חוק ההסדרים (2)

ואחרי קצת הסטוריה, להווה:
מה משמעותו, בתכלס, של חוק ההסדרים?
משמעותו, באופן הפשוט ביותר, הוא שבכל שנה, כאשר מוגש התקציב, רשאי משרד האוצר, במטרה לעמוד בתקציב, להוסיף הוספות משלו, בצורה של 'חוק' שהוא למעשה אוגד של תוספות או יותר נכון לומר החסרות: קיצוץ פה, הפרטה שם, תוספות שכל אחת מהן פירושה יצירת חוק חדש או ביטול חוק קיים (ש'עולה יותר מדי' בעיני פקידי האוצר), והכל בשם המטרה הקדושה של עמידה בתקציב.
מה הדברים הגרועים שבזה?
בעיני, לפחות:
– הסעיפים של חוק ההסדרים אינם נידונים אחד לאחד. חברי הכנסת מצביעים על הסעיפים, שכל אחד מהם הוא כאמור חוק הראוי לדיון מפורט בעיני עצמו, בחבילה אחת. אולי מיותר להוסיף, שההצבעה על התקציב נעשית בתום מרתון ממושך, על חברי הכנסת, בעיקר אלה שבקואליציה, מופעל מכבש כבד של לחץ להעביר את התקציב, והם אינם כשירים, בייחוד בשעות הקטנות של הלילה שבהן מאושר התקציב, לדעת על מה הם מצביעים.
– פקידי האוצר, המכינים את חוק ההסדרים, מקבלים כאן למעשה סמכות ואפשרות לבטל חקיקות שהכנסת כבר קיבלה, והחוק הזה הוא בידם פשוט מאד מכשיר עוקף דמוקרטיה. חקיקת ההסדרים נעשית בלא דיון ובלא השתתפות אלה שחוקקו את החוקים שאותם מבטל/משנה חוק ההסדרים. פקידי האוצר גוזרים, וזהו. הם החותם האחרון, המאשר (או לא) ולא הכנסת, שאמורה להיות החותם האחרון על חוקים במדינת ישראל. אז אם חשבתם ש"הכנסת היא שמחוקקת חוקים", כאן מסתבר שטעיתם.
– דבר שמקבל חשיבות, לאור העובדה שפקידי האוצר ידועים בדאגתם החברתית שאיננה גבוהה במיוחד, בלשון המעטה, לקבוצות חלשות ומוחלשות בפוטנציה ובראייתם הצרה את הדברים דרך משקפי העלות הכלכלית, מנוכרת מכל תחושות של חמלה והצדק: החוקים שקל ביותר לפגוע בהם, כפי שההסטוריה גם הראתה בשנים האחרונות, בהן שלטה כאן כלכלה קפיטליסטית טורפנית שפקידי האוצר לא מעט הם אדריכליה, הם החוקים החברתיים.
כך למשל, יכולים פקידי האוצר:
להוריד עוד ועוד את קצבאות הביטוח הלאומי, שנה אחרי שנה,

לדחות עד קץ הימים את שיקום נפגשי הנפש, ולא משנה מה הכנסת חוקקה עבורם

לפגוע בחינוך

להפריט כל דבר
ועוד ועוד.
באין מפריע בידם.

דיקטטורה אחת, שמשלימה את הדיקטטורה השנייה, הצבאית-בטחונית שהיא אולי זאת שהכשירה את הדרך להפוך את הפוליטיקאים למריונטות של גורמים עלומים (כמה מאיתנו מכירים שם של פקיד אוצר, אפילו אחד, שלהחלטותיו יש השפעה כה רבה על חיינו?), מהרסי-דמוקרטיה, ואת האזרחים לעדר שמעט מאד מגורלו, מן היכולת לדעת ולהחליט מה הוא יעשה מחר, נמצא בידו. שמעט מאד קשר יש בין מה שהוא רוצה, לבין הכיוון שאליו הולכת המדינה.

פירוט רחב יותר של החוק ועוולותיו נמצא אצל יואב ויאיר, בעלי הבלוג 'לחץ חברתי', שהחליטו לצאת בפרוייקט מיוחד למלחמה בחוק הזה, אולי בפעם הראשונה בהסטוריה.
והיום, זה עלה גם כנושא בדף החם.

אני אמשיך לעקוב אחרי פרוייקט זה שהוא במידה רבה ניסוי ראשון ולא אחרון בשאלה האם ומה יכולים בלוגרים לשנות בישראל.
תוצאת הניסוי חשובה לי אישית, ובינתיים, מי שעוד לא הספיקו (ומתנגדים לחוק), מוזמנות להדביק אצלם את הסטיקר שלמטה:

הייתי שם בכל זאת

למרות השורות האחרונות שכתבתי כאן.
אולי אם לא היתה לי במקרה אפשרות גישה נוחה אתמול, הייתי מוותר, כמו הרבה שויתרו.
והפסידו הפנינג נחמד, בסך הכל, ביום הכי יפה של השנה.
הימים הבהירים האלה בתוך החורף, הם הימים הכי יפים של השנה.
יותר מק"מ ממתחם האירוע (על יד בית המשפט העליון), השוטרים ביקשו ממני תעודת זהות. בכל השטח הזה, ומשם והלאה, לא ראיתי אף עויין. אף דוס, אף כהנאצי. קשה לי לקנות, שמאסת כוחות המשטרה שהיתה שם (יותר שוטרים ממספר הנוכחים בעצרת, לפי "הארץ"), על פני מתחם כל כך גדול, לא היתה מסוגלת להגן על מצעד, לו היה צועד. אבל ברור שתחושת הנצחון של הכלבים (סליחה על העלבון לחיה) הורידה מהם את המוטיבציה להפריע, ולכן השוטרים שאני ראיתי לפחות, נראו בדרך כלל משועממים ועם המון זמן למלא טוטו.
רק מאוחר יותר התברר לי שבמקומות האחרים, הם התעסקו בדברים החשובים באמת.
מלמעלה ראיתי המון מושבים כתומים ריקים. הדג נחש היתה באמצע הופעה. איש אחד עמד עם שלט "שחררו את ירושלים מן הקודש החונק" או משהו כזה. הסדרנים הסימפטיות בכניסה נתנו לנו סרטים ורודים עם מדבקה, כדי שהשוטרים ידעו שעברנו בדיקה בטחונית.
בדיוק כשנכנסתי הדג נחש נתנו את "הנה אני בא!", ובמקום שהגעתי אליו היתה תחושה של מתמלא מרגע לרגע, הרגשה קצת יותר טובה. אבל התקשיתי להחליט אם מספר המשתתפים בהפנינג עולה על מספר המשתתפים באירועי יום הסטודנט שהייתי בהם במקום הזה, לפני שנים. דב חנין, הנציג שלי בכנסת דיבר, דיברו עוד כמה. שתיתי כוס בירה אחת, קניתי בייגלה, והלכתי. העיר מסביב נראה שבה לשפיותה, כמו שאמר מפקד המשטרה, אבל זו לא חכמה בתנאים האלה, ואולי ביום שמש כזה. המלחמה נדחתה לבינתיים, יום הדין וסוף כל הסופים. בשנים הבאות, אם נחיה, אולי נזכה למצעדים אמיתיים, בינתיים אני ממשיך לצעוד את מצעד הגאווה היום יומי שלי בעצם הימצאותי במקום שאני נמצא, וחולם שלפחות כמספר המשתתפים באירוע אתמול, ישתתפו למשל במצעד הגאוה של המושמטים (בין עוד מצעדים שצריכים לצעוד).

רוצו ל"הארץ" לפני שהוא הוא מוריד את התמונה

שבה רואים איך שמעון פרס, ביחד עם כל שרי קדימה, מצביע בעד חוק הפיהרר הישראלי.
אין תמונה מתאימה מזו, לסכם את דרכו הבוגדנית של האיש הזה בפוליטיקה הישראלית. (בקרוב פוסט על חוק ההסדרים, אחד מאבני הדרך ה"מפוארות" באותה דרך שלו).


מִישֶׁהוּ עָתִיד

מִישֶׁהוּ עָתִיד לֹא לַחְזֹר

עַד סוֹף הַחֹרֶף

סַכִּין הַקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ אָח בָּאַחֵר תִּשְׁחַט.

מִישֶׁהוּ עָתִיד לְהִלָּקַח

גְּרוּרוֹתֵיהֶם שֶׁל סַרְטָנִים אֶת כָּל אַרְצֵנוּ כְּבָר לָקְחוּ

וַאֲנִי הֶחָשׁ, לֹא רַק אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲנִי הַשּׁוֹמֵעַ

אֶת נְהִימוֹת הַטֶּרֶף מֵעֵבֶר לַקִּיר הַמּוּגָן עַל יְדֵי שׁוֹמְרֵינוּ

אֵין מִי לֹא בָּטַח בָּהֶם פַּעַם

שׁוֹמְרֵי מִכְלְאָתֵנוּ.

הֵם אֲשֶׁר יָנִיחוּ לַשּׁוֹחֵט, בִּקְרִיצָה, לְהִכָּנֵס

הֵם אֲשֶׁר הִנִּיחוּ לַשּׁוֹחֵט

לֹא אַחֵינוּ הֵם

רוֹצְחֵינוּ

וְצָעַקְתִּי צַעֲקַת הַקָּרְבָּן הַמְּצַעֵק.

"ניצחתם 2:0"

אמר לחייליו מפקד היחידה המיוחדת במשמר הרוע לביטול אירועי גאוה, ערבים ושאר מיותרים לגזע היהודי.
"ואת שני הביטולים השגתם. בחבילה אחת. כל הכבוד לכם. ("אבל תגידו גם תודה לבית הפתוח ולעבודה", הוסיף וקרץ. "בלעדיהם שני הדברים לא היו מתאפשרים".)"

"ומחר", סיים המפקד, "אולי תקבלו צ'ופאר, כל הכבשים יתכנסו במכלאה שבתוך האיצטדיון. קל יותר לקצור אותם כשהם מרוכזים, מאשר כאשר הם צועדים."

בעלי ברית

לרגע תעצור

והם יבואו בחטף

יתנפלו עליך

מכל הכיוונים

ולא תדע בשם לקרוא להם

לא תצטרך עוד

לדעת הדַּבֵּר

ואם תוסיף ותחיה

לאחר המראות

יהיו לך הם

לשימוש ומשחק

הם לבדם

כי תהיה מעברו השני של הקו.

אתה או אני

רוח רפאים

ויהיו לנו רק המסכות

לבדות בהן עולם אחד.

גאות באפלה

היה ברור לנו שיש סיכוי שנצטרך להגיע אל הבית בשחייה. אבל בינתים התחלנו לרדת בירידה והמים הגואים כבר הגיעו לנו עד המותניים. הרגשתי שיש זרמים חזקים וככל שהתקרבנו אל העומק הם נעשו חזקים יותר. ניסינו לצעוק, למרות שהבית היה די רחוק, וגם המים רעשו. הם כבר הגיעו לנו עד החזה.
צבי נעלם פתאום. קראתי לו, ואז איבדתי לפתע את האדמה, וזרם אדיר דחף אותי בכח אל מתחת לפני המים, ידי נאבקות לשוא…

פתאום היתה אלומה של אור שסילקה, דחתה את המים. החללית הקטנה היתה מרחפת מעל, משלחת גלי חום, ראיתי את צבי עולה ונשאב אל האויר, וידעתי שגם עלי מופעל כח המנסה לשאוב אותי אל החללית. כנגד, הרגשתי כאילו המים עוד לא נכנעים, ומשהו בעומק השחור שלהם נאבק בכל כוחו כדי לשאוב אותי למטה, לא לתת לי להינצל.