בלוג הצועד The VValker's blog

מלחמת האזרחים הספרדית היתה, בעיני, אחת המלחמות הצודקות האחרונות, מבחינתו של מי שתומך בערכים של שמאל, נאורות ודמוקרטיה. מלחמת טוב ורע אמיתית, לא בהכרח בין טובים לרעים, רעים היו בשני הצדדים, אלא מלחמה שבה אנשים היו מוכנים למסור את נפשם כדי להגן על צורת המשטר, על אידיאות של חופש ודמוקרטיה מול אידיאות אחרות, שלמרבה הצער ניצחו באותה מלחמה. מאז, לא מוסר השמאל את נפשו במלחמות. אני, למשל, לא בטוח שאל מול הפאשיזם העולה בישראל מדרגה אחר מדרגה, יהיו הרבה שימסרו את נפשם מרצון כדי להגן על החופש, על דברים שאנחנו מאמינים בהם ושלא יהיו מותרים עוד במשטר שיבוא. ההגנה על החופש האישי תיעשה (וכבר נעשית) אצל מרבית האנשים, דרך הקונסוליות והשגרירויות הזרות. ומי שישאר יתפלל, גם אם הוא לא מאמין באלוהים. ועוד יותר מכך קשה לי לדמיין מצב שבו יבואו מתנדבים מארצות אחרות כדי להגן כאן על צורת המשטר הדמוקרטי ועל ערכי החירות וצדק חברתי, או הסיכוי לערכים כאלה שרק משטר דמוקרטי יכול לקיים. בכלל, אף אחד לא מתנדב היום כדי להגן על משטרים, יש יותר מדי ציניות ויודעים יותר מדי דברים על האופל הקיים גם במשטרים הדמוקרטיים. היום אנשים לא מוכנים למות מהר כל כך, בוודאי לא בשביל משטרים.
לכן "למי צלצלו הפעמונים" של המינגוויי הוא הספר האחרון שקראתי ואולי לא הגדול ביותר שקראתי, אבל הגדול ביותר שקראתי בתקופה האחרונה, שייך לתקופה אחרת כל כך שבה אנשים עדיין נלחמו על, ונגד, גורלם ונלחמו עד הסוף. אבל לא רק בגלל כל אלה הוא משאיר עלי רושם חזק, גם כשעברו ארבעה ימים מאז סיימתי את קריאתו במהדורה החדשה שיצא בה (בתרגום מעולה שמגיעה לו הרבה תודה על כך שאת הספרדית והתרגום שלה הוא שם בגוף הטקסט ולא בהערות שוליים מעצבנות).
זהו סיפור על בני אדם, על נחישות ועל עוצמה אישית. במרכזו נמצאים ארבעה ימים בחייו של אדם, שהם אולי ארבעת הימים האחרונים בחייו, והוא מודע לכך. הוא, וכל האנשים שסביבו. האדם הוא רוברט ג'ורדן, מומחה חבלה אמריקאי המצטרף אל קבוצה הררית של לוחמי גרילה ספרדים, שאמורה לפוצץ גשר בגבול עורף הפאשיסטים, לקראת מתקפה קרובה, שלאף אחד לא ברור מי מפקד עליה, אף אחד לא בטוח או מאמין שהיא תצליח, כל האנשים האלה יודעים שזמנם הוא זמן ספוּר. הם רואים רק את הנקודה הבודדה שלהם, שבה עליהם לבצע את שלהם, ואותו הם יבצעו על הצד הטוב ביותר, כי אין להם דרך אחרת, הם לא מכירים חיים אחרים (חוץ מהחיים האחרים שעליהם חולם ג'ורדן עם מריה, שספק אם יצליח להגשים). ארבעת הימים האלה הם המשמעותיים ביותר בחייו של ג'ורדן, שמגלה בימים האלה את התובנות העמוקות ביותר של חייו, חושב ומלבן סוגיות וסוגר-לא סוגר חשבונות שלא נגע בהם עד כה, ומתנסה גם באהבה הקצרה, והגדולה של חייו. ארבעה ימים שאל תוכם כמו מכווצים חיים שלמים. בפרטים היחודיים והקונקרטים של הסיפור מגולמות אמיתות אוניברסליות, וזה מה שיוצר לדעתי ספרות טובה, ספרות שנשארת, בייחוד אם היא כתובה בדרכו העוצמתית-המאופקת של המינגוויי.
המינגוויי, שהיה בספרד באותן שנים בתור כתב שסיקר את המלחמה, הכניס הרבה אלמנטים אוטוביוגרפיים אל הסיפור (כמו למשל התאבדות אביו). העולם המיוצג באחדים מספריו שקראתי הוא עולם של כנגד כל הסיכויים, עולם לא רך בכלל, אבל עם אהבה עצומה לחיים, צמאון לחיים, תוך מאבק בגורל שנראה כתוב, עד לרגע שהוא ישיג אותך, לא דקה אחת לפני כן. יש בסיפור, כולל הסיום האמיץ והלא הפי-אנדי, משהו שכמו משרטט את תבנית עולמו של המינגוויי המשתקפת גם בקורות חייו, אך את הפסיכלוג נשאיר לאחרים.
חוץ מזה הספר גרם לי להתאהב מחדש בשפה הספרדית, כפי שכבר גרמו לי בעבר ספרים עליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.

ב6 למרץ נולד מצעד המחץ, שנתן את שמו וחסותו הרוחנית לבלוג הזה. 6 חברים בסך הכל מ"חבורת המחץ" ההסטורית דירגו את המצעד הראשון, אחר כך הצטרפו עוד.
לפני שנתיים חגגתי את יום ההולדת של המצעד בפרוייקט ההסטוריה האלטרנטיבית שנמשך שנה שלמה (ולצערי לא המריא בתודעת הציבור כמו שציפיתי שימריא, מן הסתם אשמתי), והסתיים ביום ההולדת של השנה שעברה.
השנה אסתפק, כפי שכבר עשיתי בעבר, בצמרות המצעדים של אותו שבוע הידועים לי משנות ה70, (לזה יש יותר ביקוש, לפחות לפי מה שמראים לי הגוגל ומיילים מאנשים), תוך שילוב אירועים בולטים באותו יום מן הויקיפדיה, האט"יפדיה (האנציקלופדיה הגלקטית החופשית) והזכרון האישי. ותודה גם לחניאל קדמוני.

1970
בריטניה:
Lee Marvin -Wand'rin' Star
https://www.youtube.com/watch?v=NTymtAbaG08
היהודי הנודד
ארה"ב:
Simon & Garfunkel – Bridge Over Troubled Water
לועזי הגל הקל: נוגה – כחול מזעזע
ישראלי גל"צ: מתנה מן הים – פיקוד צפון (סולן יגאל בשן)
ישראלי הגל הקל: הנבל – פיקוד צפון (סולן יגאל בשן)
5 במרץ: נולד ג'ון פרושיאנטה, חבר הפפרז (לפי ויקיפדיה)

1971
בריטניה: Mungo Jerry Baby Jump , ארה"ב: One Bad Apple The Osmonds (שני שירים שאני לא ממש מכיר)

מצעד לועזי הגל הקל (7.3.71), "רוזי המתנפצת" (ככה תרגמו את זה!) של נ. יהלום מקום ראשון.

מצעד עברי גל"צ (7.3.71) מקום ראשון "לך איתה" מקום שני "ערב ששי אולדפאשן" מקום שלישי "מקסי מיני" מקום רביעי "הנני כאן" מקום חמישי "לוח וגיר" מקום 13א' "לילך רוצה לקטוף את הירח"
בגל הקל (8.3.71) "מקסי מיני" מקום ראשון, אחריו "לצבי יש בעיה" מפסטיבל שירי הילדים הראשון, "לך איתה", "הנני כאן" ו"למה ככה" (למוש) אף הוא מאותו פסטיבל.

1972
בריטניה וגם ארה"ב, ובצדק: Harry Nilson – Without You

ישראל עברי הגל הקל: כל מה שרציתי – יוני נמרי וצוות הווי פיקוד הדרכה (גל"צ – מקום שני)

הקדים, עד לשבוע שאחריו, את אחרית הימים בביצוע המקורי הנפלא לפתחי לי את הדלת של עמוס קינן (שלישי בגל"צ).

עוד שיר ראוי לציון – במקום הרביעי, מישה סגל – האנשים אשר אהבתי, שיר שנשכח מאז (וגם יוצרו) וחבל. בכלל, העשיריה הראשונה היתה מלאה שירי משוררים בזכות ערב שירי המשוררים הראשון שנערך אז: "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" של עמיחי ששר שלמה ארצי (מקום חמישי), "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך/ מתי כספי (מקום שביעי, ראשון בגל"צ), "סוף הנפילה" (הידוע כ'אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה') של דליה רביקוביץ, בביצוע שלישיית פיקוד המרכז בכיכוב דורית ראובני, ו"בלדה לשיער הארוך ולשיער הקצר" של עמיחי – הדודאים (10). 3 שירים בעשיריה הושרו בידי להקות/צוותי הווי צבאיים, להזכיר לנו שהספרות והצבא בהוויה הישראלית קשורות יותר ממה שנדמה. צביקה פיק גם כן היה כבר אז, "זוהי הדרך שלי" (מקום ששי)

בגל"צ הגיע יגאל בשן למקום הרביעי עם "זרוק את החובות לים"

לועזי הגל הקל (5.3.72): מקום ראשון "הבלדה על סאקו ו-ונצטי" (ולא כפי שרשום באתר).
מקום 24 https://www.youtube.com/watch?v=SZX9S4TQ8pw וגם זה באיטלקית, מקום 17. 9 מתוך 25 בוצעו על ידי ישראלים (כולל טריפונאס).
לועזי גלי צה"ל (6.3.72): "דמיין לך" – ג'ון לנון.

1973
בריטניה: Slade – Come on Feel the Noize,
ארה"ב: Roberta Flack – Killing Me Softly With His Song
https://www.youtube.com/watch?v=k4A5XuMz_Tw
ישראל, הגל הקל (4.3.73) C-MOON כנפיים. מקום שני:

גל"צ (5.3.73): https://www.youtube.com/watch?v=oKrCmj22XUo
עברי הקל הגל: שבוע שני My little Sister
6 במרץ: נפטרה הסופרת פרל בק (לפי ויקיפדיה)

---

1974
בריטניה: Alvin Stardust Jealous Mind , ארה"ב: Seasons in the Sun Terry Jacks

לועזי הגל הקל 3.3.74: Chicago-  Just you and me הכניסה הגבוהה באותו שבוע, מקום 16.
עברי הגל הקל 4.3.74: אגדת שלום שבזי – שרה בדישי
5 במרץ: כוחות ישראל נסוגים מהגדה המערבית של סואץ (לפי ויקיפדיה ישראל)

1975

בריטניה: Telly Savalas – If (קוז'אק) , לפניו: Make Me Smile (Come on to See Me) – Steve Harley & Cockney Rebel.https://www.youtube.com/watch?v=dAoaVU3-ve0
ארה"ב: Best of My Love – Eagles
לועזי הגל הקל: Lady Marmalade
לועזי גל"ץ: Mandy Barry Manilow
מקום שני ב12.3:

עברי הגל הקל 5.3

עד כאן החלק הראשון.

בשמים שמש יש,
ושום ענן לא נראה
נפסק הגשם כולם בחוץ משחקים
ואינך יודע
זהו יום כל כך יפה,

במורד של השדרה רצים
רואים איך שמש בהירה זורחת
ברחובות שאומללים היו
מר שמים כחולים גר היום

מר שמים כחולים, ספר לנו מדוע
היית צריך להתחבא כל כך הרבה זמן
מה עשינו רע?
היי אתה יפה הפנים
ברוך הבא לגזע האנושי
חגיגה למר שמים כחולים הוא מחכה
והיום זה היום זה היום שלו חיכינו.

היי, מר שמים כחולים
להיות איתך אנו כה שמחים
מה עשית, תסתכל סביבך
כולם מחייכים לך

שמים כחולים, שיחקת אותה
אבל בקרוב מר לילה בא מזדחל לו
על כתפך כבר שם ידו
לא חשוב, אני אזכור אותך
אני אזכור אותך כך.

מלים מקוריות ולחן: ג'ף לין (E.L.O)

וזה היה שנה אחרי, , השבוע, לפני 29 שנים, בראש מצעד המחץ. גם אותו כבר תרגמתי פעם, לפני שנה, והוא מובא שנית עם שיפורים.

מלים מקוריות ולחן: העיטים (The Eagles)

את השיר הזה כבר כבר תרגמתי, בראשית ימי הבלוג, כאחד משני השירים שהגיעו למקום הראשון במצעד המחץ מס' 1 (שהופתעתי להיוודע עכשיו, שרק 6 חברים השתתפו בדירוגו, של הראשון אני מתכוון). לכבוד יום ההולדת ה30 של הקמע של הבלוג (גם אז זה נפל כמדומני במוצאי או אחרי מוצאי איזה פורים), תרגמתי אותו פעם שניה, וברוח התרגום החלקי/ הוורסיה האולארצ'יקית לאותו שיר, שיניתי את הTown לשכונה, ובזמן שעבר מאז, שהפלנטה הפכה להיות כפר (גלובלי), זה לא משנה ממש את הרוח.

ה5 במרץ, בהסטוריה הפרטית של הבלוג, ובעיקר ה6 בו, הם ימים חשובים.
רציתי לכבוד זה לחזור למצעדי הפזמונים של שנות ה70, הנראות כיום באמת שנים עליזות, דבר שכנראה לא ידענו להעריך בזמן אמת, את הרגשת הבטחון היחסי שהיתה במדינה, שבה עברו הנעורים שלי, לעומת חוסר היציבות של השנים האחרונות, וחוסר הוודאות ההולך וגובר לגבי העתיד. האנשים הגדולים נראו אז רחבים ומלאים, ובעיקר אפשר היה לסמוך עליהם. העולם, סך הכל, נראה מקום בריא אז.
ואולי באמת היינו מאושרים באותם ימים. ואולי גם על עכשיו, ייאמרו פעם אותן מלים. בטוח.

אבל המצעדים יחכו למחר.

את הפוסט הזה אני אקדיש ל5 במרץ אחר, בהסטוריה הרבה פחות פרטית, אבל גם היא שייכת לי, למרות שלא הייתי אז בעולם.

לפני 74 שנה, ביום הזה בדיוק, עמדו להיות בחירות ברייכסטאג, הפרלמנט של גרמניה, שמאז ינואר היה בה קנצלר חדש, צעיר, שהחולשה של החוקה בגרמניה לא מצאה חן בעיניו. באותן שנים היתה גרמניה, רפובליקה דמוקרטית בסך הכל 15 שנה, שעוד לא הפנימה ממש את הכללים של דמוקרטיה, שרויה בחוסר יציבות. כל שנה בממוצע היו שם בחירות, ראשי ממשלה התחלפו בקצב. והכל היה בצל התבוסה הגדולה במלחמה שבה נולדה הרפובליקה, שנקראה רפובליקת ויימאר. אם כל זה מזכיר לכם, בנקודות מסויימות, מדינה אחרת אני שמח.
לגרמניה היה אז נשיא בשם הינדנבורג, גנרל לשעבר בעל שם שהביא לגרמניה כמה נצחונות במלחמת העולם הראשונה, אבל בתקופה זו כבר היה חולה וסנילי. לדמוקרטיה הוא בז תמיד, וכמוהו בזו לה הגורמים העשירים (כמו אצולת בעלי הקרקעות, ה"יונקרים") והשמרנים במדינה, שיעצו לו למנות לקנצלר, למרות שלא הצליח במיוחד בבחירות האחרונות, את אותו מנהיג, למרות שהוא נחשב בעיני רבים לקיצוני ודמגוג, והיו לו תוכניות משלו איך לטפל במרעילי האומה, מהרסיה ומחריביה לפי ראותו: השמאל, בית המשפט, ההומואים, ומיעוט אחד גדול. כמה חבל שאין לנו טוקבקים מאותה תקופה, אבל אפשר לשחזר בזמן אפשר, לפי דברים דומים הנכתבים בזמן הווה, למשל ע"י אחת חנה אייזנמן, שאת התקפותיה הגבלסיות על השמאל קל למצוא בגוגל.
"במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו" כתב להינדנבורג חברו לנשק הגנרל לודנדורף. אחרים הבטיחו לנשיא ש"היד הנעלמה" או משהו כזה, כבר תדאג לרסן את האיש הקיצוני, כשיגיע לשלטון ותוטל עליו אחריות. ההמשך ידוע.
היטלר שכאמור לא היה מרוצה מהחוקה החלשה ומהרכב הרייכסטג שבו לא היה לו רוב, הכריז על בחירות חדשות.
בניגוד למה שאומרים, רוב העם לא רצה אז את היטלר, וכדי להבטיח שהעם יבחר בו, נקטו הוא ובריוניו במערכת של טרור והפחדה, עד כדי שריפת הרייכסטאג, 5 ימים לפני הבחירות, וכמובן שהשמאלנים, ששם הם היו באמת שמאלנים, הואשמו במעשה. במצב כזה, מעטים האזרחים שלא ייסחפו, אחרי חודשיים כאלה של טרור ופחד, ובכלל מצב כללי של התפוררות, אל איש שמבטיח, בהרבה כח ודמגוגיה, וליטוף הכמיהה הנסתרת החבויה באנשים ל"אחדות", "חידוש העוצמה" וכדומה, לשים לזה קץ. דמוקרטיה גם קודם, לא נראתה דבר הכי סקסי בעיני העם, שחשב ש"זכויות אדם", ממילא, הן דבר שטוב רק בשביל הזר, השונה, החשוד.

ב5 במרץ, כאמור התקיימו הבחירות שבהן התחזק היטלר ב10% ויכול היה מאז לעשות מה שהוא רוצה. באותו יום עצמו, לא היתה משפחתי יותר בגרמניה. בעיקר בזכות התושייה של הסבתא שלי, שהכרתי רק כילד קטן, שידעה לעקור את המשפחה משם בזמן. סבא שלי, אותו לא הכרתי בכלל, התעקש על כל מיני שטויות שבגללן כמעט נתקע שם, כמו למשל נאמנות לעמיתים גרמנים, וגם לנסות להצביע בבחירות. הוא אהב את גרמניה, לא היתה לו מעולם ארץ אחרת, הוא תרם לה רבות בשלום ובמלחמה, הוא ראה עצמו אזרח נאמן וראוי להישמע. הוא עוד לא התחיל להבין עד כמה המדינה בעטה ועתידה לבעוט בו ובשכמותו, עד כמה מכל העולם שהוא בנה לו שם, לא יישאר דבר. ברגע האחרון השתכנע גם הוא לעשות בשכל, אך אף פעם לא חזר אל עצמו בישראל-פלשתינה, למרות שניסה, והוא מת די צעיר.

מן החוויה שעברה משפחתי אני ירשתי דברים, דרך הרוח שעקרה אותנו משם עברו אלי חושים, קיבלתי יכולת לזהות תסמינים. הועברה אלי איזו עמידה על המשמר, ערנות, דרך זכרון של אירועים שאני לא הייתי בהם, דרך אנטנות חיישניות, לדעת מתי מתעוררים שוב אותן רוחות, לזהות איפה חבויה ליבת הרוע שנמצאת אולי בכל אומה, להתכונן לרגע שלא יבוא, שבו שוב הארץ, לא משנה כמה נהיה שייכים אליה, נדבר בשפתה, תתנער ותבעט אותנו, לזהות את הקולות הכמהים לכך, לשמוע את הנהמות שלהם מעבר לקיר. ואני שומע אותן היטב כיום, דרך כל הטרטרינות, הפרידמנים, הליברמנים, כל הקולות שעולים בעקבות התבוסה במלחמה האחרונה שבאה אחר שהגנרל הזקן נפל למשכב, כל המתקפות על המשפט והתקשורת, כל הסקרים שרוצים דמגוג חזק (שכבר הוכיח את כוחו באי חמלה על "מיותרים"), וגם דרך אותה חנה אייזנמן, שכתבה עלי אתמול באיזה אתר של הימין מאמר בו השוותה אותי כמה וכמה פעמים לגבלס, בגלל הפוסט שכתבתי כאן ביום ששי. היא, זאת שבין פניניה מצויים דברים כמו "על כן מצווה עלינו לספר ביציאת השמאל מכלל ישראל, ואף מכלל האנושות, וכל המרבה לספר הרי זה משובח". (וקל מאד למצוא עוד דברים, אני לא אלאה אותכם כי אין לי כוח לבהמה הזאת שאפילו ביבי בשבילה הוא סוכן של הג'יהאד האיסלאמי) אז לה אני אומר עם כל הכבוד, (ואין הרבה כבוד) שאני בגבלסים מבין קצת יותר ממנה, והם רובם, אם לא כולם נמצאים בצד שלה.

ואני לא מתכוון לברוח מכאן. לא בגלל אנשים כמוה שמוציאים אותי ושכמותי מכלל האנושות ולא בגלל אחרים שכבר התאמצו להוציא אותי מכאן בדרכים אחרות. אין לי ארץ אחרת, אף פעם לא חייתי בארץ אחרת (זולת ארצותיהן של ההסטוריות האלטרנטיביות), אבל אני תוהה אם יבוא יום שבו איאלץ, ואם גם אני אהיה באותו יום, כמו הסבא שלי, עסוק בשטויות אציליות של שמירה על האזרחות הטובה/ הכבוד הבורגני, או משזה לא יהיה, או שתהיה לי התושיה הנכונה שתדע לחלץ אותי בזמן.

"מגילת אסתר" היתה בכלל טקסט אנטישמי שאומץ בגאווה, בשלב כלשהו, ע"י הקנון היהודי.
זה שאלוהים לא מוזכר בכלל, הספר היחידי בתנ"ך.
זה שזאת הפעם הראשונה שמגדירים את העם בתור ה"יהודים".
וזה שנלמד ממנו שהיהודים מגיעים לכל מקום, גם למיטה של המלך.
כמו שאמרה זרש, בערך במלים האלה, לבעלה: "אם התחלת עם אלה, הלך עליך".
כמו פרסומי חוץ על הכח הישראלי , לדוגמה פרסומי האטום, לפני שמרדכי (אשר יש מתעקשים שהוא בכלל סוכן מוסד, אבל איזה סמליות בשם) אימת אותם.
במקור הכוונה של הטקסט היתה להגיד כמה שטניים היהודים, ועד לאיפה מסוגלת השדולה שלהם להגיע, וכמה אומלל זה הוא שאיתרע מזלו להיתקל בהם, וכל מי שהם שונאים אותו.
הטקסט אומץ אל הקנון היהודי מתוך כוונה להגיד: נכון, ככה אנחנו, ואל תתעסקו
איתנו. יש לנו נשק אטומי סודי, וכל תכנית נגדינו תעלה בתוהו, אנחנו נצליח בכל מקום.
==============================
כך כתבתי פעם אצל כרמל
==============================
יתכן באמת שאת מגילת אסתר כתבו במקור אנשים לא יהודים, אשר לא חבבו במיוחד את היהודים, יותר נכון, אפשר לומר שהם פחדו מהם.
כי יש ביהדות ליבה הסטורית של אופל, שהיתה קיימת בכל הדורות.
גם הסיפור על הטבעת המצרים בים סוף, לאחר ניצולם (הופתעתי לגלות שהמילה "לנצל" במשמעותה המוכרת, מופיעה כבר שם בתנ"ך, תמיד חשבתי שהיא חידוש של העברית החדשה) מעיד על הצד האפל שהיה קיים בעם הזה תמיד. עם שבעיקר שונא את האחרים, חש עצמו עליון על אחרים, עם שמי שהוא סימן אותו – הלך עליו. מאז הכנענים והמצרים, ועד לאשכנזים-הסמולנים-בית המשפט, וכמובן הערבים, בימינו, שאותם מסמנת רוח האופל של העם כיום.
תמיד גידלו אותי – מוסדות החינוך, "מדורות השבט" השונות, התקשורת, להאמין ש"אנחנו היהודים" – עם רוחני, עם ששונה מכל הגויים בכך שהם הם הקמים עליו בכל דור להרגו. אנחנו לא הורגים, אלא לשם הגנה עצמית, ואיננו מפיקים הנאה מכך. איננו שותים את דם הגויים. כן, כמו שתמיד היינו מדינה סוציאליסטית.
מאז רצח רבין ועליית נתניהו אני מבין טוב יותר את המהות הנסתרת, את ליבת הרוע שמצויה בעם היהודי. פרצופו המחייך של יגאל עמיר ופני הרוע של ביבי, שנשאר הנסיך והמשיח של בני האופל המצפים לשובו כגואל, העם שהיה מסוגל לתת לו את השלטון רק חצי שנה אחרי הרצח. ועוד מסוגל להשאיר אדם כזה במערכת הפוליטית שבה הוא שוב מוביל בסקרים (לא שממשלת הפריד-טרט-ליברמן הנוכחית לא עושה בשבילו הרבה מהמלאכה שלשמה הוא נועד).
אבל אולי זה הפרצוף האמיתי של היהדות, שדורות של מלמדים, מחנכים, אנשי רוח עמלו כדי להסוות אותו, להחליף אותו בתחפושת אחרת, זו של "יעקב התם".
ודווקא חג הפורים, החג שחוגג את השמדת רבבות "גויים" באורגיה של שנאה (ואין זה מקרה שגולדשטיין שר"י בחר ביום הזה, כדי לירות באקדח קפצונים אמיתי), החג הזה, חג התחפושות כפי שהוא נקרא, הוא, בהפוך על הפוך, חג הגילוי של הפרצוף האמיתי. ההתחפשות היא בשאר ימי השנה. פורים רק מתחפש לחג תחפושות, ובו-זמנית הוא לא.