גם היהלום המטורף כבר לא יזרח

כיתה י"ב. "שנות המהפכה נגמרו" כתבתי בבלוג הפרטי שלי מן המאה הקודמת, בו התכתבתי עם עצמי בטלפתיה ואולי גם אז, לא רק עם עצמי. "הנעורים התוססים" כמו עברו מעל לראש שלי וכבר כבו, העתיד היה לא-ברור יותר מתמיד, העשור העומד לבוא נראה קודר, לאן שלא אלך.
בדצמבר הייתי בפעם הראשונה בסיני, חודשים הייתי הלום מן המראות. הייתי כנראה הלום כל כך, ששבועיים לאחר מכן, בערב שבת אחד, הצליחו חברים לגרור אותי לעבוד במשך לילה שלם במפעל לאריזת טושים (לורדים). כל הלילה ארזנו חפיסות חפיסות מששה צבעים, בנרתיקי פלסטיק. בשבת בבוקר כששמענו כמה משכורת נקבל, הבנו כמה פריירים יצאנו, וכצ'ופאר ו"פיצוי" נתן בעל המפעל לכל אחד מתנה: חפיסה כמו שארזנו, רק קצת יותר גדולה. הכסף שהגיע אחרי כמה ימים, הספיק לי בדיוק לקנות את התקליט Wish You Were Here כדי לתרגם ב2 בינואר, בטוש בורדו מאלה שקיבלתי, את השיר הזה, שנשמע כאילו הוא נכתב שם בסיני:

זוכר, כשהיית צעיר
וזרחת כמו השמש
זרח עוד, יהלום מטורף!
עכשיו יש לך מבט בעיניים
כמו החורים השחורים בשמים
זרח עוד, יהלום מטורף!
נלכדת בצילוב האש
בין ילדות ושלטון כוכבים
נישא במשב הפלדה
בוא לכאן, מטרה לציחקוק רחוק
בוא לכאן, זר, אגדה, קדוש מעונה, וזרח!

בדיוק בימים האלה אני עוסק בכל מיני דברים שקשורים בתרגום, ואיך דווקא בשבוע שעבר חשבה האצבע העיוורת שלי לתרגם את זה שוב, בצורה שתתאים לחריזה ולמבנה השורות.

לא כל כך הצלחתי, ובכלל הגעתי למסקנה שקשה מאד לתרגם לעברית שיר, ובעיקר שיר פופ, כך שגם יתאים לחריזה ולשורות וגם יישמע נכון ולא פלצני. ובעיקר מלים כאלה. הכי טוב לא לתרגם בכלל או לתרגם גולמי. ככה מאבדים פחות את רוח המקור.

ידך הושטת אל הסוד כה מוקדם
בכית לירח
זרח עוד, יהלום מטורף
מאויים בידי הצללים של הלילה
נחשף באור
זרח עוד, יהלום מטורף
את פני הבאות קיבלת בדייקנות חסרת כיוון
רוכב על משב הפלדה
בוא לכאן אתה מתנבא, רואה המראות
בוא לכאן צייר, חלילן, אסיר
וזרח!

וזהו, היהלום המטורף כבר לא יזרח. מת בשלווה, אומרים, בגיל 60. ובאמת, מי יודע אם לא לקנא בו.

ובכן,
ובכן אתה חושב שתוכל להבדיל
גן עדן מגיהנום
שמים כחולים מכאב
התוכל להבדיל שדות ירוקים
ממסילת פלדה קרה
חיוך ממסווה
אתה חושב שתוכל להבדיל?
והאם הם גרמו לך
להמיר את גיבוריך ברוחות רפאים
עפר חם בעצים,
אויר חם בבריזה קרירה
נוחות בשינוי. והאם החלפת
את החלק הצועד במלחמה בתפקיד מוביל בכלוב?
הלוואי, הלוואי שהיית כאן
אנחנו רק שתי נשמות בבריכות דגים שוחות
שנה אחרי שנה,
רצים על פני אותה קרקע, ומה מצאנו?
אותן חרדות ישנות
הלוואי שהיית כאן.

השבּעה (2)

(המשך של השבּעה 1)

צורה שלדית עוטפת אותנו. אותי ואת כל האחרים שנמצאים שם או שזה רק נדמה לי שנמצאים שם גם אחרים. על הפנים קמטים ויובש.

מי אמר שאני בכלל חי?

רשימות כאלה כתבתי שם, בזמן שלא היה עוד. זה פירוש מושג ביטול היקום – יכולת לחוות הרגשות כאלה. לזכור לא רק את העבר, גם את העתיד הקורא לנו מאחורי החלומות שלנו. מישהו אומר לי שהרוח עכשיו יקח את הנשמה, הוא יחזיר אותה כעבור זמן, ולא אזכור איפה התעוררתי אבל ישנו מקום שבו תהיה ממוקמת בשבילי הנקודה הזאת שבה אני עומד כעת, לפעמים נדמה לי שלבדי, כדי שאוכל לשוב אליה.

בשביל מה כל זה? במה זכיתי שאבחר דווקא אני? לשם מה?
הגיע זמנך. אצל כל אחד זה מגיע. בנפרד.
אתה כאן מפני שהגעת לשלב ההתפתחות המתאים. לפני כן לא היית מגיע. ואין שום מסר שאתה אמור למסור מעצם זה שאתה כאן, לכן גם תשכח את הכל. כי אין לך בשביל מה לזכור, עדיין.

ועוד שאלות היו לי שם, על אלוהים, וגם קיבלתי תשובות אבל אין להן שום משמעות עכשיו.

ולא חזרתי משם. עדיין אני עומד שם, מתפעם מיכולתי לקרוא את הסיפור האמיתי מעל הסלעים, מקפלי הגבעות. להיות ער כפי שלא הייתי מעולם.

השבּעה (1)

שם היתה ההשבעה. אני משער שגם זה איכשהו קשור.
עוד לא סיפרתי איך הייתי מתחמק ובורח מהם, מוצא את הנתיב שלי ומגיע אל המקום המדוייק. אולי פעם אספר, אולי לא.
אולי גם הבריחה לא היתה אלא חלק מהתכנית. מישהו ידע את הנטייה שלי לברוח, ותכנן מערכת שבה אני אמצא את המקום, בדרך אל החופש.
לא, לא חושב.
בימים הרגילים הייתי כותב רשימות סודיות ומחביא אותן מהעולם, לא כמו עכשיו, ושומע מצעדי פזמונים וגם אותם רושם. סיפור שבשבילי הוא עייף לעייפה אבל אולי גם אותו אספר פעם.
אותה המציאות מגלה את עצמה במדבר, ולהיות חייב להאמין ניתן רק כשאי אפשר עוד להאמין מתוך תמימות. זה המצב בו אני עכשיו. חייב להאמין ששיאו של מפגש הכניסה לשם התרחש אז באותו מדבר, באותן שנים כפי שהן רשומות אצלי לפי זמן כדור הארץ. אבל זה לא היה כדור הארץ.
זמן מסויים גרתי על הכוכב הזה לבד. פחות משנה לפני הסוף, הייתי שם לבד ואז גיליתי לראשונה כמה אפלים יכולים להיות פניו של הכוכב בעונות של חורף ולילה.
הייתי אז מורד. במקומות מסויימים חיפשו אחרי כדי שאמשיך למלא תפקיד של בובה, כמו שכולם מילאו. אז כבר הבנתי שזה לא העולם האמיתי שלי. אז כבר התוודעתי לראשונה אל הסיפור האמיתי.
וכנראה שאז היתה ההשבעה.
יכול להיות שהיו איתי כמה מורדים אחרים אבל לא היו רעמים וברקים, קולות ומראות.
היתה השתנות בהכרה, בראייה.
וזה לא רק מה שקרה מחוץ לזמן של אז, זה קורה עכשיו. או שאת מלוא ההכרה אני גובה בתשלומים לזמן הנוכחי.

צדק פואטי במונדיאל

אז זהו.
בדקה ה56 שלח תיירי הנרי הצרפתי את ברזיל הביתה, והוכיח שלא תמיד מתקיימות נקמות בכדורגל.
ופורטוגל עשתה את זה לאנגלים, שלו הם ידעו כמה אוהבים אותם כאן, לא היו עוזבים את הארץ (אולי באמת חבל).
ולפני זה הוכיחה גרמניה לארגנטינים, במשחק הכי מרתק וטוב שראיתי, ששחור באמת מביא מזל רע, ביחוד כשלובשים אותו במקום תכלת לבן.
ומה שנקבל כנראה, למרות שפורטוגל נותנת תקווה קטנה, זה את גרמניה וצרפת בגמר.
מה שמוכיח, למרות מה שכתבתי לגבי המשחק בין ברזיל לפורטוגל, שגם אם אין אלוהימה, צדק פואטי יש גם יש.

גם לא החרמתם את צ'רלטון, שיתפתם פעולה עם הקפיטליזם החזירי, דפקתם את אלה שאין להם כסף, וגם רוצים לראות בגמר את הנבחרות עם הנשמה, הנבחרות שאתם אוהבים?
כל אחד מקבל את מה שהוא ראוי לו.

סטולי הגנוב אמר שאת המים נשמור

כי למחנה אנחנו ניכנס בצורת אדים מן הים.

בבוקר עוד היינו אנרגיית אור טהורה, לה היינו צריכים ליהפך כדי להגיע לכאן מכוכב שנמצא במרחק מיליון וחצי שנות אור. עכשיו נצטרך להפוך למים.

ועדיין הסכנות האמתיות המתינו לגופים שלנו מן המחנה שממול, שבעולם בני האדם.

לאחר תקופת שלום קצרה בין השליטים למותווים, הפרו השליטים את הברית, ובין המותווים לרודפיהם פרצה מלחמת אזרחים. בצפון הקימו ריקרדו פויירשטיין ורוני גרדינר ממשלת מותווים סוציאליסטית על שטח אוטונומי שכלל את חיפה והערים הצפוניות לה. מדינת תל אביב החופשית  כרתה איתה ברית לאחר שקמה בה קואליציה ליברלית שהנהיגה הקלות ואיפשרה למותווי הערים הסמוכות להיכנס לעיר ובירושלים הצליחו המותווים שפרצו מן המכלאות בהר הצופים ובכפרי הפלסטינים הנטושים להחזיק בעיר, עד שהתפלגו למותווי השמאל ומותווי הימין, שכרתו ברית עם מדינת בית אל, תומכת השליטים, וגירשו את מותווי השמאל מן העיר. בהסתת מותווי הימין והשליטים, פרץ המון אל 'האיזור המוגן' לשעבר שכלל את רחביה, בית הכרם וגבעת רם ופתח בפרעות נקם בתושביו. ברגע האחרון הצליחו צבי ועלווה להיחלץ מן המרתף שבו גרו בשנתיים האחרונות, והספיקו לראות איך האש פורצת אליו מן הבניין הבוער.

הם מצאו מקלט בשכונת העוני הצפונית של ירושלים, שם מצא אותם סטולי הגנוב כעבור שלוש שנים והביא אותם לכוכב שבו נאספנו כולנו. בכל אותן שנים לא זכר צבי דבר מן השנים שקדמו לכך, הזכרון שלו התחיל רק מאז שמצא את העבודה במאפיית סאמט שבאזור החרדי, מייד לאחר שירושלים חולקה לאיזורים והיתר נדרש כדי לעבור מאזור לאזור. מן המאפייה הזאת נשלח על אופניים להביא את 'לחם סאמט' לאזור המוגן, לאחר ששלושה שליחים שנשלחו לפניו לא שבו. ושם גנבה עלווה את האופניים שלו והחזירה אותן אחר כך והתנצלה שרצתה לנסוע אל הוריה, שאותם היא לא יכולה לראות מאז שהפקיעו המשמרות את מכוניות האזרחים וסגרו את האזורים. משהו אפל כיסה את מוחו לגבי כל התקופה הקודמת, וגם מרד המותווים לא העסיק את השניים שנאבקו לשמור על פינתם היחידה, חלקת אלוהים שמצאו במרתף שברחביה. ורק לאחר שצלחו מחסומי אש רבים, וכשכבר גרו בשכונת העוני שנמצאת כמעט בתוך המדבר, התחיל צבי להיזכר ונזכר לגמרי רק כשראה את החללית שבאה לחלץ אותם, בה היו סטולי הגנוב, המתורגמן ושאר מיודעינו , יורדת אל הואדי שמצפון לשכונה. ובחוץ נמשכה בינתיים במשך חמש שנים מלחמת האזרחים כשבצד האחד נמצאות מדינות ירושלים ובית אל, ובצד השני מדינת תל אביב החופשית ומדינת המותווים שבצפון, והדרום היה מחולק בין תומכי שני הצדדים. אבל במדינת תל אביב הלכו וגברו הקולות שקראו לפרישה אנינה מן הברית עם "המסכנים" וה"בולשביקים", ורבים התגעגעו לתקופה שנציבות השליטים העליונה נמצאה בתל אביב, במגדל שבקריה שנהרס במתקפה מהחלל. היו קולות שאף קראו לבנות אותו שוב, לשוב אל העוצמה ולחדש את חומות המת"ג שהקואליציה הרחבה עם ארגוני השמאל והירוקים השביתה את פעילותן. אבל מגדל השליטים נמצא היה כעת בעיר גבעון שבמדינת בית אל שהתאחדה עם מדינת ירושלים ומינתה את אפרים סאמט לראש ממשלת האיחוד, עוד לפני שקבוצת הגנרלים לשעבר פיזרה את הממשלה בתל אביב ופרשה מהברית עם המותווים, חודש לפני הנחשול. ואחר כך הטו השליטים את הכח לטובת מדינת האיחוד של ירושלים ובית אל, רוני גרדינר ראש ממשלת המותווים נהרג בצאתו לשיחות שלום, וממשלת המותווים נכנעה והסגירה גם את הנשיא ריקרדו פוירשטיין שנשלח אל מחנה המעצר בלטרון.

ובינתיים בא הנחשול.

מזל היה לאותם אלה ששמעו לנביאים שהסתובבו בערי החוף במשך חודשים רבים וקראו לתושבים לעלות להרים, או לברוח לדרום. הרבה ניצלו משום שעלו לצפון להשתתף במלחמת המותווים. ההחלטה שמישהו ממפקדי המשמרות החליט לקחת גם אותם למחנה המעצר בלטרון ולא לשלוח אותם חזרה לתל אביב, הצילה באופן אירוני את חייהם. אפרים סאמט הושבע בינתיים למשיח של ממלכת ההר המאוחדת. אנחנו שמענו על השבעתו בטרנזיסטור כשהגענו לתוך המחנה, ולצבי היה השם הזה מאוד מוכר.

מדינה במצב סופני

היום, בשקט בשקט, עומדת לעבור בכנסת בקריאה שלישית הצעת חוק שתאפשר לעצור כל אדם עד 96 שעות (כלומר, ארבעה ימים!) בלי לראות שופט. כמו כן, שופט יהיה רשאי להאריך עד 20 יום מעצרו של אדם שלא בפניו. בטחוני. כמובן.
ומי כמובן תמך בחוק, בוועדה. כמה לא מפתיע: הדגנרלים דני "פינג פונג" יתום ו-וילנאי. חרא על מפלגת העבודה. רחמנות על התמימים שהצביעו לה. ואין לי שום כיף להגיד אמרתי לכם. ואם אני אגיד מה אני חושב על העובדה שרק הח"כים הערבים (וגלאון, גם) התנגדו, יגידו שאני אנטישמי, או איך ההוא אמר, אוטואנטישמי.
ובן ששון, הרובוטריק התורן ששמה קדימה (מפלגת רובוטריקים במהותה) בראשות ועדת החוקה, עוד היה שבע רצון מנאורותו של השב"כ, שויתר על ההצעה למנוע מחשוד לראות עו"ד במשך 30 יום. כל הכבוד, מה הדמוקרטיה היתה עושה בלי בן ששונים שכאלה?
אז מי שלא הבין: משמעותו הישירה של החוק אומרת, שאם נגיד עברת באור אדום במעבר חצייה ושוטר תפס אותך, או שנראית חשוד לאיזה קאקר בטחון בגלל שלא התגלחת, יכולים לעצור אותך למשך ארבעה ימים, בלי שתראה שופט, בלי כלום. ארבעה ימים, חדר חשוך, חקירות. ומי שחושב שזה יקרה "רק לערבים" או "רק למחבלים" טועה מאד.
יכולים להחליט על זה גם שלא בפניך. גם מתלהמי הימין (והמרכז הלאומני שכולל מצביעי עבודה), שכל זכויות אדם שאינו יהודי או ימני כמוהם עושות להם פריחה, יודעים שזה יגיע גם אליהם בסוף.

כשלקחו את הערבי שתקתי כי אני לא ערבי ולא מחבל
כשלקחו את מעשן המריחואנה שתקתי כי אני לא מסטול
כשלקחו את זה שנראה לשוטרים בלתי מגולח שתקתי כי אני נראה טיפטופ
כשלקחו את זה שעבר במעבר חצייה שתקתי כי אני אזרח שומר חוק
כשלקחו את הסמולני שתקתי כי אני לא סמולני
אבל קצת מוזר שאני לא רואה אותם כבר כמה ימים.
וכשיקחו אותי, לא יישאר מי שיגן עלי.

וגם חוק הרשע מתחילת השבוע. מי שעומדים מאחורי החוקים האלה לא רוצים שנחיה כאן במדינה שטוב לחיות בה, אלא במבצר תיאוקרטי. להם זה טוב, לא לנו.

ותמיד קפצו כאן לדום, פוליטיקאים, שופטים, עיתונאים, השכל והלב נרדמו כשהושמעו כאן מילות הקסם "בטחון" או "העם היהודי". אבל תמיד היו איזונים מול המפלצת הפנימית ששונאת בסופו של דבר קודם כל את זכויות האדם והדמוקרטיה, והמצב "הבטחוני", בדיוק כמו "המצב היהודי" מהווה בשבילה בעיקר כלי לקידום תכליותיה. האיזונים האלה הולכים ומושמדים, והחלטות מטורפות כאלה (והן לא האחרונות, שיהיה ברור) מבשרות סוף. אם הראש מפסיק לפעול, אחריו חייב לבוא גם הגוף. המדינה במצב סופני.
אולי זה "רק" סוף המשטר הדמוקרטי יחסית שהכרנו.
בעיני זה גם סוף המדינה.

עדכון: החוק עבר בקריאה שלישית.
27/6/06: אחד הימים השחורים שעוד נזכור, ושוב תודה למפלגת העבודה.

כמה לא מפתיע שמי שאין לו אלוהים נושא את שמו לשוא

כולל מי שנושא את שם האלוהים של הצבא.
ולכן לא הפתיע אותי שבכתבה בהארץ שעסקה בחייל החטוף גלעד שליט (שיהיה בריא ויחזור במהרה) הופיעה תגובת חרצוף שלי (תגובה מס' 5 נכון להרגע, משעה 7:12). התגובה מורכבת מדברים שהועתקו ממה שכתבתי בהקשר אחר, בבלוג של איריס (הנפלאה), בצירוף שני משפטים של תוספת של החרצוף: משפט הכותרת ומשפט הסיום, עם ה"פרופיל 21" הנצחי, שאין צורך להסביר איך מטרתו, בהקשר הנוכחי, להשמיץ אותי.

החרצוף הזה, שכפי שכבר כתבתי, אני משער שהוא ג'ובניק עם רגשי נחיתות, וכל המניע שלו הוא לחפש כאלה שהם כביכול "מתחתיו", כמו כלב החצר שנובח על כלב הרחוב, הרי לא לבד. הוא כותב מטעמם של אלה שקוראים לנו לכבד את צה"ל, לעמוד דום בכל רגע שהוא קורא לדגל, ולבוז לאחרים.
אבל לא אכפת להם לרקוד על דמם של החיילים ולהשתמש בשמם, כשזה משרת את המטרות הנלוזות שלהם.
וחוץ מזה שזה מראה לכם בדיוק עם מי יש לי עסק, החרצוף הקטן שלי הוא בסך הכל מטונימיה, חלק מייצג של השלם: מערכת שלמה של מנוולים עושה קופה על דמם של כל אלה שנהרגים. מערכת הכוללת פוליטיקאים, קצינים תאווי קריירה, מלחכי פינכה תקשורתיים, ועדת בעלי אינטרס שהמצב המלחמתי יימשך, וכל יום כזה של לחימה, של דם, של חיילים הרוגים וגם אזרחים, מעשיר אותם, מאדיר את שמם ומאפשר להם בסוף היום להצטלם לצד הדגל הפטריוטי.
וחבל על כל ההולכים וההולכים שולל. חבל על האובדים. ועוד בשירות מדינה המחוקקת חוקי רשע שכאלה. וגם כאלה.