רוחמה רז בדיוק סיימה לשיר את "רקפת", השיר המסיים של פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ז שאותו ראה כל עם ישראל בטלויזיה בצבע שחור לבן שמכירה רק ערוץ אחד בעברית, כאשר היה נדמה לו שהאדמה זזה, שידורי הטלויזיה נפסקו לרגע וכמו מכת ברק מסנוורת היכתה דרך המסך.
לאחר מכן יזכור ישראל שהיה הרבה יותר מכך, כאילו תחושת חידלון של העולם שררה באותו הרף עין, היעדר כל תחושה, כל צורה ומראה, כל צבע, רק אפור ובעצם שום צבע. תחושה שבעצם לא קיים דבר.
הרגע חלף כהרף עין, ורבקה מיכאלי, אולי עם תמהון קל על פניה, חזרה כדי להודיע על תחילת ההצבעה. אולי הכל היה נדמה לו.
אבל לא רק לו היה נדמה, מדינה שלמה הרגישה את הרגע הזה ורבים נזכרו ברעידת האדמה שהיתה באותו בוקר באירופה וגרמה להרס רב ברומניה. מספר שיא של התנגשויות בין מכוניות נרשם במשטרות בדיוק באותה שעה: 2200. אריה אורגד, במהדורת החדשות המאוחרת הכחיש אמנם את השמועות על רעידת האדמה, אבל הוא לא סיפר על מראות מוזרים שנראו בנקודות שונות בארץ, הערפל שעלה מנקודות שונות וכיסה איזורים בעוד באיזורים שלידם נשארו השמים נקיים כמעט מענן למרות שהיה לילה די חורפי, גם לא סיפר על המוני האנשים שאף אחד לא ידע מאיפה באו, שצצו לפתע בכיכר הראשית של אחת הערים. על כל הדברים האלה אף אחד לא דיבר וגם את מה שקרה בימים הבאים ניסו להסתיר ולהכחיש ועוד הרבה זמן לקח עד שהיו גורמים 'מוסמכים' מוכנים לדבר על כך בפה מלא.
במקומות אחדים, חדרים טחובים ומבולגנים ובהם קופסאות מוזרות שכמו הוערמו זו על זו עם אורות מהבהבים ומסכים תכלכלים, מחאו כמה צעירים פרועי שיער ומרושלי לבוש כפיים, הרימו טלפון אחד לשני (מבין ערמות קופסאות) ואחדים הרימו כוסית לחיים. מקלטי רדיו הוגברו במקצב הדיסקו.
"הצלחנו! עשינו זאת!"
"ומה הלאה?"
"חכה, שיבואו כולם. אולי ניסע לחגיגה בכיכר".
"עכשיו נגיד לכולם מי אנחנו".
"גם בלי שנגיד, כולם כבר ידעו. הם יודעים"
"הצלחנו! עשינו זאת!"
ורק באחד החדרים הקטנים יותר, ליד מכונה מלאה שעונים, ישב אחד מודאג מאד, וחשב: "איך לעזאזל אספר להם את זה עכשיו?" זה היה הממונה על הרכיב של מכונת הזמן במערכת. הוא היחיד שהבין, שרכיב הזמן זיהה מראש כשלון ולא הצלחה, וכדי להציל את בוני המערכת מפני המפגש עם הכשלון, זרק הרכיב את כולם ליקום מקביל הנמצא בזמן אחר, זמן האפשר שבו התכנית הצליחה. אלא שהם אינם נמצאים כעת ביקום שלהם שבזמן הווה, אלא ביקום אחר שדומה לו מאד. והוא, היחיד שיודע, עדיין אינו יודע איך להוציא אותם משם בחזרה ליקום שלהם.
אחרי כן אמר לעצמו: מילא, אם זה לא נראה כל כך שונה, ואולי אפילו יהיה יותר טוב כאן מאשר שם, למה לקלקל להם, אולי מוטב שלא ידעו. אמר, ויצא לפגוש את חבריו שהתחילו בלי ידיעתם לחיות את ההסטוריה האלטרנטיבית שלהם ושל עולמם.
Saturday Night, March 5, 1977 — The Beginning of the Alternative History
Saturday night, March 5, 1977:
Ruhama Raz had just finished singing “Rakefet,” the closing song of the 1977 Song and Melody Festival, which the entire nation of Israel watched on black-and-white television with only one Hebrew channel. Suddenly, it felt as if the ground shifted. The television broadcast froze for a moment, and then, like a blinding lightning bolt, something struck through the screen.
Ruhama Raz had just finished singing “Rakefet,” the closing song of the 1977 Song and Melody Festival, which the entire nation of Israel watched on black-and-white television with only one Hebrew channel. Suddenly, it felt as if the ground shifted. The television broadcast froze for a moment, and then, like a blinding lightning bolt, something struck through the screen.
Later, Israel would remember that it was much more than that — as if a sense of cosmic nothingness had filled that split second. An absence of all sensation, all form, all color. Only gray, or actually no color at all. A feeling that nothing existed.
The moment passed in the blink of an eye, and Rivka Michaeli, perhaps with a slight look of puzzlement on her face, returned to announce the start of the voting. Maybe it had all been an illusion.
But it wasn’t just him. An entire country felt that moment, and many remembered the earthquake that had struck Europe that same morning, causing massive destruction in Romania. A record number of car accidents — 2,200 — was reported by the police at exactly that hour. Arie Orgad, in the late-night news broadcast, denied the rumors of an earthquake in Israel, but he said nothing about the strange sights seen in various parts of the country: the fog that rose from certain points and covered entire areas, while nearby regions remained almost cloudless despite the wintry night. He also said nothing about the crowds of people who appeared out of nowhere in the main squares of cities — people no one knew where they had come from.
In a few dimly lit, messy rooms piled with strange boxes, flickering lights, and bluish screens, a group of wild-haired, disheveled young people clapped their hands, called each other on phones buried among the stacks of equipment, and raised glasses in a toast. Radio receivers blasted disco music.
“We did it! We succeeded!”
“And now what?”
“Wait till everyone gets here. Maybe we’ll drive to the celebration in the square.”
“Now we’ll tell everyone who we are.”
“Even without saying anything, they’ll already know. They know.”
“We did it! We succeeded!”
The moment passed in the blink of an eye, and Rivka Michaeli, perhaps with a slight look of puzzlement on her face, returned to announce the start of the voting. Maybe it had all been an illusion.
But it wasn’t just him. An entire country felt that moment, and many remembered the earthquake that had struck Europe that same morning, causing massive destruction in Romania. A record number of car accidents — 2,200 — was reported by the police at exactly that hour. Arie Orgad, in the late-night news broadcast, denied the rumors of an earthquake in Israel, but he said nothing about the strange sights seen in various parts of the country: the fog that rose from certain points and covered entire areas, while nearby regions remained almost cloudless despite the wintry night. He also said nothing about the crowds of people who appeared out of nowhere in the main squares of cities — people no one knew where they had come from.
In a few dimly lit, messy rooms piled with strange boxes, flickering lights, and bluish screens, a group of wild-haired, disheveled young people clapped their hands, called each other on phones buried among the stacks of equipment, and raised glasses in a toast. Radio receivers blasted disco music.
“We did it! We succeeded!”
“And now what?”
“Wait till everyone gets here. Maybe we’ll drive to the celebration in the square.”
“Now we’ll tell everyone who we are.”
“Even without saying anything, they’ll already know. They know.”
“We did it! We succeeded!”
Only in one of the smaller rooms, next to a machine covered with clocks, sat one man who looked deeply worried. He thought to himself:
“How the hell am I going to tell them this now?”
He was the one in charge of the time component in the system.
He alone understood that the time component had detected failure, not success. To save the builders of the system from confronting that failure, the component had thrown them all into a parallel universe — one set in a different time, a time of possibility in which the plan had succeeded. But they were no longer in their original universe in the present time. They were in another universe, very similar to their own.
And he, the only one who knew, still had no idea how to get them back to their original universe.
Later he said to himself:
“Well… if it doesn’t look all that different, and maybe it’s even a little better here than there, why ruin it for them? Maybe it’s better they don’t know.”
He stood up, went out to meet his friends, and joined the celebration. Without them knowing it, they had begun to live their alternative history — and that of their world.
“How the hell am I going to tell them this now?”
He was the one in charge of the time component in the system.
He alone understood that the time component had detected failure, not success. To save the builders of the system from confronting that failure, the component had thrown them all into a parallel universe — one set in a different time, a time of possibility in which the plan had succeeded. But they were no longer in their original universe in the present time. They were in another universe, very similar to their own.
And he, the only one who knew, still had no idea how to get them back to their original universe.
Later he said to himself:
“Well… if it doesn’t look all that different, and maybe it’s even a little better here than there, why ruin it for them? Maybe it’s better they don’t know.”
He stood up, went out to meet his friends, and joined the celebration. Without them knowing it, they had begun to live their alternative history — and that of their world.
בלוג הצועד The VValker's blog 