בלוג הצועד The VValker's blog

 

נעשה את זה קצר – 

הפוסט שקיבל הכי הרבה לייקים בפייסבוק – ובגלל פרובוקטיביותו גם המוגב ביותר השנה:

"נצחון של הראל סקעת לא רק שיגביר את האגו הלאומי, יתן לנו מתנה ש'אנחנו' לא זקוקים לה ולא ראויים לה בימים אלה שבהם 'אנחנו' משתלחים להסית ולהשתיק, אלא הוא יבשר, אלא הוא יבשר, בימים אלה שבהם העולם רואה ושומע את הקולות הבאים מישראל, על לגיטימציה לפאשיזם הרשמי ההולך ונבנה כאן. וגם אם לאירופאים זאת סתם תחרות שהם לוקחים פחות ברצינות מאשר ישראל, אז דווקא לרצינות בה בישראל לוקחים את התחרות, יש משמעות, כיוון שנצחון של ישראל בימים אלה ישדר לפאשיסטים מבפנים, כולל אנשי השב"כים שבתוך עמם הם חיים, שהם יכולים להמשיך לבנות את המדינה הפאשיסטית לתפארת שלהם, יש היתר מאומות העולם, וזה עדיין בשבילם, היהודים הגאים האלה, שווה להיתר מאלוהים. יוסי שריד אמר פעם, כשארגנטינה של מראדונה זכתה במונדיאל 1986, שהוא שמח על זכיה זו בגלל שהיא זכייתה של ארגנטינה הדמוקרטית, בניגוד לזכיה של ארגנטינה תחת שלטון החונטה ב1978 (חלומם הרטוב של הימנונים הישראלים) שנתנה הכשר עצמי לדיקטטורה האלימה שם ותפיסת עולמה ("רק חזקים מנצחים"), בעוד שהזכיה ב1986 נתנה הכשר מקביל לדמוקרטיה. נצחון באירוויזיון יהיה, בצורה אחרת אבל מקבילה, סימן לתומכי הדיקטטורה כאן ש"אלוהים איתם"." ב124 התגובות כיכבה היילי מונרו האחת והיחידה, ובין הפנינים נשאלה גם השאלה: "הרביצו לך ממש חזק כשהיית בבית הספר, או שזה ככה בטבעי?" מזל שסכנת הנצחון התגלתה כצפירת שוא.

 

הפוסט שקיבל הכי הרבה כניסות: הוא זה. כשמעצרה של ענת קם כתבת ואללה היה בבחינת סוד רחשה הרשת וגם אני קלטתי, ומה שקלטתי שידרתי. עיקר הכניסות באו דרך הפניות מרוטר נט. אחר כך באו בקשות להוריד את הפוסט, והעליתי אותו מחדש שעות אחדות לפני שהותר הפירסום. במבט מהיום, אף אחד לא מצליח להבין למה השתיקה סביב המעצר היתה חיונית, ומה שעוד יותר לא ברור, זה לאן נעלמו אלפי המסמכים ושאר המימצאים המעידים על "עברת ריגול חמורה". מישהו אולי מסמיק שם, אבל ענת קם עדיין במעצר בית, ולא ברור עדיין על מה באמת, אם זה משהו שאנחנו לא יודעים, או שוב, האגו של המערכת, ולכן אנחנו גם לא יודעים כמה זמן היא עוד תשב. אבל זאת לא היתה ההעלמה האחרונה.

 

הפוסט הנבחר על ידי בעל הבלוג: ולאור נסיבות אלה, הבחירה מתבקשת, וברורה הרבה יותר מהתשובה לשאלה שהפוסט (שהוא למעשה צילום מגוגל קאש יותר מאשר פוסט) שואל (אגב גם לפוסט הזה היו הרבה כניסות, ואם כך זה יימשך, נשנה את התחרות השנתית ל'העלמת השנה'):

 

מי מכיר את X האסיר

בYNET הופיעה רק אתמול ידיעה מאד משונה, מאד מסתורית, על אחד שכלוא מזה זמן מה בכלא איילון, באגף 15, בו נכלא בזמנו יגעל עמיר – האגף השמור והמבודד ביותר בכלא. האסיר הזה הוא כל כך סודי, שאפילו סוהריו בשב"ס לא יודעים מיהו!

הידיעה הופיעה – והופ הופ הסתובבנו והיא נעלמה.

רק בקאש הגוגל אפשר (עדיין) למצוא אותה. 

האם יצליחו הפאתטים להחזיר את השד לבקבוק? עד כמה שזה תלוי בעם שלנו, המרוצה כל כך מהשלטון, אז כן.

אך למרבה האכזבה (כך אתר הארץ בכותרת העמוד הראשון ובפייסבוק) מסרבת חברת שטראוס לשנות את שם הקפה הטורקי שלה. אבל אנחנו נמשיך עם הרוח של שירים טורקיים, השיר הטורקי כנראה הידוע ביותר בעולם, שזכה אפילו לצעוד במצעד המחץ בגירסת דיסקו באנגלית שנקראה 'חתונת עבדאללה' (WILL YOU MARRY ABDALLA), הוא השיר הזה, İstemem Babacığım, …

 

תודה, להתראות, וכבכל שנה:

כשעברתי על הבלוג השנה, כדי לבחור את 'פוסט השנה' ('פוסט נעל הזהב') נתקלתי בקושי מסויים. מצד אחד היתה לבלוג שנה חזקה מאד מן הבחינה הפוליטית, והפוסטים שזכו למספר הכניסות וההצבעות הרב ביותר היו קשורים למצב הפוליטי. מצד שני, לא היה לי השנה כח ל'פוסטים משמעותיים' כמו שהיה לי יותר בשנים הקודמות, והרבה מן הפוסטים היו סוג של תגובה מיידית או דיווח, קישור וציטוטים כדי להביא דברים באופן מיידי אל קהל יותר רחב (כמו הפוסטים בפרשת ענת קם, פוסטים שהורדו והועלו ושוב הורדו לבקשת ענת קם ונציגיה). המצב הזה שיקף את עידן הפייסבוק והטוויטר שאליו נכנסנו חזק בשנתיים האחרונות, שהכניסו את עולם הבלוגים לתחרות קשה. כתבתי על זה ועל המשבר הכללי שעולם הבלוגוספרה 'הוותיק' עובר., אבל עדיין אני לא חושב שיש תחליף לבלוגים, ואוסיף ואומר שבואקום שמשאירה העיתונות הכתובה, ההולכת ונהיית פחות מדווחת ושומרת על הדמוקרטיה, הבלוגים, שכמו שהגדרתי אותם בפוסט הקודם הם מעין 'תחנות שידור מהלכות', תופסים ועוד ייתפסו תפקיד, דומה לתפקיד שהיה לעיתונות מעבר לתפקיד המיידי של מסירת כותרות, ואולי הם שיצילו אותה בסופו של דבר מהחור השחור של הון והון והון. מעבר לשאלות אלה ולשאלה לאן נעלמה השנה המחתרת החייזרית, ריחפו, בתהליך שהבלוג הזה צופה אותו ממזמן, סכנות הולכות וגוברות על 'השבירות הדמוקרטית' או 'הדמוקרטיה השבירה' במרחב הקרוי ישראל, סכנות שהולכות יד ביד וניזונות אחת מהשניה.

סכנה אחת היא השב"כיזציה הגוברת של המדינה שבאה לביטוי בחוק המאגר הביומטרי שלמאבק בו הקדשתי את חלקה הראשון של השנה ואת השנה שלפניה. אני גאה לומר שאני אחד המוקדמים שטחנו בנושא שהאירוע הזה הוא אולי נקודת התפנית שהכניסה אותו לדיון הציבורי, וזה נקודה לזכות השירה. החוק בינתיים תקוע, ואינשאללה יתקע עד קץ הימים. השב"כיזציה, שבאה מלמטה ולא רק מלמעלה כפי שכתבתי בפוסט זוכה נעל הזהב של השנה שעברה, באה לביטוי גם בקלות שבה דעת הקהל עברה העלמת אנשים, גם מהמגזר הערבי אבל גם ממגזר השמאל המשרת, ובכוונה הדגשתי את זה, בדיוק רגע לפני שהתחילה המתקפה נגד הקרן החדשה, שהיא בסה"כ שמאל משרת, ('הלאומיים' למרות שהם לא מטפלים בפצועים מושמטים, יהיו הבאים בתור) כי הכוונה היא להפוך את הכל ללא לגיטימי. כל מי שמתנגד לשלטון, לימין, ולשב"כ העם שגם הוא בעיה לא קלה. 

"חמורה פה גם ההתקרנפות של העיתונות, להוציא צדיק אחד בסדום – העיתונאי יצחק טסלר, שאגב ציטטתי אותו כאן בנוסח הראשון של הדיווח על היעלמותה של ענת קם, בשעה שגם אני ידעתי פחות פרטים. לרגע לא הייתי שלם עם השינויים שעשיתי, לאחר פנייה שהגיעה מחגי מטר, ידידתה של ענת קם, לאנשים שהיו חברי קבוצת פייסבוק שנפתחה (ונסגרה מיד) לפני שבועיים בשם 'לאן נעלמה ענת קם'. השתכנעתי באותם רגעים שפרסום שמה אולי יזיק לסיכויים שלה לצאת בשלום יחסית מהעסק, כעת לא מאמין בכך, וחושב שפרטיותה של ענת קם אבודה ממילא לאור הלינץ' הצפוי שתבצע בה בקרוב התקשורת הפרבדאית בהמוניה, ומה שאנחנו יכולים לעשות בפרסום הוא דווקא להגן, במעט שניתן, על שמה הטוב, בכך שאנחנו מציגים את הדעה האחרת, שיש צד אחר למעשה שלה.

ומה שהכי הכי חמור בהתקרנפות של התקשורת – היא מרגילה אותנו לחיות עם העובדה, שאדם עשוי, כך בקלות, להיעלם. אמנם נכון – ענת קם היא לא גלעד שליט (בפעם אחרת אולי אכתוב את דעתי על עמדת השלטון האמיתית במקרה שלו). היא נמצאת בבית שלה ונמצאת בקשר עם העולם, לפי כל הסימנים. ובכל זאת, יש הרגשה שאם בכל החודשים האלה ענת קם היתה  למשל יושבת בצינוק, התקשורת הזאת לא היתה מתנהגת אחרת. תפקידה של תקשורת אינו להרגיל ציבור עדרי לחשוב ש"לאנשים מהוגנים זה לא יקרה", ואם התקשורת מועלת בתפקידה היא נושאת באחריות, ואם יורשה לי לתקן שוב בדיעבד את הכותרת הישנה, ענת קם לא הועלמה בידי השב"כ, או בכל אופן השב"כ לא היה לבדו. התקשורת היתה שותפה מלאה בהעלמה, ואחראית להעלמות הבאות". ואז באו ההעלמה של הערבים, ושל מיסטר איקס, שעד היום אנחנו לא יודעים, אם היה או לא היה, ונראה לי שמכל הפוסטים, זה הראוי ביותר להחזרה למרות שרובו מכיל טקסט שלא אני כתבתי. אבל זה מה שמאפיין את הפוסטים השנה. 

ביחד עם השב"כיזציה באות במקביל הרעה מכוונת וכוחנית של היחס כלפי אזרחי המדינה הערבית, ומגמה של סתימת פיות שקשה לקבוע עד כמה היא באה מלמטה ועד כמה מלמעלה. על היחס לערבים כתבתי בפוסטים על דהמש, הנמצא בסכנת הריסה ואל ערקיב שנהרס פעמיים. הצבעתי גם על השילוב בין אסונות צה"ליים, מאורגנים או שאינם מאורגנים, להחמרה זו, במתקפה על חנין זועבי בחסות המשט שעל פי דעתי לפחות היה 'פשלה מתוכננת' ובהרס ערקיב. בתחום סתימת הפיות היתה לנו השנה התנועה הפאשיסטית של הייגי, שגורמת להרצל להתהפך בקברו שבהר הרצל, וזה עוד לא נגמר. נכחתי בכנס שהשיק את ססמת הנגד: לא נסתום את הפה ואני מקוה שהיא עוד תופץ והעיקר תמומש. כנגד כל התופעות האלה ראיתי ממול את התופעה האופטימית של דור שמאל חדש, בלתי משרת ובלתי מפחד., שיהודים וערבים משתלבים בו יחד, רואים אותו "בשייח ג'ראח, בגדר, בבילעין, בדהאמש, במקומות שמתנהלים בהם מאבקים חברתיים, ללא עזרה מהממסד, ללא שום מפלגה מאמצת וללא תקשורת מחבקת שממנה נהנה תמיד 'השמאל הלגיטימי'." אני משתדל להביא את דברו של שמאל זה גם כאן, עד כמה שאני יכול להתחרות בפייסבוק ובטוויטר. האנשים האלה נותנים תקוה, לדעתי הם בונים את המדינה מחדש, לא פחות, ואני רואה בסיפוק שיש להם גם הצלחות, למרות שאני צופה גם להחמרת המאבק.

ואני מזכיר לכל מי שנמצא באזור תל אביב שאפשר עדיין להגיע להפגנה נגד גירוש הילדים הזרים שיוצאת משדרות רוטשילד. אני אהיה שם ברוחי.

והעיקר לא לפחד כלל.

בפוסט הבא: הזוכים של 'נעל הזהב'.

 

בסוף השבוע יוםההולדת של הבלוג – בשבת בדיוק, בשבת הוא גם נולד.

כמו בכל שנה אני בוחר פוסט או פוסטים ייצוגיים ומציג אותם פעם נוספת. יכול להיות שמה שאני אבחר לא ייראה לכם – אז השנה אתם יכולים להצביע גם על פוסט שאתם רוצים לראות, מן הרשימה שמופיעה למטה (כמובן, אם לא קיים כזה, אתם יכולים שלא) – בפייסבוק (לייק) או בתגובות כאן. אתם כמובן לא חייבים. בין המשתתפיות לא יוגרל פרס – אבל תוכלו לבקש קליפים ביחד עם ההצבעה, ולקבל.

חמש שנים – 14.8.09

נעל הזהב 2008-9 – 14.8.09

דף אודות – 18.8.09

הרצועה האוחזת בכלב – יעלון וטופז, כלבים ואדונים – 21.8.09

1981 – 23.8.09

העם הישראלי והפרדוקס החייזרי –  12.9.09

הקורבן מדאורייתא – 12.9.09

נסיעתו האחרונה של ח. – 20.9.09

מיני פוסט כיפורים – 3.10.09

1 (כאשר הפייסבוק הטלפתי) – 7.10.09

עוצרים את המאגר הביומטרי – 15.10.09

דיווח ביניים – 29.10.09

פיגוע המוני (החוק הביומטרי) – 16.11.09

נצחון בקרב, עדיין לא במלחמה – 16.11.09

כמעט שנה וחצי – 30.11.09

רשימת הארורים – 7.12.09

אויבים, דיכוטומיות, הסדר העולמי ודודו טופז – 22.12.09

רשימות עשור: 2000 – 27.12.09

רשימות עשור: 2001 – 5.1.10

אלביס בן 8.1.10 75

 

השבוע לפני 40 שנה – מקום ראשון במצעד הבריטי

2.2.10 – "היטלר מילא את רצון אלוהים" נותן כסף ל'אם תרצו' הפאשיסטים

12.2.10 – BANAHAS

21.2.10 – קבוצה בפייסבוק מחרימה חנויות שמפלות לרעה מושמטים

24.2.10 – מצעד המחץ לפני 30,31,32 שנה

1.3.10 – כל בני האדם השתתפו, אולי גם משתתפים

2.3.10 – קליפים ממצעד המחץ: SIDE SHOW

6.3.10 – EVERY MAN MUST HAVE A DREAM

31/3/10 – מאיץ החלקיקים ומסר ביומטרי לחג החירות

8/4/10 (העלאה שלישית מאז 11/3/10) – הועלמה ע"י השב"כ – הפוסט המקורי על מעצר ענת קם

8/4/10 – הועלמה ע"י השב"כ והתקשורת – סיכום זמני של פרשת ע.ק

8/4/10 – "כוונה לפגוע בבטחון המדינה"

15/4/10 – מגדל בבל והחיים הקודמים של ציפי לבני

17/4/10 – נמצא תורם רוחני לבנק הזרע של אסותא

18/4/10 – סיפור מכוכב בגין

22/4/10 – השתקות בצמרת ומסרים שטניים בהפוך

 

השבוע לפני 39 שנה בראש המצעד הבריטי

7/5/10 – השב"כ ממשיך להעלים

12/5/10 – קוף קטן וחקיין

23/5/10 – מחבב אותך הראל, מייחל לכשלונך (7 הצבעות בפייסבוק!)

27/5/10 – ואפילו, בעזרת האל, יהיה להם פרופיל 21

1/6/10 – נזק מאורגן היטב

2/6/10 – תנועת אומ"ץ ללא שום אומץ

4/6/10 – זה לינץ' (וציד מכשפות גם)

6/6/10 – מחקר של מכללת אם תרצו: השמאלנים חייזרים

15/6/10 – מי מכיר את X האסיר (שאלה שעוד לא נמצא לה פתרון)

24/6/10 – אינדוקטרינציה במשרד החינוך, אז והיום

26/6/10 – פוגרום בסילוואן

30/6/10 – צומת ספרים דורשת טביעה ביומטרית

5/7/10 – סיפורו של הכפר דהמש

12/7/10 – החיבור בין חושך לחושך 2

14/7/10 – לא שמאל, סתם סמרטוטים

 

האנגלים היו אז מופרעים, לא כמו האמריקאים. השבוע בראש לפני 38 שנה. שנת מותם של כל אנשי הרשע

19/7/10 – יונתן הטייס ורונה השב"כ

27/7/10 – בחסות אסון המסוק נהרס כפר בדואי

29/7/10 – דורון מעלים בלוגים?

אצל האמריקאים היה אותו שבוע בראש הבריטי הזה

3/8/10 – לא נסתום את הפה

5/8/10 – לא נסתום את הפה – מפגש הבלוגרים

8/8/10 – השיר שקבר את שנות ה70

 

השבוע בראש המצעד האמריקאי, לפני 31 שנה

 

הודעות אנונימיות (ממקור משוער ידוע) דרך גוגל, שחושפות לכאורה פרטים נכונים ולא נכונים על חיי, בתוספת 'ניבוי' כיצד הם יסתיימו, גרמו לי אתמול להתחבר אל הדברים שבהם פתחה רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה, את מפגש הבלוגרים אתמול, שבו יצא לדרך קמפיין "לא נסתום את הפה". "עד למתקפה", אמרה הגב' ליאל, "הקרן היתה סך הארגונים שהיא תומכת בהם. המתקפה הוציאה אותנו מהארון והעמידה אותנו בעמדת מנהיגות – אנחנו נתפסים כמטריה דרכה מנותבים כל הערכים הקשורים לדמוקרטיה. זהו SHIFT אדיר, וקיבלנו את הדין בשמחה" כמעט הודתה המנכ"לית לתוקפים לאחרונה את הקרן החדשה, "לא יזמנו את המתקפה – אבל ברגע שנחשפנו אנחנו בתוך זה, בלב המאבק על הדמוקרטיה". יתכן שגם אני, בלי האיום, לא הייתי מגיח ממקומי בחום המטורף הזה כדי להגיע בפעם הראשונה אל כנס בלוגרים (טוב, האולם היה ממוזג), שבו אושיות אינטרנט, אנשים שאני קורא המון זמן, נראו בפעם הראשונה מול עיני בשר ודם, וגם מושגים שנדמה לי לפעמים בחיי היומיום שהם קיימים רק באינטרנט, כמו בלוגים, טוויטים, ועוד, נשמעו באוזן – לי בכל אופן זו עדיין חוויה מוזרה (ותודה שוב לחנן על הטרמפ).

 

הדמוקרטיה בסכנה. על זה הסכימו, לפי דעתי, רוב מי שהשתתפו בכנס, או לפחות מי שדיברו. קצת פחות הסכימו על הדרכים בהן מנכיחים – מילה שחזרה על עצמה הרבה – את הקול הדמוקרטי כיום, או כיצד משאירים אותו בתמונה, וגם על השאלה איפה עוברים גבולות החפיפה היום בישראל בין 'מחנה השמאל' לבין מחנה הדמוקרטיה. יש שרואים את השטח העודף שבין השניים כמשטח צר מאד (אחד הבלוגרים ביטא את ההרגשה שאת הקמפיין נגד הדמוקרטיה מוביל דווקא העם, למרות שאלה מלמעלה – בעיקר הח"כים מן הימין הקיצוני, נהנים להציג את עצמם כמובילים) ויש שרואים בו יותר מרחב שאפשר וצריך לשתף בו גם אנשים שאינם ממחנה השמאל. לי כמי שחלק ניכר מחייו ה'אמיתיים' מתנהל באזור פריפריאלי – גם אם לא בפריפריה – זאת שאלה חשובה.

 

צביקה בשור, רכז הקמפיין ומנחה המפגש, הציג את האמירה "לא נסתום את הפה" בתור מנטרה, כמעט אישית שהוא נושא איתו, מנטרה מעצימה, ולרגע היתה תחושה של ניינטיז באויר, כאילו אנחנו נמצאים בכנס של ניואייג', המנסה להפיץ את השמאל כמוצר שיווקי אנרגטי מציל חיים בסגנון של 'שאל אותי כיצד'. אבל הפחד הוא אמיתי, "הקונצנזוס שתמיד היה מעפן, לפחות עשה קולות שהוא נותן לשמוע קולות אחרים" אמר בשור, "היום כבר לא", הקונצנזוס זז ימינה וכל דעה אחרת נתפסת כבגידה, ו"ככל שהימין דומיננטי התחושה היא שמפחיד להתמודד אותו" – שי וזאת אולי הבעיה הגדולה – איך להוציא את החלק הלא ימני ולפחות לא אנטי-דמוקרטי של הציבור, מקיפאון הפחד שתפס אותו, איך להפוך את המנטרה למאבק אפקטיבי, שיצא את גבולות הבלוגרים המשוכנעים באינטרנט, או "איך להביא את שמאלני הארון". אנשים הודו שיש לנו מה ללמוד מגורמים ימניים שהצליחו להפוך לאפקטיביים – כמו אם תרצו ורוטר, והמנטרה כמלווה נוכחות בשטח היא בהחלט דבר שתורם. אני נוכח בזה בהפגנות בשייח ג'ראח, ההולכות וגדלות, שבהן התיפוף במיקצב המטריף – ואיתו המנטרות של ההפגנות – הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. האמירה 'הדמוקרטיה בסכנה-צריך להציל אותה' צריכה ויכולה גם לעבור דרך הבטן, לא רק דרך הראש, אם רוצים הפגנות שמאל במספרים בני חמש ספרות, רצון שחלק מהמשתתפים הביעו.("חלק מהפחד הוא בגלל שלא ראו כבר 20,000 אנשי שמאל ביחד הרבה זמן." אמר צביקה בשור)

התמונות מדף 'לא נסתום' בפייסבוק.

ויש פעילות הולכת ומתעצמת בשטח. שייח ג'ראח שהזכרתי והוזכרה גם אתמול, משמרות המחאה על אלערקיב שהתקיימו אתמול במקביל, וללא ספק ריכוז הדיווח על הפעילויות האלה יעצים את הנודעות שלהם וימשוך גם את התקשורת המיינסטרימית אליהם. כלי שהוצג לשם כך אתמול על ידי יאיר ושותפו שאת שמו לא הצלחתי לקלוט (אשמח אם יעדכנו אותי) הוא ה'אפרטהייד ווטש' שנעשה בהשראת הUSHAHIDI בקניה – מנגנון של איסוף מידע מהשטח ע"י פעילים, על ידי SMS וטוויטר וכל כלי אחר באינטרנט ומחוצה לו, מידע שקשור בהפרת זכויות האדם בזמן אמת. זה אכן מנגנון ככל שידעו עליו יותר וידווחו אליו, ויהוו "רגליים בשטח" כמו שאמרו המפעילים, הוא יתעצם ויהיה משפיע.

 

חנן כהן דיבר על האגרטור – המנגנון שפיתח לאיסוף מילות מפתח, דרכו יוכל כל אחד למצוא את הנושאים החשובים למאבק זכויות האדם (למשל: חוק ההסדרים, ביומטרי, חופש הביטוי, גזענות, הקרן החדשה, צא"פ, על פי פרסומים זרים, והסברה.), את האיזכורים שלהם ואת מי שכותב עליהם. הוא גם הציע שכל מי שכותב משהו שרלוונטי – יחתום את הפוסט ב'לא נסתום את הפה' עם לינק לאתר הקמפיין, וכך גם ייעשה, וגם בטוויטר ובפייסבוק. היה גם דיון על כוחם של הבלוגרים והשפעתם, מצד אחד, בעידן התמסחרות התקשורת (דיברו גם על זה, על ביטולו הקרוב של "העיר" על כל הפרוייקטים הלא מסחריים שלו ומיזוגו עם 'העכבר המורחב', ואפרים דוידי מ"הגדה השמאלית" הזכיר את הקשר הבלתי נמנע בין קידום הפאשיזם בתקשורת ובין משפחות ההון) הבלוגרים שצוברים מאות קוראים ויותר (כדוגמת יוסי גורביץ ואייל ניב שהוזכרו וגם אותם היה לי הכבוד לראות אתמול ב'ממש') מהווים גורם מחנך שנכנס אל תוך הוואקום – ומצד שני, עדיין זה מעט מדי, וסוכם שתפקידם העיקרי הוא סוכני מידע – המגמה היא – או המאמץ המרכזי – ביטוי שגם כן השתמשו בו הרבה אתמול – הוא הניראות בשטח. "הפעילות המרכזית היא לפגוש אנשים ולהגיד להם: אדוני, הדמוקרטיה הישראלית בסכנה." אגב, אם לא שמעתם, אתר לא-נסתום כבר הופל ברשת. עוד לא עבר שבוע לקיומו, לפרסומת מוצלחת מזאת בגיל כה רך לא יכול היה הקמפיין לקוות. נקוה שהאתר יחזור במהרה.

והעיקר לא לפחד כלל.

לא נסתום את הפה.