שניים מנפלאסט

כְּשֶׁהָיִית קְטַנָּה
הָיוּ פּוֹגְשִׁים אוֹתְךָ הַרְבֵּה
עַכְשָׁו כְּבָר אֵין רוֹאִים
כַּיּוֹם כְּבָר לֹא מוֹצְאִים.

אֲנַחְנוּ שִׁכּוֹרִים
בְּפַרְבָּר אֶחָד שֶׁעַל הַזָּנָב
וְהַטֵּלֵוִיזְיָה מְשַׁדֶּרֶת אֵלֵינוּ יוֹם יוֹם
פִּרְסוֹמוֹת.

לְאָן לְאָן הָלְכָה
הַדְּמוּת שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת
כְּשֶׁעוֹד הָיוּ כָּאן שָׂדוֹת
כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ עוֹד נָסְעָה לָאָרֶץ הַהִיא
הַקְּרוֹבָה הָרְחוֹקָה.

בְּפַרְבָּר אֶחָד שֶׁעַל הַזָּנָב
הַטֵּלֵוִיזְיָה מִתְחַכֶּכֶת בָּנוּ
יָדַיִם זוֹחֲלוֹת אֵלֵינוּ לְתוֹךְ הַמָּסָךְ
וַאֲדוֹן וְאִשְׁתּוֹ יֵלְכוּ לַמִּטָּה
וַאֲדוֹן וְאִשְׁתּוֹ יִשָּׁנוּ שֵׁנָה
וַאֲדוֹן וְאִשְׁתּוֹ יָקוּמוּ בַּבֹּקֶר
וְיִשְׁתּוּ קָפֶה.
וְיֶלֶד מוֹצִיא מִשְׂחָק מוּכָן
יֶלֶד שֶׁגָּדַל בְּתוֹךְ אָרוֹן
וּמִתַּחְתָּיו
רִצְפָּה עֲשׂוּיָה יָפֶה חָלָק
אַל תְּנַסֶּה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ
לְאָן הָלְכָה הַדְּמוּת שֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת
כְּשֶׁעוֹד הָיוּ כָּאן שָׂדוֹת.
Suburban houses illuminated at dusk with a large open wheat field and tree in the background

בְּתוֹךְ נְתִיבֵי הַסְכָּמוֹת
מְבֹסֵּס רִינְגוֹ חוּאָן טוֹבֵעַ.
הָעִיר סָגְרָה עָלָיו כְּמַלְכֹּדֶת
הָאֶפְשָׁרוּיוֹת נִלְעָסוֹת בִּידֵי הֲמוֹנֵי חֲרָקִים
מְאֻלָּפִים
מְתֻסְכָּלִים
כָּמוֹהוּ נִלְכְּדוּ בְּתוֹךְ הָעִיר

וְהַשְּׁכוּנוֹת מִתְרַבּוֹת וְרִינְגּוֹ חוּאָן גָּדֵל
וּמֵעַל רֹאשׁוֹ מְאַיֶּמֶת
עַנְנַת הַתְּבוּנָה.

לַהֲקוֹת הַחֲרָקִים שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמָה
מַרְבּוֹת עֲדַיִן לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ
שִׁירֵי גְּבוּרָתוֹ יָשִׁירוּ
עֵת יִתְכַּנְּסוּ סְבִיב מְדוּרוֹתֵיהֶן
אֲבָל גַּם הֵן דּוֹחֲקוֹת לְהִכָּנֵס
אֶל הָעִיר שֶׁלָּעֲגוּ לָהּ
וּבוֹנוֹת לָהֶן עָרִים מִחוּץ לָהּ
בְּצַלְמָהּ כִּדְמוּתָהּ.
Man crouching on a rooftop in a dense urban area surrounded by flying insects.

שירים מתנבאים מן העבר

2000

בין האנשים מדברים אתה

יש לך שתיקה. אלא אם אולי גברת

מבאר שבע תשאל אותך שאלה

תסביר משהו שאתה יודע אחרי

כן שוב תיעלם בין הכוסות והבקבוקים

ואותות אביזרי העישון.

הנושאים גם כן יהיו כלכלה ערבים

ועוד איזה עניין מן האופנה

האפשרות בין שהשתיקה תהיה

עלובה או לבושה היטב חשובה.

בּוֹאִי נקבע פְּגִישָׁה בְּאֶפֶס שָלֹש אֶפֶס אֶפֶס

בַּלַיְלָה כשהעיר תִּהְיֶה

רְדוּמָה בכִּכָּר

הַיְשָנָה יִתְאַסְפוּ כֹּל הַחֶבְרֶה

הַאֲמִתִּיִים בְּאוֹטוֹבּוּסִים

שְקוּפִים יִהְיֶה עֹמֶס הַרְבֵּה

בִּנְתִיבִים

זוֹרְמִים מֵאֱלֵיהֶם הֵנָּה

בַּשָעָה הַזֹאת

הַאִצְטַדְיוֹן יִהְיֶה מָלֵא. הַלַהֲקָה

מַתְחִילָה

בְּחִמּוּם הַכֵּלִים

וּקְחִי לָךְ שֵם חָדָש

כְּשֶאַתְּ מְטַיֶלֶת בֵּינֵנוּ

אִם תִפְגְשִׁי מִי שֶאַתְּ מַכִּירָה

אַל תִתְנִי לוֹ שָלוֹם.

(שיר שכנראה ניבא את האינטרנט)

הֵם נִיסוּ רַק

לְהַחְזִיר אוֹתִי לַמְצִיאוּת שֶלָהֶם

וְלֹא הִכִּירוּ דֶּרֶך

שֶאֵינָה פּוֹצַעַת

וְאֵינָה מִרְשַעַת

וַאֲנִי הֵגַנְתִּי בְּחוֹמָה

עָל הָאֱמֶת שֶלִי

כִּי לֹא הָיָה מִי שֶיִשְמוֹר עָלֶיהָ

כָּיוֹם כֹּל שֶאֲנִי

עָצוּב עָל הַזְמַן שֶחָלַף

כֹּל כָּך הַרְבֵּה זְמַן.

ארבע הדרכים לנסוע בחלל

חפא סיפר לנו על ארבע דרכים קדמוניות שנודעו לאדמיים, שבאמצעותן פתרו את בעיית מהירות האור, המקשה על התעבורה בין עולמות רחוקים בחלל.
"ארבע הדרכים לנסוע בחלל", הוא קרא להן:
הדרך הראשונה היתה הדרך של ביטול היקום הזמני, אותה גילו תמקט והעבדים המורדים בחור השחור, אליו השליכו אותם האדונים עם חלליתם.
אבל אל מההררט המרוחק, אליו הגלו תלמידיו של תמקט אותו ואת ממטו, לא הורשו חלליות להתקרב, ולא היו שם אמצעים וחומרי גלם לייצור החלליות המתאימות. כדי לבצע את מדיטציות ביטול היקום שהיו מוכרות להם, היו תמקט וממטו זקוקים למהירות התאוצה של החלליות האלה.

לתמקט לא היה חשוב בכלל איפה הוא יהיה. ברבות הזמן, הוא קשר קשרי ידידות עם הטבע העויין של הכוכב מההררט, וגם מצא מקורות מזון, מלבד האספקה שהיתה מוצנחת מדי שנה (על פי הזמן הגלקטי) מחללית שהורשתה להתקרב לשם כך. הוא וממטו בנו לעצמם משק בית בצל אחת מחבורות העצים הכהים, הנמוכים שמילאו את העולם. הם לא התגעגעו אף פעם אל העולמות שמקודם.
אבל היה חשוב לו להעביר את הידע הרב שהיה ברשותו, להעמיד תלמידים.
הוא היה חייב למצוא דרך חליפית לדרך של החלליות.
והדרך הזאת, היתה דרך הטלפתיה.
יש אומרים שהעצים, אשר סוככו עליו כבית, הם שגילו לו אותה.
אחרים אומרים, שהוא ידע אותה תמיד. יש אפילו כאלה שאומרים, שהאדמי הקדמון לא הכיר דרך אחרת לדיבור.
(ויש כאלה שמיישבים את שתי הגרסאות בכך שהאדמים הקדמונים דיברו טלפתיה ביניהם, אך לא ידעו לדבר בה עם מה שמחוץ לעולמם: דוממים ויצורים אחרים)
תמקט שאל את עצמו עד לאן יכולה הטלפתיה להגיע, כמה מרחקים יכול לחבוק שיגור של שדר אחד, ותוך כמה זמן מגיע השדר אל יעדו.
ואז נתגלה לו העיקרון הראשון בתורת הטלפתיה:
"המחשבה היא הכח המהיר ביותר".
העיקרון השני, התגלה לו גם הוא די מהר:
"לטווח המחשבה אין גבולות".
שני עקרונות אלה, נחשבים עד היום כעקרונות הבסיס של האינטרנט הטלפתי על רמותיו השונות: הגלקטית והעל-גלקטית.
תמקט היה ראשון הגולשים בו, מבין האדמיים לפחות.
הוא שידר את דבריו למרחקים, וקלטו אותו בכל המרחקים, ברגע שהוא שידר. והוא ידע שקולטים אותו, כי שאלו אותו שאלות והוא ענה מיד תשובות. במשך הזמן גם למד את זהויותיהם של תלמידיו הקבועים, את רובם לא הכיר מעולם. הוא הרגיש אותם, ועם הזמן למד גם לזהות את תוי פניהם, ולהכיר את נוף העולמות שמסביבם, עולמות שחלקם נמצאו במרחק מיליון שנות אור ממנו. כל מחשבה המשותפת שעסקו בה אדמיים שונים, יצרה ברגע היוולדה זמן משלה – זמן הטלפתיה, בו בטל המרחק.
הדורות הבאים למדו ולימדו גם, שעם כל שיגור של מסר טלפתי, משגר השולח משהו מן המסה של עצמו, שהוא בעל ערך פיסיקלי. משהו מגופו נוסע, עוקף את מהירות האור ונמצא, ממש, בעולמות האחרים.
הטלפתיה, היא הדרך השנייה לנסוע בחלל. דורות מאוחרים שכללו אותה עד כדי יכולת להסיע את מלוא עצמיותם וגופם ממקום למקום.

פוסט זה מתורגם ומורחב.

מההררט

משמעותו "מרוחק מכל עולם בני אנוש" בשפת האדמיים הראשונים, וכך נקרא בפיהם כוכב הלכת אליו גלו תמקט וממטו ובו ייסדו את בית הספר הראשון של התבונה הגלקטית.
בית הספר היה פתוח לכל האדמיים, גם הישנים וגם החדשים, המחולקים לזכרים ונקבות. למי שרצה ללמוד בו היתה רק בעיה קלה אחת: חלליות לא הגיעו אל כוכב הלכת הזה, גם לא יצאו ממנו. מועצת האדמיים הראשונה, כשהגלתה את תמקט אל הכוכב הזה, אסרה עליו לקחת איתו את חומרי הגלם הייחודיים שמהם, ורק מהם, אפשר לייצר את החלליות שמהירות מן האור, וחסינות מול החור השחור. חומרי גלם אלה הם נדירים מאד ביקום, האדונים הפיקו את חומרי הגלם האלה מחגורת אסטרואידים שבקצה אחת מן המערכות שבשליטתם, שהאדמים ששועבדו לכרות שם בעבורם את המתכות, התמרדו וכבשו אותה מהם זמן קצר לפני שתמקט ולוחמיו הראשונים חזרו מן החור השחור, והם שלימדו את האדמיים שהשתלטו על חגורת האסטרואידים איך לבנות את החלליות האלה ומה לעשות בהן, וכך ניצחו ביחד את שלטון האדונים. במההררט לא נמצאו חומרי גלם כאלה, וכאשר שמעו ראשי האדמיים על בית הספר שפתח שם תמקט, אסרו על כל החלליות שבתחום שלטונם לטוס לשם. כך נותר תמקט ללא יכולת גישה אל היקום, והיקום, האדמי לפחות, גם לא ניגש אליו.
שמש אדומה, ענקית אך רחוקה האירה על מההררט, וירח שגודלו כגודל כדור פינג פונג הקיף את השמים הכהים. גם כוכבי הלכת האחרים של אותה מערכת, היו רחוקים מאד, עד כדי שנות אור. תנאי הקיום שם היו קשים מאד, גם לאדמדבורה, שגופו קשיח משלנו. תמקט וממטו, ולפי כמה גרסאות, עוד כמה אנשים שגלו יחד איתם, נאלצו לחיות בין אגמים רדודים שהכילו נוזל לא ידוע להם, ועצים נמוכים ושחורים שמעטים מהם הניבו פירות. העצים היו קשים וקצרי ענפים, ולא ניתן היה להשתמש בהם כסכך לחסות בצילו מפני השמש האדומה, בעולם שהשמים שלו כהים גם ביום. יש מספרים, שהעצים והביצות שסביב לאגמים, התנגדו לתושבים החדשים התנגדות של ממש.
אף על פי כן, הצליח תמקט להקים את בית הספר, ותלמידים רבים היו לו.

תמקט וממטו (2)

סיפור זה הוא ההמשך של זה:

תמקט היה באותן שנים מבוגר מאד, אך לא ניכרו בו סימני זיקנה. הידע שמצאו הוא ולוחמיו בחור השחור, האריך את חייהם ושמר על עלומיהם למשך מאות, אם לא אלפי שנים.
זה היה עיקר הידע אשר אותו נשבעו אנשי תמקט בשבועת "השמים לאלוהים" שלא להעביר לאדמיים אחרים, ביחוד לא החדשים שהצטרפו אליהם מעולמות האדונים, אדמים מוזרים שחלק מהם בראו האדונים כזכרים, וחלק כנקבות, ולפיכך נידונו בזמנים של אז, שלא להתרבות. חלק מהאדמים בני גזעו של תמקט לקחו להם אדמים אלה כעובדים ואף גייסו אותם למלחמות נגד האדונים. הם לא התייחסו אליהם כשווים להם למרות הדמיון החיצוני, וקראו להם "בני תמותה". הם גם לא היו רשאים לגור איתם בכוכבי הלכת המוריקים שבהם כבשו להם נחלות. מושבות עבדים הוקצו ל"בני התמותה" על ירחים מדבריים.
אדמי הדבורה נעשו כמו האדונים.
תמקט לא אהב את הניצול אשר ניצלו חבריו את האדמים החדשים, והעיר להם על כך מפעם לפעם. "אדמים אלה הם בדיוק כמונו" אמר לחבריו, והם, משום שכיבדו אותו על גבורתו בעבר, הביעו הסכמה מנומסת. אך מאחורי גבו גיחכו והמשיכו לנצל את האדמיים.
תמקט הלך בעצמו אל מושבות העבדים בירחים הצחיחים ואל המקומות שבהם העבידו אותם, כדי לשמור שחבריו ינהגו בהם לפחות יחס הגון.
ושם פגש את ממטו, אדמית ממין נקבה, שגרמה לו להרגיש רגש לא מוכר עולה מתוכו.
הוא רצה להישאר איתה במקום שהיא נמצאת, ושלא תיפרד ממנו לעולם.
אבל היא היתה ממעמד העבדים, ואסור היה לה להתבטל מהעבודה הרבה שעמיתיו של תמקט הטילו עליה.
תמקט קנה אותה מהם, ולקח אותה לכוכבו, לביתו בתור עובדת של משק הבית.
כל חבריו הישנים של תמקט גיחכו: "הנה, זה שהתנגד לכך שנעשה את בני התמותה עבדים, כעת הוא בעצמו לוקח מהם שפחה". והחריפים שבהם לחשו: "נראה שגם ממנו הסירו האדונים חלק. תראו, הוא נמשך אל השפחה ממש כמו שהם, העבדים, נמשכים אל החלק החסר שלהם".

אבל הם לא גיחכו, כאשר נודע להם שתמקט לימד את ממטו את הידע של החור השחור ואת סוד הארכת החיים, אשר בשבועת השמים לאלוהים הם נשבעו שלא לגלותו לאדמים החדשים, "בני התמותה".
תמקט הועמד למשפט על בגידה בשבועה ובבני מעמדו.

בגלל עברו כלוחם ומייסד שלטון האדמים בחלל, והכבוד הרב שרחשה לו כל הקהילה האדמית, לא יכלו להוציאו להורג. במקום מוות גזרו עליו גלות במקום אשר יבחר.
והוא בחר את המקום, אליו יצא עם אהובתו ממטו, כוכב לכת מרוחק מתחומם של בני האנוש של אותם ימים, ושם בגלות ייסד את בית הספר הראשון לתבונה גלקטית.

את הסיפור הזה שמעו חפא, חברו וחברתו בבית החולים הגלקטי בו הבריאו ממנהרות התולעת בטרם יישלחו חזרה לכדור הארץ. אחד מן האנשים אשר הביאו אותם לבית החולים, טילפת להם אותו.
בין השלושה פרץ ויכוח. חפא צידד בתמקט ובמעשהו, חברתו וחברו אמרו שזאת בגידה ומעשה רגשני וחסר תועלת.

תמקט וממטו (1)

לאחר שהצליחו אדמי הדבורה בהנהגת הלוחם הקדום תמקט לשרוד את החור השחור באמצעות ידע חדש שקיבלו ממקום מסתורי, הם הפכו להיות חזקים כמו בוראיהם האדונים, ובין שני הצדדים פרצה מלחמה על השליטה במערכות השמש השונות.

באותם ימים, היה האדמי יצור אנדרוגיני.
לא היו לאדמים של אז איברי מין של זכר או איברי מין של נקבה, והם לא הפרו אחד את השני. כל אחד היה מייצר מתוך גופו זרע וביציות, מפרה אותן ומטיל מתוך עצמו את הביצה מתוכה היה מגיח האדם של אותם ימים. כל אחד, בהגיעו לגיל מסויים, היה מפרה את עצמו ומוליד מתוך עצמו.
היו אדמיים שמתו מיד אחרי הפעם הראשונה שיצרו אדם אחר מגופם, אך רוב האדמיים הגיעו לשתיים או שלוש התרבויות עצמיות במהלך חייהם. מעטים הגיעו ליותר.
היו אדמיים "גבריים" יותר שהיו להם הורמונים שאנחנו קוראים להם היום זכריים, ואדמיים "נשיים" שהיו להם יותר הורמונים שנקראים נקביים, אבל לא היתה לכך חשיבות לצורך ההפריה.
כך בראו אותנו האדונים, בצלמם וכדמותם. כתבתי על כך גם באגדת ראשית האדם.

המלחמה בין האדמיים לאדונים נמשכה שנים ארוכות, ובינתיים, מכיוון שהאדונים היו זקוקים לעוד עובדים וחיילים במקום אלה שמרדו בהם, הם יצרו זני אדם חדשים, וכדי להבטיח שאלה לא יתרבו, כלומר, לא יפרו את עצמם, המציאו האדונים את ההפרדה בין זכר לנקבה באמצעות ביתור מערכותיהם הפנימיות של אדמי המעבדה, ויצרו אדמים שיש להם רק זרעים, ואדמים שיש להם רק ביציות. לא היתה למינים אלה כל יכולת להתחבר ולהפרות אחד את השני, והם נעשו לשני סוגי אדם שונים.

האדמים מן הסוג החדש, המחולק לשני מינים, שירתו בתחילה את אדוניהם במלחמות נגד האדמים הישנים, שסרו לפיקודו של תמקט, אך במשך הזמן רבים מהם התמרדו גם כן באדונים וברחו מהם, ורבים מהבורחים היגרו אל החללים הטריטוריאלים שכבשו בינתיים אנשי תמקט ובהם הקימו ממלכה משלהם.

האדמים הוותיקים, שחששו מן האדמים החדשים, ובעיקר לא רצו לשתף אותם בידע שגילו, שבזכותו שרדו את החור השחור וחיו שנים ארוכות, נשבעו שבועה ששמה "השמים לאלוהים" ועל פיה לא ימסור אדמי מגזע האדמיים ששרדו במסע תמקט כל ידע למיני האדם האחרים. השבועה נעשתה בשמה של הקרן הלבנה שנגלתה לתמקט ולוחמיו בחור השחור ואשר לפי מה שהאמינו, ממנה נולד היקום.
השבועה נשמרה הרבה שנים. מי שהפר אותה היה תמקט.