השבוע במצעד המחץ

נכנסו השבוע למצעד המחץ:

ב21.2.78 נכנס למקום ה20 השיר Star Rider של פורינר. שיר אחר שלהם, Long long way from home הוביל את המצעד כבר שבוע רביעי (מתוך 5). שני השירים מתוך אלבומם הראשון, ששיר אחר ממנו מלווה לאחרונה פרסומת של טלפון סלולארי. עוד שיר שנכנס באותו שבוע, למקום ה27, היה השיר שאהבו לתרגם "אהבה חזקה ממים" של אנדי גיב ז"ל.
ב22.2.79 נכנס למקום ה20 להיט שעתיד היה להיות להיט ענק של להקה גדולה:
Sultans of Swing (או כמו שאנחנו אהבנו לקרוא לו: Stolens of Swing, וברשת ג' נהגו לתרגמו "המושלים בסווינג") של הדאייר סטרייטס. מקום חמישי במצעד המחץ השנתי 79-80, שהיה גם האחרון.
ב23.2.80, שני מצעדים לפני המצעד האחרון, נכנס save me של קווין למקום ה20 (גם בשנתיים הקודמות, אגב, נכנסו באותו שבוע בנוסף לשירים שרשמתי, גם שירים של קווין). Living by numbers של "ניו מיוזיק" נכנס למקום ה34.

מצעד המחץ שודר תמיד בחסות האגודה לטיפול בילדים תפורים.

משל ללא נמשל או אגדה שהיתה באמת

בארץ רחוקה אחת, מדברית וצרובת שמש, היתה נסיכה.
חכמי הארץ ההיא ידעו סודות רבים, סודות עתיקים וכמוסים. ורוב תושבי הארץ היו חכמים.
והם פחדו מאד, שהסודות האלה יצאו מן הארץ ההיא, ויוודעו לחכמיהן של הארצות האחרות, ואז הם לא יהיו עוד סודות.
לכן ישבו וחוקקו חוק שנקרא חוק השתיקה, ועל פיו אסור לתושבי הממלכה לדבר, כל מי שיוציא מפיו מילה, הם קבעו, יוצא להורג. ומשמרות הוקמו, כדי לשמור על קיום החוק.
מכיוון שחכמי הארץ היו חכמים מאד וכמוהם רוב תושבי המדינה, הם הסתדרו עם החוק מצויין, שכן הם תקשרו ביניהם בהעברת מחשבות. אך כל מי שבא לבקר בארץ ההיא, מצא ברחובותיה אנשים שותקים, ולא הבין את השתיקה שלהם.
אבל הנסיכה אהבה לשיר. היה לה קול פעמונים, והיא רצתה להשמיע את קולה לעולם. והיה לה מה להשמיע בקול הנהדר שלה.
באישון לילה, מחופשת, ברחה הנסיכה מן הארץ ההיא, והפליגה אל מעבר לים. שם מצאה לה ארץ אחרת בה היא יכלה לשיר. שם נישא קולה והמונים באו לשמוע את הנסיכה שבאה "מארץ השותקים המסתורית". קולה נישא על פני העולם, ועד לארץ מולדתה הגיע.
חכמי הארץ העתיקה הבינו שסודם נחשף בעולם, שכן קולה של הנסיכה נשא את סוד הממלכה. לכן החליטו להמית אותה, אבל מכיוון שכל העם אהב אותה, החליטו להמית אותה ביום אחד מסויים מאד בשנה.
יום שנמצא במעבר שבין החורף לאביב, לכן הוא חשוך מאד, וקדמוני הממלכה האמינו שביום זה שולט אל השנאה. כדי לרצות את האל הזה וכדי שיניח לתושבי הממלכה, מצווים תושבי הממלכה ביום זה לשנוא ולשנוא, לשנוא איש את רעהו, את אחיו, ובעיקר את מי שאהב יותר מכל במהלך השנה הקודמת. ובסוף היום יוקרב אחד מהאנשים האהובים ביותר כקורבן לאלוהי השנאה, כדי להבטיח שהשנה הקרובה תהיה שנה שקטה וברוכה.
את היום ההוא קבעו כיום מותה של הנסיכה.

ההסטוריון ממליץ

אני מניח שאיזשהו אחוז מכם, נתקע אתמול בפקקים של כביש החוף, בדרכו ל/מאתר החרמון החסום, או לאתרי הרקפות שאי אפשר היה לראות מרוב אנשים.
אני, חוץ מלשמוע בחדשות על הפקקים שלכם, ישבתי כל השבת עם תחנת המוסיקה הכי טובה ברדיו ונהניתי. בשבת משדרים בעיקר את קלסיקות הלהיטים של שנות ה-60 עד אמצע ה70, ובלילה גם את שנות ה80. בשבת יש גם את רוני ידידיה, חגיגה למי שרוצה לשמוע שירים שהוא לא שמע מזמן, ולנסות לזהות זמרים ישראלים בתחפושת לועזית. גם בשאר השבוע מוסיקה בטוב טעם, עם שדרנים שלא מפריעים. משמיעים גם הרבה ג'אז ובלוז.
מי שרוצה לשמוע קצת יותר מרשימת הלהיטים הגלגל"צית, שיעביר ל88FM. אני התנחלתי שם, ולא מתכוון להתפנות.

We are stardust, we are golden

"אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב"
שורה של ג'וני מיטשל מתוך שיר על וודסטוק, מסכמת מאד את רוח שנות ה60, שנים שתמיד אני מצטער שהייתי קטן מדי להיות בהן, שורה שמביעה את ההרגשה של נערי שנות ה60 לגבי עצמם.
"ואנחנו צריכים להביא את עצמנו חזרה אל הגן". כלומר, גן עדן האבוד.

כמוהם גם אני, וכמוני אולי גם כל מה שנקרא "השמאל הישראלי" – הציוני הנעלב, בדיוק כמו היהודי הבורגני ההמום, בנה הטוב של המולדת שהמולדת יורקת עליו, זה שלאט לאט, מישהו מדיר אותו מן המדינה, והוא עוד מחכה להפיאנד, זה שיחזיר אותו אל אותו הגן שאבד, תהיה משמעותו אשר תהיה.
שהרי אנחנו יפים, אנחנו צודקים. לא עשינו כל רע.

מתי קיבלתי את צו הגירוש שלי מן המדינה, מן החברה הישראלית, מן הציונות שהקימו אבותי ובני דורם?
ב1980 היכתה בי ההכרה, כאשר קיבלתי פרופיל 21.

צריך להבהיר:
פרופיל 21, למרות שהוא ניתן לא רק, ואולי בעיקר לא, על סיבות של אי בריאות נפשית, משמעותו החברתית היא סימון האדם תחת סטיגמה של אדם לא יציב ולא אמין, וגם מסוכן, שהרי אדם כזה נחשב חולה נפש, ומכאלה פוחדים כמו שפעם פחדו ממכשפות.
ויש לי את הסיבות להאמין שהממסד, בזרועותיו השונות כ"משמר הרוע הישראלי", השתמש, וזה קרה לא פעם ולא פעמיים ביכולת שלו לסמן פרופילים ובכלי ששמו פרופיל 21 למטרה פוליטית, להרחיק מן החברה סוג מסויים של אנשים, לגרום שלא יקשיבו להם ולא תהיה להם השפעה על החברה.
למרות שהם עשויים להיות יציבים, יותר מהרבה אחרים, ואולי דווקא בגלל זה.
והממסד גם העניש בצורה כזאת והתנקם באנשים "לא מרובעים", בעלי מנת משכל גבוהה וחשיבה אחרת, שבגלל חריגותם זו, שהיא חריגוּת חיובית, לא הסתדרו עם המערכת, או היה חשש שלא יסתדרו עם המערכת.
ובאמצעות הענשתם ביקש "משמר הרוע" לחנך את כל האחרים למען יראו וייראו, ויהיו קונפורמיסטים כמו שמבקשים מהם, לא מבריקים, לא חריגים, לא יוצאי דופן.
ויש שיגידו שלכך, ורק לשם כך, ה'פרופיל 21' בכלל נוצר, השיטה המקבילה ב'דמוקרטיה הציונית היחידה במזרח התיכון' (שעבודה-מרצ לדורותיה היא שותפה מלאה בבניינה) לאישפוזים הפוליטיים במדינות טוטליטריות ידועות.

צו הגירוש שלי מן החברה הישראלית כבר היה כתוב על הקיר שנים אחדות קודם לכן.
בקיץ 1980 זה היה בפעם הראשונה על מסמך כתוב (שאגב העלימו לי אותו במשך השנים).
אבל שנים רבות עדיין, סירבתי להבין, לעכל, ראיתי את עצמי כחלק חיובי מן החברה, כאילו הכל זו תאונה, אי הבנה קטנה, החברה רק צריכה לתקן את הטעות, לטהר את שמי, ואז אני אסלח ואמחל, והכל יהיה בסדר.
הכל היה משחק בגרבייג' טיים.

זאת לא היתה תאונה, זה משהו מהותי, במבנה של המערכת.
את התעודה הכחולה שאני קיבלתי לפני לא מעט שנים, אפשר לראות בתור סמל.
כי בשנים האחרונות, זה מה שקורה לכל "השמאל הציוני" שמצביע עדיין יח"ד-מרצ, אולי כמה מהם עוד מצביעים עבודה.
כל אלה, גם אם שירתו בצבא, קיבלו בהדרגה פרופיל 21 מן המדינה הציונית, מן ה'דמוקרטיה היהודית' (למרות שכמו שכתבתי, יש להם מניות מלאות בבניינה). וזה תהליך שהתחיל מאז, בערך עם עליית הליכוד לשלטון.
אני, לפחות, נפטרתי מן הצורך לשרת אותם, את אלה שהמדינה מעדיפה במקומינו. לא רדפתי אחרי ילדים פלשתיניים כדי לשמור על התנחלויות, לא בניתי לבנים בחומה בשביל 'ממשלות האחדות' השונות. גם ב'שלום הגליל' האומלל לא השתתפתי.
יכול להיות שגם אני לא הייתי אמיץ מספיק, יכול להיות שברוחי המשכתי באיזה מקום להיות מוכן לשרת את המערכת, להאמין כמו איזה נער וודסטוק באיזה הפיאנד שלא קיים.

כי מעוות לא יוכל לתקון, ואי אפשר ליפות את המכוער. ואלה כנראה דברים שיכולתי, הייתי צריך להכיר בהם מזמן.

או שנמשיך לשרת אותם ולהגיד שמה שיורד לנו על הפנים זה גשם, או שהגיע הזמן להחליף את המנטרות המיופיפות של שנות ה60 למשהו אחר, מעודכן יותר ונושכני.
האם אנחנו, 'הטובים והצודקים' מסוגלים לעשות זאת?

נדם קול הברווז

דודו גבע הלך אתמול לעולמו.

לעולם כבר לא נדע, איך להכין את פצצת החומוס.

בכוכב אפסילון יקטירו קטורת לזכרו.

הו, גדעון, תבין אותם

בבקשה, אל תתעלל בהם.
בארבעת השנים האחרונות, הם היו עסוקים עד מעבר לראש במלחמה נגד התכנית הכלכלית של נתניהו והממשלה התאצ`ריסטית.
זכורה הפגנת ה400,000 בכיכר למען ויקי קנפו וחברותיה החד הוריות.
ומופע ההצדעה של מיטב אמני ישראל היפים והאמיצים למען מחוסרי הבית בכיכר הלחם, מופע ההזדהות שלהם עם נהגי באר שבע וכו`.
זכורה גם עצומת הסופרים גרוסמן, שלו, יהושע וכל האחרים נגד היחס כלפי עובדי חברות כח האדם בכי"ל ובשאר המדינה.
גם גירושם בסגנון נאצי של העובדים הזרים לא נתן מנוח ליפי נפשנו לתפארת.
מתי היה להם גם זמן להתעסק בנושא הפלשתיני, הרי אי אפשר בבת אחת להתעסק בהכל…

ובמלים אחרות: אין לצפות לכלום מהקרוי במקומותינו "השמאל הישראלי". הוא סוס מת. ותמיד היה.
סך הכל אסופה של בורגנים, שכשמנקים להם את השטח מאומללים, עובדים זרים וערבים, הם די מרוצים. ולא חשוב מי עושה להם העבודה.
נכון, כשמדובר בפלשתינים, הם קצת מזילים דמעות. בעיקר, כאשר זה מצטלם טוב בעולם.

נכתב כתגובה למאמר של גדעון לוי ב"הארץ".

המשטרה הצבאית עשתה זאת!

סוף סוף, לאחר שמונה שנים עלה בידם של בחורינו המצויינים ללכוד את הטבח הסורר.
עדיין לא נמסרו כל הפרטים, אך ברור שהטבח התכוון למסור לידי אויבינו את המתכון הסודי שפותח במטבח הקרייה, זה שאמור היה להביא להשמדתם הסופית.
ושאר המידע יימסר באלבום המבצע המפואר, שיופיע בקרוב בכל חנויות הספרים, עם תמונות בצבע וסיפוריהם האישיים של הלוכדים האמיצים, ועם בונוס מיוחד: דיסק של שירי המבצע, שנכתבו כולם ע"י קצח"ר ומבוצעים בידי מיטב הלהקות הצבאיות.