פחחחחח!

"מגיע לנו יותר" כותבים בכרזה שלהם, אלה שקוראים לבוא מחר להפגנה הקוראת להפיל את הממשלה.
נכון, מגיע לנו יותר, אבל כולנו יודעים מה נקבל.
שוב את ביבי, שוב הרחבת ההתנחבלויות, ואולי יותר חשוב מכך: תכניות של הרס חברתי מבוססות על אג'נדה של השמדת "המיותרים", חיסול סופי של מדינת הרווחה ומכירת מה שעוד נשאר לבעלי ההון, ושוב הסתה והסתה שהפעם, אף אחד לא מבטיח לנו שלא תביא לשפיכות דמים.
אני לא הצבעתי אולמרט. אפילו לא הצבעתי פרץ. כל מי שקורא אותי יודע מה הצבעתי, וגם מה חשבתי על המלחמה המזורגגת מהיום כמעט הראשון שלה, כשכל התקשורת וכל היתר שגיבורים כיום לטהר את הידיים שלהם מאולמרט ופרץ, מחאו לה מחיאות כפיים סוערות ולא חסר היה הרבה שיוציאו להורג את מי שרק צייץ משהו נגד המלחמה.
(עד היום אני חושב שוועדת וינוגרד היתה צריכה לחקור גם את הקלות שבה העם – בעיקר האליטות המובילות אותו – נסחף אחרי בהתלהמות והתלהבות כזאת אחרי ההרפתקה שהיא קודם כל ההרפתקה של חלוץ וחבר מרעיו מהצבא – ואולי זה נושא קצת גדול בשביל ועדת החקירה הזאת – איך תמיד אנחנו נסחפים אחרי כל הרפתקה של חבורת הבטחון הזאת).
אולמרט אולי יצטרך בסופו של דבר ללכת, אני לא מרחם עליו. אחרי וינוגרד, אני מבין אותו ואת הפוליטיקאים האחרים שנסחפו וסחפו אותנו למלחמה עוד פחות ממה שהבנתי אותם קודם. הקלות שבה הם נסחפו לכל זה נראית לי מזוויעה, חסרת הסבר. ייחסתי להם יותר תובנה.
אבל כרגע הוא עדיין, ובכל זאת, הרע במיעוטו, ויש לתת לו איזה צ'אנס ללמוד מהדו"ח, לתת לו לתקן. אנחנו לא צריכים בחירות עכשיו, שבגלל גל ואפילו הכי צודק של זעם, יחרבו את הכל.
לא ככה מזיזים ומשנים דברים.
הממשלה הזאת קמה תוך כדי תקוה חברתית לא קטנה. אחרי שנות הרשע וההרס של שלטון הליכוד, האופל הגלקטי, זוכרים?
נכון, קדימה זה גם הליכוד, ואולמרט תמיד היה ידוע כמושחת גם לאלה שרצו אותו יותר ממני. ירושלמים ידעו לספר מה קרה לעיר בתקופתו.
אבל זה בכל זאת לא היה אופל גלקטי מלא. יש נקודות לבנות. שחור מעורב עם לבן, כוונות טובות שאולי היה צ'אנס שעוד יצא מזה משהו. כבר לא ממלכת הרשע המוחלט כמו קודם.
עכשיו, בגלל ש"מגיע לנו יותר" – נחזיר את האופל! נביא את הפתרון הסופי על מדינת הרווחה, על החלומות שבגללם הלכנו לבחירות לפני קצת יותר משנה.

זה חוסר אחריות להשתתף בהפגנה הזאת.

ביבי אינו מושחת אולי כמו אולמרט, הוא משהו יותר גרוע ממנו. יש לו אג'נדה חיסולית שמכיוון שהוא ישר, הוא ילך איתה עד הסוף. (כמעט עד הסוף. בעניין ההתנחבלויות האמריקאים יטרפדו אותו. בהמשך המדיניות האנטי-חברתית, לא יהיה מי שיעצור אותו בחיסול השקט של חולים, זקנים, נכים, חד הוריות, סמולנים ושאר "מיותרים" וגם לא יהיה מי שיעצור אותו במכירת שאר המדינה לעשירים – עפ"י תכנית ועפ"י משנה סדורה).

מי שיהיה מחר בהפגנה, שתיהפך לעצרת של הליכוד והפאשיסטים האחרים שעה שנאומו הדמגוגי של ביבי יינשא ברמקולים, במיקרופונים, בעשרות אלפי ומאות אלפי מסכים ומקלטי רדיו, ימצא את עצמו נותן לזה יד, ימצא את עצמו שותף בהקמת מדינת ביבי השנייה.

אכן, מגיע לנו. יותר. (חזק! עוד! עוד!)

לפעמים, חלומות מגשימים.

אני, ברשותכם, אמנע מלטחון את מה שכבר היה ידוע לפני כמה חודשים על עתידם הצפוי של אולמרט ופרץ.
וגם לא אחזור על דברים שביטאתי כבר בימים הראשונים למלחמה, בשעה שכל נאורינו מחאו כפיים, וחבל שאין ועדה לטיפול בקרנפוּת הישראלית המצויה והאמת היא שאני קצת מרחם על אולמרט שכל מוחאי הכפיים והמאתרגים נטשו אותו לנפשו, ואף לא ישלמו מחיר על התמיכה שנתנו הם למלחמה בימים הראשונים, ואף אחד גם לא יחקור אותם על זה. את המחיר הוא ישלם, אולי כך צריך, אבל אנחנו כנראה לא הולכים לקבל דבר טוב יותר. גם בצבא (כשמי שמצטייר כבן-זונה הראשי של העסק, השכיל לברוח בזמן להרווארד שם הוא עוטף את עצמו בחומה כבדה של שמירה קמפוסיאלית). הדבר היחידי שטעיתי בו בימים הראשונים למלחמה, הוא שייחסתי לפוליטיקאים ואנשי הצבא קצת יותר שכל וקצת יותר כוונה בקבלת ההחלטות שלהם. נתתי להם יתר קרדיט.

אבל אני רוצה לכתוב על משהו חיובי לשם שינוי, הקשור גם בתאריך החשוב היום, ה 1 במאי, יום העובדים, וכוונתי למיזם שמוצא פתרון לכאלה שמתקשים או התקשו להשתייך למעגל זה שיום זה הוא היום שלהם.
זהו מיזם שנקרא המגשים. מנהליו הם כולם, כפי שהם מגדירים את עצמם – מתמודדים מתחום בריאות הנפש – "נפגעי נפש" בשביל מי שלא מכיר אותם, רובם משכילים ומוכשרים, אשר למרות כישוריהם, התקשו להשתלב בעבודות רגילות או להתקדם למיצוי מלא של כישוריהם – הן בגלל השיבוש בתפקוד שנגרם להם בזמן התקיפה, הן בגלל הטיפול והזמן שהוא הצריך, הן בגלל התחרותיות בחברה אשר במצבים נפשיים בעיקר, ועם רגישות נפשית גבוהה כמו של המתמודדים, לא תמיד קל להסתדר איתה, ובמידה רבה, אם לא בעיקר, בגלל הסטיגמה החברתית ששמו עליהם "הבריאים", שיושבים בד"כ בעמדות הניהול.
"אני מניח שזה קרה משום שלא הצלחתי ליצור קשרים חמים עם שאר העובדים, והייתי די מנותק. נראה לי שזה היה מורגש וגרם למעסיקים שלי להתייחס אלי כאל פריק", כך מתאר אלון, מן הכתבה בהארץ את מה שעבר עליו, וטיפוסי להרבה מקרים. וכפי שהביא את הדברים בצורה מדוייקת בן יצחק-קלוטש: "הצורך להסתיר את הבעיה גוזל לעתים אנרגיה רבה מנפגעי נפש המנסים להשתלב בעבודה. הם כל הזמן עסוקים במקום העבודה בלהסתיר את הפגיעה הנפשית."
יוצריו של מיזם "המגשים" החליטו לקחת את גורלם בידיים, ובמקום לחכות לטוב-ליבם של מנהלים אטומים ונצלנים ושל חברות כח אדם, הקימו חברה שבאמצעותה מספקים המתמודדים שירותים שונים בתחום המחשב וההיי-טק: שירותי משרד, גרפיקה ,בניית אתרים, וידאו, קלדנות, תרגומים ועוד.
טוב לקרוא על דברים כאלה, וחבל שמספר התגובות לכתבה (כולל זייפן אחד שלי) הוא כל כך מועט. תמשיכו "לדאוג" לפוליטיקאים שלנו ולעדת הספינרים התקשורתיים שסביבם. הם ממש זקוקים לזה.
אני מאחל לכם, אנשי "המגשים" הרבה הצלחה, ושהרבה הזקוקים להגשמתם – ימצאו את דרכם – דרככם. יישר כח!

סטודיו בסטרס מארחים את דן מ.

קטע קצת ישן, שמצאתי עכשיו באיל הקורא:

בלי לזלזל בזכות המיבור לדעת/ סטודיו בסטרס מארחים את דן.מ
, (שבת, 11.6.2005)

איילה אדמונית, חכמה ורגישה
הלכה לקורס מאבחנות בצבא
עוד לפני שהפכה להיות חלק מהמערכת
שממיינת אנשים אמרה ביי ביי אני הולכת.
היא השאירה אחריה כל כך מיותמים
עדת מאבחנות וגם כמה בודדים
גם הם קצת שרוטים ולכן הם מתאימים
להמשיך בשירות הצבא למיין אנשים.
הם ימשיכו לשתף פעולה עם מערכת מדופרת
שבני אדם על פי מה שמתאים לה כך היא מציירת
צובעת את פניהם בצבע חדש, צבע פלסטי
וכל מה שהם קבעו, יתקבל באופן אוטומטי.
וכל הלא שרוטים שנמלטו מן המשחק
הם אלה הם שיאכלו אותה חזק
כי רק למשת"פים יש מקום בחברה
וככה הצבא בה יבטיח את השליטה
חברה עאלק אזרחית, צבא שיש לו מדינה
וחבל להתעצבן כי זה זמן לבטלה.
האדמונית כאן הודתה, הם אוהבים את ההילה
של אי הוודאות שמסביב הם יוצרים.
הכל כזה בשושו ואין מי שמדברים
ומי שידבר אל ואנונו יצטרף או אל טלי
וחבל להתעסק בזה אם אתה אדם נורמלי
שמור לך בשקט על פינתך השפויה
אם נותרה בך טיפה מהשריטות של הסביבה
המוחצת ולוחצת שתלך לאבדון
וככל שאתה מבין את זה כך אתה בסיכון ראשון
כי השפויים באמת הם סכנה למדינה
סטודיו בסטרס ודן מ. כאן מביאים התובנה
לאיילי השכל הקרירים לשבועות מתנה
ותודה לך ג'ינג'ית שאת המערכת עזבה
אולי עוד כמוך יביאו פעם את הגאולה
להאמין צריך וגם אם זה על ריק
סוחבים את החיים כך עד שנתפרק.

תגובה שכתבתי בהארץ לפני ימים אחדים

למאמר "כשחסכנות היא עוול" המדבר על הקשיים שמעמיד משרד האוצר בפני ניצולי שואה קשישים המבקשים לקבל את זכויותיהם:

שוב מסתבר שהיטלר יכול לנום על משכבו בשקט
הוא את הזרע הרוחני שלו העביר, ולא סתם העביר, אלא דרך המדינה שקמה כביכול כתשובה לשואה שהביא על העם היהודי.
השואה איננה רק השואה הפיסית, אלא העברת הרעיון של החלשים כמיותרים, שהוא תמצית הליבה של הרעיון הנאצי, אל מוסדותיה של מדינת היהודים, ובכך הפיכת המדינה היהודית עצמה למבצעת של תורתו, ובעשור האחרון, עשור הנאציונל קפיטליזם מבית מדרש האוצר והכלכלה הביביאנית, הדברים מתעצמים ביתר שאת ויוצאים ממסך העמימות והצביעות שמאחוריהם הסתירו אותם במשך השנים.
בזה הצליח היטלר להשמיד את היהודים. הוא שרף את גופם, אך מה שקשה יותר לתפוס – השתלט על נשמתם.
ומיעוט התגובות פה וגם אתמול, לכתבה על החוק המציע להגביל מגורי מוגבלים בקהילה, מוכיח עד כמה הנאציזם במהותו חדור עמוק בנשמה של "עמישראל".


והיום, הכתבה על אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם תרופות, ואלה שמודרים בכלל ממערכת הבריאות, וחלק מתגובות הקוראים, במיוחד תגובותיו של פטריק מקגוהן, שכמעט מודה בקול רם שלעניים לא מגיע לחיות. וכאלה, כמותו, כמו פקידי האוצר, פוליטיקאים נאציונל קפיטליסטים ועיתונאים שממשת"פים אותם תמורת משכורת שמנה – יעמדו הערב או מחר דום בצפירה, ועוד ינזפו באלה שלא עומדים.
כל האנשים האלה – החשבון שלהם עם גרמניה והשואה הוא חשבון אגואיסטי על מה שהם "עשו לנו". לא עם התורה שבשמה עשו הנאצים את כל מה שעשו, שהיא, מסתבר, די מתאימה לישראלים רבים. תחשבו על זה הערב, כשאתם זוכרים את השואה כי הממסד אמר לכם לזכור אותה הערב ומחר.


וקיראו גם את הפוסט המצויין של ענבל, המזכירה לנו שהשואה לא החלה כרצח יהודים אלא כרצח `מוגבלים`, מי ש`חייהם אינם ראויים להתקיים עוד בעולם הזה`, ורק "לאחר ש`בלון הניסוי` צלח (לאחר שהחברה הגרמנית שתקה זמן רב מדי על העלמת המוגבלים והנכים) יצאה לדרך התוכנית ההמונית לרצח היהודים, מצוידת בניסיון של `רצח המוגבלים והחולים`".

לאן תסתובב הדלת מכאן?


לא, זאת עדיין לא הודעת פרישה.

כרגע אני בעייפות מסויימת, וגם במאבק בין החיים שמחוץ לבועה האינטרנטית לבין החיים שבתוכה, ידם של הראשונים גוברת לאחרונה.

גם אין לי כבר את אותו הכיף של פעם להיות הסטוריון מצעד המחץ, בחיים שכבר די רחוקים ועוד ילכו כנראה ויתרחקו מן הספרה הזאת, שהתחילה כמחוות רטרו לנעורים שהיו שאפשר היו יהיו. כוכב רחוק, שאולי כבר אינו נמצא שם, ורק האור שלו עדיין מאיר על שמי ההווה, השונים כל כך.
במאה הקודמת, לפני שהיה אינטרנט (אני מרגיש באמת כמו סבא גמור), כתבתי הרבה בלוגים בצורת ספרים-מחברות, שנכתבו כיומן, עד שנגמרה המחברת, אבל הרבה הרבה פעמים כשהמחברת נגמרה, הסתכמה איתה גם תקופה שלמה. נפרדתי מאיזה חדר של האני שלי ועברתי לחדר אחר. ואולי הסטוריון מצעד המחץ/הצועד בנעליו הוא עוד מחברת כזאת. אולי גם באינטרנט מחברות יכולות להיגמר.

גם לפחות כרגע, אני מרגיש שהסיפור של בלוג אלמוני, עם ההתחייבויות שנטלתי על עצמי לגבי האלמוניות הזאת, מיצה את עצמו. אני חושב שכתבתי את זה כבר, שהגעתי לפרשת דרכים בנושא הזה. הלכתי די רחוק באלמוניות, אולי אפילו יותר מרחוק (על מי אני עובד , האח הגדול בטח יודע הכל ואנחנו במדינת שב"כלנד חיים), לקחתי את הבלוג הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי בהתחלה שהוא יגיע, אבל יש קטע שמעבר לו קשה להתקדם, במסגרת האלמוניות (עאלק) וחוקי הטשטוש והערפול הספציפיים שנטלתי על עצמי במשחק של הבלוג הזה, של הפרסונה שבה הייתי גם טוקבקיסט צמרת לעת מצוא. (לא יודע אם זו מחמאה עצמית או להיפך. כרגע אני קצת מחוץ לעניין ותוהה איך הייתי כל כך בתוכו לפני חודשים כל כך מעטים), לפחות אם אני רוצה להיות רציני או כן ולו כלפי עצמי.
ומצד שני, ברור לי שבלוג חשוף יותר, בו אולי ינתנו גם פרטים מתעודת הזהות שרשם לי משרד הפנים, ומעבר לזה, פרטים הקשורים בחיים שלי כעת שההחלטה שלי לא לחשוף אותם גם הגבילה באיזה מקום את החופש, את הקליחה של הכתיבה שלי, לא יוכל להיות, מכל מיני סיבות, להצהיר בגלוי על הקשר שלו אלי. ישנם דברים שאמרתי כצועד/ההסטוריון שכ(מי שאהיה בבלוג ההוא) לא אוכל לומר. כצועד/ההסטוריון שחררתי אצלי צד מופרע, בועט, משתלח בלי חשבון שתחת שם ידוע אהסס יותר לשחרר אותו. מסיבות פסיכולוגיות ומסיבות של סיכון גורמים הנוגעים בדבר. ישנם דברים שאהיה חייב לדבר עליהם גם שם, בעולם הגלוי (ואולי בכלל, משם אתם כבר מכירים אותי), אבל הם יצטרכו להיות ברמה אחרת.

מכל מקום, כרגע אני לא ממהר לפתוח את הבלוג ההוא, החדש, שכל קישור בינו ובין הבלוג שאתם קוראים כרגע יהיה על אחריות הקורא.
גם מפני שאין לי כרגע את ההתלהבות שהיתה לי פעם ממגרש המשחקים הוירטואלי הזה. כללית אני במין מנוחה מהאינטרנט, אולי התפכחות (לא, לא גמילה) מהמדיה שהעסיקה אותי והיה לי גם הרבה זמן אליה ב5 השנים האחרונות, על כל תהפוכותיהן. החיים כופים את שלהם, בזמן האחרון, בקצב אכזרי וכנראה שעוד יכפו. על חלק מזה אני כתבתי ודיברתי, אך יש מקום שסכר הכתיבה עשוי לא להספיק. ואולי המלים שלי לא מספיקות. ואולי לכל דבר עת, וכרגע לא עת לכתיבה היא, ואם כן אז לאו דווקא בבלוג.
אבל הרגע של הבלוג ההוא עוד יגיע, ואז מי שידע שזה אני ידע, מי שישער ישער, ומי שלא, אז לא. אולי גם את הבלוג הזה אשמור בצד (מציעים לי להעביר אותו דירה, אני עוד לא השתכנעתי סופית לגבי כל היתרונות במקום ההוא, שם אני לא יכול לראות למשל כמה נכנסים אלי וגם אצטרך להחליף/לשדרג מחשב, לא זול בשבילי כרגע) כאשר יעלו בי דברים המתאימים לרוח "הצועד" (כמו למשל המשך סיפורי חפא וההסטוריה האלטרנטיבית, שלא היו לי לאחרונה), ובטוח שעוד יעלו. הישות-רוח התקופה איננה מתה אף פעם, כמו שלא מתו אף פעם הנעורים ההם שבהשראתם ייסדתי את הבלוג.

לכן, כאמור, זאת לא הודעת פרישה, רק מן התנצלות שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה, וגם התנצלות מראש אם לא אהיה בזמן הקרוב.
חג שמח לכל קוראי וגם לאלה שנכנסו בטעות