נוסטלגיה, סרבנים ומושמטים, ועצומה להחזיר את הבלוז

פינת הנוסטלגיה:

 

אתמול לפני 15 שנה, על מסך ערוץ 2 (בימים שהאינטרנט היה רק שמועה למי שלא היה חנון בן 14), בתכניתו של דן מרגלית, בשעת הפריים טיים:

 

 

 

חבורת/התארגנות/עמותת/קבוצת "פרופיל עשר" היתה קבוצה של מעטים, בירושלים ובתל אביב, שביקשה בעיקר להלחם בסטיגמה שהיתה אז, וקשה כיום להאמין עד כמה, על משוחררי צה"ל, כאילו שהם רמאים או פסיכים במצב קשה, ואין אפשרות אחרת, שבגללה היתה אפליה אמיתית במקומות עבודה, בעיקר.

 

אלה היו אנשים שדרשו את זכותם, זכות האזרח הבסיסית, שלא היתה אז ברורה, להיות חלק מהחברה גם אם לא התאימו לצבא, ולא, כפי שניסו להדביק לנו, אנשים ש"נעלבו מזה שלא לקחו אותנו לצבא". מצד שני גם לא היינו פציפיסטים, ואת הנושא של מושמטות מרצון ("השתמטות") ניסינו להשאיר בצד, אבל זה לא תמיד הלך וזה מה שמנע מהקבוצה לגדול – כבר אז היתה שם בועה בראש תל אביבי, שמושמטים שסתם "נפלו בין הכסאות" לא נראו לה (ולתקשורת) סקסיים מספיק, למרות שאלה רוב המושמטים – והסתכלה עליהם כעל 'מסכנים וחולים' או "נסיבות אומללות" כפי שהגדיר אותנו אמן מקושר אחד שקיבל במה בעיתון של המדינה ושיחק אותה לידי הממסד, ומצד שני לא כל המושמטים הסכימו לקבל את הנמנעות משירות, היו כמה ימניים-דתיים, וירושלמים מזרחיים, ואפילו אנשים מירוחם, דימונה ובאר שבע, והרעיון שכולנו בסירה אחת לא עבר מספיק טוב. אז למדתי בעצם, שיש בישראל שתי מדינות.

 

כך "פרופיל עשר" שלא היתה ממומנת ע"י שום גוף ולא היו לה קשרים מספיק ארוכים במקומות הנכונים, התפזרה לאחר שמייסדיה שקעו במלחמות הקיום שלהם, אולם השיח החברתי בנושא הצבא השתנה מאז מהקצה אל הקצה, והרבה בזכות הנסיון החלוצי שלנו, שכבר בשנה הראשונה, עם הגלים שכן התאפשר לנו לעשות בתקשורת שבעולם הקדם-אינטרנטי, הביא את החוק האוסר על מקומות עבודה לשאול פרופיל צבאי. היום כשה"השתמטות" נתפסת כמשהו קול ואחלה (ועדיין – בעזרה לא מעטה של הממסד, שפוזת 'המשתמט המאושר' משמשת אותו כדי להדוף כל דרישה להגנה ופיצוי למושמטים), קשה אולי להבין על מה היה המאבק אבל את המהפכה, שאותה היו בשנתיים האחרונות נסיונות כבירים להשיב עמוק לאחור, אנחנו התחלנו.

 

 

 

 

וקצת בהקשר דומה, התנהל בשבוע שעבר באתר "רשימות" ויכוח על סרבנות בין סרן עידן לנדאו, הפועל לעידוד מילואימניקים לסרב לשרת וסרבן בעצמו שאף ישב בכלא, לבין איריס יער אדלבאום, שטענה שבעוד שלסרן לעידן יש יותר ברירות מאשר לאזרח סרבן מצוי, כמו למשל למצוא בית משובח בכל מקום בעיקר בארצות הברית שם למד, "לא כך המצב לעניינו של פלוני ואלמוני, שלא יזכו לתהודה כזו ויאכלו קש … השאלה אם מוסרי להמליץ לאנשים לנקוט צעד שמחירו מופרז, לעומת המחיר שמשלם הממליץ…" "רוב הסרבנות האמיצה הישראלית אינה בדפוס המאצ'ו", היא כתבה, כלומר הקצין שמתעמת עם חבריו לשעבר, אלא סרבנות של "צומוד" ללא רמקולים, ללא הילה, פשוט מאבק על דרך חיים, בין אם זה הדתיים, בין אם מזרחים, בין נשים, צורות של חיים המתפתחות תוך התנגדות שקטה והצבת אלטרנטיבה". לי, אתם יודעים, קשה להיות אובייקטיבי, לא רק כמעריץ של כתיבתה וחכמתה הדוקרנית של אי"א (למרות שגם היו בינינו קטטות) אלא גם בתור מושמט שהוא ספק-סרבן אפור כשלעצמי, בהחלט אחד מה"צומוד", שכל העניין הזכיר לו את המאבק שהיה גם בפרופיל 10 בין 'יפי הבלורית והטוהר' שגם להם יש לאן לברוח, על חלק מהם יש מי שמגן, והם בכל מקרה יינזקו פחות ביום שבו באמת ירדפו את המושמטים/משתמטים/סרבנים, לבין אלה שיחטפו את החרא ורבים מהם גם נמצאים בו בין כך ובין כך, ובסך הכל נראה שהקודים האריים-עוצמתיים-מצליחניים ("צבריים") שבהם מונהג השיח הישראלי אינם משתנים, בין אם זה במדים ובין אם מחוץ למדים. אבל במקרה הזה, למרות שקצת קשה לי לייעץ בעצמי לאנשים אם לסרב או לא, נראה שגם אלה וגם אלה דברי אלוהים חיים, חבל שהם נאמרים רק בפלטפורמה האליטיסטית, ונשמעים לבא מבחוץ כמו דיון בצופים, מין כת די סגורה אבל עם ערכים יפים (ואחת הצרות היא שהעם, או בני אדם בכלל, מזהים את הערכים עם מי שמחזיק בהם).

 

 

 
איריס, The one and only, גם הביאה באתרה סרטון יוטוב שחובה לראות – "חבר סומים לפי תהום" (ממש בתחתית הפוסט), שדווקא משך אותי להרהר בהיבט פילוסופי מסויים שיש למושמטות, כסוג של מתנה, "מתנת הנשר" שמונעת מהם לרוץ אל אותו בור שאליו רצים כולם, וניתנת כסוג של הזדמנות לחשוב, ואולי לנווט את האחרים בכיוון אחר, למרות שבמוקדם או במאוחר, ככל שהבור מתרחב, הוא יבלע את כולנו. אולי זה עניין של ניואנסים וכל חירות היא יחסית. הצבא כיקום טוטאלי בפני עצמו נראה לי לפעמים כהשתקפות של היקום הטוטאלי האמיתי, שבו בור גדול-חור שחור נפער על כולנו לבלענו במוקדם או במאוחר, וגם מלחמה, נראית לי לפעמים וכמו שכבר אמר לי המורה הרוחני מבית הספר של התבונה הגלקטית, כמו דבר שלא בני אדם מחליטים עליו. אינני יודע אם היחיד "הנהנה מההפקר", המושמט או המצליח לשמוט את עצמו מהריצה לתהום, יכול להשפיע במילותיו, למנוע מלחמה – אנחנו רואים בימים אלה עד כמה כוחו של האדם היחיד או אפילו יותר מאדם יחיד להשפיע בכלל הוא אפסי, "כל עוד לא מחליטים האלים עצמם, שהגיע הזמן לכבות את השריפה", יכול להיות שהמושמט צריך להסתפק באתגר העצמי של מציאת המשמעות ולשמור את התובנות לעצמו, לא לנסות 'להתחלק במתנה', כי לא יקשיבו לו, בעיקר בימי מלחמה. אבל בכלל, אני חושב שלמושמטים – ע"י עצמם, ע"י אדם או ע"י אלוהים – יש תפקיד חברתי, בימי מלחמה ובימי שלום, ובמיוחד בחברה הישראלית של ימינו אלה המורצת שוב ושוב לבורות ע"י גנרלים או אנשים שנגררים אחריהם, בעיקר כי הם מפחדים 'להיות כמו המושמטים'. בהזדמנות אכתוב על כך פוסט יותר מרחיב. איריס לשיטתה כתבה לי שגם המושמטים הם חלק מ'עבדות פיאודלית' ואילו אני חושב שאם יש חירות פנימית, ולו יחסית, למושמטים ישנה הזדמנות להשיג אותה, שאולי אין לאחרים. אבל זה עניין לדיון פילוסופי רחב בהרבה. אולי פעם, אחרי המלחמה.

 

 

 

 

ולסיום, עצומות:

 

רדיו 88FM, שכבר המלצתי עליו כאן בעבר, מתדרדר לתהומות הפרכיות נוסח רשת ג' בימים המאוסים יותר שלה. העצומה הבאה קוראת לעצור את ההתדרדרות, וקודם כל להחזיר את הבלוז. רוצו לחתום!

 

וגם, את חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!

ענק

מִתְפּוֹצֵץ לִהְיוֹת
בְּכָל מָקוֹם
בַּכֹּל לָגַעַת
וְלֹא לְהַרְפּוֹת.

וְגַם שִׁיר יֵשׁ לִי, אֵיזֶה יֹפִי
בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר.
לֹא לְוַתֵּר
לֹא לְהִסְתַּתֵּר
מֵעַצְמִי לְפַחֵד

אָז מָה אִם אֲנִי עֲנָק
וּמִתְרוֹצְצוֹת בִּי תְּחוּשׁוֹת לִפְעָמִים
שֶׁאֵינָן עוֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד

1996

מלחמה סרט

לְהוֹצִיא אֶת הַפְּקָקִים מֵהָאָזְנַיִם. לֹא לִשְׁמֹעַ
בִּמְיֻחָד לֹא אֶת מָה שֶׁמְּשַׁדְּרִים.
לֹא לְפָרֵשׁ אֶת הָרְעָשִׁים. לַחֲשֹׁב שֶׁעֲדַיִן
לֹא לָמַדְתָּ אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁל הַדְּבָרִים. לַחֲשֹׁב
שֶׁאַתָּה בְּגִיל שָלוש. חוֹוֶה חֲוָיוֹת שֶׁלֹּא תִּזְכֹּר
כְּשֶׁיְּלַמְּדוּ אוֹתְךָ אֵיךְ לִקְרֹא.

לֹא לִהְיוֹת נָתִין. נָתוּן. מִסְפַּר זֶהוּת.
לֹא לָבוֹא כְּשֶׁקּוֹרְאִים. מָה לְךָ הַזָּר
בְּעוֹלָם חַיְזָר. רוֹאֶה נְקֻדּוֹת מִתְנוֹעֲעוֹת
בְּלִי תִּקְשֹׁרֶת, צוֹדְקִים, טוֹבִים וְרָעִים.
סִסְמָאוֹת שֶׁקּוֹרְאוֹת לְךָ
סִסְמָאוֹת שֶׁמְּגַיְּסוֹת כְּמוֹ מוּזִיקָה מִצְעָד
נִפְגָּשׁוֹת בְּתוֹךְ רֹאשְׁךָ כְּמוֹ מִתְחַבְּרוֹת
לֹא מַשְׁאִירוֹת טְוָח לְסִכּוּי.

לִשְׁכֹּחַ. כָּךְ אוֹ כָּךְ, אַתָּה הַכֶּלֶב שֶׁל מִישֶׁהוּ
עִם קוֹלָר, עִם סְפָרוֹת מֻטְבָּעוֹת עַל הָעוֹר.
וְאוֹמְרִים לְךָ שֶׁדּוֹאֲגִים, שֶׁשּׁוֹמְרִים.
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה אֶת טוֹבָתְךָ, רַק.
אֵין כְּלוּם.
רַק הוֹן, חַיָּלִים. כְּמוֹ קֻפְסוֹת גַּרְעִינִים
בְּמַאַגְרֵי המלכוּת. רַק אֵנֶרְגִּיּוֹת. כֹּחַ.
שְׁלִיטָה אֵינְסוֹפִית. אִם אַתָּה לֹא מַתְאִים אַתָּה מִסְכֵּן
אשרֵי הַמִּסְכֵּן. בֶּן עֲרֻבָּה לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת
נִצָּב בַּסְּרָטִים שֶׁלָּהֶם
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַסֶּרֶט שֶׁלּוֹ
מוּטָב יֵלֵךְ אִתּוֹ.

הפיכה צבאית – Take III

שנת 2000 – שרון עולה להר הבית, צה"ל יורה מיליון קליעים, וסדר היום האזרחי מדי שאיים לכבוש את המדינה בשבע השנים האחרונות, במסיבה העליזה מדי של שנות ה90, נמחק כלא היה. סדר היום שבו איים להישמע קולם האותנטי של מזרחים (ש"ס של אריה דרעי עם 17 מנדטים) ערבים (מי זוכר שעזמי בישארה הציג מועמדות לראשות הממשלה), מושמטים ועוד. בקיצור, היתה סכנה שמישהו יתחיל לטפל בבעיות הפנימיות-האמיתיות של החברה בישראל. אפילו אהוד ברק היה צריך להזכיר, בתחילת מערכת הבחירות שלו, את "הזקנה במסדרון".מישהו יצטרך להתחיל לטפל בפצעים של החברה הישראלית המורכבת, שאינם רק פצעי גבורה של מלחמות. ומי יודע איזה עוד תיקים שהושתקו במשך השנים, עלולים להיפתח. היה צריך להזכיר לכולם מי זאת .החונטה השולטת. נכון שברק הפסיד מהמהלך הזה לטובת הגנרל הוותיק ממנו ויצא לעשות אל ביתו, אבל מדורת השבט הקדושה שוקמה. אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים שפציעתם ידועה, ומיקי, "תמונות קשות". ואז השקט שב, עם גדרות חדשים, מבחוץ ומבפנים. האשם תמיד – הערבים, הסמולנים, העניים והמובטלים (יאללה ויסקונסין). עם ישראל חי וכל הכבוד לצה"ל.

שנת 2006 – בפעם הראשונה הבחירות הן בחירות חברתיות. ממשלה קמה בראשות אהוד אולמרט – לא בדיוק אחד מהסיירת, ועמיר פרץ, אך זה התפתה ונפל למלכודת ולקח תיק לא נכון ולא מתאים. את ההמשך כולנו זוכרים. התרגיל של חלוץ והגנרלים לא נראה במשקפת המכוסה של שר הבטחון, וגם אולמרט, שועל מנוסה בדרך כלל, התפתה לחשוב שהוא צ'רצ'יל, ורמון, הוא היה עסוק בהתפתויות אחרות. ממשלה שיכלה להיות לא רעה, ובחלק מהדברים היא גם היתה כזאת, נחתם גורלה ברגע שהמלחמה חדלה מלהלהיב את ההמונים והתקשורת. (גם פה זה יקרה, אולי מוקדם יותר, בינתיים גם בישרא סבורים שהסמול צריך להוציא את האצבע או משהו ואז יבוא השקט לשדרות). ונסלי, כמו קטיושה אצלי בלב. האשם תמיד – המושמטים, האזרחים (הייל ליברמן, היידה חוק האח הגדול למיניהם). וכל הכבוד לצה"ל.

שנת 2009 – לא רק שאהוד ברק עומד להפסיד בבחירות, אלא שאם זה לא יהיה החבר מהסיירת שינצח אותו (וימנה אותו שר בטחון, כלומר, אם מפלגת העבודה לא תיעלם), זאת עלולה להיות אשה. לברק לא מובטחת אפילו מדליית הארד, ראה בסוגריים. איזה מזל שהחמאס מרוגזים, אפשר לחזור לטריק הישן, שתמיד עובד, ולחזור לסדר היום הגברי-גברי. כל המפלגות, ברוח התנדבותית מופלאה, "השעו את הקמפיין". נשים, גימלאים, ירוקים, עניים (יש עוד בעיות בדרום), השמים יכולים לחכות. עכשיו קומזיץ. עכשיו אחדות. ונסלי עדיין הורסת. שקט בשדרות יהיה או לא יהיה אחרי שכל זה ייגמר, האשמים הם כבר הסמולנים. עם ישראל חי וכל הכבוד לצה"ל.

אני לא נביא ולא יודע נסתרות. אבל אני כן רואה איזה תבנית שחוזרת על עצמה, שבה מתנהלות ההתרחשויות ככה שתמיד צד אחד של פרשנות יצא המנצח בה.
כל מיני אנשים בתקשורת ובצבא, בשיתוף שביניהם, יכולים להאכיל אותנו בהרבה סרטים.
אף אחד לא יודע מה קורה באמת בחדרי החדרים. אפשר לבחור להאמין בסרטים, אפשר לא להאמין לאף אחד. אפילו לי, כי מה כבר אני יודע. אבל כדאי לזכור שזמן המלחמה הוא תמיד הזמן הכי מתאים לדחוף לנו את הסרטים. העיקר בזמן הזה, יותר מתמיד, הוא לא לחשוב בתבניות ובססמאות. אפילו רפי רשף הבין את זה כבר ביום השני ל'מבצע'. כל הכבוד.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לחסום!

אולי עכשיו זאת ההזדמנות של מפלגת העבודה

בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור איזה השפעה תהיה לעובדה שלביבי ולליכוד נתגלה הפייגלין.

יתכן שמספר האנשים בחברה הישראלית, החילונית, שאין להם בעיה עם הרעיונות שפייגלין הביע, גדול ממה שזה נראה.

חברה שבה מודעים מעסיקים ש85% מהם לא מקבלים נכים לעבודה, חברה שבה יתכן עצם קיומם של ארגונים כמו ארגון ה"שוויון בנטל" התומך ביצירת מעמדות של אנשים סוג א' וסוג ב', העובדה שליברמן נתפס כלגיטימי וכ'מתון' – מתון כמו אותו ביבי המסכן, שכולם שכחו פתאום את פגיעתו בחלשים ושכחו גם איך כל 'הנאורים' מחאו לו כפיים. זאת חברה שרעיונות היסוד שפייגלין מאמין בהם מושרשים בה עמוק ממה שנוח לחשוב, וכבר אמרתי זאת.
כמובן שביום השואה כל האנשים האלה יעמדו דום (וישספו את מי שלא יעמוד) – אבל החשבון של ישראלים רבים עם גרמניה הנאצית הוא לא עם התורה, אלא עם זה שהם 'יישמו אותה עלינו'. כבר דיברתי על זה בעבר ואין לי כח לזה כעת.

הפייגלין הזה הוא של כולנו.

אבל החשש של הציבור הרחב מפני מלחמה עם כל העולם, הפחד שארצות אירופה יסגרו בפנינו את שעריהם, שנפסיק לקבל כסף מארצות הברית – כמו גם החשש להכיר בפייגלין שיושב עמוק בפנים לאנשים רבים (אנשים גם לא אוהבים שרואים להם…), יש סיכוי שהוא ישחק לרעת הליכוד.

מפלגת העבודה כבר מתחילה לעלות בסקרים, ולדעתי היא תמשיך לעלות. ועם כל הזהירות המתבקשת, למי ניתנה נבואה וגו' – אני מעיז להמר שהיא תקבל יותר קולות מאשר קדימה. לפחות.

גם מפני שמאגר האנשים של העבודה הוא בכל זאת קצת יותר רציני וקצת יותר 'שורשי' משל קדימה, ולעת הזאת, אנשים מתחילים לקלוט שתקופת ה'כוכב נולד' בפוליטיקה – תקופת המפלגות בהרכבה של יועצים ופרסומאים – חלפה, עברה, פסה מן העולם וצריך משהו שידע לענות לכל הדברים שהולכים לבוא: משבר כלכלי מעמיק ואיתו משבר חברתי (מה שרואים כעת ביוון, ולא מסבירים לנו עליו הרבה כי כולם מכירים שירים ביוונית אבל אף אחד לא ממש קורא יוונית כאן עשוי להתגלות כ'לקראת' של מה שיקרה פה – אבל מה שהספקתי להבין שמדיניות ממשלתית קפיטליסטית ומעמיקת פערים – שמזכירה ארץ מסויימת – היא המקור למהומות), ואולי גם מלחמה שהמלחמה הקודמת עם הטילים שלה תיראה טיול נחמד לעומתה. מפלגה בהרכבה, שיותר מאדם אחד בה נתפס כקשור עם שחיתות, לא בטוח שתדע. חלק מההצלחה של הליכוד עד כה בסקרים נובע מזה שהיא מצטיירת כמפלגה 'שורשית' – מפלגה שיש לה תשובות, מה שנכון, והיא לא גימיק שיווקי של אייל ארדים.

וגם מפני שציפי לבני, הנכס בערך היחיד שיש לקדימה (לעבודה יש יותר, למרות ברק) מתנהגת כאילו ראשות הממשלה כבר הובטחה לה, והיא לא צריכה להתאמץ. כאילו אין בחירות בכלל. לא רואים אותה תוקפת, לא רואים אותה נלחמת, לא רואים אותה. נקודה. וכששואלים איפה היא, שומעים ממנה הערות זחוחות מדי פעם, כמו ש"פייגלין הוא הבעיה של הליכוד". בעיה??? ככה מדברת יריבה שרוצה את השלטון??? זאת היתה צריכה להיות ההזדמנות שלה לשסף, לקרוע, לחתוך את הליכוד, לגלות לעין כל את פרצופו האמיתי. איפה ה'קילר-אינסטינקט'? פשוט אין לה את זה. בעבודה, למרות הכל, יש, לפחות בפוטנציאל. כי עדיין יש בה שורשים של מפלגה אמיתית, למרות שהרבה ממנה נעלם ואוכל.
ואם המטרה היא לנצח את ביבי, או לפחות למזער את הנזק, את גודל הנצחון של הימין (שיהיה באמת, ככל שהוא יהיה יותר גדול – אסון למדינה), להקטין את ההפרש – ברק הוא עדיין, כמו שאומרים בכדורגל, "הבן-זונה שיודע לתת גול", ואותו חלק בציבור שלא רוצה ליכוד, כבר מתחיל להבין את זה.

וכשמדברים על מיזעור הנזק שבנצחון ביבי, לקדימה יש בעיה נוספת. ההימור היחיד שעדיין לא סגור לגבי עתידה של מפלגה זו באופוזיציה, הוא תוך כמה זמן היא תתפלג – אם תוך חודשיים או תוך שבועיים, וחלק ממנה יחזור לליכוד. המפלגה הזאת, שלא היתה אף פעם באופוזיציה, לא תשרוד בתור אופוזיציה. מפלגת יועצים ופרסומאים (וכמה אנשי שב"כ להוטים) היא מפלגה שלא בנויה לאופוזיציה, ואפשר גם לנחש מי מחבריה יחזור לליכוד, שממנו, אין לשכוח, היא נולדה. מפלגת העבודה גם כן לא ממש רגילה לאופוזיציה, אבל בכל זאת, היו כמה שעות שהיא כן ישבה באופוזיציה. היא מסוגלת להיות בה שוב ולהתקיים ולשרוד.

לי יש בעיה עם מפלגה שראשיה מסוגלים לחשוב על הצעות חוק כאלה. (ששוב מראות, עד כמה הפייגלין נטוע עמוק בתוכנו). יש לי חשבון עם המפלגה הזאת, וכבר כתבתי על כך גם כן. גם שלי יחימוביץ, שאהבתה לדגל, ברגע האמת, מתגברת על שיקולים חברתיים ואנושיים, לא עושה לי את זה. ובכל זאת, במונחים של ריאל-פוליטיק, יתכן שהצבעה למפלגה גדולה היא מה שדרוש לעת הזאת כדי למזער את הנזקים שבדרך. אחר כך אפשר יהיה לבוא חשבון עם המנהיגים – ברק וכבל הם לא כל המפלגה (ואולי כדי שזה יהיה נכון, צריך שהיא תהיה גדולה), הסך הכל הוא יותר גדול מהם.

השאלה היא אם הצבעה בבחירות היא תפילת המאמין היחיד, שמצביע רק בעד מפלגה שמציעה את מה שהוא היה הכי רוצה לראות, כך בערך נהגתי תמיד, או שהיא משחק של פוליטיקה שבו צריך להצביע בעד מה שבציפייה הריאלית יביא יותר תועלת, או יזיק פחות. כל אחד צריך לעשות את החשבון שלו לפי מצפונו.

הדוור לשעבר מסכם את השתלטות רוח הנאציזם על מז"א הקטנה. בקרוב בהרחבה (תבינו איך שאתם רוצים).

 

ובינתיים, בגלל ששתקנו, בזמן שישנו, עבר חוק האח הגדול. (האמת היא שהיה נדמה לי, מרוב יאוש, שכבר עבר מזמן, ואגב, זאת עוד סיבה לא להצביע בשום אופן לקדימה עם שטרית וכל פורשי השב"כ, הלהוטים אחרי חוקים כאלה). מהיום כולנו אזרחים עם קצת פחות חירות, פיסית לפחות.

אסור לתת גם לחוק הזה לעבור.
את חוק המאגר הביומטרי חייבים לעצור! (לחיצה על הלינק תוביל לעצומה)

ביבי, תתלבש – רואים לך את ה…פייגלין

(סלוגן לשימוש חופשי).

"היטלר הוא גאון צבאי שלא קם כמוהו, הנאציזם קידם את גרמניה ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית – נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי. היטלר התרפק על מוזיקה טובה, צייר. לא מדובר בחבורת בריונים, הם רק השתמשו בבריונים ובהומוסקסואלים". (צוטט מפייגלין היום אצל יוסי שריד בהארץ.)

הליכוד האמיתי.

אבל להזכירכם, גם אנשי 'שוויון בנטל' בעד.

וחוץ מזה – את חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

לחתימה על העצומה – בטרם יהיה מאוחר

לקריאה במקומות נוספים:
http://www.notes.co.il/hani/50402.asp
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=257871&blogcode=10109780

http://www.blacklabor.org/?p=3440

הצטרפו גם אתם והרימו קולכם!

הליכוד – להיות או לחדול

כולם מדברים על היעלמותה הכמעט קרובה של מפלגת העבודה.
אני אישית מאמין (ואולי רוצה להאמין, למרות שלא הצבעתי אף פעם לעבודה ולמרות החשבונות שלי עם המפלגה) שמפלגת העבודה תקבל יותר מנדטים ממה שמנבאים הסקרים ולו רק בגלל הפחד ש'האֵם של המדינה' תיעלם, למרות שאין שום קשר בין ברק, פואד או כבל לבין בן גוריון, אשכול, וכל חבורת המייסדים ההיא.
אבל יש כאן תופעה, של שינוי חברתי-דמוגרפי-דורי שעוברת על המדינה, ושהתוצאה שלה במוקדם או במאוחר תשפיע גם על המפלגה הגדולה ההסטורית השניה – הליכוד.
את ההגמוניה האשכנזית-הלבנה-האירופאית, יהיה גם מי שיאמר הכוזרית, חילונית בעיקרה, ששלטה במדינה הובילו, בקוים כלליים, חמולות שנקטו בדגלים אידיאולוגיים. חמולה אחת שבראשה עמדו תמיד יוצאי רוסיה ותיקים ששורשיהם בעליה השניה, ואחר כך בפלמ"ח, נשאה את הדגל הסוציאליסטי ונקראה מפא"י/העבודה/המערך, והמשיכה לשאת את הדגל גם כשהפכה למפלגת עשירים שאימצה את העקרונות הקפיטליסטים שנשאה מפלגה שנעלמה מזמן – 'הציונים הכלליים'. מפלגה זו נשאבה אל החמולה המובילה השניה – זו שהונהגה שנים רבות בידי יוצא פולין וגם מנהיגה הנוכחי הוא ממוצא פולני. הפולנים שבאו בעבר לא היו קשורים לסטוץ הסוציאליסטי-המהפכני שהיה פעם לרוסים, הם היו מעיקרם עלייה של 'חנוונים ובעלי בתים' והתחברו לז'בוטינסקי ולדגלים הלאומנים והקפיטליסטים שהוא נשא בשנות ה30 כנגד 'הסוציאליסטים' ולמפלגה שהקימו בשמו הפולנים יוצאי האצ"ל. אחר כך התחברו למורשתו, שנקראה בשמות המתחלפים רוויזיוניסטים/חירות/גח"ל/ליכוד – גם עולי המזרח שחשו הזדהות עם בגין האנדרדוג, זה שבן גוריון באמירה "בלי חירות ומקי" הדיר אותו כביכול מכל שותפות בממסד המדינה, ועד 1977 כמעט ולא היתה לו ולמפלגתו שותפות בממסד.
מאז, למרות שהליכוד זוהה כמפלגת "העם" – כלומר המזרחיים, הוא היה ונשאר בשליטת החמולה החילונית השניה במדינה – זאת של יוצאי אצ"ל ולח"י, הוריהם של נתניהו, דן מרידור, בני בגין (וגם אהוד אולמרט וציפי לבני), זאת החמולה שאימצה במשך הזמן את 'שלמות הארץ' כדגל נגד לדגל המגמגם של מפא"י/המערך שמצד אחד איבד את הסוציאליזם ומצד שני קצת גמגם בנושא הטריטוריאלי-מדיני, בו לליכוד, שגם הצליח לשחק על הקלף של מפלגה חברתית (למרות שהיה ונשאר אשכנזי-קפיטליסטי) וגם היו לו תשובות ברורות.
אבל כמו ש"המערך" איבד את הדגל של הסוציאליזם – גם הליכוד איבד את הדגל של 'שלמות הארץ' שייחד אותו. זה קרה כשנתניהו כראש ממשלה ב1996 היה מנהיג הליכוד הראשון שנפגש עם ערפאת ("זקנים" בני מעל ל40 עוד זוכרים כמה זה היה נראה מדע בדיוני שמישהו מהליכוד ידבר עם ערפאת) ולדעתי זה יקרה שוב, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה.
אלא שיותר מדגל, החמולות הוותיקות איבדו משהו נוסף: את העתודות שלהן. מן הצד האחד, הדור הצעיר-החילוני, אדיש ברובו לגמרי לאידיאולוגיות של ההורים, והדפוסים הוותיקים של שתי המפלגות האידיאולוגיות המובילות של פעם, לא מושכים אותו. גם הצלחתה של קדימה לימדה את הציבור של בני ה20-30, וגם הוותיק יותר, שהשתחרר באמצעותה מ'שמרנותו' (למרות שמי שהצביע קדימה הצביע בעצם אריק שרון – אבל התקדים נצרב) – שהאידיאולוגיה לא חשובה, וההצבעות שלו הן במידה רבה הצבעות של טרנד. פעם לגימלאים, פעם לליכוד, אולי למרצ, והרוב מצביעים לאח הגדול.
למפלגת העבודה אין כיום עתודה – אין מנהיג דור-המשך כריזמטי, אבל גם לליכוד אין. בכל אופן, לא חילוני-אשכנזי מהסוג שתמיד היה.
מי שמבשר את ההגמוניה הבאה בליכוד הוא פייגלין – המייצג את הציבור/החמולה הדתית שכוחה הולך ועולה, ולה דווקא יש הרבה עתודות, ולפי שעה היא מחזיקה בדגלים של שלמות הארץ ומדינה אלטרנטיבית למדינה החילונית/חילונית-יהודית הקיימת כיום, מה שנקרא 'ימין קיצוני' שהדומיננטה בו חובשת כיפה. ומן הצד השני יש ליברמן – שמייצג את הרוסים 'החדשים' (אלה שבאו משנות ה70 אבל בעיקר בשנות ה90) אבל פופולארי גם אצל ישראלים ותיקים, מן הסוג שפעם היו מצביעים לליכוד. מנהיג מזרחי – אני מעריך – לא יהיה לליכוד (ולא לאף מפלגה קיימת מלבד ש"ס). לסילבן שלום אין את זה, ומן הצד השני, המנהיג המזרחי הרציני ביותר שהיה ונשאר – הוא אריה דרעי, וקשה להאמין שכשייגמר הקלון שלו והוא ירוץ לראשות הממשלה – זה יהיה דרך הליכוד. אולי זה יהיה דרך ש"ס, אולי דרך מפלגה אחרת שבה לחובשי הכיפות, המזרחיים ושאר 'הציבורים החדשים' תהיה לפחות הגמוניה שווה עם 'הלבנים' – אשר מצידם יתבצרו אולי באיזה מפלגת "שמאל" שעשויה להיקרא שוב – העבודה. אולי מרצ. אולי ישראל הירוקה, או מי יודע איזה שם ימציאו.
אבל הליכוד – אחרי ביבי, שאם לא יחלק את ירושלים יחלק כמעט את כל השאר – כמפלגת מרכז ימנית-חילונית (ואשכנזית) – לא יתקיים יותר. בכל אופן, לא הליכוד שהכרנו. וכנראה גם ביבי, שהמציא את הליכוד מחדש אחרי ששרון הפך אותו ללא רלוונטי ב'מיינסטרים' הישראלי – אם הוא לא ינצח הפעם, הוא לא יהיה. לכן הבחירות האלה הן בשבילו ובשביל הליכוד – יותר ממה שאנחנו יודעים – הן בחירות 'להיות או לחדול'.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!