מה קורה השנה?

מחסלים אותם השנה בטירוף.
עכשיו גם אותו.
הפזמונאי השלישי שהולך השנה.
וגם דודו גבע, אריק לביא, צילה דגן, ואת מי עוד שכחתי?
אולי מישהו באמת זקוק להם נואשות שם, במרכז הגלקסיה.

(אולי זה אומר ששם, במקום שאליו הולכות הנשמות ונחתכים הגורלות, באמת מפיקים איזו דרמה הסטורית יוקרתית, עלינו כמובן, ודרושים להם בדחיפות יוצרים)

שכנים חדשים

ביום הרביעי היתה התבהרות, ואני קמתי עם החלטה כזאת, שאני אחיה.
ניגשתי לדירה של לונה, לקחתי משם קצת צנימים וריבה, קפה, סוכר, ומיחם חשמלי עם מים. חשבתי לרגע אם לקחת איתי לחדר גם את הרדיו הישן, אבל זה נראה לי קצת כבד.
ישבתי כמה דקות על הספה. עדיין היה שם הריח שלה. אחר כך חזרתי לחדר.
בשארית היום כתבתי לי עם הציפורן, על כף היד, את סיכום חיי עד כה, בשלושה פרקים.
ניסיתי להבין את המשמעות של כל אירוע שקרה, כדי שאוכל לנסות לגבש מסקנה, אולי מכך גם אדע מה לעשות הלאה. לפחות, כך כתבתי לעצמי על כף היד.
הכי מצחיק, שגם ניהלתי על כף היד דיונים בכתב עם עצמי.
יומיים הייתי עסוק בזה.

ביום חמישי בערב הגיעו הדיירים החדשים.
מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם". מזל שלא נכנסו קודם לבדוק את מצב הדירות. אבל ידעו בדיוק כמה יש.
מותווים חדשים הגיעו.
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה. הם אפילו לא שמו לב לדלת של החדר שלי.
ידעתי שבאיזשהו רגע אני אצטרך להציג את עצמי.

אבל הם לא במיוחד התעניינו, מן הסתם המזל שלי. חשבו כנראה שבאתי איתם באוטובוס. הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
נזכרתי בקולות חזקים מאד של בכי ילדים וצרחת אמהות, שנשמעו בשכונה לאחרונה, נזכרתי גם שלונה והבנות אמרו על זה משהו, שלוקחים את הילדים ממי שיש לו 21.

תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.
בעיר ממזרח לתל אביב שבה הם גרו היו אותם מראות, אותם שיכונים, סיירת מקומית וטרנזיטים שחורים של המשמרות, גם "רחפת השם" של חסידי האדמו"ר היתה שם.
ואותו אד ערפל מזוהם באויר. אבל שם רוב המפעלים היו סגורים.
כשהם היו שם עוד לא קראו לתושבים לקבל את "כרטיסי הזהות" (אמרו שבקרוב זה יקרה) ולכן הם גם לא פגשו עדיין את ההתוויה, אם כי חבר שלהם שנמצא בתל אביב, ריקרדו, סיפר להם על כך דרך משדר אלחוטי שהיה להם. בכמה בתים שהכירו, גם היה עדיין טלפון. אותו ריקרדו הוא ששכנע אותם להסתנן לתל אביב, שיש בה עדיין שפע יחסי וזכויות לתושבים (אין בעיה יש לו קשרים והוא יוכל לסדר להם תושבוּת, ואולי אפילו כרטיס זהות), ובכלל, נעים לחיות בה. כמו פעם. יש גם עבודה. לאחר שהבינו שהמפעלים לא יפתחו מחדש, והשתתפות במהומות המובטלים היומיומיות שפרצו בעיר שלהם רק תוביל אותם אל הטרנזיטים השחורים, שמהם אין איש חוזר, החליטו לחצות את נחל איילון[*] בנקודה הרחוקה מהמחסומים. לקחו איתם רק את הגיטרה של פבלו אלטו, טייפ עם קסטות וכמה ספרים, וליד גבעתיים ירדו אל אפיק הנחל בו דישדשו כמה שעות כשהבוץ מגיע עד ברכיהם, והילד על גבה של אמו. לפנות בוקר עלו על הגדה המערבית, וסמוך לשכונת מונטיפיורי תפסה אותם "סיירת הקרייה" האחראית על תחום תל אביב, והתוותה אותם על המקום, נוהל אוטומטי כלפי עבריינים.
אחרי מעצר של שבוע בבסיס הקרייה, לקחו מהם את הילד, גם את הטייפ עם הקסטות, רק את הגיטרה השאירו להם (וספרים שהצליחו להגניב לתוכה), ודחפו אותם אל האוטובוס שהביא אותם לכאן.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים [**] ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


הערות לקורא:
[*] "זמן האפשר" שבו אני כותב כרגע הוא מקביל לשנות ה80. איפה שנתיבי איילון היום, היה אז נחל.
[**] נכון שגם רוסים לא היו אז הרבה, אולם פתיחת השערים בבריה"מ קרתה אצלי מוקדם יותר, כבר משנות ה70, ולכן הרוסים לפי ההסטוריה האלטרנטיבית שלי יכלו להיות בארץ כבר בשנות ה80.

משמר הרוע

אנחנו משמר הרוע
של החברה הישראלית.
גם כשאני במלבורן
או בארצות הברית.
יומם ולילה אני חושב איך לשמור
שהרוע, מן החברה הישראלית לא יעבור.

שלא יצליחו חס וחלילה, יפי הנפש השמאלנים
במזימתם לעשות אותנו קצת יותר טובים
תשמע לי גדעון לוי, תשמעו האחרים
כמה טוב שהאומן 17 נהיה כמו ג'נין.

כל דבר שטוב בישראל, ספרו לנו עליו
אנחנו משמר הרוע, נדאג הוא לא יהיה זמן רב
ואנחנו נקבל את השכר כשתישמד המדינה
כי לא עלינו תספר האגדה.

את המדינה הרסו יפי הנפש השמאלנים
כך יספרו משכתבי ההסטוריה היהודית, והרבנים.
אנחנו כמו בר כוכבא היינו גיבורים
כמו המכבים והקנאים, עתה גם המחסומאים
יצטרפו לשירת האפוס הגדולה של האומה
שישירו כל אלה שיחיו איתנו, בגולה הקסומה.
מן האומה עד האומן כמונו לא קם
שומר הרוע של עם מטומטם.

נכתב כתגובה למאמר של הצדיק בלא מרכאות גדעון לוי ב"הארץ" "מחסום באומן 17" ולתגובות שם, שכרגיל ה'פטריוטיות' ביותר שבהן נכתבו מחו"ל.

שומר על מה שיש

החדר שלי הוא קטן מאד. יש בו מזרון אחד לאורך הקיר, ומאחוריו, צמוד לקיר, לוח עץ עליו אני מסדר את מעט הבגדים שיש לי (סרבל העבודה, שכבר שבוע אני לא משתמש בו, ו2-3 בגדים להחלפה שקניתי בזול בחנות למטה, שקונים בה הכל, כלומר כל מה שניתן להשיג וזה לא הרבה). את יתר החדר אני מחלק עם קטנוע ישן ושחור, לאורך הקיר הסמוך לדלת, מזכרת שלונה מתעקשת לשמור מבעלה המנוח אך אינני מבין למה דווקא כאן. יש גם תא שירותים קטן בין הדלת לבין הקיר של הקטנוע. אין חלון, אך יש, ממול לקיר של המזרון, מרפסת קטנטנה ממנה אני יכול לראות די הרבה: כמה מפעלים ובהם המפעל שעבדתי בו, הרבה שיכונים וגם את הרחובות הסמוכים.
אם היו לי דף ועט. אך אלה מצרכים בלתי ניתנים להשגה, וגם לו היו, מוטב לא להיתפס איתם. יש לי המון מה לכתוב, ואת מה שיש לי אני "כותב" עם הציפורן, על כף היד. מישהו פעם אמר לי, אולי זה היה חפא, אולי מישהו אחר, שאם כותבים ככה, מה שכתבתי נשאר בזכרון ופעם הוא ישוב ויעלה. אבל שוב פעם אני נכנס לדברים אסורים כאן. חפא וכל אלה, הבטחתי לעצמי להפסיק לחשוב עליהם.
דברים שאסור להתגעגע, לחשוב, להיזכר, לחלום. מספיק קל להשתגע גם ככה.
ומצד שני, מה כבר יש לי לעשות, ולמה בעצם לא להשתגע, מה טעם להישאר נורמלי, מה טעם בכלל.
גם גיטרה הייתי רוצה שתהיה לי כאן. כל בוקר אני מתעורר עם שירים בראש, אבל את רובם אני שוכח כי אין איפה לשמור אותם. יש שירים שאני זוכר, בייחוד כאלה שההלחנות שלהם כבר קיימות. למשל השיר הזה, שכתבתי אפשר להגיד תרגמתי לאיזה לחן לועזי:

בתוך ים שברונות לב שוקע
מנסה למצוא את החוף
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
סיפורים מוזרים שומע
תוהה מה לא היה נכון
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
על מה שיש

אני מנסה לעשות ספורט. מרגיש שהגוף שלי התנוון מרוב שעות של עמידה במפעל, ומאי עשייה של כלום חוץ מזה. עושה תרגילי כפיפה, שכיבות סמיכה, התמתחות ליד הקיר, או סתם מניע את הגוף. מרגיש שבא אלי איזה כח, כאילו מימים אחרים. אחר כך חוזר אל המציאות, כשבחוץ לילה, ערפל וגשום.

התווייה

על לוח המודעות ממול לבית ברחוב הרקפת 12 (עד עכשיו לא שמתי לב שקיימים בשכונה הזאת לוחות מודעות) מופיעה לאחרונה מודעה האומרת כי נפתחה בשכונה תחנה להתוויית פרופיל. זה השם שהם נותנים לצריבת ה21 על המצח.
"ההתייצבות הינה חובה" כתוב שם באדום בולד, "כל מי שלא התייצב עדיין, נדרש להתייצב תוך 15 יום".
"כנגד מי שלא יתייצב יינקטו הליכים". זה כבר נשמע מפחיד.

מספרים שבלילות מגיעים אוטובוסים אל דירות שננטשו, וכאלה יש הרבה, או שנשרפו (יש הרבה הצתות בשכונה בזמן האחרון, והאויר מלא ריחות שריפה) ומאכלסים אותן באנשים שהובאו ממקומות אחרים בכל הארץ.
אומרים שכל האנשים האלה הם אנשים שנתפסו ע"י המשמרות, והותוו בכפייה.
באמת, רואים לאחרונה יותר ויותר אנשים שיש להם את ה21 על המצח. הם לא נראים מוּכרים במיוחד.

ברדיו של גב' לונה משמיעים כל הזמן ידיעות על המלחמה המתמשכת. בטון חגיגי וכבד מודיע קריין החדשות על עוד ועוד קבוצות של "עברייני אי-לוחמה" שנשפטו ונשלחו לרצות את עונשן. הוא לא מפרט.
אחר כך הוא מודיע שבכבישי הגליל והשומרון אפשר כבר לנסוע בביטחה, ובקרוב תיפתחנה הדרכים לנסיעה גם בחבל חירם, מנשה ודרך האמוראים.



חורף עכשיו, גשמים ניתכים בערפל ואני בחדר הקטן.
מאז מה שקרה לשבי אני לא הולך יותר לעבודה במפעל.
שבי היה בחור שעבד באותה שורה שלי. בחור טוב לב, עם נשמה, היה "צוות ההווי" שלנו. הוא חיבר את רוב השירים ששרנו, בזמן שהרשו לנו לשיר. השירים האלה, והבדיחות שהיו לו, עזרו קצת לשמור על המורל שלנו, או אולי, עזרו לנו להשתגע יותר ולשכוח את המצב האמיתי שלנו. אמרו שהוא בטוח לוקח סם יותר מן המנה המותרת. שיהיה. כל עוד יש משהו שמחזיק שלא ליפול, שמבדר, שמנחם, אז הוא טוב.
הרבה פעמים ראיתי אותו טופח על השכם למישהו שעמד ליפול, מעודד אותו. לא יודע מאיפה מצא את המלים, בטוח שיש לא מעט שהוא הציל אותם.
גם חבר טוב שלי. מהמעטים שיש לי. אולי מהמעטים שמסוגלים או רוצים להיות חברים פה אחד של השני. חוץ מכל מיני "חבורות זדון" שאני נזהר לשמור מרחק מהן, לא תמיד מצליח.
וגם הוא לא התייצב להתוויה. "חי הם לא יתוו אותי" אמר.
ביום שהתחילו הגשמים יצא קצת מוקדם, מי שיש לו שלושה ילדים מתחשבים בו, לפעמים.
עמדנו לסיים, כבר התחילו להתייצב בתור הארוך במסדרון "ההחתמה" הצר, שלפני דלת היציאה.
פתאום שמענו יריה.
היתה פאניקה, התחילו דחיפות, מאד קרוב זה היה. אנשים נמחצו בתור. לא יודע מאיפה באה לי התושיה להצטרף לחבורת אנשים שברחו דרך החלון האחורי.
אחר כך, בחנות שבקומה הראשונה בבניין, לשם הלכתי לקנות לחם ישן, פגשתי את אחד העובדים במפעל, שסיפר שסיירת ההתוויה עשתה בחוץ מארב לעובדים שאין להם עדיין 21 על המצח.
שבי ראה אותם ראשון, וניסה לברוח.
לפחות הוא צדק במה שהוא אמר.
אני לא רוצה לפגוש אותם, ולא רוצה שיתוו אותי, אבל רוצה לחיות.
לונה יודעת שאני שם, מסתתר בחדר. לא אומרת מילה. אבל שתיים מן הדיירות שלה שבאגף השני היא שולחת, פעמיים ביום, להביא לי מרק שעועית וסם מותר (מנה אחת ליום).
ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים שוב בוהה, וחולם כמו פעם.
חולם-נזכר בזמן אחר.

24

אבל היו אלה שקיבלו 24. גם הוא נצרב להם על המצח, כמו אלה שקיבלו 21, אבל להם הוא נצרב בכחול בהיר, שנראה עדין יותר.
לא שאלה היו האנשים הכי עדינים. להיפך.
אלה שנשאו את ה"תו המשופר" היו אלה ששירתו בסיירת המקומית, או אלה שהיו מקורבים אליהם, או ידעו איך לשחד אותם.
להם היו כל מיני הטבות ומותרות, שלא ידענו מאיפה השיגו אותם, כמו מכוניות מודל 1980 (שום דבר מהשנים שאחרי השנה הזאת, לא היה בנמצא), טלויזיות, ואפילו צבעוניות. אמרו גם שיש להם מטבעות מבהיקים, לא כמו ה"פולסות" המלוכלכות שלנו.
אני הכרתי אותם טוב. הם היו בין המעטים שיכלו להרשות לעצמם להיות לקוחות אצל דיירות האגף השני בבנין של גב' לונה בן שושן. הקירות היו דקים והייתי שומע הכל. כמה מהם היו לפעמים מבקרים גם אותה.
היא היתה מספרת לי הכל, בשבת, יום המנוחה היחידי (בימי ששי עבדנו ללא הפסקה כמו שאר ימי השבוע). היתה מזמינה אותי אליה, לסלון שהיה החדר היחידי שהיה מרוהט באיזה טעם שהזכיר ימים אחרים. מספרת לי כמה מגעילים הם ואיך הם לא נותנים כבוד לאשה, גם אם היא אשה אלמנה, אבל כדי להתקיים בימים אכזריים כמו אלה, היא חייבת לעשות כל מה שהם רוצים. הם יכולים לסגור לה את מה שהיא כינתה "העסק", שגם בימים אלה הוא לא חוקי, יכולים לעשות גם דברים הרבה יותר גרועים, סתמה ולא פירשה.
מעל השידה, בתצלום קטן ודהוי בשחור לבן, מזכרת מימים אחרים, חייך בעלה, מוריס, חיוך מלא שפם ושיניים לבנות. בעבודה סיפרו לי שהוא היה מלך חיי הלילה במפרץ, היו לו מועדונים בכל עיר כמעט. אבל היא סיפרה לי שמי שהיו לו המועדונים זה היה אחיו, הוא עצמו היה סוחר של מכשירי חשמל, איש ישר וצדיק, שנרצח על ידי עבריינים כשבא לעזור לאחיו, אליו כוונו כדורי העבריינים. אחיו נמלט לארה"ב, ומאז היא לא יודעת עליו דבר. הבית הזה הוא הדבר היחיד שנשאר לה מכל הנכסים שהיו להם. שני בתים אחרים שהיו לה, הופקעו על ידי המשמרות.
ואותם עבריינים, היו בין אלה שקנו את ה"24", חלק מהם גם שירתו בסיירת המקומית, והם היו באים אל הדיירות שלה, לפעמים גם אליה.

היו לה שבע דיירות. מומו השמנה, נירה הסטודנטית, נאוה הגדולה ושושנה הקטנה, אינגריד, ועוד שתיים שאת שמן אני לא זוכר. נירה הסטודנטית נקראה כך כי היה לה תואר שני באוניברסיטה. שושנה הגדולה היתה פעם מנהלת, בסניף של קופת חולים, לפני שסגרו את קופות החולים בעיר. אינגריד היתה מתנדבת באיזה קיבוץ ששעריו ננעלו, לפחות כך היא סיפרה, והיא מפחדת לחזור לארץ מולדתה שם רוצים לאשפז אותה. הסיירת המקומית יכלה בכל רגע לעצור אותה ולהסגיר אותה למשמרות. השמועות אמרו שאם הם תופסים שוהה בלתי חוקי, הם לא מחזירים אותו לארץ מולדתו.

פעם היו באים אליהן גם ערבים, ביניהם זוהיר, זה שאני חושב שהביא אותי מעולף למחצה מהכפר שלו שבו התחבאתי בהתחלה, לבית של לונה בן שושן. לאחרונה הם הפסיקו לבוא. ברדיו הישן של לונה דיברו על מלחמה כלשהי, שפרצה לאחר הבחירות. אלינו לא הגיע מכל זה שום דבר. זה לא עניין את מישו, וכמובן שלא נראו חיילים ברחובות. אצלינו היו רק 21 וסיירת מקומית, כולם 24.

כרטיס זהות

מן התקופה הקודמת, בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זֵכֵר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו, וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן שושן היה מתחשק לעבוד.
מלבדו, לא היה שום מכשיר אחר שקישר עם העולם.
האויר היה מזוהם, לפחות בעיר הזאת על יד חיפה, תיארתי לי שכך זה גם בשאר המקומות בעולם, אך לא ידעתי מה מזהם את האוויר כל כך.

את שערי הארוך גילחתי כבר ביום הראשון, לפני שהלכתי לעבודה, במספרים השחורות הגדולות שנתנה לי גב' בן שושן ("חס ושלום שתשאיר את השיער במספרה ממול. יחשדו מאיפה באת, וגם, למה שהם ירוויחו אותו"), כדי להסיר מעלי כל סימנים מזהים, והייתי קרח לגמרי. משקפי נעלמו עוד בלילה של הפלישה, כשרצתי בגשם. יותר טוב, לראות כמה שפחות. ושלא לדבר על להיראות, ועם משקפיים.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא להתקל לא באלה ולא באלה.





ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת, ברדיו של גב' לונה בן שושן.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
אבל גם רבים אחרים במפעל ובחנויות ברחוב שממול, אמרו שהם לא ילכו לקבל את הכרטיסים, וכל מה שאומרים ברדיו, זה חרטא.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות.

פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה.