מאת איל בד. הופיע במקור בבלוג 'רשת א.' בקפה דה מרקר
זה קרה לפני שלוש שנים: חברת צ'רלטון קנתה את הזכויות על שידור המונדיאל, והחליטה לחייב את שוחרי הכדורגל בישראל בסכום לא מבוטל, כדי לקנות את הזכות שלכאורה אמורה להיות לכל מי ששילם את האגרה ואת דמי החיבור הבסיסיים שלו לכבלים או ללויין.היו אז כמה שניסו לארגן מחאה בצורת מה שנראה כיעיל ביותר – חרם צרכנים. החרם נכשל ובמשחקי היורו שבאו לאחר מכן, גביית כסף נוסף עבור משחקי הפתיחה כבר עברה בשקט גמור, וכך עלה גם בגורלם של נסיונות חרם נוספים שאף אחד לא זוכר, כמו החרם על אחת מחברות הסלולר בישראל.
הבאתי דווקא את הדוגמה של הכדורגל, משום שזהו אולי המכנה המשותף הרחב ביותר לכל חלקי הציבור הישראלי. זה הנושא היחיד, אולי, שעליו אתה יכול לשוחח גם עם מוכר הפלאפל וגם עם הפרופסור באוניברסיטה. בלי לעשות סטטיסטיקה, אני לא מאד אגזים אם אניח שכמחצית בערך מהעם בישראל, הוא שוחר נלהב של כדורגל, ואם בנושא הזה, הפופולארי כל כך והמתוקשר והנצרך-ע"י המונים (גברים וגם נשים!), שום מהפכה לא קרתה, שום חרם צרכנים לא התרומם לאויר, קשה לצפות שמהפכה, או אפילו מרד קטן, יפרצו בנושאים אחרים, בוערים יותר אבל פחות פופולאריים כמו מחירי המזון, העוני, שלטון ההון, וגם החוק הביומטרי העומד לחייב את כולנו למסור טביעת אצבעות, או ללכת לכלא, ועד היום חתמו רק כ14,000 אזרחים על העצומה נגד זה.
כששואלים מדוע לא פורץ מרד חברתי בישראל, או לפחות משהו אפקטיבי כמו חרם צרכנים – אותו האוכלוסיה החרדית, למשל, יודעת לארגן כל כך טוב, מסבירים את זה רבים בתופעת ה'אינדיבידואליזם' (שהוא לא באמת כל כך אינדיבידואליזם לדעתי, אבל זה נושא אחר) הישראלי וגם בעניין השירות הצבאי, ואז מסבירים את זה בעייפות של הגבר והאשה הישראלים, שאין להם כבר כח למהפכות, וזה גם די קשור עם האינדיבידואליות, הצורך "לנקות את הראש" בהודו וכד'. בקיצור – "את המהפכה כבר עשו בצבא" ומהפכות, בדרך כלל, אין עושים פעמיים.
אני רוצה לדבר קצת על המהפכה שהצבא עושה ועל תפקידו של הצבא בישראל כסוג של גוף מהפכני – משהו שנשמע קצת אוקסימורון, בגלל הסטריאוטיפ שלפיו הצבא קשור עם סדר – שזה 'אנטי-מהפכות', וגם הדימוי הלא-נכון והקיים בשל נסיבות הסטוריות, של מהפכה עם 'שמאל' ואפילו עם פציפיזם מסויים. אף על פי כן, הדמיון בין "צבא" לבין "מהפכה" הוא רב יותר ממה שמוכנים, אלה ואלה, להודות. והדמיון, או המשותף, נמצא בשלושה גורמים עיקריים:
1. הטוטאליות. הצבא הוא גוף טוטאלי. הוא דורש התחייבות טוטאלית מהפרט, 24 שעות ביממה, ושיאה של ההתחייבות היא במצב הטוטאלי שאליו הצבא אמור להיות בנוי – מצב המלחמה, מצב שאין בו רחמים, אין בו השהיות, אין בו מקום למורך לב. למרות שמהפכות היום יכולות להתבצע גם בשקט, תוך ישיבה על כסא רך, דרך מקשים, youtube ואתרי התרמה, ואינן מחייבות עליה על בריקדות או הצטרפות למחתרת גרילה בהרים, עדיין אופיה של מהפכה תלוי גם בסף ההתנגדות של הצד השני ובמה שהוא מוכן לעשות כדי לעצור את המהפכה או השינוי, ובפוטנציאל, כל מהפכן או רפורמטור שרוצה ללכת "עד הסוף" צריך לקחת בחשבון שבתנאים מסויימים הוא עשוי להיות נדרש להתמסרות טוטאלית, אי מתן הנחות לא לעצמו ולא לאחרים, לפחות עד שתתבצע המהפכה. לא בכל מצב מובטחת מהפכה שקטה, ומצב של מאבק עשוי להיות ממהותו מצב שאינו דומה לחיי היום יום וכדי להיכנס אליו דרושה הכנה נפשית, וקשה גם לחזור ממנו אל היום יום.
2. הכח המופעל (מינון לחץ אנרגטי) כדי לשנות מצב ולהחליפו – הן המהפכה, והן הצבא מכוונים לשינוי מצב. שינוי שעשוי, גם אם לא קורה כך בפועל, לדרוש הפעלת כח במצב קיים עד כדי הריסת האלמנטים שהופכים את אותו מצב לקיים, כולם או רובם, וזאת במטרה להחליפו במצב אחר שאת כלליו יקבע הגוף שמבצע – את המהפכה או את המלחמה.
והמהפכה שמפעיל הצבא היא כפולה.עוד לפני המהפכה שצבא עושה בסדר הקיים, כאשר הוא נכנס אליו בצורת מלחמה, הוא עושה מהפכה בחיי היחיד המגוייס אליו. פעם קראו לזה "לשבור את הפרט ולבנות אותו מחדש" וגם אם היום כבר לא מדברים בשפה כזאת, התביעה (שאולי היא קשה במיוחד דווקא היום) מן הפרט היא לעזוב את הרגלי חייו ולהתמסר באופן טוטאלי לסדר חיים אחר. המתגייס עובר מעולם אחד לעולם אחר, ולמרות שאמירה זו כמו מתארת תנועה שהוא מבצע, באותה מידה אפשר גם לומר שהמציאות שהוא נמצא בה היא שעוברת תנועה שמשנה אותה, מפרקת אותה ומחליפה אותה, ולא בצורה רכה, במציאות אחרת, ולכך אחראי הצבא. למותר לציין את המהפכה הנפשית האישית, שהיחיד נדרש לעשות בתוכו, שיש כאלה שבשבילם היא קלה יותר ויש שעבורם היא קשה פחות, כדי להתאים את עצמו למציאות המתהפכת המתהווה, כך שמהפכה זו כשלעצמה היא מהפכה כפולה.
בישראל, למרבה הצער, 'זוכים' רוב המתגייסים לעבור את שני מצבי המהפכה – הן המהפכה שנעשית בהם, הן המצב של שינוי סדרים אלים שהם שותפים בו. אחר כך, אין מה שיחזיר אותם ל"מצב האזרחות". המהפכה בהם שהופכת להיות המהפכה שלהם נעשתה, ומי שכבר היה במהפכה, לא יעשה שוב מהפכות אלא אם הוא צ'ה גווארה.
ולאלה נוסף הגורם השלישי:
3. האידיאולוגיה – בבסיס של כל מהפכה נמצא מניע רעיוני (ולעתים, ובמשולב, גם רגשי). המניע הרעיוני מהווה את ההצדקה לכפייה הטוטאלית שהיחיד נדרש לכפות אותה על עצמו, והוא מהווה גם את ההצדקה למהפכה/מלחמה – שינוי או עיצוב הסדר הקיים באמצעות כח שהיחיד מפעיל כחלק מקולקטיב חיילי – מחוץ לעצמו. האידיאולוגיה שבבסיס הארגון המהפכני-צבאי הישראלי (שמי שנכנס אליו אינו חושב הרבה על הצבא ככלי בידי המדינה) מצדיקה את המצב הטוטאלי שישראל נמצאת בו כמצב מלחמה, שבגללו היא מרשה לעצמה לחייב בגיוס את כל מי שהיא רוצה, כמו שהיא מרשה לעצמה לשנות מצבים במזרח התיכון ו'לצרוב תודעות' באמצעות כח. להבדיל, אולי, ממהפכות אחרות, המטרה של מהפכה זו אינה נראית אף פעם באופק, וכך לומד הישראלי אולי מקטנות להרגיש, שהוא נמצא בהוויה של "מהפכה תמידית", והרגשה-התניה זו לא עוזבת את כולם, גם בשנים שאחר כך. ומי שנמצא במצב של מהפכה תמידית, אין אצלו מקום בחיים למהפכות 'קצרות מועד'.
וזה, אגב כולל גם את הנשים שאינן משתתפות ב'מהפכה' הגברית – כלומר במלחמה, הן שותפות בכל זאת במהפכה הראשונה – זו הנעשית על הפרט, שעה שהן מפנימות אל תוכן את האידיאולוגיה המיליטריסטית שהיא האידיאולוגיה המהפכנית-הצבאית שלנו, והופכות בעצם חיילותן (שהיא הגרעין לנכונות לגדל חיילים בעתיד, ולהיות זו שתאמר בגאוה שהגברים בחייה היו תמיד חיילים קרביים) לסוכנות שלה. גם הן לא ישתתפו במהפכה בפעם שניה. וגם הג'ובניקים, שצריכים להוכיח את עצמם ולהיות קדושים יותר מן האפיפיור, כדי שלא ישוו אותם חס וחלילה למשתמטים, גם הם חיילים בכח של המהפכה המתמדת.
וכפועל נלוה לשירות הצבאי ולצריבה הבלתי-הפיכה שהוא משאיר בנפש הישראלית, של הנשים והגברים, יש לישראלי שאינו מודע למהפכות שהוא שותף בהן בלי ידיעתו, את אותה סטיגמה 'שמאלנית' שדיברתי עליה קודם של מהפכות (שהצבא והמערכת גם תורמים מן הסתם לקיומה), כש"מהפכנים" מצטיירים בעיניו כארוכי-שיער מסוממים, המאיימים על שלוותו הבורגנית (המבקשת, אחרי שנים של קריעת תחת בצבא, לשקוע בכורסה מול "האח הגדול") או כילדים מגודלים ומופרעים (או כ'שלום עכשיו'/ שוברים שתיקה למיניהם – שאגב גם הם חשים צורך להזכיר כל הזמן את הרזומה הצבאי שלהם). מי שילדותו ומופרעותו (מילה שבעיני יש לה קונוטציות חיוביות) נשרפו כבר, לא ימצא עניין בהצטרפות אליהם. דיברתי קודם על אלה שמסוגלים לארגן חרם צרכנים, ואולי בהם ובדרך שלהם טמון רמז מסויים לפתרון אפשרי למצב.יוצאי צבא נכשלים בניהול מהפכות, זאת עובדה ודומה שהסברתי כאן למה. כדי שיתבצע שינוי אפקטיבי במציאות הישראלית, צריך שתהיה נוכחת בה מאסה קריטית של כאלה שהמהפכות, הראשונה והשניה, לא התבצעו עליהם ולא התבצעו על ידם. מאסה כזאת היא שתוכל להוביל שינוי בחברה הישראלית החילונית, כשם שהסטודנטים בקולג'ים בארה"ב של הסיקסטיז שלא לחמו בוייטנאם, הם שהובילו מהפכה חברתית נרחבת (גם אם היא לא הצליחה בכל מה שהתיימרה). בשנים האחרונות הולך וגובר, לפי אומדנים שונים, מספרם של אלה שהתואר "יוצא צבא" אינו נמצא ברזומה שלהם. כדי שהם יהיו מאסה קריטית כזו שתוכל להשפיע ולהוביל את השינוי, צריך שיקרו שני דברים –דבר אחד הוא, שכלל הציבור בישראל יכיר בזכות של אלה להתקיים ובתרומה שהם יכולים לתרום לשינוי חברתי.דבר שני הוא שלציבור זה, של אלה שאינם יוצאי צבא תהיה הנכונות למעורבות החברתית הנדרשת.ויתכן ששני הדברים כרוכים באיזה מקום זה בזה.
בלוג הצועד The VValker's blog 