופעם שניה בסטיגמה האישית-חברתית.
ואין לי שום ספק בכך שהצבא והמערכת השתמשו בכלי הזה שבידם ככלי לנקמה ולהענשה, ל"חינוך", ורופאים צבאיים, בשם המשימה הפטריוטית הנעלה מן הסתם, זנחו מאחוריהם את האתיקה הרפואית כדי לחתום על מצחם של נערים, חלקם מבולבלים, תוית לכל החיים.

היום, אומרים, אנשים קצת התבגרו. אבל עדיין יש מגיבים בNRG שחושבים שמקומם של בעלי פרופיל 21 נפשי במוסד סגור, ועדיין יש חנונים בשירות המערכת שינסו להפחיד את מי שרק ינסה לצעוק "אני זכאי" בתביעה משפטית. במקום לפתוח את הראש ולחשוב.
ועדיין צה"ל חושב שזו שיטה טובה, אם הוא החליט להפעיל אותה גם על אלה שעד היום הוא לא הפעיל אותה עליהם: הסרבנים המוגדרים.
עד עכשיו סבלו ממנה המסורבים, או הסרבנים האפורים, המתומרנים לקב"ן, המסורבנים. אלה הרוב, האפור, שלא תמיד יודע להגדיר את עצמו, לפחות לא בגיל 18. האובייקט הכי נגיש וקל ל'הענשה החינוכית'.
עכשיו יש מצטרפים חדשים למועדון. ברוכים הבאים.

ומה שמאד מעניין, אם הממסד הרפואי ששתק עד היום לשיתו"פ של רופאים עם המערכת הפוליטית של הצבא, ימשיך לשתוק. בעצם מדוע לא?

מסע שאליו יוצא כל תלמיד שסיים את בית הספר של התבונה הגלקטית, ומהווה פרוייקט גמר קוסמי. במסע התלמיד מסכם את כל מה שלמד: "המסע עובר באתרים בעלי משמעות בהסטוריה התבונית של היקום, וגם במרכז הגלקסיה המסע עובר, ושם על התלמיד להוכיח יכולת הישרדות בבורות האופל, שאנחנו קוראים להם חורים שחורים. על התלמיד ללמוד גם את דרכי הלחימה של מסדר לוחמי הקרן הבהירה, אך רק מעטים מתקבלים אל המסדר הזה. במהלך העמידה בכל המשימות שדורש המסע המסכם, הופך הגוף להיות מתאים לקבל את ההִשתַנוּת."
מי שעומד בכל המשימות של מסע זה, מגיע אל שיא השיאים, ה לינדיגרא.