בלוג הצועד The VValker's blog

האות ניתן דקות אחדות לפני הזריחה.
שערי מותווים.
פבלו אלטו ואלכס חסמו את פיות השומרים הרדומים שליד השער הסמוך לחומה, בסחבות ספוגות חומר שעזר להם להמשיך לישון (הכל עודפי יצור של המפעלים הסגורים).
ריקרדו פָּרָץ מתוך השער, על האופנוע המתוקן של מוריס בן שושן (וכשהוא עטוי באפוד הגוף שעתיד להיות מאד מפורסם, בעיקר בזכות "התמונה ההסטורית", ואותו הצלחנו רק לפני יומיים להעלים ממחסני הסיירת המקומית), ונכנס במלוא העוצמה במתקן הזכוכית השחורה שעמד לפני השער.
מתקן הזכוכית השחורה שהפעיל את חומת המת"ג שמסביב לחומת הבטון ואת אנשי הפח ששמרו מסביבה, התנפץ לאלפי רסיסים שחורים שגם הם מוכרים לכולם מן התמונות שאני צילמתי (שוב תודה, תודה).
המת"ג נפל וכל אנשי הפח הנוצצים, היו עכשיו גרוטאות דוממות.
אפשר היה להתחיל את התקוממות המותווים.

די חששנו, למען האמת, שהאנשים באוהלים של המחנות יהיו חלשים, אדישים ומדוכאים מדי מכדי למלא את התפקיד ההסטורי שייעדנו להם. אבל לא היתה ממש ברירה.
אבל כשהם טלטלו את מכוניות הסיירת המקומית שהבולדוזרים של חברת הבנייה שהזזנו חסמו אותן בכביש המערבי החדש שבין המפקדה לשער החומה, וגם אחר כך, בהשתלטות על המפקדה, חששנו שהם להוטים יותר מדי.
את רוב אנשי הסיירת המקומית הצלחנו להציל מידיהם, אבל כולם יצאו די חבולים. הצעקות "אנחנו לטובתכם, תמיד היינו" לא ממש עזרו להם. גם את הנשק של הסיירת הצליחו חברינו לרכז במקום אחד. אבל את הצתת המפקדה הכבושה, לא מנענו.
כל פריט שנפל בידינו, כולל הנשק והבולדוזרים, שהתחילו בינתיים לנגח את החומה, סומן מיד משולש סגול ובמרכזו 21.

מן הגבעה שליד מתקן הזכוכית המנופץ ראיתי את המכוניות השחורות של המשמרות מתחילות לזרום ממערב. לקח להן קצת זמן, למרות מערכת האזעקה שלא הפסיקה ליבב מרגע שריקרדו ניפץ את הזכוכית. לרוחב הכביש התארגנה מולם שורה של נושאי מיכלים דליקים ולהביורים (הכל הורכב מעודפי הציוד של המפעלים).
ראינו שהם מהססים. מחכים להוראות. מן המחנה עלתה עננת עשן. הבולדוזרים, נהוגים בידי פבליטו וסרגיי, המשיכו להוריד את החומה.
אחרי שעה התחילו להגיע גם הנגמ"שים, עם התותחים מכוונים אלינו. אבל אז גם הגיעו, סוף סוף, צוותי העיתונות ורשתות השידור מכל העולם, כדי לקבל את התמונות שיעשו הסטוריה. הישראלים היחידים שהגיעו, בינתיים, היו אנשי המקומון התל אביבי שאצלם הייתי לפני שנעצרתי. הם קיבלו מריקרדו וממני את הראיונות הראשונים. הגיע להם.

ומי שלא היה שם, הפסיד את תחילתה של התקוממות שערי מותווים הראשונה, שנתנה את האות למרד המותווים שפרץ בכל הארץ.

(בחודש מרץ היה לנו את זה)

אפריל מתחיל כאן.
פתאום אני מוצא את עצמי ברחוב הרקפת 12. אחר כך מתחילה עונת ההתוויות: 21 ו24. ההתוויות נמשכות, אני מסתתר ואחרי הפשיטה אני מוצא את עצמי לבד עד לבואם של שכנים חדשים.
אני מתחיל לצאת החוצה ומגלה איך נראה השער.
ריקרדו מגיע מת"א, והמספריים השחורות נוקמות את נקמתה של לונה בארתור "שן".

חומה מתחילה להיבנות סביבנו ואני יוצא לכמה שבועות אל החופש ומגיע, על האופנוע של ריקרדו למדינת תל אביב החופשית, אבל חוזר לרחוב הרקפת 12, הפעם כמותווה, ומצטרף למחתרת.

נתראה במאי!

הכחול היה שליט הפדרציה וידידו של חפא בתקופת לימודיו בבית הספר של התבונה הגלקטית ובמסדר לוחמי הקרן הבהירה. אליו טסנו לבקש כח כאשר ממסדי המדינות וצבאותיהן מרדו נגדינו, ובזכות הכח ששלח אלינו הנהגנו את העולם עד ששלטונו הופל בהפיכה שיזמו נגדו כוחות האופל הגלקטי ובעל בריתם נופלדנס ומאז נשלט גם כדור הארץ על ידם.

"כמו עין קטנה רוטטת, או כמה קוים כחולים רוטטים שבהצטרפותם יצרו צורה של עין, והיו מופיעים ומתעמעמים בעלטה הכהה במיוחד שאפפה את השולחן… ולרגעים היה נדמה לי שה"עין" ממקדת בי באופן מיוחד את הסתכלותה, אבל חפא הסביר לי שזאת לא באמת עין". כך מתואר הכחול בפוסט המתאר את המפגש איתו.

פוסטים נוספים קשורים:
הנסיעה שלי עם חפא לגלקסיה:
עלטת מרחב (1)


עלטת מרחב (2)

כבר לא בונים יותר את החומה. הבנייה נעצרה.
אף אחד לא יודע למה.
יש שמועות שכדור אש כחול, ויש אומרים כחול ירוק, פגע במגדל הזכוכית השחורה שבקרייה בתל אביב, יש אומרים שהפיל אותו לגמרי ויש אומרים שלא, אבל אני חייב להגיד שזה נשמע טוב.

אני כבר לא ברחוב הרקפת 12, פבלו אלטו שהתגנב יום אחד מהמפעלים הנטושים כדי להביא אוכל אל השטח המוקף בתיל מצא אותי ולקח אותי אל המחתרת.
דבר ראשון שאמרתי לריקרדו, שהרגל שלו כמעט החלימה בינתיים, שלא ידאג לאופנוע כי אותו השארתי אצלו בבית. גם שאר הדברים שהייתי צריך להביא, נשארו שם ולפחות לא היו אצלי כאשר המשמרות בתל אביב תפסו אותי. "אין דבר העיקר נתת התמונות לעיתון" הוא אמר.
אבל בינתיים, שום תוצאה לא נראית מזה.

אנחנו מתבצרים כעת במקום שבו היה המפעל שעבדנו בו פעם.
אוכל, כאמור יש לנו, דברים שאגרנו עוד לפני היציאה שלי לתל אביב, וגם דברים שהושגו מפשיטות אל תוך האזורים הפנימיים של העיר, איפה שגרים אנשי ה24 שתמיד לא חסרים להם מצרכים.
נראה שהסיירת המקומית מפחדת להתעסק איתנו.
אנחנו אוגרים לא רק אוכל.

ריקרדו לקח אותי אל אחד האולמות "בוא תראה עוד חבר שאתה מכיר".
האופנוע של מוריס בן שושן, שם בפינה. ריקרדו הצליח לתקן אותו, לפני שעזבו!

בימים אנחנו נשארים באולמות, בלילות יוצאים לסיורים בשטח. או לפשיטות. אני עדיין לא השתתפתי.
בסך הכל שבועיים עברו.
מכיוון המחנה שמענו כמה פעמים יריות. אומרים שיש מהומות של אלה שהפסיקו לקבל את המזון היומי, מאז שלא בונים יותר את החומה.

היה גשום בחוץ, ישבנו בתוך אחד האולמות, החבר'ה דיברו אם כדאי או לא לשדוד רכב מהסיירת המקומית. אני עצמתי את העיניים.
אני רק עוצם את העיניים ובאים אלי חלומות, חצי בהקיץ.

אני רואה מישהו ועל מצחו מצוייר משולש סגול.
אני נזכר בקרן הטלפתיה הסגולה שמסמלת את הטלפתיה הגלקטית, ונזכר שדמיינו משולש סגול על המצח, שהקרן מציירת לנו, ומכאן קיבלו מפגשי המשולש הסגול את שמם.
אני רואה שבמרכז המשולש הסגול, מרכז המצח, מצוייר לאיש הזה משהו.
המספר 21.
פתאום אני מבין שהאיש הזה הוא אני.

אני זוכר שחפא לא הרשה לנו לצייר את המשולש הזה על המצח, רק לדמיין שהוא נמצא.
אבל נמצא שם טוש סגול. אחד המפעלים הסמוכים ייצר פעם טושים ועוד נשארו לנו עודפים. אני לוקח את הטוש ומבקש מגרסיאלה שבמקרה נמצאת הכי קרוב אלי, שתצייר לי משולש סגול בדיוק מסביב ל21.
הם לא מכירים את מפגשי המשולש הסגול .חפא לא הרשה לספר עליהם.
אבל הם מתלהבים, ומעבירים את הטוש אחד לשני.
ופתאום היה לכולם על המצח משולש סגול מסביב ל21.
הסמל החדש של מחתרת המותווים.

צפוף כאן עכשיו מאד ברחוב הרקפת 12. דומה שאת מותווי כל הארץ ריכזו כאן. ריקרדו והחבר'ה נעלמו.
אני נמצא כעת בקומה התחתונה, איפה שהיו שתי החנויות שעכשיו הן חוברו והפכו להיות אולם אחד עמוס מותווים. אין מיטות ומי שיכול מארגן לעצמו לוח עץ לישון עליו. אומרים שחסידי רחפת השם יביאו מזרונים ואוכל עוד מעט, בינתיים אין לא זה ולא זה. בלילה שומעים צעקות ובכיות מכל הפינות. אני משתדל שלא לריב עם אף אחד, בקלות פורצות פה קטטות.
החומה גבהה בינתיים בשלושה מטרים נוספים לפחות, וכבר רואים אותה מכל פינה. גם מחנה האוהלים של אלה שבונים אותה התרחב, הוא הגיע כמעט עד לכאן. הגדר שלו נמצאת מעבר לרחוב, מאיפה הביאו את כל המותווים? החדשים?
כדי לקבל אוכל צריך ללכת לשם ולהירשם ליום עבודה.
או לעבור את גדר התיל שהוקמה בינינו לבין אזור המפעלים, שם, אומרים, אפשר להשיג אוכל. הסיירות המקומיות מפטרלות נון סטופ לאורך הגדר הזאת, וכבר כמה פעמים שמעתי אותן יורות במי שניסה לעבור את הגדר.
בטח ריקרדו והחבר'ה נמצאים שם.
הם בטח יכעסו עלי שלא החזרתי את האופנוע, ולא הבאתי את שאר הדברים שהייתי צריך להביא מתל אביב.
ואולי הם לא נמצאים שם, מי יודע אם הם בכלל בחיים?

כבר שלושה ימים אני לא זז מהפינה שלי באולם הגדול. מרגיש חלש מאד ורעב, וגם הצריבה על המצח עוד כואבת לי.
לא מדבר עם אף אחד, רוצה רק לברוח מכאן, ברגע שאתחזק.

מוצא את עצמי חוזר על מדיטציות של המשולש הסגול שמזמן לא עשיתי אותן, כמו מנסה נואשות להגיע לתובנות שחייבות להיות קיימות איפושהוא כדי לשחרר אותי מן המקום הזה.
תמונתו של המקום שחפא אמר, כשנפרד מאיתנו, שאליו נצטרך להגיע כעבור זמן, עולה ברוחי בצורה בהירה וחדה עד כדי כאב, מאז שחזרתי הנה. אולי זה סימן שהזמן הגיע?
אני חייב להגיע לשם.
אבל איך?

פוסט קודם: מדינת תל אביב החופשית (אחרון)

כמובן, יש מי שבונה את העיר ומגדליה, ועושה גם את שאר העבודות הבלתי יוקרתיות אך הדרושות לקיומה. כבר בימים הראשונים התפלאתי שאני לא רואה את העובדים האלה ברחוב, יותר נכון, כמעט ולא רואה.
בהמשך היה מי שהסביר לי שהעובדים השחורים, המובאים מבחוץ ברחפות האוספות אותם מנקודות האיסוף שליד מקומות המגורים שלהם ומחזירות אותם לשם בדיוק בתום יום העבודה (מן המשכורת שלהם מנוקה בכל יום הנסיעה הלוך וחזור), אינם רשאים לצאת מן התחום בו הם עובדים. "סיבות היגייניות". בוודאי. הבריאות מחוץ לעיר אינה טובה.
התברר לי גם, שכל המקומות בתל אביב ובנותיה מגודרים, בגדרות מת"ג בלתי נראות. המתח חלש יחסית לעומת המתח בחומה החיצונית המקיפה את כל העיר ובנותיה, וניתן להיכנס דרכן בנקודות מסויימות, הנקראות "דלתות" באמצעות פס מגנטי הנמצא בכל כרטיס תושב של מדינת תל אביב החופשית. לעובדים הבאים מחוץ לעיר, אין כרטיס כזה ולכן הם לא יכולים לברוח ממתחם העבודה, וכך ידיה של "הסיירת המקומית" כאן, שגם היא כמעט אינה נראית, משוחררות מן הצורך לתפוס שוהים בלתי חוקיים או "סרבני יצרנות נמלטים", כי לא יכולים להימצא כאן כאלה.
(העובדים שעבודתם דורשת הסתובבות בחוץ, כמו המטפלות בקשישים העשירים, אוספי הזבל ואחרים, מקבלים "תג מתחם" (תג"מ) המכיר את הרחובות שבהם מותר להם להסתובב, ומגיב בהלם חשמלי על כל נסיון לחרוג מן הרחובות האלה. באחת הפעמים הנדירות שראיתי עובד כזה, הוא היה אחד, פועל נקיון שהתעלף ממכת חשמל כזאת סמוך לצומת דיזנגוף-קינג ג'ורג'. כשהתפלאתי שלא מגישים לו עזרה היה מי שהרגיע אותי והסביר לי שהוא יתאושש לבד, והוא גם זה שהסביר לי את רוב הדברים האחרים).
מאוחר יותר התחלתי לתהות לעצמי, אם רק עובדים שמחוץ לעיר מותחמים ע"י גדרות מת"ג או תג"מים כאלה, אולי יש גם עובדים מקומיים שמקום עבודתם כולא אותם בשיטות אלה, ואותם לא הזדמן לי לראות בבתי הקפה הרבים של העיר, המלאים בעובדי "מקצועות פרפריים" כפי שהם קוראים לזה. עכשיו אני די בטוח שיש.

נראה ש"מדינת תל אביב החופשית" מקיימת קשרים עם עוד מספר ערי מדינה מקבילות בישראל. אני מניח שיש עליהן חלוקת השפעה בין הכוחות הגלקטיים השותפים בהשתלטות. קלטתי את השמות "מדינת ירושלים" ו"מדינת בית אל", ממה שקלטתי לא הצלחתי לקבל כל מידע על הדרום והגליל, אבל הבנתי שיש עדיין שטחים כבושים ממזרח לירדן ובצפון, וש"מדינת תל אביב" משתתפת בדרך מעורפלת כלשהיא במימונו של הצבא שמחזיק אותם. קלטתי גם שמועות על כך שחלק מן העובדים הזרים והבלתי נראים האלה שנדחסים בבוקר ברחפות ומוחזרים בהן עם לילה, באים משם. אבל על הנושאים האלה כמעט שלא מדברים בתל אביב, כמו שלא מדברים גם על נושאים אחרים.

---

בעיתון השלישי, אליו הגעתי אחרי שבשני העיתונים האחרים אליהם שלח אותי ריקרדו התחמקו ממני, דווקא שמעו אותי, ועוד איך שמעו.
המערכת שלו, שממוקמת בבניין ישן יחסית וקטנה מן המערכות האחרות, היתה גם המקום היחיד שבו התעניינו באמת בשלומו של ריקרדו, שכפי שמסתבר עבד כצלם "פרפר" בשביל כל העיתונים.
גם שם העורך לא היה בהתחלה, אבל הוא הצטרף קרוב לסוף. אחרי שלוש שעות שדיברתי ודיברתי. אני לא זוכר איך השיחה התחילה ועם מי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוקף בעובדות ועובדים מאזינים לי בקשב רב, ראיתי גם דמעות בכמה מהעיניים כשסיפרתי מההתחלה את כל הסיפור על הבית ברחוב הרקפת 12, על הסיירות שמעלימות את כל מי שהן תופסות על "אי יצרנות", סיפרתי את הכל על ההתוויה, על שבי שנורה בכדורי "סיירת ההתוויה" במארב על יד המפעל, גם על סופה של לונה סיפרתי ועל אנשי ה24 וההבדל בינם לאנשי ה21. סיפרתי גם על פבליטו וגרסיאלה שלקחו מהם את הילד כי למותווים לא מרשים לגדל ילדים. בסוף סיפרתי גם על החומה שמתחילים לבנות מסביב לעיירה, וסיפרתי גם את מה שסרגיי אמר בקשר לחומות שכבר נבנו. על זה, מסתבר, הם דווקא שמעו די הרבה, וגם השלימו לי ידע. כשסיימתי, העורך טפח לי על השכם ואמר לי שעשיתי מעשה אמיץ מאד בכך שהגעתי לכאן, ושאהיה בטוח שמה שמסרתי יכה גלים. כמובן שהשארתי שם את סרטי הצילום עם התמונות שצילם ריקרדו.

בכך, בעצם, גמרתי לעשות את מה שהיה לי לעשות בתל אביב בשביל ריקרדו. יצאתי לרחוב, היו שעות אחה"צ אחרונות והאויר שהיה לוהט כשנכנסתי, הצטנן. היה ברור לי שלמחרת אני לוקח את האופנוע וחוזר לשם, אחרי הפינוק של הלילה האחרון, שהשותפות הבטיחו לי שיהיה "שיא הפינוקים". בהרגשה הכי אופטימית שהיתה לי מאז באתי, מאושר, רגוע, אולי זחוח מדי, הלכתי לאיטי וברח' יהודה הלוי שכחתי לפנות איפה שהייתי צריך, וכשהבנתי את זה היה מאוחר. שתי ניידות שחורות עצרו לידי, ושוטרים בשחור דרשו לראות את הכרטיס שלי. הראיתי את הכרטיסים שנתן לי ריקרדו. אלא שאחד מהם הכיר אותו. "זה לא ריקרדו פוירשטיין, זה מישהו בלתי חוקי" אמר לאחרים, ומיד תפסו אותי ידיים חזקות ודחפו אותי לניידת.

---

ב"תחנת הסינון" הדרומית (התחנה המרכזית לשעבר) הוחזקתי יומיים, בהם ניסו להוציא ממני מי אני ומה עשיתי לריקרדו פוירשטיין. אחר כך העבירו אותי ל"תחנת הסינון" של תל השומר, שם חיכיתי שבוע וחצי (כולל כל זמן החג) עד שיגיעו "חותמי ההתוויה" החדשים, עם פונט חדש למספרים, שעל עיצובו עבד במיוחד גרפיקאי מרמת גן.
זה לא לקח יותר מכמה שניות, צריבה קלה על המצח ("הקרח עושה גרפיקה נאה, לא?" אמר המתווה בחלוק לבן לאסיסטנטית שלו שהנהנה בהסכמה), ועכשיו גם אני מותווה.
משם העלו אותי לאוטובוס מקרטע, ובערב הייתי שוב ברחוב הרקפת 12.

פוסטים קודמים בסידרה:
מדינת תל אביב החופשית (1)
מדינת תל אביב החופשית (2)
מדינת תל אביב החופשית (3)

חיבבתי את עזר וייצמן. הוא קצת הזכיר לי דוד שלי שהיה בפלמ"ח, גם הוא נפטר לא מזמן.
אין גם ספק שבלי החבר'ה האלה, הרבה דברים שיש כאן, קשה לתאר שהם היו כאן. אולי לא היה כאן כלום, אם הם לא היו.
אבל חוץ מהדברים הטובים, הדור הזה אחראי גם לכמה מהדברים הרעים.

אחד מהם הוא הסימון של אנשים לפי קריטריונים לא כל כך אנושיים.
אני מדבר באופן ספציפי על השיטה של פרופיל, פרופיל צבאי, שחברה שהיתה פעם ספרטנית וגם אחר כך היתה מלאה פסיכופטיזם בטחוני, הפכה אותו בהרבה מדי מקרים לפרופיל אזרחי.
מן הסתם, פקיד ממושמע בקרייה, שבעצמו לא היה מקבל פרופיל גבוה לפי אותה שיטה, הוא שהמציא אותה לשירותם של הגבוהים ממנו בדרגה.
כדי להרגיש שהוא עושה משהו בצבא.
שהוא משרת ראוי לאדוניו.
למרות שהוא לא מספיק "גבר", לפי איך שהם ראו אותו, והוא ידע את זה.
זה קרה מן הסתם אי שם בשנות ה50, מתי שהדור ההוא שלט בכל העמדות בצבא. צריך פעם לעשות מחקר מדוייק מתי בדיוק שיטת הפרופיל-אדם הומצאה, אבל זה לא חשוב עכשיו.
אחר כך הדור הזה עבר משלטון בצבא לשלטון במדינה, ואיתו עברה אל החברה הישראלית השיטה שהֵדירה מן החברה רבים וטובים, חלקם בגלל שהיו להם בעיות קלות ערך (כמו משברים בגיל ההתבגרות), חלקם בגלל בעיות חמורות יותר, נפשיות ו/או פיסיות, אבל בעיקר בגלל שלא התאימו לתקן הצבאי וקיבלו פרופיל 21.
ובכל מקרה לא הגיע להם מה שקרה להם.
הבדידות החברתית, הצורך למצוא פרנסה, למצוא חיים ולנתב את עצמם בחברה מתנשאת ועויינת, שמראש סימנה אותם עם תו על המצח, כמו המותווים בסיפור ה'הסטוריה האלטרנטיבית' שלי.
כמה אנשים טובים, מלח הארץ, אבדו לנו בגלל השיטה הזאת, שבגיל צעיר סימנה אותם לכל החיים? כמה עזבו את הארץ, כמה איבדו את עצמם לדעת בין אם בפועל בין אם נפשית, כמה סתם לא תפסו את המקום בחברה הישראלית שהם ראויים לתפוס, בגלל שלא עמדו ב"תקן הגברי"?
מי ידע.

בזמן ש"הטובים הלכו לטייס והטובות הלכו לטייסים", לאן הלכו אחרים, שהיו לא פחות טובים, בדרכם שלהם, דרך שאותה החברה לא קיבלה?
פעם מישהו יצטרך לספר על זה.

ועזר וייצמן, והדור שלו, אחראים גם לאלה.
צריך לומר גם את זה, רגע לפני שגומרים לחתום (ולשכתב) עוד פרק בהסטוריה דוברת העברית בארץ שבין הירדן לים במאה השנים האחרונות.

כן, תגידו לי שהיינו צריכים לבנות את המדינה. נכון, גם אני יודע הסטוריה. גם שאנחנו מוקפים אויבים.
א. זה לא תירוץ.
ב. באויב שבתוכינו לא טיפלנו – האויב שהוא ההתנשאות, היהירות. וגם את התוצאות של זה אנחנו רואים עכשיו. גם את התוצאות של הסנוביות=גזענות כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, שקבוצת המותווים האמיתיים היא אחת מהן, אולי השקטה שבכולם. התוצאות של המאמץ של שעות נוספות שהושקע ע"י "משמר הרוע" כדי להדיר מן הזרם המרכזי את מי "שלא משלנו" (כמו שכתב אלתרמן בשורת הילול-יתר של אותו פלמ"ח). גם על התוצאות של זה אנחנו משלמים, ועוד נמשיך לשלם גם אם נגמור בדרך זו או אחרת את הבעיה עם "האויב שבחוץ".
גם ב"משמר הרוע" עוד לא טיפלנו.

ותגידו גם שלא כל הפרופילניקים הם קורבנות, אחוז גבוה ממנו כיום זה מתחזים שבכלל לא רע להם בחיים. גם על הנושא הזה יש לי מה להגיד, בפוסט אחר. אציין רק שאנשים שנהנים מהפרופיל (עד כדי כך שמוכנים לשלם בשבילו גם בכסף) זה עניין די חדש, וגם הוא תקף רק באיזורים מסויימים מאד של הארץ. ובכל מקרה זה לא מצדיק את השיטה שפוגעת באחרים, אבל אולי באמת העובדה ש"פרופיל 21" כבר לא מרתיע אנשים מהימנעות מגיוס (שהרי "יראו וייראו" הוא אחד התירוצים הבולטים לשמירה על השיטה) צריכה גם היא ללמד משהו את 'כבוד מנהיגינו'.

פוסט אחר בנושא:
על דורות, מלחמות והעצים השקטים