בלוג הצועד The VValker's blog

את הדברים האלה כתבתי כתגובה למערכת הארץ לפני שלושה שבועות, כשרק התחילו העניינים לבעור, בגלל חטיפת החייל שליט (מי זוכר אותו עכשיו)

אולמרט (ובמידה רבה גם פרץ) נמצא במילכוד, שבו נמצאו רוב הממשלות `האזרחיות` שהיו למדינה, מימי משה שרת דרך לוי אשכול ואפילו אהוד ברק, ועד היום.
הברית של הימין המתנחלי ושל החונטה הצבאית-בטחונית, רעבה למלחמות שיספקו לה סיבות קיום: פרנסה לגנרלים, לקצינים, ליצרני הנשק, ולכתבלבים הצבאיים ושאר בוגרי המערכת המלחמתית. מלבד הרווחים שמספקת המלחמה להם ולבעלי ההון התומכים בהם, היא מסייעת להסיח את הדעת מן המצב החברתי שהוא האיום הקיומי האמיתי על החברה: הפערים המתרחבים לכדי שנות אור, שחיקת זכויות האדם של המעמדות הנמוכים וגם הבינוניים, היא מסייעת להם להמשיך בהפרד ומשול שבין קבוצות האוכלוסיה, ואנחנו רואים איך תחת כל גיוס לדגל, נשכחו הדיבורים החברתיים שרק לפני רגע היו בפי כולם, ושוב עולה יוקרתה של החונטה. אנחנו רואים איך עוברים חוקי רשע שבימים כתיקונם לא היינו מעלים על הדעת בלי הנד עפעף, כמו החוק שהתקבל אתמול המאפשר מעצר לארבע ימים והארכת מעצר אדם שלא בפניו ל20 יום, ו`חוק האזרחות` המחמיר שהתקבל השבוע. גם אלה סימנים למערכת מגוייסת, שדעתה שוב הוסחה מן הדברים שבאמת חשובים.

והם לא לבד, כמובן.

האינטרסים של החונטה נפגשים עם האינטרסים של קיצוני החמאס והג`יהאד או ווטאבר דיי ניימד, וביחד הם משחקים פינג פונג על גבינו, או יותר נכון: רוקדים טנגו, ומי אמר שאין פרטנר.
כל הסלמה היא טנגו שיש לו שני צדדים, וכאשר מישהו `נורמלי` מדי עולה לשלטון, למשל שר בטחון שאינו גנרל, יש סכנה שהוא יחתור לשלום – כלומר להפסקת ריקוד הטנגו התמידי הזה, בין בעלי האינטרסים הלוחמניים אצלינו ובעלי אינטרסים דומים אצל הפלשתינים.
כל מי שניסה להפסיק את השיח המלחמתי – סולק. למשה שרת לא צייתו עד אשר נאלץ לפרוש. גורלו של לוי אשכול נחרץ כשפרצה מלחמת 1967 (שכבר ברור כיום שגם היא לא היתה מלחמת "אין ברירה") והוא אולץ לתת את תיק הבטחון לדיין. רבין נרצח, לא רק על ידי יגאל עמיר, וגם ממשלת ברק היתה קצרת ימים (למרות שברק הוא כנראה בעצמו חפרפרת של החונטה) ברגע שאלה שמבשלים את המלחמות הבעירו את השטח. אחרים למדו לקח, ועשו הכל כדי להוכיח שהם יותר ימניים מהאמא של הימין, מה שלא תמיד עזר להם (פרס, בטבח של כפר כנא, שלא עזר לו לנצח את ביבי ב96).
נגד כל ממשלה `אזרחית` מדי, כלומר קצת נורמלית, נפערו תותחיהם של המסיתים הפאשיסטים, צד בצד עם תותחי המלחמה שנגרמה מ`הסלמות` שיצרו `הגורמים בשטח` – הנאמנים תמיד יותר לחונטה יותר מאשר למדינה, בוודאי לממשלה. זה מה שקורה בימים אלה לממשלת אולמרט-פרץ. כבר שמענו על פולסא דנורא מלפני יומיים נגד אולמרט, ו`הגורמים בשטח` מסלימים את המצב (ברור ש"התעלמות צה"ל מאזהרות השב"כ" לא היתה קצר בתקשורת אלא כשל מכוון כדי לגרום לאירוע שיהיה עילה לפעולה!) וכל זאת – כדי להציג את הממשלה כחלשה ולאלץ אותה לפעול לפי תכתיביהם ולהיות ממשלה ניצית ימנית, שתסכל כל תקוה להיפרדות מהשטחים ולשינוי במצב החברתי, או להיות מופלת בבושת פנים. אולמרט איננו גיבור חלומותי וגם לפרץ לא הצבעתי, אך הם גם אינם גיבורי חלומות החונטה הצבאית-מתנחלית. הם אזרחיים מדי, הם מחוייבים להתכנסות, שמשמעותה המשך הפרידה מהשטחים, פחות שליטה על הפלשתינים, פחות התנחלויות, פחות משכורות שמנות לאנשי הצבא והבטחון וכתבלביהם, יותר התעסקות, בהכרח, בבעיות החברתיות. אולמרט ופרץ נכנסים לתוך המלכודת בעין פקוחה, ועשויים גם לאכול את הדג המסריח וגם להיות מגורשים מהעיר.

דיברו פה על המצב החברתי?
זוכרים, כשקמה הממשלה, דיברו על שינוי סדר העדיפויות,
על קיצוץ בתקציב הבטחון. זוכרים?
וגם על התכנסות או משהו כזה נדמה לי, דיברו.
לא, אני לא סנילי. (ואל תהיו גם אתם).
ועוד כל מיני בעיות קטנות, כמו מצעד הגאוה, ההטרדות המיניות של הנשיא, האונס בבסיס חיל האויר.
המלחמה באה לכמה אנשים, פוליטיקאים וגנרלים, בדיוק בזמן.
האמנם אך מקריות היא זו?
מה דעתכם?
בין הפותרים נכונה תגריל הממשלה רסיס של קטיושה.
(ובעצם, גם בין הפותרים לא נכונה)

כי למחנה אנחנו ניכנס בצורת אדים מן הים.

בבוקר עוד היינו אנרגיית אור טהורה, לה היינו צריכים ליהפך כדי להגיע לכאן מכוכב שנמצא במרחק מיליון וחצי שנות אור. עכשיו נצטרך להפוך למים.

ועדיין הסכנות האמתיות המתינו לגופים שלנו מן המחנה שממול, שבעולם בני האדם.

לאחר תקופת שלום קצרה בין השליטים למותווים, הפרו השליטים את הברית, ובין המותווים לרודפיהם פרצה מלחמת אזרחים. בצפון הקימו ריקרדו פויירשטיין ורוני גרדינר ממשלת מותווים סוציאליסטית על שטח אוטונומי שכלל את חיפה והערים הצפוניות לה. מדינת תל אביב החופשית  כרתה איתה ברית לאחר שקמה בה קואליציה ליברלית שהנהיגה הקלות ואיפשרה למותווי הערים הסמוכות להיכנס לעיר ובירושלים הצליחו המותווים שפרצו מן המכלאות בהר הצופים ובכפרי הפלסטינים הנטושים להחזיק בעיר, עד שהתפלגו למותווי השמאל ומותווי הימין, שכרתו ברית עם מדינת בית אל, תומכת השליטים, וגירשו את מותווי השמאל מן העיר. בהסתת מותווי הימין והשליטים, פרץ המון אל 'האיזור המוגן' לשעבר שכלל את רחביה, בית הכרם וגבעת רם ופתח בפרעות נקם בתושביו. ברגע האחרון הצליחו צבי ועלווה להיחלץ מן המרתף שבו גרו בשנתיים האחרונות, והספיקו לראות איך האש פורצת אליו מן הבניין הבוער.

הם מצאו מקלט בשכונת העוני הצפונית של ירושלים, שם מצא אותם סטולי הגנוב כעבור שלוש שנים והביא אותם לכוכב שבו נאספנו כולנו. בכל אותן שנים לא זכר צבי דבר מן השנים שקדמו לכך, הזכרון שלו התחיל רק מאז שמצא את העבודה במאפיית סאמט שבאזור החרדי, מייד לאחר שירושלים חולקה לאיזורים והיתר נדרש כדי לעבור מאזור לאזור. מן המאפייה הזאת נשלח על אופניים להביא את 'לחם סאמט' לאזור המוגן, לאחר ששלושה שליחים שנשלחו לפניו לא שבו. ושם גנבה עלווה את האופניים שלו והחזירה אותן אחר כך והתנצלה שרצתה לנסוע אל הוריה, שאותם היא לא יכולה לראות מאז שהפקיעו המשמרות את מכוניות האזרחים וסגרו את האזורים. משהו אפל כיסה את מוחו לגבי כל התקופה הקודמת, וגם מרד המותווים לא העסיק את השניים שנאבקו לשמור על פינתם היחידה, חלקת אלוהים שמצאו במרתף שברחביה. ורק לאחר שצלחו מחסומי אש רבים, וכשכבר גרו בשכונת העוני שנמצאת כמעט בתוך המדבר, התחיל צבי להיזכר ונזכר לגמרי רק כשראה את החללית שבאה לחלץ אותם, בה היו סטולי הגנוב, המתורגמן ושאר מיודעינו , יורדת אל הואדי שמצפון לשכונה. ובחוץ נמשכה בינתיים במשך חמש שנים מלחמת האזרחים כשבצד האחד נמצאות מדינות ירושלים ובית אל, ובצד השני מדינת תל אביב החופשית ומדינת המותווים שבצפון, והדרום היה מחולק בין תומכי שני הצדדים. אבל במדינת תל אביב הלכו וגברו הקולות שקראו לפרישה אנינה מן הברית עם "המסכנים" וה"בולשביקים", ורבים התגעגעו לתקופה שנציבות השליטים העליונה נמצאה בתל אביב, במגדל שבקריה שנהרס במתקפה מהחלל. היו קולות שאף קראו לבנות אותו שוב, לשוב אל העוצמה ולחדש את חומות המת"ג שהקואליציה הרחבה עם ארגוני השמאל והירוקים השביתה את פעילותן. אבל מגדל השליטים נמצא היה כעת בעיר גבעון שבמדינת בית אל שהתאחדה עם מדינת ירושלים ומינתה את אפרים סאמט לראש ממשלת האיחוד, עוד לפני שקבוצת הגנרלים לשעבר פיזרה את הממשלה בתל אביב ופרשה מהברית עם המותווים, חודש לפני הנחשול. ואחר כך הטו השליטים את הכח לטובת מדינת האיחוד של ירושלים ובית אל, רוני גרדינר ראש ממשלת המותווים נהרג בצאתו לשיחות שלום, וממשלת המותווים נכנעה והסגירה גם את הנשיא ריקרדו פוירשטיין שנשלח אל מחנה המעצר בלטרון.

ובינתיים בא הנחשול.

מזל היה לאותם אלה ששמעו לנביאים שהסתובבו בערי החוף במשך חודשים רבים וקראו לתושבים לעלות להרים, או לברוח לדרום. הרבה ניצלו משום שעלו לצפון להשתתף במלחמת המותווים. ההחלטה שמישהו ממפקדי המשמרות החליט לקחת גם אותם למחנה המעצר בלטרון ולא לשלוח אותם חזרה לתל אביב, הצילה באופן אירוני את חייהם. אפרים סאמט הושבע בינתיים למשיח של ממלכת ההר המאוחדת. אנחנו שמענו על השבעתו בטרנזיסטור כשהגענו לתוך המחנה, ולצבי היה השם הזה מאוד מוכר.