C had no books, in any of the apartments he lived in (I will write about what was there another time), and we thought it was another of his principles, like burning names, refusing to cooperate with the establishment, the principle of not clinging to a planetary identity that could be 'fished'. Books have a weight that attaches you tightly to your place, your resume, your cultural or "cultural" identity. For me at least, books are the symbol of clinging to 'what I am'.
Before he was ripped off with his school he was a "bookworm." His schoolbag had three textbooks that day: English, Geography, History, a Spanish-English Dictionary, an English-Hebrew Dictionary and a Spanish-Hebrew Dictionary, three books in Spanish he borrowed that morning from the school library, and one book in Hebrew, which he carried with him everywhere (symbolically or not, it was the book "Robinson Crusoe" in some archaic translation). He kept this satchel as the only object left for him from Earth, he was at the bottom of the cosmic backpack he had on his back, which resembled at the edges a wide garment,Which resembled a wide garment (or halved butterfly wings, there were those who said), which I saw only twice, on the day he came to Earth and the day he left. I do not know if he took the satchel with him again.
But the books C was reading now, he read through sensors connected to his nerves when he passed the Lindigra, books written and broadcast in telepathy. No book on earth has yet been adapted to this format, and C, perhaps because of the change his nerves have undergone, it became clear to us over time, was no longer able to read the books in the old format, he told us this when he asked us to read books to him.In the language of the Earth they might define it as a dyslexia of reading. To me it was one of the Lindigra prices I doubted was worth paying. Others said it was an ideal situation. “The Stolen" Stoley, for example, said that we as humans overestimate the reading and the holding of what is constructed as a cover, pages and letters, and there are those for whom it occupies the bulk of the apartment volume. 'Hebrew Book Week, which continues to exist and to succeed even in the digital age, proves that it is still difficult for people to part with this traditional form, even when there is seemingly a substitute, whether we read the books or not. The walls of houses, at least as long as we live in this form of human beings on Earth, will not be empty in places designated for bookcases.
בלוג הצועד The VValker's blog 
זמן רב חפא גם לא רצה שדבריו ייכתבו.
הרבה אנשים, בפגישות שניהל, אמרו לו שהוא צריך להעלות את דבריו על הכתב ולהפיץ אותם בספר.
גם אבא שלי הציע לחפא, שאני אהיה הסופר שלו ואכתוב את הדברים שלו, והוא התכוון לשלם לי בעצמו בשביל חפא. זה היה ב1986, חפא לא היה מוכן לשמוע. הוא חשב שהדברים שלו צריכים לעבור רק בעל פה, שזאת הדרך הכי קרובה לטלפתיה, שהייתה צריכה להיות, בעיניו, הדרך שבה הדברים צריכים לעבור, אבל בגלל מוגבלותם של בני האדם בטלפתיה, הוא היה מוכן 'להתפשר' על העברה בעל פה, לא מעבר לזה. גם מכשירי הקלטה הוא לא רצה להכניס להרצאות שלו.
מ1997 התחיל אצלו מפנה, הוא שאל אותי אם אני יודע להקליד מהר. למדתי פעם כשחיפשתי עבודה בבית דפוס, קורס מזורז של הקלדה מהירה. אחר כך התחיל להזמין אותי עם המכונת כתיבה שלו להרצאות, גם כאלה שלא יועדו לקבוצות הקבועות, המצומצמות, שלו. עדיין ביקש שדבריו לא יופצו, רק שיהיו כתובים, שמורים באיזה מקום.
אהבתיאהבתי
בפעם הראשונה שהעליתי את שמו ואת דבריו של חפא על הכתב, זה היה בבלוג זה, ב31 באוגוסט 2004. חפא היה באותה תקופה בהולנד, וכמו נסיעות אחרות שלו על הפלנטה, אף אחד לא היה בטוח שיחזור. צבי וסטולי הגנוב, שהיו בעד שהדברים שלו יעלו על הכתב, הבינו בדברים שאמר לפני נסיעה זו, שהתנגדותו לפרסום דבריו עומדת להסתיים בקרוב, ודחקו בי לכתוב פוסטים, אמנם כתבתי באופן זהיר, התייחסתי בעיקר לחבורה הראשונה ול"מצעד המחץ" אבל הגנבתי גם דברים שלו. לא הייתי בטוח איך הוא יקבל את זה כשיוודע לו שכתבתי עליו, חששתי שיכעס.
אהבתיאהבתי
אבל כשהוא חזר, בינואר 2005, הוא היה בראש אחר בכלל. בדף של מחתרות חייזריות כתוב שהוא קיבל לראשונה מזה 28 שנים שדר מידידו הכחול וזה כנראה מסביר את מצב הרוח המצויין שבו היה באותה תקופה, הוא אמר לנו עוד לפני ששאלנו שהוא מרשה לכתוב על בית הספר הגבוה של התבונה הגלכטית שבו למד, ועל חברותו במסדר הקרן הבהירה והלוחמה באופל הגלכטי, דברים שהוא אגב דיבר עליהם בעיקר בתקופה הראשונה, של "חבורת המחץ" כשהאמין שחבריו יבואו בקרוב. כנראה הבין מחבריו ב2005 שהם אולי יבואו באמת, ויש להכין את בני הפלנטה לכך ולרענן את המושגים מאותה תקופה בה התכוננו להם בפעם הראשונה. אז התחלתי לכתוב את ההיסטוריה האלטרנטיבית שיוצאת מאותה תקופה. בשבילי זאת הייתה החייאת התקופה וחזרה על דברים שנשכחו. ידעתי שחפא קורא את הפוסטים (כלומר מישהו, בדרך כלל הגנוב, מקריא לו כי "הפרעת הקריאה" שלו הייתה גם ב"אינטרנט הארצי") והוא העיר לי מדי פעם הערות על הפוסטים אך לא הגביל אותי שום הגבלה וגם לא התייחס לפוסטים שכתבתי לפני שחזר מהולנד ולא ידעתי אם ידע עליהם או לא
אהבתיאהבתי
חפא חי במשך שנים עם מהגרת מבריה"מ לשעבר, שעבדה במכון מדעי בסביבות טשרנוביל, ושנה לפני האסון בכור השתתפה בתור מזכירה/אסיסטנטית של המדען בכנס מדעי בינלאומי שנערך באותה מדינה במערב שבה פגשה את חפא, היא הצליחה לצאת מהמלון לבד לטיול קטן, ו'שכחה לחזור'. כשגרו בארץ, היא הראתה את עצמה די מעט, ואני לא יודע אם חיה איתו בכל הדירות שעבר בהן, אבל היא הייתה בחייו לפחות עד 2004, במשך 19 שנים. אני בטוח שחלק גדול מהתובנות שלו על המחקר האמיתי ודברים נוספים, באו דרכה. עוד לפני נפילת מסך הברזל, הוא ידע להגיד שהמתיחות הבינגושית היא סוג של בלוף שבקרוב יתברר. הספר הראשון שהיא הקריאה לו (שהרי לקרוא ספר בפורמט כדור ארצי כבר לא היה מסוגל), מתורגם לאנגלית, היה 'והיום איננו כלה' של צ'יינגיס אייטמטוב, סופר שהיה גם יועץ של גורבצ'וב. כשיצא הספר בתרגום עברי המליץ לנו חפא לקרוא אותו, גם בגלל הסיפור היפה וגם בגלל האמירה המאירה שיש בו, גם אם מבחינת נקודת מבטו של 'הנרטיב הבתולי' הנאיבי, על חייזרים ועל ממשלות.
אהבתיאהבתי