דלת מסתובבת 1 (הרצאת מבוא אפשרית)

נפתח בהנחה: ההכרה שלנו, כמו גוף-מכונת האדם בתוכו היא נמצאת, בנויה גם היא על פי מה שבהיעדר מלה אחרת נקרא לו תכנות, אם כי יש כאלה שיעדיפו לקרוא לו הכוון אבולוציוני נצבר, ואני לא מכריע כאן אם הם צודקים או לא. בכל אופן הוא דומה מאד לתכנות, עם זה יש רבים שיסכימו איתי.

והתכנות הזה תואם עם מבנה המוח, גודלו הפיסי, קיבולת הזיכרון שלו. כבני אדם אנחנו בנויים כך, שבאמצעות מנגנון ההכרה החושית, כלומר שמשתתפים בה החושים, שבלעדיהם אי אפשר לתפוס שום דבר שקיים מחוץ לנו, אנחנו נוכל לתפוס את מה שדרוש לנו במסגרת הדרושה לקיומינו ולשירות ‘בית החרושת של הטבע’ שבשבילו אנחנו פועלים המתחלפים ללא הרף.
 

מה שאנחנו לא יכולים לתפוס במסגרת תכנות (או הכוון אבולוציוני נצבר) זה, גם לא אמור להפריע לנו כפועלים-שורדים של ‘בית החרושת הטבעי’ הזה, שבו אנחנו מקיימים את תהליך האבולוציה, את המשך הפרייה והרבייה, בלי לדעת למה.
זה לא אומר שמה שאנחנו לא יכולים לתפוס, לא קיים. זה יכול להגיד גם, שמה שאנחנו לא תופסים, נמצא במין איזור שהתבנית הקוגניטיבית שלנו משאירה אותו בתור ‘איזור בלתי נודע’ או ‘איזור אסור’. זו ‘העורמה של הטבע’, ויש כאלה שיגידו ‘עורמת המהנדס’ שבנה אותנו – חייזר או אל. לא ניכנס לזה.
ומה שאיננו מכירים עשוי למשל לכלול מימדים נוספים בקוסמוס – ” מימדים אפלים”, מימדים שאין הוכחות שהכרתם טובה לאיזה מלחמת קיום והישרדות של האדם (ולכן מי שחושש לקיום ולהישרדות שלו, מוזמן לרדת מהנסיעה כעת).
אבל למרות שההכרה שלנו לא עוברת במימדים האלה, או כמעט ולא עוברת, חלק של הזמן-מרחב שלנו, מתוך הנחה שהם קיימים, עובר שם, או נמצא שם, ואפילו תמיד. יש זמנים מסויימים ומצבים מסויימים, שבהם ההכרה שלנו כן עשויה להגיע לשם, ואחד הסימנים לכך הוא “החברים הדמיוניים” שיש לכמה מאיתנו, בעיקר בגיל הילדות. על פי מחקר שערכו שתי פסיכולוגיות אמריקאיות, מרג’ורי טיילור מאוניברסיטאות אורגון וסטפני קרלסון מאוניברסיטת וואשינגטון, ל65% מהאוכלוסיה היו חברים כאלה, וחלקם עד גיל מאוחר יחסית.

אני מציע טענה, לפיה החברים האלה באים מאותם מימדים, או יותר נכון – לא חייב להיות שהם “באים”, אלא אנחנו, אם כבר, הם אלה שבאים אליהם, באותם מצבים נדירים בהם מסוגל חלק מההכרה שלנו לגלוש לשם, ל”אתרים” שחסומים מפנינו באינטרנט ההכרה הקוסמי.

אחד מהמצבים האלה, נמצא בשלב הילדות. אצל ילדים אותו מנגנון ההשרדותי תכנותי/אבולוציוני אשר סוגר את ההכרה מפני “מה שהיא אינה זקוקה לו” עדיין אינו קשיח, וגם תהליך הסוציאליזציה הסביבתית עדיין לא כופה אותם לאותו סוג של תחרות שכמבוגרים ייאלץ אותם לעזוב עמדות שהכרת הילד שלהם מחזיקה. הילדים שההכרה שלהם גולשת ותופסת משהו אחר, לא בדיוק יודעים להגדיר במה הם אוחזים, והם מגדירים את “זה” בהשאלות שהם מכירים מן המימדים הרגילים. הם מאנישים את מה שהם מתחברים אליו, שאולי באמת יש לו חיים משלו, ואולי אלה לא יצורים בכלל. דבר זה לא יהיה אפשר לדעת עד שתימצא דרך לצלם את המימדים שהם בלתי נתפסים ונכון לכרגע גם בלתי צלימים(unphotographable)  . גם פגועי נפש (כלומר אלה שהמערכת שלהם חסרה כמה מההגנות) ואנשים שמשתמשים בסמים פסיכואקטיביים (שמשבשים חלק מה”הגנות”), מסוגלים לגלוש למימדים אחרים, אולם להם יש יכולת פחותה ממה שיש לילדים לשקם את הרצף הקוגנטיבי, ולצרף את מה שהם רואים או תופסים כשהם גולשים לכדי מערכת שיטתית שתמקם את הדבר נכון במערכת מסתברת שאפשר לחיות איתה. לילדים, כלומר אותם אלה שפוגשים את “החברים הדמיוניים”, יש סוג של מערכת שיטתית שתופסת את הדברים לפחות עד שלב מסויים וגם מסבירה אותם – גם אם הכיסוי שלה רחוק מאד מהרזולוציה המלאה. וכמוהם, אולי גם “המתקשרים” האמיתיים – אלה שיש להם אנרגיה מוחית גבוהה מהממוצע, ורובינו מסכימים שהם רואים מראות – גם אם אנחנו לא מקבלים את הסבריהם לגבי המהות הנכונה של אותם מראות, שגם הם, כמו הסברי הילדים,  אולי לא תופסים את הרזולוציה המלאה. אבל הדברים שהם מתארים, מתייחסים למשהו שקיים.  

דלת מסתובבת בין שני עולמות-שני מימדים. יש כאלה שדרכה באו אליהם החברים. יש כאלה שניסו לשחזר ולבנות אותה בעצמם. יש כאלה שגם עברו בה לצד השני, יש כאלה שנמצאים בצד השני גם כעת.

 

Revolving Door 1: Introduction to the Blocked Cosmology

Let us begin with a premise: our consciousness, much like the human body-machine it resides in, is built upon a pre-installed programming—or, if you prefer, an accumulated evolutionary direction. This programming corresponds precisely with the physical structure of the brain, its size, and its memory capacity. As human beings, we are wired so that through our sensory perception mechanism—the senses without which we cannot perceive anything external to us—we can grasp only what is necessary for our survival and for serving the 'Factory of Nature' in which we act as constantly replacing workers.

What we are not meant to perceive within this programming (or accumulated evolutionary direction) is simply not supposed to interfere with our roles as surviving laborers in this natural factory, where we maintain the process of evolution, reproduction, and multiplication, without knowing why.

Does this mean that what we cannot perceive does not exist? Absolutely not.

This is the "cunning of nature," or the "cunning of the engineer" who designed this machine—be it an alien or a god; for the sake of this discussion, it matters not. Our cognitive framework categorizes these additional cosmic dimensions as a "forbidden zone." These are the "dark dimensions"—dimensions whose awareness yields no benefit to man's daily struggle for existence and survival.
(Anyone who fears for their routine existence and survival is welcome to step off the ride right now).

Dimension Surfers: From Children to Channelers

Although ordinary consciousness does not pass through these dimensions, a part of our space-time continuum is always there. In certain states, our consciousness manages to "surf" into those blocked sites on the cosmic internet of consciousness.

The clearest sign of this is found in childhood. Research by psychologists Marjorie Taylor and Stephanie Carlson shows that 65% of the population had "imaginary friends." The argument I propose is that these friends do not "come" to us; rather, we are the ones surfing to them. In children, the survivalist programming mechanism that locks consciousness is not yet rigid, and environmental socialization has not yet forced upon them the rules of competition that compel adults to abandon the positions their childhood consciousness held. They perceive entities or energies from the other dimension and anthropomorphize them to explain them using tools familiar to them. This phenomenon is currently unphotographable, yet it is real.

Other groups exist whose defense mechanisms are cracked:
– The mentally vulnerable and users of psychoactive substances: They disrupt or lose their defenses and surf into these dimensions, but they lack the ability to restore their cognitive continuity and translate those visions into a systematic, livable framework.
– True channelers: Individuals with higher-than-average brain energy. They genuinely see entirely objective visions, even if their explanations and resolution are only partial.

Our existence takes place on the threshold of a revolving door between two worlds. There are those to whom friends came through it. There are those who tried to reconstruct and build it themselves. There are those who passed through it to the other side—and there are those who are on the other side even now.