ובמבט ראשון, רגע לאחר שהתגשמנו בשטח מוגבה מעט בערך באמצע המחנה, חוזרים סופית לצורת האנוש האדמית הארצית שלנו, זה היה נראה כמו אתר של נופש, על אחד החופים של פעם (וגם קירבתו של הים, עשתה הרבה למראה הזה, ורק צבעו המתכתי מדי קלקל את האשליה). המון ביתנים, סוכות ואוהלים היו מפוזרים בשטח שהתפרש כולו למולינו, ואנשים היו יושבים לידם או רובצים על האדמה שלידם במשהו שנראה לי באותם רגעים כמו נינוחות עילאית. לא הרבה זמן לקח לי להבין שזה משהו אחר לגמרי.
מה שנותר, למעשה, מישראל החופשית של פעם, היה מרוכז במחנה הזה שבלטרון, שנבנה עוד לפני שחוף הים התקרב הנה, וקצת הזכיר לי את עיר היקומים הרבים שבכוכב. האנשים שהובאו לכאן שנעצרו והוגלו מן הערים האחרות שתחת שלטון האיחוד המשיחי, או אנשי תל אביב ששמעו לנביאים והצליחו לטפס להרים בזמן וגם הם נעצרו, היו גם כאלה שעלו לצפון כדי להשתתף במלחמתה של אוטונומיית המותווים עד לנפילתה, גם אנשים ממנה ראיתי, וגם הרבה מותווים אחרים. ולכל אלה היה מזל, יחסית.
היינו צריכים לאתר את ריקרדו, מנהיג אוטונומיית המותווים המוחזק כאן, שיעזור לנו לבשר לאנשים שכוחות האופל במערכת השמש עומדים להיכנע, ושהשאר תלוי בהם. אבל פתאום לא ידעתי מה תועיל לאנשים האלה הבשורה שלנו. הכל היה כבוי כאן, לא היה למה לקוות. לאנשים האלה שום דבר לא יחזיר את מה שאיבדו, כי שום דבר לא יחזיר את העולם לאחור. הבנתי באותו רגע למה אין גדרות מסביב למחנה, וכל הדברים האופטימיים שאמר לנו חפא בדרך נראו לי תלושים, שייכים לסיפור אחר. תהיתי אם הוא עצמו עדיין אופטימי.
לא שלווה היתה כאן, אלא דיכאון עמוק של אובדן האינסטינקט של רצון חיים ממנו לא לימד אותנו חפא איך ניתן לאושש ולהתאושש. אוירת המקום עטפה גם אותי, כמו אד מהביל מתוך החום הכבד ששרר כאן בעריצות.

פתאום ראיתי את סטולי הגנוב חוזר, דקה אחרי שהתפצלנו, כדי שלא ישימו לב שאנחנו לא שייכים לכאן. קצת מעליו, היו שני ניצנוצים במרחק שווה ממנו. ידעתי שהוא תפס שדר מחפא. "צריך לחזור אל האי. תקרא גם לזוג. יש שינוי בהוראה". שאלתי מה קרה. "לא יודע, כנראה ששוב לא נכנסנו אל הזמן הנכון".
לא ידעתי איך נחזור כעת אחורה, לאחר שהיה נדמה לי ששוב התגשמנו בצורה האנושית וכבר לא יהיו לנו אנרגיית הגלים והאנרגיה הקוסמית, שדחפו אותנו קודם. אבל פתאום זה קרה, בלי שידעתי להסביר איך אבל גם לא התפלאתי, שנשאבנו אל תוך הריק ואחרי דקה היינו שוב ליד חפא, באי היווני זוגרפיאי.
התפלאתי מה יכול היה לגרום לו להחזיר אותנו.

There were no fences around

And at first glance, a moment after we materialized in a slightly elevated area approximately in the middle of the camp, finally returning to our earthly human form, it looked like a resort, on one of the beaches of the past (and also the proximity of the sea, did a lot for this appearance, and only its too metallic color spoiled the illusion). Lots of pavilions, sukkahs and tents were scattered in the area that spread out in front of us, and people were sitting next to them or lying on the ground next to them in something that seemed to me at those moments like supreme relaxation. It didn't take me long to realize that it was something completely different.

What was left, in fact, of the free Israel of the past, was concentrated in this camp in Latrun, which was built even before the seashore approached here, and it reminded me a little of the city of many universes on the planet where we met חפא. The people who were brought here were arrested and exiled from the other cities under the rule of the Messianic Union, or the people of Tel Aviv who listened to the prophets and managed to climb the mountains in time and were also arrested, there were also those who went up to the north to participate in the war of the Mutvims' autonomy until its fall, I also saw people from the autonomy itself, and many other Mutvim. And all of them were lucky, relatively speaking. We needed to locate Ricardo, the Mutvims' autonomy leader held here, for he to help us tell the people that the dark forces in the solar system were about to surrender, and that the rest was up to them. But suddenly I didn't know how our gospel would benefit these people. Everything was off here, there was nothing to hope for. For these people, nothing will bring back what they have lost, because nothing will bring the world back. I understood at that moment why there were no fences around the camp, and all the optimistic things that חפא told us on the way seemed to me to be scraps, belonging to another story. I wondered if he himself was still optimistic.
There was no peace here, but a deep depression of the loss of the instinct of the will to live, from which חפא did not teach us how to recover and be recovered. The atmosphere of the place enveloped me as well, like steaming vapor from the heavy heat that reigned tyrannically here.

Suddenly I saw the stolen Stoli return, a minute after we parted, so they wouldn't notice we didn't belong here. A little above him, there were two sparkes equidistant from him. I knew he caught a broadcast from חפא. "We need to return to the island. Call the couple as well. There is a change in the instruction." I asked what happened. "I don't know, we probably didn't enter the right time again."
I didn't know how we would go back now, after it seemed to me that we had once again materialized in human form and we would no longer have the wave energy and the cosmic energy that pushed us before. But suddenly it happened, without knowing how to explain it, but I wasn't surprised either, that we were pulled into the void and after a minute we were again near חפא, on the Greek island of Zografiai. I wondered what could have made him bring us back.

עמיר פרץ שינה את הדיסקט לכולם ומגלה לכולנו, שחנופה של קציני צבא גבוהים בארצנו ממיסה את הקשוח שבאזרחים ומשנה את הדיסקט גם למנהיג פועלים ערמומי.
ובינתיים תקציב הבטחון יגדל ב1.5 מיליארד ש', מה שמבטיח, שמהתקציב החברתי, ומסדר היום החברתי שבגלל ההבטחה לו בחרו רבים (שאני לא הייתי ביניהם) באותו עמיר פרץ, אנחנו יכולים לשכוח, ולעוד הרבה זמן. בעצם, כבר שכחנו, וכל דוברי הפער והצדק החברתי נאלמו בשבועות האחרונים.
ואני עדיין תוהה, אם לא לכך מלכתחילה כיוון המשורר, שתקציב הבטחון שלו אמור היה להיות מקוצץ לפני שכל זה התחיל.

את הדברים האלה כתבתי כתגובה למערכת הארץ לפני שלושה שבועות, כשרק התחילו העניינים לבעור, בגלל חטיפת החייל שליט (מי זוכר אותו עכשיו)

אולמרט (ובמידה רבה גם פרץ) נמצא במילכוד, שבו נמצאו רוב הממשלות `האזרחיות` שהיו למדינה, מימי משה שרת דרך לוי אשכול ואפילו אהוד ברק, ועד היום.
הברית של הימין המתנחלי ושל החונטה הצבאית-בטחונית, רעבה למלחמות שיספקו לה סיבות קיום: פרנסה לגנרלים, לקצינים, ליצרני הנשק, ולכתבלבים הצבאיים ושאר בוגרי המערכת המלחמתית. מלבד הרווחים שמספקת המלחמה להם ולבעלי ההון התומכים בהם, היא מסייעת להסיח את הדעת מן המצב החברתי שהוא האיום הקיומי האמיתי על החברה: הפערים המתרחבים לכדי שנות אור, שחיקת זכויות האדם של המעמדות הנמוכים וגם הבינוניים, היא מסייעת להם להמשיך בהפרד ומשול שבין קבוצות האוכלוסיה, ואנחנו רואים איך תחת כל גיוס לדגל, נשכחו הדיבורים החברתיים שרק לפני רגע היו בפי כולם, ושוב עולה יוקרתה של החונטה. אנחנו רואים איך עוברים חוקי רשע שבימים כתיקונם לא היינו מעלים על הדעת בלי הנד עפעף, כמו החוק שהתקבל אתמול המאפשר מעצר לארבע ימים והארכת מעצר אדם שלא בפניו ל20 יום, ו`חוק האזרחות` המחמיר שהתקבל השבוע. גם אלה סימנים למערכת מגוייסת, שדעתה שוב הוסחה מן הדברים שבאמת חשובים.

והם לא לבד, כמובן.

האינטרסים של החונטה נפגשים עם האינטרסים של קיצוני החמאס והג`יהאד או ווטאבר דיי ניימד, וביחד הם משחקים פינג פונג על גבינו, או יותר נכון: רוקדים טנגו, ומי אמר שאין פרטנר.
כל הסלמה היא טנגו שיש לו שני צדדים, וכאשר מישהו `נורמלי` מדי עולה לשלטון, למשל שר בטחון שאינו גנרל, יש סכנה שהוא יחתור לשלום – כלומר להפסקת ריקוד הטנגו התמידי הזה, בין בעלי האינטרסים הלוחמניים אצלינו ובעלי אינטרסים דומים אצל הפלשתינים.
כל מי שניסה להפסיק את השיח המלחמתי – סולק. למשה שרת לא צייתו עד אשר נאלץ לפרוש. גורלו של לוי אשכול נחרץ כשפרצה מלחמת 1967 (שכבר ברור כיום שגם היא לא היתה מלחמת "אין ברירה") והוא אולץ לתת את תיק הבטחון לדיין. רבין נרצח, לא רק על ידי יגאל עמיר, וגם ממשלת ברק היתה קצרת ימים (למרות שברק הוא כנראה בעצמו חפרפרת של החונטה) ברגע שאלה שמבשלים את המלחמות הבעירו את השטח. אחרים למדו לקח, ועשו הכל כדי להוכיח שהם יותר ימניים מהאמא של הימין, מה שלא תמיד עזר להם (פרס, בטבח של כפר כנא, שלא עזר לו לנצח את ביבי ב96).
נגד כל ממשלה `אזרחית` מדי, כלומר קצת נורמלית, נפערו תותחיהם של המסיתים הפאשיסטים, צד בצד עם תותחי המלחמה שנגרמה מ`הסלמות` שיצרו `הגורמים בשטח` – הנאמנים תמיד יותר לחונטה יותר מאשר למדינה, בוודאי לממשלה. זה מה שקורה בימים אלה לממשלת אולמרט-פרץ. כבר שמענו על פולסא דנורא מלפני יומיים נגד אולמרט, ו`הגורמים בשטח` מסלימים את המצב (ברור ש"התעלמות צה"ל מאזהרות השב"כ" לא היתה קצר בתקשורת אלא כשל מכוון כדי לגרום לאירוע שיהיה עילה לפעולה!) וכל זאת – כדי להציג את הממשלה כחלשה ולאלץ אותה לפעול לפי תכתיביהם ולהיות ממשלה ניצית ימנית, שתסכל כל תקוה להיפרדות מהשטחים ולשינוי במצב החברתי, או להיות מופלת בבושת פנים. אולמרט איננו גיבור חלומותי וגם לפרץ לא הצבעתי, אך הם גם אינם גיבורי חלומות החונטה הצבאית-מתנחלית. הם אזרחיים מדי, הם מחוייבים להתכנסות, שמשמעותה המשך הפרידה מהשטחים, פחות שליטה על הפלשתינים, פחות התנחלויות, פחות משכורות שמנות לאנשי הצבא והבטחון וכתבלביהם, יותר התעסקות, בהכרח, בבעיות החברתיות. אולמרט ופרץ נכנסים לתוך המלכודת בעין פקוחה, ועשויים גם לאכול את הדג המסריח וגם להיות מגורשים מהעיר.

דיברו פה על המצב החברתי?
זוכרים, כשקמה הממשלה, דיברו על שינוי סדר העדיפויות,
על קיצוץ בתקציב הבטחון. זוכרים?
וגם על התכנסות או משהו כזה נדמה לי, דיברו.
לא, אני לא סנילי. (ואל תהיו גם אתם).
ועוד כל מיני בעיות קטנות, כמו מצעד הגאוה, ההטרדות המיניות של הנשיא, האונס בבסיס חיל האויר.
המלחמה באה לכמה אנשים, פוליטיקאים וגנרלים, בדיוק בזמן.
האמנם אך מקריות היא זו?
מה דעתכם?
בין הפותרים נכונה תגריל הממשלה רסיס של קטיושה.
(ובעצם, גם בין הפותרים לא נכונה)