בלוג הצועד The VValker's blog

על לוח המודעות ממול לבית ברחוב הרקפת 12 מופיעה לאחרונה מודעה האומרת כי נפתחה בשכונה תחנה להתוויית פרופיל. זה השם שהם נותנים לצריבת ה21 על המצח.
"ההתייצבות הינה חובה" כתוב שם באדום בולד, "כל מי שלא התייצב עדיין, נדרש להתייצב תוך 15 יום".
מספרים שבלילות מגיעים אוטובוסים אל דירות שננטשו, וכאלה יש הרבה, או שנשרפו (יש הרבה הצתות בשכונה בזמן האחרון, והאויר מלא ריחות שריפה) ומאכלסים אותן באנשים שהובאו ממקומות אחרים בכל הארץ.
אומרים שכל האנשים האלה הם אנשים שנתפסו ע"י המשמרות, והותוו בכפייה.

חורף עכשיו, גשמים ניתכים בערפל ואני בחדר הקטן.
מאז מה שקרה לשבי אני לא הולך יותר לעבודה במפעל.
שבי היה בחור שעבד באותה שורה שלי.
ביום שהתחילו הגשמים יצא קצת מוקדם, מי שיש לו שלושה ילדים מתחשבים בו, לפעמים.
עמדנו לסיים, כבר התחילו להתייצב בתור הארוך במסדרון "ההחתמה" הצר, שלפני דלת היציאה.
פתאום שמענו יריה.
היתה פאניקה, התחילו דחיפות, מאד קרוב זה היה. אנשים נמחצו בתור. לא יודע מאיפה באה לי התושיה להצטרף לחבורת אנשים שברחו דרך החלון האחורי.
אחר כך, בחנות שבקומה הראשונה בבניין, לשם הלכתי לקנות לחם ישן, פגשתי את אחד העובדים במפעל, שסיפר שסיירת ההתוויה עשתה בחוץ מארב לעובדים שאין להם עדיין 21 על המצח.
שבי ראה אותם ראשון, וניסה לברוח.
אני לא רוצה לפגוש אותם, ולא רוצה שיתוו אותי, אבל רוצה לחיות.
לונה יודעת שאני שם, מסתתר בחדר. לא אומרת מילה. אבל שתיים מן הדיירות שלה שבאגף השני היא שולחת, פעמיים ביום, להביא לי מרק שעועית וסם מותר (מנה אחת ליום).
ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים שוב בוהה, וחולם כמו פעם.

חולם-נזכר בזמן אחר.
עמדתי עם חפא ועוד חברים והרבה אנשים שנעלמו לי מזמן, בנוף מדברי, צופים על מכתש ועושים תרגילים ומקשיבים להרצאה שמישהו הירצה על מבנה היקום. השמים היו כחולים לגמרי, והכל נראה חי ואמיתי. הרגשתי שאני ממש נמצא שם.
ואז העירו אותי הצעקות למטה. מיהרתי למרפסת.
שני טרנזיטים של המשמרות היו עומדים שם, ומלא שוטרים שכמה מהם גררו את הנערות, אחת אחת, אל הטרנזיטים, כאילו היו שקים. הן נראו מעולפות. לונה עמדה שם והתווכחה עם השוטרים, גם קיללה אותם עד שאחד מהם היכה אותה עם אלה בראש, וגרר גם אותה לטרנזיט. אף שכן לא היה בסביבה. הכל היה חשוך וריק מסביב.
לא ראיתי את לונה יותר, גם לא את הבנות.

---

מותווים חדשים הגיעו.

מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם".
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה.
הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


ריקרדו פוירשטיין, החבר מתל אביב של אלטו, פבליטו וגרסיאלה, בא לבקר.
חמוש בקטנוע מוזהב משופץ ומושקע מדגם "נורטון" מודל שנות ה60 וכרטיס זהות תל אביבי ששווה קצת יותר מכרטיס זהות רגיל ומאפשר לבעליו תנועה חופשית כמעט בכל הארץ, אם הוא רק רוצה, הצליח, בכמה בירורים קצרים, לאתר את המקום שאליו גורשו חבריו, הוא גם הצליח לעבור את המחסומים בלי כל בעיה ולהכנס לכאן.
הוא לא היה בארץ בחודש שבו ניסו להסתנן לתל אביב, היה בביקור אצל הוריו. כשחזר היה מי שסיפר לו שחבריו נעצרו, הותוו וגורשו.
"אז לכאן הביאו אותכם הבני זונות" אמר.

בזמן שאנחנו חיינו במחסור, ובלי זכויות, וככה כנראה חיה רוב הארץ, תל אביב היתה מדינה אחרת, שבה המשיך השפע הנהנתני לזרום, והקידמה לא נעצרה. אני חושב שהנימים שלנו התמלאו רוק, כשסיפר לנו שבתל אביב יש כבר טלפונים שאפשר לשאת אותם ברחוב (בעיירה שבה גם אלה שיש להם 24 לא מחוברים אפילו לטלפון הרגיל, שקויו קרסו לפני שנתיים) ואנשים מדברים אחד עם השני דרך מחשבים (אבל לא לעבור דרך המסכים, כמו שאנחנו יכולנו פעם, חשבתי, יודע שכל המכשירים שלנו מושבתים כעת, איפה שהם נמצאים).
הוא גם נדהם מהלכלוך שהלחות כאן גורמת.
נראה שבפעם הראשונה ראה ריקרדו איך חיים חבריו, אותם הכיר במטוס כשבאו בפעם הראשונה לישראל.
והוא באמת היה מזועזע.

הנוכחות של ריקרדו קירבה את כולם ומחקה סופית את מחיצות הזרות שעוד היו בינינו.
הוא היחידי שזוכר, או לא פוחד לזכור, את התקופה שהיתה קודם. הוא גם זיהה אותי, כי הוא ראה אותי עם כל חבורת המחץ רוקדים על הבמה כשהיה באיזה פסטיבל רוק שהנחינו עם סטולי הגנוב בקובה.
הוא שאל אותי איפה כולם, ולאן נעלם המנהיג, "הקפטן". הוא זכר את אדרת צמר הכבשים שלבש. מאד התאכזבתי, כי חשבתי שהוא, כמי שחי ב"מובלעת של העולם הפתוח", צריך לדעת עליהם יותר. אבל הוא לא ידע, רק שמע שמועות שאחד מהחבורה נראה בתל אביב, אפילו לא ידע לזהות מי. להפתעתי אמר לי שגם בתל אביב לא מרבים לדבר על הזמן ההוא.

אני לא יודע מה אמר עלי לאלטו, פבליטו וגרסיאלה, בספרדית המהירה והמקשקשת שלהם, אבל עכשיו אני והם חברים טובים מאד.
במהלך משחק כדורגל שהתקיים מתחת לבניין, בין הרוסים לארגנטינאים, התנגש ריקרדו בעוצמה אדירה באלכס, המגן האימתני, ושבר את הרגל.

---

כל המפעלים נסגרו.
אבל עבודה יש לכל מי שמחפש.
ממערב לעיירה, בשטחים הריקים שבצד הכביש המוביל עד מחסום הכניסה, צומחת עיר של אוהלים, שהביאו קבלנים מלווים במשמרות השחורים. אומרים ששם יגורו כל אלה שהולכים להשתתף בבניית "הגדר ההיקפית", כפי שקוראים למה שהולך להקיף את כל העיירה. הכינוי הזה מופיע על לוחות המודעות הקוראים בהתלהבות לכל תושבי העיירה להשתתף בהקמתה של חומת ההגנה.
לא ברור מפני מי.
סרגיי אומר, "בדיוק כמו החומות שבנינו מסביב לכפרים הערביים". עכשיו אנחנו מתחילים להאמין לסיפורים שלו על הכפרים הערביים שהוא השתתף בבניית חומה סביבם, כלומר, בהשגחה על הבנייה שבוצעה, כמו כאן, ע"י תושבי המקום. הוא אומר שלא רק סביב כפרים ערביים בנו חומה כזאת אלא גם סביב כמה בתי חולים לחולי נפש, מה שנקרא פעם, כי מזמן לא אשפזו בהם רק חולי נפש. ועדיין אנחנו מנסים שלא להאמין לסיפורים האחרים שלו.


הפבלואים וריקרדו דיברו בסלון, וברגע שחזרתי הפסיקו. הסתכלו אחד על השני, ושוב עלי.
"está apto" שמעתי אחד מהם אומר. "exactamente semejante". והנהוני הסכמה.
ביקשתי מהם לדעת על מה הם מדברים, והם לא השאירו אותי במתח.
ריקרדו דיבר על כך שחייבים להעביר את המידע לתל אביב, ולעשות את זה מהר, לפני שבניית החומה תופסת תאוצה. יש לו, מסתבר, מצלמה זעירה שבה הוא הצליח לצלם הרבה דברים. חשוב שבעיתון בתל אביב ידעו. אולי ככה נצליח לעשות משהו, לעורר איזה דעת קהל. יש גם דברים שהוא צריך שהחברים שלו בתל אביב יעבירו לכאן.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה כי הרגל שלו בגבס.
ובדיוק לפני שנכנסתי אמרו, שצריך מישהו שדומה לו מאד, בתמונה שעל כרטיס הזהות והכרטיס התל אביבי, שיקח את האופנוע ויעבוד על השומרים במחסומים.
ואני, עם השיער פרא שלי והזקן, דומה לו בול.


שלושה ימים ישבנו על תיאור מפורט של הדרך, ממש יכולתי לראות אותה בעיניים עצומות. הוא גם נתן לי גם הוראות לפרטי פרטים איך לשמור על האופנוע ומה לעשות אם אחד החלקים מפסיק לעבוד בדרך. "יהיה בסדר" אמר בסוף, "האופנוע הזה מרגיש מי טוב, אז הוא טוב איתו". הוא גם תיאר לי את המקומות בתל אביב שאליהם אני צריך להגיע, מסר לי שמות של אנשים וגם נתן לי מפתח לדירה שלו בתל אביב, למקרה שהשותפות שלו לא יהיו "אבל הן תמיד יהיו. תגיד להן ריקרדו אמר שיפנקו אותך טוב".
ביום הרביעי, בשעה 11 בבוקר, הורדנו את האופנוע למטה, נפרדתי מכולם בלחיצות ידיים ועליתי על האופנוע. ברגע הראשון חשבתי שזה לא הולך, וכלום לא נדלק. אבל אחר כך היה הכל בסדר, יצאתי אל הכביש הראשי ובתוך 10 דקות הגעתי למחסום. הכרטיס התל אביבי המוזהב היה בידי והשומרים אפילו לא טרחו להסתכל. עשיתי שלום גם לאנשי הפח שבמתקן הזכוכית השחורה, והמשכתי הלאה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים וחצי, יצאתי את גבולות העיירה.

אלה שהציטוט אצל שרית פרקול שלח אותם, ואחרים:
מה שקורה כאן לאחרונה, זה בעיקר הסטוריה אלטרנטיבית. הסטוריה שהתרחשה אולי, בזמן אפשר של העבר, הלא רחוק.
שום דבר ממה שמתואר כאן, תחת הקטגוריות של הסטוריה אלטרנטיבית עוד לא קרה. אולי עוד יקרה. טוב או רע, את זה אתם תחליטו.

בפוסטים האחרונים, הצלחתי להיחלץ ממקום שכל האנשים שבו עברו בעל כורחם התוויה, שאני הצלחתי איכשהו לבינתיים, להינצל ממנה.
רכוב על האופנוע של ריקרדו הגעתי ל"מדינת תל אביב החופשית", שם אני נמצא, נכון לפוסט האחרון.

ועדיין אני מחפש את חפא ואת שאר חברי, שנעלמו לי כולם אחרי ההשתלטות, בשבת אחת שאחרי ליל הסדר.

ההתחלה של כל זה היא כאן.

חג שמח!

בשבת של אפריל, לאחר ליל הסדר שבו כינס חפא את כולנו לצורך פיוס והשלמה, שוב היינו באותו צריף ליד הכנרת שבו היה המפגש הראשון של המשולש הסגול. לראשונה היו איתנו גם שלושה "מקומיים". היה קריר יותר מהרגיל בעונה, והשמים היו אפורים. בכל זאת שררה בינינו לראשונה מזה זמן רב אוירה של תקוה, הרגשה שהנה אנחנו חוזרים לימים של פעם וכל המחלוקות הסתדרו. אחרי ארוחת הצהריים, כשהשמש קצת יצאה, יצאנו בהליכה רגלית לטבריה, הליכה שאמורה היתה להימשך כשעה וחצי. חפא נשאר בצריף.
אחרי חצי שעה של הליכה התחלתי להרגיש רע מאד, אי שם בגוף הכולל שלי, וגם אחרים אמרו שהם מרגישים ככה. לא יכולנו, פשוט ככה, להמשיך ללכת בכיוון טבריה. החלטנו לחזור לצריף. השמים הפכו לקודרים יותר ויותר, אף פעם לא ראינו אותם ככה, כמעט שחורים, ורוח קרה ורעה מאד התחילה לצלוף בנו.
חפא עמד מחוץ לצריף, ומיד כשהגענו בישר לנו שאשר יגור מפניו בא.
הוא אינו קולט יותר שדרים מן הנקודות שלו בפדרציה, ואם הוא מבין נכון את מה שקרה, כוהני התבונה האפלה ונופלדנס אכן עשו יד אחת והדיחו את השליט הכחול, ידידנו. הדבר הראשון שיעשו, אמר חפא, יהיה ביטול החלטותיו, וכעת אין לו ספק שהם בדרך לכאן.
חפא אמר שהכוחות שלהם אדירים והמערכת שלנו לא תוכל להלחם נגדם, וברגע שיגיעו לכדור הארץ תפסיק המערכת, כברירת מחדל, לפעול. לחלוטין.
אין גם טעם לנסות להשתמש בחלליות ולהימלט מכאן, כי הם כבר שולטים על כל מפתחות הקפיצה בחלל שמסביב למערכות השמש האזוריות, אליהם החטאפה שלנו מתחברת. החלל שסביבינו הוא עכשיו חלל עויין.
חפא אמר שהדבר היחיד שיישאר לרשותנו בימים הבאים, ואולי נוכל להשתמש בו, הוא המדיטציות וכמה מתרגילי הלוחמה שלמדנו במפגשי המשולש הסגול.
אבל עכשיו עלינו להתפזר במהירות, כל אחד ילך לדרכו וישתדל להיעלם בפינות הארץ והעולם. רק כעבור זמן מסויים, נוכל להתחיל לנסות לחתור ולהגיע למקום מסויים אשר חפא ציין לנו את שמו, שם נוכל אולי להתארגן מחדש.
גשם כבד וברד אכזרי ניתכו בחוץ.
מקץ שעה כבו כל החשמלים בעולם, והמערכת שבתה כליל.

חושך בראשיתי השתרר בכל, ואני ידעתי שנופלדנס וכוחות הצד האפל של הגלקסיה השתלטו על כדור הארץ.

---

לא יודע כמה זמן עבר מאז. זוכר רק לילה גשום מאד, הליכה-ריצה של שעות עד שתפסתי טרמפ במכונית שהביאה אותי לכפר ערבי אי שם בגליל, חום גבוה, ימים שלמים של טשטוש ואבדן הכרה, ושוב נסיעה באיזה מכונית עד שמצאתי את עצמי, אצל גב' לונה בן שושן ברחוב הרקפת 12. איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן שושן, והדירה שלי – חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות.
חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית, הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. אד ערפל עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים.

כולם כאן שווים. לאפס.
בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת רכיבים מפלסטיק,
ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה ובשביל מי הם מיוצרים.
אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר לא רואה אותו יותר.
ובחוץ, עדיין מחפשים אותי המשמרות של שלטון העולם החדש, אני יודע.
למרות שככל שחולף הזמן, אני לא בטוח אם כל זה לא היה דמיון, אם באמת היו אי פעם חפא, צבי, סטולי הגנוב וכל האחרים, אם באמת שלטנו בעולם. ואני אומר לעצמי שעדיף בכל מקרה שלא לחשוב על זה כי מחשבה היא סוג של התפנקות שאני לא יכול להרשותו לעצמי במלחמת הקיום הזאת.

---

מן התקופה בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זֵכֵר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו, וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן שושן היה מתחשק לעבוד.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא להתקל לא באלה ולא באלה.

ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות. אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה.

לא מדברים כאן הרבה על החיים שבחוץ, ואם מדברים זה נשמע בדרך כלל לא נעים.
כאילו, שהמותווים (כולם כבר קלטו, אפילו פה, שיש דבר כזה) וכל האחרים, שחיים בערים "נגועות אי-יצרנות", איכשהו אשמים במצבם. למשל, "הם הרי היו צריכים לדאוג לסדר לעצמם קארמה עם נסיבות פחות אומללות", כך שמעתי אצל מזכירת המערכת, באחד משלושת העיתונים שאליהם שלח אותי ריקרדו לנסות לדבר עם העורך.
רק העורך האחרון קיבל אותי, בשניים האחרים דחו אותי, באחד אמרו לי שהעורך "עסוק בגלל שמכינים את גליון החג" ושאבוא אחרי החג, בשני, איפה שהיתה המזכירה שאמרה לי את המשפט המצוטט, נזכרו אחרי חצי שעה שחיכיתי ואחרי שהסברתי למזכירה באיזה עניין אני נמצא, להגיד לי שהעורך לא בארץ בחודש הקרוב, ושאשאיר פרטים, אולי הוא יחזור אלי. הרגשתי שם כל כך קטן ועלוב.
יצאתי החוצה ופתאום כל "מדינת תל אביב החופשית" נראתה לי אחרת.
המשכתי לשוטט ברחובות, והבטתי אל מגדל ענק המתנוסס מעל הקריה, מגדל מזכוכית, זכוכית שחורה, בדיוק כמו הזכוכית במתקן הרובוטים שליד המחסום. עכשיו גם ראיתי את תל אביב כפי שהיא באמת.

מקום משכנה של הנציבות.
זו הסיבה האמיתית והיחידה להטבות המיוחדות להם זוכים תושבי תל אביב ובנותיה בלבד, האויר הנקי וכל השאר.

"עבדים, אפילו
שיש להם כזה כאילו"
כך הם נראו לי כעת כולם, בחליפות החדשות, נושאות המותגים, כלי הרכב-רחף האופנתיים, היהירות העשירה.
כך יהיה, כל עוד יצטרכו הכוחות השולטים בגלקסיה את האנרגיה שלהם, או לא ימצאו מקום מתאים להם יותר להקים בו נציבות.
וגם הם יודעים את זה טוב מאד בעצמם.

לפחות יש לי עדיין את החירות שלי.
יש לי את עצמי.
הצועד בנעליו.


הפוסט הקודם: מדינת תל אביב החופשית (2)

חפא — ראש חבורת המחץ ומנהיג העולם בחלק הראשון של ההסטוריה האלטרנטיבית. נעלם מאז ההשתלטות, אולי הוא עוד ישוב.

קישורים לקטעים נבחרים מקורות חייו, ניתן למצוא כאן.