תענוגות הנקשן (מצעד המחץ האחרון – 2)

למקום החמישי אחרי 12 שבועות, עלה שלב שיר נשכח למדי של להקה אוסטרלית בשם "הנהר הקטן" (יש לנו שלושה נהרות עד כה) שנקרא Cool Change וביטא משהו קצת דומה למה שביטא השיר של סטיקס שבמקום הראשון:

אִם מַשֶּׁהוּ בַּחַיִּים שֶׁלִּי חָסֵר
זֶה הַזְּמַן שֶׁהֶעֱבַרְתִּי לְבָד
מַפְלִיג עַל מַיִם קְרִירִים וּצְלוּלִים
יוֹתֵר מִדַּי מֵהָאֲנָשִׁים הַיְּדִידוּתִיִּים הָאֵלֶּה
שֶׁמַּרְאִים לִי לְאָן לָלָכֶת
וַאֲנִי אַף פַּעַם לֹא רוֹצֶה לְאַבֵּד אֶת הַהַשְׁרָאָה שֶׁלְּךָ

זְמַן בִּשְׁבִיל שִׁנּוּי קָרִיר
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה זְמַן לְשִׁנּוּי קָרִיר
עַכְשָׁו שֶׁחַיַּי כָּל כָּךְ מְבֻלְגָּנִים
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה זְמַן בִּשְׁבִיל שִׁנּוּי קָרִיר…

נוֹלַדְתִּי בְּסִימָן שֶׁל מַיִם
וְשָׂם אֲנִי מַרְגִּישׁ הֲכִי טוֹב
עוֹפוֹת הַיָּם וְהַלִּוְיָתָנִים הֵם אֶחָי
זֶה סוּג שֶׁל הַרְגָּשָׁה מְיֻחֶדֶת
כְּשֶׁאִתָּה לְבָד בִּיֵּם
מִסְתַּכֵּל בַּיָּרֵחַ הַמָּלֵא כְּמוֹ מְאֹהָב

זְמַן בִּשְׁבִיל שִׁנּוּי קָרִיר
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה זְמַן לְשִׁנּוּי קָרִיר
עַכְשָׁו שֶׁחָיַי כָּל כָּךְ לִפְנֵי-אִרְגּוּן
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה זְמַן לְשִׁנּוּי קָרִיר…

טוֹב, אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי רוֹמַנְטִי
וְלִפְעָמִים לֹא אִכְפַּת לִי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נִשְׁמָע אֶגוֹאִיסְטִי
אֵבֶל תְּנִי לִנְשֹׁם אֶת הָאֲוִיר.


מקום ששי, עליה של שלב, 11 שבועות
Pleetwood Mac – Sara וזה לא השיר היחיד שנושא שם של בחורה בעשירייה הפותחת.
במקום השביעי, גם כן עלייה של שלב (מתון מתון הכל), 6 שבועות:
Boomtown Rats – Someone's Looking at You גלדוף, עוד הרבה לפני שהתחיל לחפש את פרס נובל לשלום.
במקום השמיני, עלייה של 2 שלבים, 9 שבועות לשיר Gang Sugarhill – Rapper's Delight שיירשם בהסטוריה כלהיט הראשון בעולם בסגנון הראפ, שאחרי שנים רבות עתיד להפוך לסגנון העולמי ולהגיע עד לקהילות הערסים במקומותינו, ועורכי רשת ג' שלא בדיוק ידעו לאכול את הדבר החדש, תרגמו את שם השיר ל"תענוגות הנקשן"

https://www.youtube.com/watch?v=tAnojTvyc0g

.
במקום התשיעי, עלייה של 2 שלבים אחרי 6 שבועות, לMadness – My Girl
<a target='newWin' class='blog'שעדיין לא חלמו על משינה (ולמען האמת, לא חלמו עליהם גם אחרי זה).


במקום העשירי היתה הירידה הגדולה של השבוע, חמישה שלבים אחרי 11 שבועות, לשיר השני הנושא שם של בחורה, Jefferson Starship – Jane (לשעבר Jefferson Airplane).

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: חומת מת"ג

חומת מת"ג (מתח גבוה) – חומה בלתי נראית, מהסוג שמקיף את מדינת תל אביב החופשית ובנותיה: "ניתן לדעת שהיא קיימת לפי צבע השמים באופק שמעבר לה, השונה באופן משמעותי מצבע השמים במתחם הסטרילי של מדינת תל אביב. גם מי שניסה לעבור אותה, יודע גם יודע, ולו לזמן קצר, שהיא קיימת".
בהמשך מוקמת חומת מת"ג גם מסביב לעיר המותווים. לכאורה, מטרותיהן של שתי החומות שונות.

ואולי זה באמת הפתרון הנכון

מוסף "הארץ":
"אוסאמה זעתר ויסמין אבישר מאוהבים. במדינת ישראל זו בעיה. חמורה. שניהם בני 25, היא רקדנית מבית נקופה, הוא פסל מכפר קטן בפאתי רמאללה. הם הכירו כשעבדו בצער בעלי חיים בירושלים, ואז נבנתה ביניהם החומה. למרות שהתחתנו אסור לזעתר להיכנס מרמאללה לישראל. כשרצתה אבישר לעבור לגור אתו אסר עליה צה"ל את הכניסה לשטח איי. המקום היחיד שבו מותר להם לעמוד יחד, לדבר ולהתחבק, זה מחסום קלנדיה. רק השבוע, בעקבות פנייה לבג"ץ ולתקשורת הודיע צה"ל כי יתיר לאוהבים הצעירים להתאחד. ברמאללה"
אם היה אפשר למצוא, להמציא מקום כזה, תקופה כזאת, שבה בני אדם יפגשו, בהתאם לנטיותיהם המיניות, רק את בני העמים האחרים, בייחוד, אלה שיש סכסוכים איתם.
אם אפשר היה למצוא מקום כזה, התוצאות היו פותרות הרבה סכסוכים בעולם, אם לא מונעות אותם מראש.

או שכן או שלא, ממילא אולי לא נדע בזמננו.

אגב (1): סבתה של יסמין (בדיוק כמו אחת הסבתות שלי) היא גרמניה שהתאהבה ביהודי והתגיירה.
אם רק היו הרבה יותר גרמנים כאלה, יהודים כאלה, פלסטינים כאלה, בני אדם כאלה.

אגב (2): גם בהסטוריה האלטרנטיבית שלי, בחלק של הזמנים הטובים, כתבתי: "חפא עודד מאד נישואי תערובת בין כל הגזעים בעולם, ובכל שבוע קידש לפחות זוג מעורב אחד בנישואין גלקטיים."

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: האופנוע (1)

האופנוע הוא החפץ היחיד ששמרה לונה, בעלת הדירה שלי ברחוב הרקפת 12, מחפציו של בעלה מוריס בן שושן, שנהרג בשנת 1975. האופנוע היה בתוך אותה דירה ממש בה אני גרתי.
האופנוע, מדגם די ישן של Norton 500 מילא, אחרי שתוקן, תפקיד חשוב בהתקוממות.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: ריקרדו פוירשטיין

ריקרדו – ידידי הטוב מתקופת רחוב הרקפת 12, שגם דמה לי מעט בצורתו החיצונית (בעיקר כשהייתי עם שיער ארוך וזקן).
צלם עיתונות מתל אביב, שהיה חבר ותיק עוד מארגנטינה של שכני החדשים, שהותוו ונשלחו לרחוב הרקפת 12 לאחר שניסו להסתנן למדינת תל אביב החופשית. כבעל כרטיס זהות שמאפשר לו לנוע חופשי בכל הארץ, הוא הצליח לבוא לבקר אותם, ונשאר. על האופנוע שלו הגעתי למדינת תל אביב החופשית
לאחר שהוא שבר את רגלו במשחק כדורגל, והיה צורך במישהו דומה לו שיתגנב לתל אביב ויביא לעיתונים את הצילומים שצילם, בטרם תגבה החומה.
בתקופה שהייתי בתל אביב הקים את מחתרת המותווים וגם תיקן את האופנוע של מוריס איתו ניפץ, לאחר שחזרתי, את מתקן הזכוכית ונתן את האות להתקוממות המותווים.
בהמשך ההסטוריה האלטרנטיבית, כשעזבתי את כדוה"א, ריקרדו והמותווים קצת נשכחו.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: מתקן הזכוכית

מתקן הזכוכית השחורה עמד בכניסה לעיר המותווים. הוא הפעיל את חומת המת"ג (מתח גבוה) שמסביב לעיר ופיקח על השומרים המתכתיים ששמרו עליה לצד השומרים האנושיים. נוכחותו סימלה את שליטת האופל הגלקטי בכל. ניפוצו היה הפעולה הראשונה של הההתקוממות.

כאן הוא מתואר:

"הלכתי לאורך הכביש המערבי.
עד למחסום, כמעט. שיערתי שזה הוא, לפי אורות הפרוז'קטורים בחשכה.
עליתי על גבעה קטנה, ממנה ראיתי שהם מקיפים מתקן עשוי כולו מזכוכית שחורה, גם הגג הכיפתי המסתובב שלו שממנו היו נשלחים כל העת פלאשים לכל עבר. ראיתי את השומרים, כמה מהם היו לבושים בבגד מתכתי נוצץ. רק מאוחר יותר הבנתי שהם עצמם עשויים ממתכת.
הסתובבתי, לפני שאיזה פלאש יתפוס אותי.
ממול ראיתי את ההר, שבקושי רואים מתוך העיירה. על פסגתו ראיתי את עלטת המרחב השחורה יותר מן השחור של הלילה, עוטפת את ההר כענן אפל. בתוכו נראו כדורי האש של נופלדנס, משגיחים על הכל."

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: רחוב הרקפת 12

רחוב הרקפת 12 – נמצא בעיירה חסרת שם, אי שם צפונה מחיפה. לשם הגעתי לאחר השתלטות האופל ושם 'ביליתי' את רוב חלקה השני של ההסטוריה האלטרנטיבית.

מעט מתיאור הרחוב והסביבה:

"כולם כאן שווים. לאפס.

בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת רכיבים מפלסטיק, ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה ובשביל מי הם מיוצרים…

אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר לא רואה אותו יותר. כך גם יש לי מעט "פולסות" לשלם על דיור ועל מה שנכנס לפה. את ה"פולסות" או ה"מעות" כמו שגם כן קוראים לזה, מקבלים בסוף כל יום עבודה (צ'קים ובנקים אין בנמצא לפחות לא בסביבה הזאת). אלה בסך הכל חתיכות של נחושת שחורה ומלוכלכת, אם כי מבטיחים שבקרוב יהיו מטבעות חדשות, מבריקות…


הבית של לונה בן שושן נמצא ברחוב הרקפת 12, במרחק שני רחובות מהמפעל בו אני עובד (כל המכוניות שנוסעות כאן הן ישנות מאד וחבוטות). איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, שקיים לדבריה של גב' בן שושן עוד "מזמן האנגלים". גב' בן שושן היא בעלת הבית, אותו ירשה מבעלה המנוח, על שתי קומותיו ושני אגפיו. בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן שושן, אלמנה שרואים עליה עדיין שהיתה פעם אשה יפה, והדירה שלי – חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', שגם מבשלת לי לפעמים מרק דלוח ומביאה לי סם מן הסמים המותרים כאן, "כדי שאהיה חזק לעבודה". באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות, וגם הוא בבעלותה של גב' לונה בן שושן. אני יכול לשמוע את הקולות ממנו בלילה, גם כשאני ישן שלוש שעות שלמות.

חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית, הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. יש רק כמה עצים גוססים ופה ושם עשבים צהובים במקומות שהיו אולי דשא ירוק. אד ערפל עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים. אני יכול בקושי להבחין בעונות השנה, כי גם בחורף חם כאן ומלא זעה, ואילו בקיץ יורדים כל מיני גשמים, רובם גשמים שמטנפים את העור ועדיף לא לפשוט את הסרבל שקיבלנו מהמפעל. אסור להיות חולה."