המשך עלילות שטרית והמאגר הביומטרי/ אסכולת הכורסא

 

מאת וברשות עירא, מופיע במקור: אסכולת הכורסא– המשך עלילות שטרית והמאגר הביומטרי

תקציר הפרקים הקודמים: שטרית מקדם מאגר ביומטרי בלי לבחול בשקרים, שטרית מצליח להעביר את נוסח הצעת החוק פה אחד, מצליח להעביר את החוק בכנסת, שטרית דופק גודווין, שטרית ממשיך לנהל את הפיילוט בפחות שקיפות בעודו יושב באופוזיציה כבר חצי קדנציה. כמו שצוין כבר פה ובבלוגים אחרים, המשיכו הישיבות הקדחתניות בחודשים האחרונים, ואחרי שנשכרו תוכניתנים וראש פרויקט והחלה עבודת הפיתוח (ככל הנראה), נוסחו הצו והתקנות, שאין כל קשר בינם לבין לשון החוק. ביום חמישי שטרית שוב מכנס את תת הועדה כדי לשים חותמת גומי על הצו, שמורה להקים מאגר ללא שום הגנות פרטיות, לא מופרד לשניים, לא מעומעם בשיטת דונקלמן או שמיר. בתקנות מפורטות דרישות לטביעות אגודל וכל מני פרטים שונים ששונים מעט או הרבה מכל מה שהוסכם בחוק, אבל באופן לא מפתיע – לא נקבעו שום מדדי הצלחה לפיילוט, והוא גם לא הוגדר בצורה שתבדוק את יישום החוק כלשונו. במילים אחרות, הארעי שיהפוך לקבוע לא קשור בשום צורה לתנאי החוק שעליהם נאבקנו. מצפצף על העם ואפילו על חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק. אם יש עוד ספק קל שבקלים שהמאגר הזה, היחידי מסוגו בעולם (אחרי שהבריטים וההולנדים חזרו בהם לאחרונה גם כן), מיועד לשרת מישהו יותר מאשר את המשטרה והשב"כ, הרי שהספקות האלו מתמוססים וקשה מאוד לראות איך זה ייועד להיות אחרת.

שטרית כהרגלו מכנס את הישיבה כמובן בבוקר חמישי כשאין בכנסת אף חבר כנסת כדי להצביע בעד כל הסעיפים פה אחד, למעשה זה מרגיש כאלו הוא מכנס את הישיבה רק כדי ללעוג למתנגדי החוק, כי הצו כבר מנוסח והמערכות כבר התחילו להכתב. ביקשתי להרשם לישיבה הזו, אבל קשה לקוות שהיא תהיה משהו שונה מהקרקס של הפעם הקודמת, רק שעכשיו שטרית כבר העביר את החוק וגלגל קדימה את המכבשים. לא נותר אלא לקחת לרגע את הבמה, לצאת ידי חובתינו בהתנגדות שנדונה להתנפנף משם ולזכות להתעלמות.

קלינגר מציע שנחמר בחברי הועדה וחברי כנסת אכפתיים אחרים להופיע ולמחות בפגישה, ולהצביע נגד אם יש להם זכות הצבעה. זה לא עבד לנו לפני שנתיים ואני בספק אם זה יהיה שונה הפעם, אבל לנסות לא עולה (הרבה) כסף. אז שלחו מכתב או פקס, ותבורכו.:

בחודש האחרון גם קראנו שסיבוב הגודווין הקודם לא הספיק, שטרית ומשרד הפנים הכריזו שמסביב לצ'יפ יהיו שישה מגיני דוד מוטמעים בפלאסטיק של התעודה, ושמספרי הזהות החדשים שיונפקו עם התעודות יתחילו משישה מליון. כן, המאגר הביומטרי הוא לא אירוע בירוקרטי, הוא עוד הזדמנות לקדוח לנו את זכר השואה לנשמה ולהשליך עוד יהדות על פניהם של המיעוטים הלא יהודיים. אירוני? בהחלט. מוזר והזוי לחלוטין. האם זה אומר שכל מי שיש לו ת"ז עם מספר מתחת ל6,000,000 הוא סוגשל נספה בשואה? או אולי להפך, אנחנו שנשאר עם התעודות הישנות ונסרב להשתתף בפיילוט ננצל משואת הפרטיות שהמאגר עוד יגרום? אני משאיר את הפרשנויות לקוראים.

עוד התייחסויות למאגר שמענו החודש ממשה בסול (לשעבר ראש יחידת אבטחת המידע במשרד ראש הממשלה) שאומר לדה מארקר: "צריך להסתכל על תג המחיר בעיניים פקוחות, ולקבל החלטה שהקידמה והיתרונות שהיא מעניקה אכן מצדיקים את המחיר, אך שלא יהיה ספק – גם המאגר הביומטרי ייפרץ מתישהו; כולו או חלקו", ובדו"ח מבקר המדינה התייחס המבקר לזה שהעיכוב החוזר בהנפקת התעודות החכמות בגלל ההתעקשות להתנות אותן במאגר הביומטרי פוגע קשות בבבטחון ובהתנהלות מול האזרחים.

במקביל, מסתבר שהחברה היחידה בארץ שהצליחה לא לאבד את רשיון הרשות החותמת שלה, שוב הסתבכה בעוד עבירה על תנאי הזכיון, אבל לא תאבד את מעמדה כי הם היחידים בשוק. שערוריה? או שמא עסקים כרגיל בציון?

לבסוף, במדור חדשות מהעולם, נשמות טובות וחרוצות מפתחות בזריזות מיני ציוד שיסרוק לנו מרחוק את טביעות האצבע, את הפנים, או סתם ינחש שאנחנו נראים חשודים כי יש לנו מבט חשוד באופן סטטיסטי. עתיד מעניין יהיה כשיתחילו להצליב את כל הטכנולוגיות וכל איסופי המידע. עם ישראל עלול לגלות בדרך הכואבת מה זה IT.

אם אתם רוצים לשמוע יותר באריכות את אחד האנשים היותר מוערכים בעיני בפעילות נגד הביומטריה, הנה ראיון בשני חלקים (א ב) עם פרופסור אלי ביהם, דיקן הפקולטה למחשבים בטכניון, בעל שם עולמי בהצפנה ואבטחת מידע, ופרנואיד מקצועי.

 

 

 

 

 

עצמאות (לא מפלגת הננס וננסיו)

אני בטח לא אפתיע: יום הזכרון הוא אחד מהימים, אם לא ה, שבו המדינה משתמשת במלוא עוצמתה כדי לחנוק, למחוק ולבטל את היחיד. הטכסים, השידורים האינסופיים בערוצים, מטרתם איננה "זכרון לנופלים", שהרי מי שיש לו נופלים, זוכר אותם כל הזמן, ברצונו או שלא ברצונו. מטרתם של אירועי יום הזכרון אינם רק, אם כי גם, לגרום רגשי אשמה לא רק ל'משתמטים' או למושמטים, ולא רק להם, אלא לכל מי שנשאר חי בעצם. מטרתו של יום הזכרון היא לכבוש את זכרונו של היחיד, לנתב אותו אל הזכרון, שהוא הדבר הפנימי והאישי ביותר – אל המסלול הקולקטיבי, לגרום לו להרגיש שאין לו קיום אלא שם, ובכך לכבוש את היחיד. 'אנחנו נאמר לך איך תזכור את מתיך' (כמו שגם נאמר לך איך תממש את אהבתך, תגדל את ילדיך ותמות). באותו אקט שמוסדותיו בפאשיזם של שנות ה20, המדינה גם מנכסת את נפש היחיד על זכרונותיה, וגם מחנכת-חונקת אותו. אין לזה קשר עם המצב הפוליטי העכשווי, ואפילו לא עם הכיבוש, וגם לא עם הבטחון. יום הזכרון הוא תחליף בן זמננו ל'מעמד הר סיני', אם נמשיך את הפוסט של פסח, שבו נכבש עם העבדים בכח להפוך לאבני בנין במלכות, הוא הביטוי בן זמננו לרצונו של האח הגדול לשלוט לא רק ברכושם של נתיניו, אלא גם בנפשם, לרקע אותם עד שלא תישאר זוית אחת בלתי ישרה. וכל מעמד כזה יש לו את המקל והגזר, ויש לו את בני הערובה. המתים במסגרת הצבא, החללים, הם בני הערובה שבאמצעותם קושר השלטון – רוצע את נפשותנו דרך הכלים של רגשות האשמה, אין כלי חזק מזה. ואני, בקיצור, אף פעם לא אהבתי את היום הזה, גם כילד. לפני שהבנתי משהו בהשתמטות, השמטה ופוליטיקה, ואולי הבנתי בדיוק את מה שצריך להבין. לא שזה עשה אותי חכם יותר אחר כך, או עזר לי שלא להיות מגוייס בגיוס הגדול ביותר – גיוס התת-מודע וההשאה הקולקטיבית שאליו גוייסנו כבר כילדים בין שתי מלחמות, וזה היה לא פחות גרוע מהיום. אני אומר את זה כי זאת האמת הפשוטה – מי שהיה בדור שלנו היה מגוייס בנכונות – גיוס מוקדם ואם המערכת הכריזה מלחמה עליו ועל שכמותו מגיל קטן או הצבא ויתר עליו מסיבה זו או אחרת לגביו זה לא מעלה ולא מוריד. אומר גם ששירתתי את החברה הישראלית, ואני ממשיך לעשות זאת גם היום, עד כמה שמתאפשר לי, למשל בבלוג הזה. כל פוסט שאני כותב, כל אות שאני מוחק וכותב, משפט שאני עורך, כל פסיק, יש בהם יותר נאמנות למדינה מבכל החארות של אם תרצו וליברמן ביחד.

אבל למה אני חש צורך לספר את זה כל הזמן? ולמי? לאלה שמראש באו עם גזר דין כתוב? למה אני עדיין מתעצבן כשאפסון חסום מוח כלשהוא קורא לי 'משתמט', כאילו זה מעליב אותי? כאילו באמת נאמר עלי משהו נורא ואיום? למה אני צריך ללמד סנגוריה על קורות החיים שלי, כאילו אני צריך להיות מושלם? אני לא מושלם יותר מאחרים, אבל למה דווקא אני צריך להיות כזה? מצפוני נקי, אבל זוהי אותה התניה לא רצונית, שאני גם מדבר עליה פה ושם בפוסטים שונים, אותה התניה מגיל 0, שגורמת לנו להיות חיילים בנכונות. אותם מניאקים קטנים שנשתלים בך איפושהוא בשלב המוקדם, שמנצלים כל רגע של ריפיון כדי להתגנב בחזרה. ואז אני מרגיש צורך להתגונן מפניה בהתנצחות שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו התדרדרתי חזרה לגן הילדים, ולא עוזרות כל התובנות שרכשתי ואני מפיץ באינטרנט או משתדל להפיץ. 

אבל לא רק הסנגוריה על קורות החיים שלי, ההצבעה על הדברים החיוביים שעשיתי, אלא גם הדבר הנגדי – ההתקפה שלי על המערכת, ההצבעה החוזרת, כמו שהצבעתי בתחילת הפוסט ובפוסטים שלי בעיקר על נושא ההשמטה, על המדינה ומטרותיה הפאשיסטיות – למרות שגם היא, כמו הדברים שאני אומר לטובת עצמי – היא בבחינת אמת דיברתי – גם היא תוצר של אותו דבר ממש, הצורך להתנגד. 

אלא שיש בהתנגדות, בכל התנגדות, משהו שמחזק את הצד שכנגד, משהו שמשחק איתו משחק גומלין. מאזן כוחות שממנו התוקף מתעצם. התייחסות לצד התוקף אותך, בין אם זאת התייחסות סנגורית, מצטדקת, מתייפה אולי, ובין אם זו התייחסות שתוקפת אותו ומצביעה על אי המוסריות שלו – מכופפת אותך לכללי המשחק שלו, של הצד התוקף. עושה אותו 'משהו' ונותנת לו לגיטימציה.

עצמאות, עצמאות קודם כל מהמשחק שהמדינה – שהיא האויב החיצוני מס' 1, והסביבה מתאמצים בכל כוחם לכפות עליך, פירושה לא לקבל את תכתיבי המשחק שלהם, ולהשתחרר מההתניות שאולי מפני שאני ממחזור קצת יותר ישן – קיימות בי יותר מאשר אצל אחרים. עצמאות היא ליהנות מעצמך ומחייך ולהפיק מכך את האור, בלי צורך להתנצח (אלא אם כן נהנים מזה), לכתוב את הדברים לא מן המקום של צורך להחזיר יותר חזק, במידה מסויימת זאת גם העצמאות מעצמך – וזאת העצמאות שאני מאחל לעצמי ולבלוג הזה בשנה הבאה.

שנעבור את העצמאות בשלום, ונזכור את הנכבה.

 

הבלוגר עידן לנדו נכנס לכלא על סירוב לשרת. נאחל לו התרגעות בכיף.

ואנשים – ימנים, שמאלנים, מתגייסים, משתמטים – סרבו ביומטרי. זאת למשל עצמאות.

 

 

ליהרג עבור הממשלה זה חינם. לזכור – לא. וההומור השחור של משרד הפנים

ליהרג עבור הממשלה והרפתקאותיה, לא רק שזה חינם, זו חובה וכולנו יודעים איך קוראים למי שאינו שש למלא את חובתו. (לא חשוב שגם ה'זכות' הזו נמנעת לפעמים או בלתי אפשרית לבני מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים).

אבל להשתתף בטקסי זכרון, זה מעכשיו עולה כסף. ואם אתה ממשפחה שכולה – אז 'אולי' יעשו לך הנחה.



ואם נחשוב על זה בהגיון ונפסיק עם הצביעות – במקום בו ההפרטה הפכה להיות האתוס המרכזי של העם, אין מקום לאתוסים מתחרים, הכוללים מושגים כמו שוויון, ובוודאי 'ערך' כלשהו שאיננו ערך בכסף. המדינה הזאת מכוונת עבור בעלי היכולת, העשירים הם גיבורי האומה, וההזדהות הנעלה ביותר עם עושרם היא על ידי תשלום, כמו שבחג הקורבן הקדום היו מעשרות הכהנים הביטוי העמוק ביותר לאמונה, ולנאמנות.

ומכיוון שגם חיילינו נהרגים כיום בעיקר עבור אג'נות קפיטליסטיות, של ישראל ושל אדוניה, ראוי שגם משפחותיהם וחבריהם יוקירו את זכרם בשילוש מעות עבור החברות הפרטיות. ואם אתם לא מבינים את זה, כנראה שאינכם בני אדם נאמנים וערכיים לפחות כמו השר גדעון סער, המשתתף באחד הטקסים האלה, וראוי שתיקחו דוגמה חינוכית מדמות מופת פדגוגית זו.

ו

נתייחד עם משפחת נתניהו, נשיר עם ברי סחרוף, יהיה כיף.

כאן אפשר לראות כמה עולה כל ז…מר, וגם להצטרף לקבוצת המחאה בפייסבוק 

אבל באמת, למה שלא נלך עם זה עד הסוף? למה שבחגיגה הזאת, חגיגת הכסף העברי, לא ישתתפו גם החיילים, שיתחילו לקבל משכורת על מימוש הזכות ליהרג, כלומר, ישתתפו בקומבינת ההון-הנשק והשלטון? הם לא ראויים?

מה פתאום? ההתנדבות היא ערך, השירות הוא זכות, נאמנות היא חינם, השירות הצבאי הוא קדוש, והעיקר הוא השוויון בנטל. ומי שחושב אחרת הוא כמובן (במקהלה) מ ש ת מ ט  פ ר ז י ט שמעיז לערבב כ ס ף עם אידיאלים. טפו טפו טפו.


הקודמים והבאים בתור: ההומור השחור של משרד הפנים: כשראיתי את זה מצוטט בפייסבוק, חשבתי שהידיעה הזאת היא בדיחה, בטעם רע קצת אפילו לטעמי. אבל לא. משרד הפנים מצא דרך יצירתית מאד לכרוך את הקשר את אזרחי ישראל הקיימים היום ביחד עם הרוגי השואה והמאגר הביומטרי המקולל. על פי מה שפרסם איתמר אייכנר בידיעות, "במשרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות – שיונפקו גם הן בחודשים הקרובים – יתחיל משישה מיליון, לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה. בתעודת הזהות החדשה ישובצו גם שישה מגיני דוד קטנים – גם הם זכר לקורבנות השואה – והם יקיפו את השבב הביומטרי שיוצמד לכרטיס החכם". אשכרה בעיניים. או שמישהו חתרן במשרד הפנים הביע את מחאתו, או כמו שאני נוטה יותר לחשוב, לגמרי לא. סוג של הומור מנוול, ההומור הרע של התליין. משרד הפנים צוחק עלינו בפנים, (אולי באופן ישיר על המחאה שהשוותה את מדינת המשטרה לחלומם של הנאצים) כי הוא יכול. והוא נהנה מזה, ומצרף ביחד, עם מגיני דוד, את הקודמים והבאים בתור, אלה שהלכו בלי דעת אל מותם, ואלה שהולכים בלי דעת לא אל מותם, אבל אל עתיד די שחור.

ואפרופו הבאים בתור: האם סוכנויות ההימורים התחילו כבר להמר מי יהיה הסוכן האמריקאי הבא שתוקפו יפוג, ומתי?




תג מחיר: מפגש חשוב הערב ב18:00 באוניברסיטת ת"א. סולידריות נגד הפשיזם מארחת בלוגרים פוליטיים שחושפים את מה שהתקשורת מסתירה. יהיו שם גורביץ, שאלתיאל ובוגוסלבסקי שיספרו את כל האמת על מה שקורה היום בארץ האופל שמעבר לקו הירוק ומעבר לקוי השאננות של הבועה. נכון לעכשיו, זה בגילמן 223. ממני נבצר לבוא, אז אסתפק בקריאה למי שיכול. זה חשוב מאד, לדעת איפה אתם באמת חיים.

ביד חזקה וחירות: דמות האב והבן ביציאת מצרים

אנחנו לא יודעים אם דמותו של משה היתה אמיתית, כמו שאין לנו מימצאים ארכיאולוגיים שיכולים להעיד אם היתה באמת פרשת אל-תחריר עברית כזאת במצרים, ואם התרחש משהו, איך הוא התרחש באמת. כל זה גם לא חשוב, כמובן. חשוב הוא מה שהצטבר בקאנון הזכרון האידיאי-ההסטורי, ומבחינה ספרותית-פסיכולוגית מעניין גם איך בונה הזכרון המדומיין הזה את הדמויות העיקריות, ואיך האידאות והרצונות השונים המהווים את הד.נ.א. של הדבר הזה, שאנחנו רואים אותו הבסיס ל'אנחנו' – אותו עם שמתקיים כעת ונושא איתו, בלי ספק, לפחות חלק מהד.נ.א הזה. את הדיוק המדעי נשאיר לפעם אחרת.

שתי הדמויות העיקריות שמשחקות על הבמה בהפקה שנקראת 'יציאת מצרים', הן אלוהים ומשה, והמתח שביניהן, מתח בין אב לבן, או אולי מתח בין 'ישות חיצונית', חוץ אנושית, יש יגידו חייזרית לישות אנושית (הוא המתח שבא לביטוי גם במאבק בין יעקב למלאך, שמונצח בשם העם והמדינה), ואל המתח הזה מוחדרות, דרך גילום הדמויות – של החייזר והאדם – תפיסות אידאיות שנאבקו ביניהן אי שם בהסטוריה, על השלטון ועל העיצוב של מה שנקרא לו 'דמות העם', ואני לא בטוח שהטובה שבהן היא שניצחה.

מה היה לנו פה? היה פה משהו שספק אם אפשר לקרוא לו עם – משהו שבעיקר אפשר לומר עליו שהוא הסתגל לשני דברים – עבדות וסיר בשר. דיכוי ביד חזקה ומענישה מצד אחד, צ'יפור משמין ומשביע לקיבה מצד שני. מקל וגזר. והנה, בא משה, רואה את העם הזה 'בסבלותיו' – ולא יכול לסבול את זה. הוא, אולי תוצר של חינוך 'מפונק' בארמון המלוכה – אולי מסיבות אחרות, לא מוכן לראות עבדות, ולמען הרעיון המוזר הזה של חירות  – עבור האחר, הוא מסתבך ברצח. בעקבות ההסתבכות וההלשנה (מצד מי שלו התעקש משה להעניק את החירות הזאת), הוא נמלט אל המדבר, שם יפגוש את שותפו רב העוצמה, העל-אנושי, מי שבידיו היכולת לעזור למשה לממש את הפרויקט המטורף הזה, של הוצאת עם העבדים מבית אדוניו, אלוהים, אשר כביכול שולח את משה חזרה למצרים כדי לממש את הרעיון שלו, שהוא בעצם של משה. 

אלא שלאלוהים רעיון קצת שונה לגבי מה שהוא מייעד לעם הזה, ואם כי שניהם לא שאלו את העם אם הוא רוצה בפרוייקט שלהם, הרעיון של אלוהים קצת יותר מתאים כנראה למה שעם של עבדים מסוגל אליו, מאשר רעיון החירות הסמולני של משה. אלוהים, אחרי שיכה את כוחם האנושי של פרעה, חרטומיו וצבאו, ויראה לכולם מי האדון בשטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה ושאר התיאורים שנקרא עליהם הערב בהגדה (ממנה נעדר, ולא בכדי, שמו של משה), הוא פשוט יחליף לעם הזה את האדון. עם ישראל ייהפך מעם של עבדי פרעה, לעם של עבדי יהוה. שוב יונחתו עליו ציוויים שרירותיים (ובוודאי יותר מהציוויים שהונחתו עליו על ידי האדונים הקודמים, המצרים), ועונשים כבדים, שעליהם לא חלמו גם המצרים, אם יחרוג קלות מן המצווה עליו והמותר לו. חלק נכבד מ40 השנים הבאות במדבר יוקדשו, ברצון יהוה, ללימוד החוקים והאיסורים שמעתה עם ישראל יציית להם, ולפירוט העונשים הנוראים על הפרתם, תוך הדגמות בפועל.

בין משה, הרוצה את הדבר  המוזר שנקרא 'חירות' לעמו, לבין האב-הפטרון-חייזר העל שרוצה פשוט להחליף את פרעה, שורר מתח ומאבק מתמיד, כאשר לעתים (למשל שמות ד' 24-25) מבקש אלוהים להמית את משה. ובסוף, הוא גם סוגר איתו חשבון, במה שלי לפחות, למרות שאחרים מפרשים זאת אחרת, נראה כמו חיסול בעולם התחתון והסתרת הגופה במקום לא נודע, אבל עד לאותו שלב סופי, אלוהים זקוק למשה שיוביל את העם אל הארץ המובטחת, ובמערכת היחסים העולה-יורדת בינם ובינם לבין העם, נמצא גם המאבק בין שני הכוחות על נפשו של העם. המאבק בין החירות לבין חוזק היד של שליט חדש. 

ואיזה כח מנצח במאבק על נפש העם? מה העם בוחר? בבן או ב'אב'?

אנחנו רגילים לקרוא ולספר את הנאראטיב המקראי, בצורה שבה אלוהים הגוער-תמידית מספר אותה: כביכול, העם הוא מרדן, סורר, מביא לאלוהים את הקריז וגורם לו כמעט להשמיד אותו, אחרי חטא עגל הזהב, המייצג כביכול את פסגת המרדנות באלוהים. אבל אולי העם בסך הכל בוחן את אלוהים, כמו שאומרים, 'אם הוא גבר', ובהתמודדות בין העם לאלוהים, ספק אם 'משה' הוא בכלל צד. " כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אומר העם (ספר שמות כ"ד 7), מורגל כעבד נלהב לציית לאדוניו החדש. ציות קודם למחשבה. ומתי מתרעם העם על אלוהים ומתמרד בו? מתי שהוא אינו מופיע, מתי שהוא אינו מראה את כוחו. ככה זה בכל מקום שבו הוא מתגעגע לסיר הבשר, או כאשר פרעה רודף, וככה זה ב40 הימים בהר סיני, בהם נותר העם חופשי לנפשו. משה איננו, אלוהים איננו, האדון הישן שבמצרים רחוק, אלה הימים שבהם יש לעם הזדמנות לעצב את עצמו, ליטול את גורלו בידיו ואולי ללמוד לחיות כעם חופשי, דמוקרטי או אנארכיסטי, ללא אלוהים, ללא מנהיג, ובכך ליישם בפועל את רעיון החירות, שמשה, לבדו, הופיע לפחות על הבמה כמייצגו. אבל העם לא רוצה את זה. הוא גם לא רוצה, לדעתי, דווקא את עגל הזהב. העם הוא מעין טיפוס של אשה מוכה הנמשכת לגברים מכים, ומאיימת, דרך 'עגל הזהב' הדומה לפולחנים במצרים, על הגבר החדש, שאם הוא לא יבוא ויוכיח לה שהוא גבר, תחזור אל הגבר-מכה הקודם שלה. ואלוהים אכן בא ומוכיח לה שהוא גבר, וגם מכה. משה נמצא כאן בעמדת מחזר אפלטוני, שמנסה קצת להגן על אהובתו מפני הערס הזועם שלה. לרעיון החירות שלו אין סיכוי, למרות המליצות הנאות של חירות שאנחנו חוזרים עליהן שנה אחרי שנה בחג הפסח. העם של אז, כמו גם "רוב העם" היום, תאב לכח, לאיש חזק, שיביא לנו אותה עמוק עמוק, אבל שלא ישכח לספק את סיר הבשר. זה אלוהים, בצלמם ובדמותם של כותביו, יוצריו, שהיו עבדים ולא השכילו, גם אם ניסו, למצוא-לברוא תחליף לשיעבוד לכח (למרות שבשלב מסויים נדחק 'אלוהים' לתפקיד הגבר הנעזב, בספר שמואל, בתקופה שבה רצה עם ישראל מלך, ומאס באלוהים, שנמצא כביכול בעמדת משה הרוחנית. דורות שונים החליפו את תפיסת האלוהים, אבל האלוהים הראשוני הוא זה שבספר שמות). החירות האמיתית, במהות, היתה ונשארה ביהדות רעיון קצת זר, שזרים מבינים אותו יותר.



ולהזכירכם, המאגר הביומטרי, בינתיים, קורם עור וגידים. 

חג שמח, באיחולי שאיפה לחירות אמיתית. לנו ולאחר.

איך יתחיל הנאראטיב של המלחמה הבאה בויקיפדיה?

כלכליסט מדווח היום בדאגה שלמרות שישראל רכשה 100 מיליון דולר, המטבע האמריקאי איבד 0.4%, וכלכלני בנק לאומי מודאגים: "להערכתנו, ללא החרפה במצב הביטחוני, ימשיך השקל להתחזק. על רקע האיתנות היחסית של המשק המקומי כפי שהיא משתקפת בנתוני הצמיחה הגבוהים לרבע הרביעי של 2010, ועל רקע פער הריביות שצפוי להמשיך ולהתרחב".

ולמרות הדאגה, סומכים כלכלני הבנק הלאומי על הוד נגידותו פישר ומצפים כי "יש לקחת בחשבון כי בנק ישראל ינקוט בצעדים שונים כדי למתן מגמה זו." ויש להניח שצעדים אכן ינקטו, ובקרוב.

מה שמזכיר הרצאה שנשמעה לפני כמה חודשים בירושלים, בה טען מישהו בעל רקע לא מבוטל בהסטוריה כלכלית, שבתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר הגאות הכלכלית שבאה בעקבות מלחמה זו נעצרה, היה מי שבנה על המלחמה הבאה כאחד הגורמים שיחדשו את הגאות והצמיחה. אבל העיקר שתפסו אותנו בלי המכנסיים, כך הנאראטיב, או כמו שזה בויקיפדיה "המלחמה הפתיעה את ישראל בעצם קיומה".



מלחמות כבר לא קורות בחורף. הן קורות גם בסתיו או באביב. אבל תמיד מישהו מרויח מהן, אצלינו בדרך כלל זאת המעצמה שיש לה אכי הרבה חיילים שנלחמים בשבילה. חשבון מתמטי פשוט שאינו מחייב ידיעה בכלכלה.

המהפכה תתחיל היום ב17:00 ואל תשכחו לסרב ביומטרי (פוסט מתגלגל)

האם המהפכה תתחיל היום? קריאה שעוברת ברשת, מטעם קבוצה הנקראת קואליציית צעירי המהפכה, מזמינה את כל מי שיכול, לצאת מן הזירה הוירטואלית להגיע היום בשעה 17:00 לכיכר רבין, בדרך למהפכה אמיתית. המארגנים ממליצים להביא מצלמות – מכל סוג: מצלמה ביתית,פלאפון וכדומה, דגל ישראל שהמגן דוד שלו ייצבע בירוק, נוער וילדים (מי שיכול לגייס) וכן כובעים,מסכות בנדנות,אמצעים שמכסים את הפרצופים. אני לא אוכל לבוא, אבל אהיה ברוחי, ואם זו אכן תחילתה של כיכר תחריר הישראלית, עוד אספיק בוודאי להגיע. החבר'ה מדגישים שבכוונתם לבדוק את ערנות המשטרה ואת האמצעים שבכוונתה להפעיל כנגד – ובאמת טוב שעושים שיעורי בית וגישושי בדיקת כח ראשוניים, כי מאבק למהפכה ישראלית צפוי להיות ארוך.

ושוב הביומטרי – מתחיל להיחשף מה שהיה בפגישה הסודית (ומובן גם למה היא היתה סודית. "רק מי שיש לו מה להסתיר", זוכרים?) שקיים מאיר ביומטרי קדימה שטרית ראש ועדת מדע החושך בכנסת, שהפרוטוקול שלה נרשם רק לאחר זמן (משום דבר אנחנו לא מתפלאים כבר). מסתבר שעיקרה של הפגישה עסק בכך שגם למשטרה תהיה גישה ישירה למאגר, ומשום כך נדחתה הצעתו המרככת יותר של פרופ' עדי שמיר, חתן פרס טיורינג שהציע להפריד בין טביעות האצבעות לבין שאר פרטי הזהות. לכוחות החושך אין זמן לשטויות כאלה. הם רעבים לדעת הכל והם יכולים, אז מי ימנע מהם את הצעצוע? סיעת קדימה? הצחקתם.

תזכרו גם את זה, בדרך לכיכר המהפכה, ואל תבזבזו הרבה זמן על ביבי והנסיעות והשמלות של אשתו, כי זה לא הסיפור האמיתי פה, סיפור החושך האמיתי שעובר כחוט השני דרך מפלגות הקואליציה ו'האופוזיציה' של ציפי לבני וחבורתה ובחוטים שלו מושכת מפלגת השלטון היחידה – מפלגת הבטחון במקום חירות. מפלגת שב"כ העם. ואני מקוה שגם בכיכרות תינשא הקריאה לסרב ביומטרי. פשוט אין דרך אחרת לעצור ולמנוע מן האח הגדול האמיתי את המידע שכמוהו אין בשום מדינה דמוקרטית.

מפלגת השלטון החליטה בינתיים שלא לחקור את רצח ג'וליאנו מר, וזה כמובן רק בגלל שהוא היה מ"פ בצנחנים. אבל מעניין שעל שלושת הפיגועים האחרונים – הפיגוע בירושלים, הרצח של מר והרצח באיתמר – לא נטל שום ארגון פלסטיני את האחריות. חומר למחשבה.

עדכון בקשר להופעתו הסגורה לכשירים בלבד של יזהר אשדות באוניברסיטה שהבכיינונים קוראים לה שמאלנית, כי היא ארגנה גם כנס בנושא זכויות אדם (לא סגור לבעלי תעודה, בניגוד לכנסים פוליטיים אחרים שלה): אימרי הפנר מקבוצת 'סולידריות באר שבע' שלח למי ששלח כמה שאלות על מקורות המימון של האירוע ועל חיבורו לרוח התקנון של אגודת הסטודנטים ונענה ע"י רמ"ד ההסברה (אפילו זה נשמע צבאי) של האגודה, שכתב לו בין השאר שהתקציב לאירוע מגיע מתרומות חבר הנאמנים של האוניברסיטה. מעניין אם הנאמנים שמחים שהתרומות שלהם הולכים להדרה ואפליה. הרמב"צ גם כתב לו כי "מטרתנו היא לדאוג לקהילת הסטודנט כולה" וכאן ציין הקמב"ץ כי "אין מניע מלערוך ניתוח יותר צרכים יותר ספציפי של קהל הסטודנטים" (אם אין מניע, גרב"ץ, אז למה לערוך? או שזו אשמתו של מי שלא הניע) ו"לראייה יש פעילות בתחום הטרדה מינית, אירוע לציבור הדתי, ערבי וכו'", ואני מניח שלאירועים בתחום ההטרדה המינית צריך להיכנס עם תעודת מוטרד והפנר אכן פנה לרמ"ג בשאלה אם האירועים האחרים סגורים גם הם לסטודנטים אחרים, ובאשר למקורות המימון, ומבטיח לעדכן בהמשך. נעקוב.

 

מכתב פתוח אל יזהר אשדות

אל

יזהר אשדות

נודע לי שאתה עומד להופיע בשבוע הבא באוניברסיטת באר שבע, ב'מופע הוקרה למילואימניקים', שהכניסה אליו תותר רק למי שנושא איתו תעודת מילואים, כלומר, רק מי שעשה צבא.

אני זוכר את עצמי לפני שנים רבות, סטודנט שנה א', שזה עתה הושמט משירות צבאי בנסיבות שלא היו ברורות לי כל כך, לא בטוח שהן ברורות לי גם כעת, ובעצם הן לא חשובות. העיקר הוא שאני אחד מיני רבים. באותה שנה אתה ולהקת תיסלם בשיא הפופולאריות, מופיעים בקמפוס שלנו ביום הסטודנט. אני הייתי נסער מאד באותם ימים. מישהי שהייתי מתכתב איתה בדואר (הימים שלפני האינטרנט, אתה בטח שייך לאלה שזוכרים אותם), והיתה מאד חשובה לי, דורשת לדעת מה בדיוק הסיבה שאני לא משרת ומה פשר הדברים המעורפלים שכתבתי לה בנושא. חששתי מאד שהקשר ינותק והרגשתי שאני חייב להגן על עצמי. שאלתי את עצמי ואני שואל את עצמי עד היום, מדוע אני צריך להתנצל על עובדת קיומי, כפי שאני ולהרגיש בלתי-רצוי במקום שבו אני חי, להרגיש אשמה רק משום שלא התאמתי בזמן-מקום מסויימים למקום העבודה ששמו צה"ל. בכל אופן את הסערה שהייתי נתון בה הלכתי להפיג בהופעה שלכם. למחרת, או אפילו באותו לילה, אני כבר לא זוכר, שלחתי לה מכתב תשובה, מכתב חזק, שתרם מאד להמשך הקשר (שאמנם נותק מאוחר יותר, אבל כנראה מסיבות אחרות, לא חשוב). אני רק מדמיין לעצמי כעת, איך הייתי מרגיש אז אם בנוסף, אתם הייתם מגבילים את ההופעה שלכם רק למי שעשה צבא, ואני מדמיין איך מרגישים היום סטודנטים בבאר שבע שאוהבים את המוסיקה שלך, והיו מאד רוצים לבוא, אבל הם מושמטים. מפני שהם ערבים, מפני שהם נכים, מפני שהם נמוכים מ1.50, מפני שהם רגישי נפש (הייתי שמח לפרט לך את כל הסיבות שבגללן מקבלים פרופיל 21 אך הזמן והמקום קצרים), מפני שהן בנות שאמונתן לא איפשרה להן לשרת בצה"ל, בשורה התחתונה מפני שצה"ל לא רצה אותם, מפני שצה"ל השמיט אותם. וגם אני, כיום, אילו הייתי באזור והייתי רוצה לבוא להופעה, הייתי מודר ממנה, מודר מן הזכות לשמוע את המוסיקה שלך, ולמרות שזה לא היה בתכניות שלי, גם אני מרגיש, כשאני קורא את הידיעה הזאת או ידיעות אחרות מן הסוג הזה, שאני ממשיך לשאת עלי את אותו התג, שנים רבות כל כך, על חטא שלא חטאתי בהיותי בן 18, וזה מה שיישאו על גבם גם אלה שהודרו מן ההופעה שלך באוניברסיטת באר שבע, ועוד שנים רבות ירגישו, בכל פעם שישמעו 'דינמו מסחה', או 'מה תאמרי' או 'איש השוקולד', או 'לא קלה היא' או כל אחד אחר משיריך היפים, גם את המכה והצריבה שתבוא עם הצליל, וככה הם יזכרו גם אותך ואת האמנות שלך. זו תהיה תרומתך לקיר הישראלי שלהם.

אני מעריך ומכבד מאד את הרצון להוקיר את המילואימניקים, שחלקם פועל מתוך אמונה שהוא מגן עליך ועלי ועל כולם (לי יש דעות אחרות בעניין אולם נניח אותן בצד, אם כי אני מאמין שדעותיך אינן רחוקות מכך), אולם בדרך הזאת, של הדרת המושמטים ממופע שכפי שהבנתי הוא מופע גדול, ונעשה בשטח מרכזי של האוניברסיטה, שהיא רשות הכלל והציבור, אוניברסיטת באר שבע משתמשת בך כדי להתגרות וכדי לעשות פשוט אצבע משולשת, גסה ואטומה, לציבור גדול, אשר האידאולוגיה הפוליטית ההגמונית כרגע אינה חפצה ביקרו. ההופעה שלך היא דרכם של גורמים רשעי לב שבמדינה להגיד: כן, יש אזרחים סוג א', ויש אזרחים סוג ב' (ולא אכפת לנו ממש אם הם יכלו, או רצו). לא אכנס כאן להשוואות עם מדינות אחרות שבהן הדבר הזה היה חוק המדינה ועם זכרונות הסטוריים שיש לעם שלנו ועדיין חיים אנשים הנושאים אותם. יש כאלה שרוצים להפוך את הדבר הזה, כמו דברים אחרים המנוגדים לאמנת זכויות האדם ולחוקי משפחת העמים, לחוק המדינה, ולדעתי, יותר משרוצים כאן להוקיר את המילואימניקים (הראויים לסיוע בדרכים אחרות), רוצים כאן לבזות ולהשפיל את האחרים, כחלק ממדיניות ההדרה המתפתחת. ובדרך להכשרת חוקים מפלים בין אוכלוסיות ובני אדם, שחלקם כבר התקבלו. הופעתך בעת הזאת ובתנאים האלה, מהווה שיתוף פעולה עם מגמות לא ראויות אלה, ולא תוכל, בהמשך, מול משפט ההסטוריה, לרחוץ בנקיון כפיך גם אם חלקך הוא רק 'אמנותי-בידורי' או 'מזערי'.

כאדם וכאמן, שלא נמנה ככל הידוע לי עם אלה שחושבים שאמן צריך לשים בצד את דעתו הפוליטית, כפי שיעיד המקרה שבו סירבתם לאחרונה להופיע עם זמר בעל עמדה גזענית, אני מקוה שתקרא את הדברים, ומקוה עוד יותר, שתחזור בך מן הכוונה להופיע באירוע שהוא קודם כל אירוע פוליטי ובעל משמעות פוליטית, ומעבר לכך הוא אירוע רע ומשפיל, נגד רוח האדם וזכויות האדם, והופעתך בו תקשור אותך איתו ותקרין צל עכור על מורשתך המוסיקלית-האמנותית.

בברכה

הצועד בנעליו