בלוג הצועד The VValker's blog

קודם כל להבהיר, אני בז לתיאוריות הקונספירציה שהולכות בימין.
ומה אני חושב על השרץ אתם יכולים לדעת מכאן. הוא ירה, וידע שאלה לא כדורי סרק. הוא היה איזה אפס מיוחם, שקיבל הכשר מרבנונים של רש"ע, כמו שכל אפס צריך לקבל הכשר למעשהו מאיזשהי חברה, מעט אפסים עושים משהו (כי לעשות זה + או -, ושניהם אפס לא יכול להיות) בלי שהם מקבלים הכשר ממישהו.
אבל יש מי שיש לו גם תיאוריות נוספות, שבעצם די משלימות את מה שאני אומר על האפסים. וקשה להתעלם מהן. יש מי שהפנה את תשומת לבי לכמה שהאיזור הסטרילי לא היה סטרילי, טוב את זה כולנו יודעים, וכמה שיגאל עמיר התנחל בשטח ויכול היה להתחתן שם ולהביא ילדים ונכדים בלי שהיינו מרגישים. העניין הוא שכולם, כל האנשים שהיו ב"שטח הסטרילי" ראו אותו כשהוא היה שם, ידעו עליו. (הוא גם ניסה שלוש פעמים קודם לפגוש את ראש הממשלה) מי שגם הביא את התיאוריה טוען שמכרים שלו שעובדים בתחום ה"בטחון האזורי" שהוא משהו המסונף לאבטחה של השב"כ ואחראי על הטבעות החיצוניות ביותר של אירועים ומקומות מחייבי שמירה, קיבלו כמה שעות לפני הרצח אפטר, בלי שהם ביקשו בכלל.
הוא טוען שזו מחתרת פנימית שרואה את עצמה באופן תמידי כ"משמר הרוע של החברה הישראלית", והיא נמצאת בכל הארגונים שנמצאים בכל מקום. משמר הרוע של החברה הישראלית לא אהב את הכיוון שאליו עשויה היתה החברה הישראלית ללכת, כפי שזה נראה באותם ימים. כיוון של סובלנות, של פתיחות, ועוד דברים טובים כאלה הנוגדים למה ש"משמר הרוע" רואה כ"המהות הברוכה של הישראליות". טוב, שממשלת רבין היתה יותר מדי חילונית מרצית ועכומ"ית בעיני גורמים דתיים, חרדיים ומתנחבליים אנחנו יודעים. שהיתה זו הממשלה שבתקופתה ההומואים יצאו רשמית מהארון גם אנחנו יודעים גם אם לא כולם ממש זוכרים, אבל יודעים גם מי לא אהב את זה. אבל "משמר הרוע" הוא חילוני למדי, וכולל למשל את כל הבטחוניסטים והמתפרנסים ממדורת השבט של הבטחון (מיצרני נשק ועד לכתבים צבאיים ואף נשותיהם, וגם כתבים לא צבאיים אך מעריצי בטחוניזם), את כל הישראלים השוביניסטים המחוספסים והותיקים, שראו איך דווקא רבין הרמטכ"ל, זה שצעד עם דיין ועוזי נרקיס (וגם גנדי בתמונה, מאחורי העץ) משנה להם מול העיניים את המדינה: מצמצם את תקציב הבטחון, משווה קיצבאות ילדים לערבים, מחבק על שער השמים ממש את אביב גפן הפרופילניק. משנה סדרי עדיפויות, סדרי חברה, מכניס את הדחויים ויוצר ר"ל, חברה אזרחית, לא רק הדתיים לא אוהבים את המושג הזה אלא כל מי שאוהב להמשיך לראות אותנו כחברה מיליטריסטית שבה "מה עשית בצבא" היא השאלה המרכזית, כרטיס הכניסה.
הם יודעים הכל, האנשים האלה, וידעו שיגאל עומד לרצוח. אז הם איפשרו לו, הם רופפו את הטבעת. נתנו לו לעבור.
אני יודע, זאת תיאוריה בעייתית, אבל בניגוד לתיאוריות האחרות היא, לדעתי לפחות, שווה התמודדות.
בעל התיאוריה אגב, מחזיק בדעה שלאהוד ברק מניות נכבדות במשמר הזה, וגם הוא הפוליטיקאי העיקרי שהרוויח בפועל מהרצח, עד 2000 לפחות, הוא ולא ביבי שהרוויח (ובזכות) הרבה שנאה השמורה לו עד היום אצל רבים כמי שהיה ראש ממשלת "רצחת גם ירשת". לו רבין היה חי, אומר אותו בעל תיאוריה, היה ברק עשוי להתייבש עוד 4 שנים בתפקיד שר הפנים או משהו, ולהתלכלך במאבקי כיפופי ידיים עם חיים רמון וכל המפלגה. ואולי להיות יותר זמן באופוזיציה, אם ביבי היה מנצח את רבין באופן שהיה נתפס כלגיטימי. כך, כמו שהדברים קרו, ברק הגיע לשלטון מהר יותר. אבל עד כאן.

כל הפנים שסביבי היו פתאום פנים חדשות, כשהגעתי לכתה י' בתיכון "נוה שמשון".
כי מכתה א' עד סוף חטיבת הביניים גדלתי כמעט עם אותם חבר'ה, עם חילופים קלים בסדרי הכתות בכתה ז'. כולם גרו קרוב לבית הספר, וגם היה להם רקע דומה ("נוה שמשון" נחשב מחלוצי מה שקראו פעם "האינטגרציה" ובכיתה ז' צורפו אלינו ילדים מבית ספר שנחשב חלש יותר באיזור, תוך דאגה שרובם גם ישובצו בכיתות חלשות יותר, כך שלא הוצרכנו לבוא הרבה במגע איתם) כולם גרו קרוב לבית הספר, וגם היה להם רקע דומה. בכתה י' רובם הלכו לבתי ספר אחרים, גם שכני הצבי חברי כמעט היחיד בביה"ס, למרות שלמד רוב השנים בכתה מקבילה, הלך בשנה ההיא לבית ספר אחר. חצי מאלה שהיו, הונשרו על ידי הנהלת בית הספר (אינטגרציה עאלק), והחצי השני, שההנהלה רצתה, "נוה שמשון" לא היה מספיק אליטיסטי בשבילו גם לאחר ההנשרה ההמונית. אני הייתי בין המעטים שהמשיכו עם "נוה שמשון" אליו הגיעו המון חבר'ה חדשים משכונות הרבה יותר מרוחקות, עם ראש קצת אחר.
בסך הכל, לא התגעגעתי לאליטיסטים שחשבו את עצמם עליונים בגלל שהם הולכים לתנועות נוער או משהו כזה, כשברור של"עליונות" שלהם היו גורמים אחרים. לא התגעגעתי גם לאחרים מכל מיני סיבות, והרגשתי די נוח עם החדשים, שכעבור שנתיים גם עברתי לאחת השכונות שלהם. אבל בימים הראשונים הרגשתי כמו חייזר, בדיוק כמו חפא שזה עתה שב לכדור הארץ כשלא הכרתי אף אחד ולא ידעתי איך להציג את עצמי בעולם המשתנה כשבדיוק באותם ימים התחלפה גם הממשלה ובגין עלה לראשונה, נישא על גלי האהדה של עדות המזרח, ושלח את ארץ ישראל המפאי"ת, שעליה גדלנו וינקנו, לעשות חשבון נפש ארוך מאד. אין ספק, המציאות הבית ספרית המתחלפת, התאימה מאד למציאות של המדינה. וליד החדשים הייתי בכל זאת אשכנזי לבנבן, מוזר יותר מקודם, והיתה גם מלחמת עולמות שפיקד עליה חפא שהיה נותן את כל ההוראות.
בנובמבר היה מחנה גדנ"ע בבית-ליד, שם היינו אמורים לטעום במשך שבוע את מה שכעבור שנתיים נטעם שלוש שנים. בראש מצעד המחץ היה בשבוע שלפני היציאה השיר Cold as Ice של פורינר, שהוחלף אח"כ בבלפאסט של בוני.אם.
חפא הבטיח לי שאם אעבור את השבוע הזה, אני אגיע למה שהוא קרא "נקודת השבירה" בה יתחיל הכח שלי, שממש לא הרגשתי אותו בחודשים האחרונים, לבטא את עצמו ויתחילו לראות מי אני. הוא גם אמר שמשהו שיקרה בסוף השבוע כשייגמר המחנה, יהיה סימן לכך ולנכונות כל יתר הדברים שבימים האפורים ההם, הלכו ונראו לי יותר כהבטחות שווא רחוקות.
אז מה היה לנו באותו שבוע: סמל גרשון האיום שבעט בנו במטווחים וסימן לנו בגיר על הגב כמה קלענו במטווח לילה (למי שהיה צריך הוכחה חותכת שהוא אפס), הרב"ט אמון ששלח אותנו לחפש פלוצים שהלכו לאיבוד, ביטויים כמו "עליזים אה, רוצים להקיף אובייקטים אה" שהמשכנו לצטט גם אחר כך, השירים ששרתי לחבר'ה, השמיכה שרצו לעשות למישהו בלילה האחרון ובסוף לא עשו, האורגיה שעשו או לא עשו העפולאים עם הבנות שלנו, מסע אלונקות והמון ריח אבק שריפה שלא עזב לי את האף שבועות רבים, אין ספק חוויה מעניינת שקירבה אותי לחבר'ה החדשים, אבל בדיעבד הסתברה כטעימה היחידה שטעמתי מחיי הצבא. כנראה הספיק לי.
היינו מנותקים מחדשות כל אותו שבוע, עד יום חמישי בערב שבו הודיעו לנו שהנשיא סאדאת מגיע במוצאי שבת לישראל, וינאם בכנסת בירושלים.
חפא אומר עד היום, שכל זה היה תוצאה מהגל הטלפתי שיצרה נחיתתו שלו בעולם, בסוף הקיץ שלפני כל זה.

מה קורה למחשבות, ברגעים האלה שהראש ריק, ונדמה שאני לא מסוגל לחשוב על כלום?
לצבי יש תשובה: המחשבות נמצאות בנדידה. פשוטו כמשמעו, כמו ציפורים, הן נודדות אל מוח אחר. מישהו אחר חושב את המחשבות שלנו. קורה גם שאנחנו חושבים את המחשבות של מישהו אחר. אנרגיית המחשבה היא מאגר, שכולנו חולקים בו. את זה אמר גם חפאשלמד בבית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית. הצבי אומר שהמאגר הזה קטן הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ולכן צריך להתחלק בו בתור, בשיטת "התודעה החמה".
לי זה נראה אבסורדי אבל מבהיל: מישהו יכול לגנוב לנו את המחשבות? הצבי אומר שלגנוב אי אפשר. מחשבות שנצרבו לראשונה במוח שלנו, יש להן זכרון משל עצמן, משהו שהוא כמו הטבעה אצל ציפורים, הן זוכרות למי הן שייכות. אבל מישהו יכול לחשוב שהמחשבות הן שלו. וגם אנחנו, כמובן, מקבלים את המחשבות של מישהו אחר, וטועים לחשוב שזה שלנו.
זאת אומרת, אולי מישהו אחר בעולם חושב את המחשבות של הסטוריון מצעד המחץ האמיתי, ואני בלי לדעת גונב את המחשבות שלו? ואולי אני בכלל לא יודע מה הן המחשבות שלי, כי הרבה פעמים הן אצל מישהו אחר? הצבי אומר ש"רבי יהודה היה נותן בהן סימנים". יש דרכים לצבוע בצבעי היכר את המחשבות שלנו ושל אחרים, וכך לזהות כשהן חוזרות, למי הן שייכות. למחשבות שלנו יש צבע "חם" יותר, הוא אומר. ניסיתי כמה פעמים להתאמן בשיטה שהוא הראה לי, אבל אין לי את הסבלנות שיש לו ואולי מפני שקשה לי לקבל את זה. "אתה לא צריך להאמין, אתה צריך פשוט להתאמן". לא עוזר.
והכי מעניין זה מה שהוא אומר בקשר לזכרונות. כן, גם הזכרונות הכי אישיים מצולמים יחד עם המחשבות, ונודדים איתן בתור משהו שהוא מעין "קובץ תמונה" בשעה שהן, המחשבות, נודדות ונוחתות במוח אחר. אבל כאן, אומר הצבי, יש לאני של כל אחד, כלומר למנגנון ההגנה הפנימי (למה הוא לא מגן מפני בריחת מחשבות?) סוג של עצירה, שבו הוא פשוט נמנע מלזהות את הזכרונות. "אין לכן רשות כניסה למוח זה. תודה" הוא אומר לזכרונות, הנשארים ברקע של המוח הזר בתור רעש לבן. ובכל זאת יש מצב שהם נכנסים פנימה: בחלומות, כן, אותם חלומות שנראים כמו סרט ארוך שבו אני חי את חייו של מישהו אחר, בכל מיני מקומות רחוקים שלא דומים אולי לאף מקום שהייתי בו בחיים. אז כשיש לכם חלומות כאלה אז תדעו, כה אמר הצבי, אלה זכרונות של מישהו אחר. ומישהו אחר, אולי באותה שעה, חולם את הזכרונות שלכם ויודע הכל עליכם. אז תיזהרו.

פתחתי היום, במז"ט, טבעת חדשה.
"גלולות זכרון".
וכך כתבתי בהסבר לטבעת:
יש משרד השכחה, והוא מהנדס לנו את הזכרון, לפי הצרכים של הרייטינג, מדורת השבט,השלטון.
גלולות זכרון הן הנשק הטוב ביותר לשימור עצמינו.
רק מתים אינם זוכרים.

כל מי שרואה את עצמה/ו כבעל/ת עניין, מוזמנ/ת לפנות בבקשה להצטרפות.
עוד דברים שכתבתי בנושא: כאן
וכאן
אשמח לראות אותכם.

עוד שיר מאותה תקופה בערך, סוף פברואר 1982ֿ, בהשראת הקמפוס של הר הצופים, אבל נראה שכתבתי אותו על המדינה בכלל. השורות האחרונות מדהימות באקטואליה.

הדרכים תמיד חוזרות
אל עיר סגורה בחומה
אל כיכרות קודרות
אל שיכוני אבן מתבצרים

כשהייתי עוד צעיר
אני זוכר שהיה עדיין מרחב
אנשים עוד ידעו מהו מדבר
והיה להם גם דשא להרהר

אני זוכר חלום
של נעורים שפרצו בחוצפה
ושמחת חיים היתה גם מול פני המזימה
ובנינו כדי לגור לאורך שנים
לבנות לנו את עתידינו שלנו


ואנו כעת המנצחים
והארמונות הגדולים מתנוססים ומשדרים
מנגינתם צופה אל העיר המתנכרת
המוקפת מכל הצדדים
להגן עליה מפני סופות המדבר
מפני המרחב (פן יזכרהו מי)
מפני ההרהור – פן יהיה כופר בכל הכתוב וקבוע
ואנחנו כעת הגדולים, אין מנוס
מוצקים בתוך הוויית העיר השרירה
לאחר שכל המשטחים
לבשו את הבטון והפלדה
והזדקרו זה אל זה, בהתגרות של איבה
ובכל הקצוות לעיר עומדים מחסומים
מלאכת הכיסוי והבינוי התמלאה
וכעת מוטל עלינו לחרוץ את הדין.

הים מלא הערב
ומימיו גואים
במגנט נכספים אל הירח אשר יכבה הלילה
המנהרות מתו, כל המושבים נסגרו
אפשר להמשיך מהנקודה בה הפסקנו

ילד ששכח את כל שידע
שאינו יודע עוד לדבר מלה
בונה בחול ארמון מכושף
הר פלאים והסופות המשנות צורתו
עומד כיחיד מול הירח המשגע
את מזג האויר בעולם

כאן אין דשא
כאן אין תרבות
ושכחנו את האינטלקטואל הספקן
אפשר להמשיך מהנקודה בה הפסקנו זה מכבר

הדרכים כולן קיימות
הן תמשכנה להיות פתוחות
מן המרחב הזה אפשר לצפות אל כולן
אלה המובילות אל החזון
ואלה המובילות אל החומה והמכונות
כאן לא שינינו עדיין מיקום
עדיין נראה הדור שלא ידע את הסמטאות

ועוד מעט זה ייסגר
כשם שסגורים השמים
ורק המרחב הערום יישאר
לומר היכן שהעולם נגמר.

אבל כוחות הגלומים מאז הברקים ההם
דקלים בשבת בין השמשות
נוף בו שבת ממעשה בראשית
ימשיכו להוביל את הדרכים אליהם
דרך כל הדרכים האחרות
שבמרחב ובמצודות
ואפשר להמשיך מהנקודה בה הפסקנו
ולרכב אל לב החזון
ולבשר לכם דבר
שעוד מאחורי הדברים
במילות טלפתיה רבה.
כי מעבר לצל המסתיר
ימשיכו לזרום הנחלים.