מלים מקוריות ולחן: העיטים (The Eagles)
את השיר הזה כבר כבר תרגמתי, בראשית ימי הבלוג, כאחד משני השירים שהגיעו למקום הראשון במצעד המחץ מס' 1 (שהופתעתי להיוודע עכשיו, שרק 6 חברים השתתפו בדירוגו, של הראשון אני מתכוון). לכבוד יום ההולדת ה30 של הקמע של הבלוג (גם אז זה נפל כמדומני במוצאי או אחרי מוצאי איזה פורים), תרגמתי אותו פעם שניה, וברוח התרגום החלקי/ הוורסיה האולארצ'יקית לאותו שיר, שיניתי את הTown לשכונה, ובזמן שעבר מאז, שהפלנטה הפכה להיות כפר (גלובלי), זה לא משנה ממש את הרוח.
ה5 במרץ, בהסטוריה הפרטית של הבלוג, ובעיקר ה6 בו, הם ימים חשובים.
רציתי לכבוד זה לחזור למצעדי הפזמונים של שנות ה70, הנראות כיום באמת שנים עליזות, דבר שכנראה לא ידענו להעריך בזמן אמת, את הרגשת הבטחון היחסי שהיתה במדינה, שבה עברו הנעורים שלי, לעומת חוסר היציבות של השנים האחרונות, וחוסר הוודאות ההולך וגובר לגבי העתיד. האנשים הגדולים נראו אז רחבים ומלאים, ובעיקר אפשר היה לסמוך עליהם. העולם, סך הכל, נראה מקום בריא אז.
ואולי באמת היינו מאושרים באותם ימים. ואולי גם על עכשיו, ייאמרו פעם אותן מלים. בטוח.
אבל המצעדים יחכו למחר.
את הפוסט הזה אני אקדיש ל5 במרץ אחר, בהסטוריה הרבה פחות פרטית, אבל גם היא שייכת לי, למרות שלא הייתי אז בעולם.
לפני 74 שנה, ביום הזה בדיוק, עמדו להיות בחירות ברייכסטאג, הפרלמנט של גרמניה, שמאז ינואר היה בה קנצלר חדש, צעיר, שהחולשה של החוקה בגרמניה לא מצאה חן בעיניו. באותן שנים היתה גרמניה, רפובליקה דמוקרטית בסך הכל 15 שנה, שעוד לא הפנימה ממש את הכללים של דמוקרטיה, שרויה בחוסר יציבות. כל שנה בממוצע היו שם בחירות, ראשי ממשלה התחלפו בקצב. והכל היה בצל התבוסה הגדולה במלחמה שבה נולדה הרפובליקה, שנקראה רפובליקת ויימאר. אם כל זה מזכיר לכם, בנקודות מסויימות, מדינה אחרת אני שמח.
לגרמניה היה אז נשיא בשם הינדנבורג, גנרל לשעבר בעל שם שהביא לגרמניה כמה נצחונות במלחמת העולם הראשונה, אבל בתקופה זו כבר היה חולה וסנילי. לדמוקרטיה הוא בז תמיד, וכמוהו בזו לה הגורמים העשירים (כמו אצולת בעלי הקרקעות, ה"יונקרים") והשמרנים במדינה, שיעצו לו למנות לקנצלר, למרות שלא הצליח במיוחד בבחירות האחרונות, את אותו מנהיג, למרות שהוא נחשב בעיני רבים לקיצוני ודמגוג, והיו לו תוכניות משלו איך לטפל במרעילי האומה, מהרסיה ומחריביה לפי ראותו: השמאל, בית המשפט, ההומואים, ומיעוט אחד גדול. כמה חבל שאין לנו טוקבקים מאותה תקופה, אבל אפשר לשחזר בזמן אפשר, לפי דברים דומים הנכתבים בזמן הווה, למשל ע"י אחת חנה אייזנמן, שאת התקפותיה הגבלסיות על השמאל קל למצוא בגוגל.
"במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו" כתב להינדנבורג חברו לנשק הגנרל לודנדורף. אחרים הבטיחו לנשיא ש"היד הנעלמה" או משהו כזה, כבר תדאג לרסן את האיש הקיצוני, כשיגיע לשלטון ותוטל עליו אחריות. ההמשך ידוע.
היטלר שכאמור לא היה מרוצה מהחוקה החלשה ומהרכב הרייכסטג שבו לא היה לו רוב, הכריז על בחירות חדשות.
בניגוד למה שאומרים, רוב העם לא רצה אז את היטלר, וכדי להבטיח שהעם יבחר בו, נקטו הוא ובריוניו במערכת של טרור והפחדה, עד כדי שריפת הרייכסטאג, 5 ימים לפני הבחירות, וכמובן שהשמאלנים, ששם הם היו באמת שמאלנים, הואשמו במעשה. במצב כזה, מעטים האזרחים שלא ייסחפו, אחרי חודשיים כאלה של טרור ופחד, ובכלל מצב כללי של התפוררות, אל איש שמבטיח, בהרבה כח ודמגוגיה, וליטוף הכמיהה הנסתרת החבויה באנשים ל"אחדות", "חידוש העוצמה" וכדומה, לשים לזה קץ. דמוקרטיה גם קודם, לא נראתה דבר הכי סקסי בעיני העם, שחשב ש"זכויות אדם", ממילא, הן דבר שטוב רק בשביל הזר, השונה, החשוד.
ב5 במרץ, כאמור התקיימו הבחירות שבהן התחזק היטלר ב10% ויכול היה מאז לעשות מה שהוא רוצה. באותו יום עצמו, לא היתה משפחתי יותר בגרמניה. בעיקר בזכות התושייה של הסבתא שלי, שהכרתי רק כילד קטן, שידעה לעקור את המשפחה משם בזמן. סבא שלי, אותו לא הכרתי בכלל, התעקש על כל מיני שטויות שבגללן כמעט נתקע שם, כמו למשל נאמנות לעמיתים גרמנים, וגם לנסות להצביע בבחירות. הוא אהב את גרמניה, לא היתה לו מעולם ארץ אחרת, הוא תרם לה רבות בשלום ובמלחמה, הוא ראה עצמו אזרח נאמן וראוי להישמע. הוא עוד לא התחיל להבין עד כמה המדינה בעטה ועתידה לבעוט בו ובשכמותו, עד כמה מכל העולם שהוא בנה לו שם, לא יישאר דבר. ברגע האחרון השתכנע גם הוא לעשות בשכל, אך אף פעם לא חזר אל עצמו בישראל-פלשתינה, למרות שניסה, והוא מת די צעיר.
מן החוויה שעברה משפחתי אני ירשתי דברים, דרך הרוח שעקרה אותנו משם עברו אלי חושים, קיבלתי יכולת לזהות תסמינים. הועברה אלי איזו עמידה על המשמר, ערנות, דרך זכרון של אירועים שאני לא הייתי בהם, דרך אנטנות חיישניות, לדעת מתי מתעוררים שוב אותן רוחות, לזהות איפה חבויה ליבת הרוע שנמצאת אולי בכל אומה, להתכונן לרגע שלא יבוא, שבו שוב הארץ, לא משנה כמה נהיה שייכים אליה, נדבר בשפתה, תתנער ותבעט אותנו, לזהות את הקולות הכמהים לכך, לשמוע את הנהמות שלהם מעבר לקיר. ואני שומע אותן היטב כיום, דרך כל הטרטרינות, הפרידמנים, הליברמנים, כל הקולות שעולים בעקבות התבוסה במלחמה האחרונה שבאה אחר שהגנרל הזקן נפל למשכב, כל המתקפות על המשפט והתקשורת, כל הסקרים שרוצים דמגוג חזק (שכבר הוכיח את כוחו באי חמלה על "מיותרים"), וגם דרך אותה חנה אייזנמן, שכתבה עלי אתמול באיזה אתר של הימין מאמר בו השוותה אותי כמה וכמה פעמים לגבלס, בגלל הפוסט שכתבתי כאן ביום ששי. היא, זאת שבין פניניה מצויים דברים כמו "על כן מצווה עלינו לספר ביציאת השמאל מכלל ישראל, ואף מכלל האנושות, וכל המרבה לספר הרי זה משובח". (וקל מאד למצוא עוד דברים, אני לא אלאה אותכם כי אין לי כוח לבהמה הזאת שאפילו ביבי בשבילה הוא סוכן של הג'יהאד האיסלאמי) אז לה אני אומר עם כל הכבוד, (ואין הרבה כבוד) שאני בגבלסים מבין קצת יותר ממנה, והם רובם, אם לא כולם נמצאים בצד שלה.
ואני לא מתכוון לברוח מכאן. לא בגלל אנשים כמוה שמוציאים אותי ושכמותי מכלל האנושות ולא בגלל אחרים שכבר התאמצו להוציא אותי מכאן בדרכים אחרות. אין לי ארץ אחרת, אף פעם לא חייתי בארץ אחרת (זולת ארצותיהן של ההסטוריות האלטרנטיביות), אבל אני תוהה אם יבוא יום שבו איאלץ, ואם גם אני אהיה באותו יום, כמו הסבא שלי, עסוק בשטויות אציליות של שמירה על האזרחות הטובה/ הכבוד הבורגני, או משזה לא יהיה, או שתהיה לי התושיה הנכונה שתדע לחלץ אותי בזמן.
"מגילת אסתר" היתה בכלל טקסט אנטישמי שאומץ בגאווה, בשלב כלשהו, ע"י הקנון היהודי.
זה שאלוהים לא מוזכר בכלל, הספר היחידי בתנ"ך.
זה שזאת הפעם הראשונה שמגדירים את העם בתור ה"יהודים".
וזה שנלמד ממנו שהיהודים מגיעים לכל מקום, גם למיטה של המלך.
כמו שאמרה זרש, בערך במלים האלה, לבעלה: "אם התחלת עם אלה, הלך עליך".
כמו פרסומי חוץ על הכח הישראלי , לדוגמה פרסומי האטום, לפני שמרדכי (אשר יש מתעקשים שהוא בכלל סוכן מוסד, אבל איזה סמליות בשם) אימת אותם.
במקור הכוונה של הטקסט היתה להגיד כמה שטניים היהודים, ועד לאיפה מסוגלת השדולה שלהם להגיע, וכמה אומלל זה הוא שאיתרע מזלו להיתקל בהם, וכל מי שהם שונאים אותו.
הטקסט אומץ אל הקנון היהודי מתוך כוונה להגיד: נכון, ככה אנחנו, ואל תתעסקו
איתנו. יש לנו נשק אטומי סודי, וכל תכנית נגדינו תעלה בתוהו, אנחנו נצליח בכל מקום.
==============================
כך כתבתי פעם אצל כרמל
==============================
יתכן באמת שאת מגילת אסתר כתבו במקור אנשים לא יהודים, אשר לא חבבו במיוחד את היהודים, יותר נכון, אפשר לומר שהם פחדו מהם.
כי יש ביהדות ליבה הסטורית של אופל, שהיתה קיימת בכל הדורות.
גם הסיפור על הטבעת המצרים בים סוף, לאחר ניצולם (הופתעתי לגלות שהמילה "לנצל" במשמעותה המוכרת, מופיעה כבר שם בתנ"ך, תמיד חשבתי שהיא חידוש של העברית החדשה) מעיד על הצד האפל שהיה קיים בעם הזה תמיד. עם שבעיקר שונא את האחרים, חש עצמו עליון על אחרים, עם שמי שהוא סימן אותו – הלך עליו. מאז הכנענים והמצרים, ועד לאשכנזים-הסמולנים-בית המשפט, וכמובן הערבים, בימינו, שאותם מסמנת רוח האופל של העם כיום.
תמיד גידלו אותי – מוסדות החינוך, "מדורות השבט" השונות, התקשורת, להאמין ש"אנחנו היהודים" – עם רוחני, עם ששונה מכל הגויים בכך שהם הם הקמים עליו בכל דור להרגו. אנחנו לא הורגים, אלא לשם הגנה עצמית, ואיננו מפיקים הנאה מכך. איננו שותים את דם הגויים. כן, כמו שתמיד היינו מדינה סוציאליסטית.
מאז רצח רבין ועליית נתניהו אני מבין טוב יותר את המהות הנסתרת, את ליבת הרוע שמצויה בעם היהודי. פרצופו המחייך של יגאל עמיר ופני הרוע של ביבי, שנשאר הנסיך והמשיח של בני האופל המצפים לשובו כגואל, העם שהיה מסוגל לתת לו את השלטון רק חצי שנה אחרי הרצח. ועוד מסוגל להשאיר אדם כזה במערכת הפוליטית שבה הוא שוב מוביל בסקרים (לא שממשלת הפריד-טרט-ליברמן הנוכחית לא עושה בשבילו הרבה מהמלאכה שלשמה הוא נועד).
אבל אולי זה הפרצוף האמיתי של היהדות, שדורות של מלמדים, מחנכים, אנשי רוח עמלו כדי להסוות אותו, להחליף אותו בתחפושת אחרת, זו של "יעקב התם".
ודווקא חג הפורים, החג שחוגג את השמדת רבבות "גויים" באורגיה של שנאה (ואין זה מקרה שגולדשטיין שר"י בחר ביום הזה, כדי לירות באקדח קפצונים אמיתי), החג הזה, חג התחפושות כפי שהוא נקרא, הוא, בהפוך על הפוך, חג הגילוי של הפרצוף האמיתי. ההתחפשות היא בשאר ימי השנה. פורים רק מתחפש לחג תחפושות, ובו-זמנית הוא לא.
עם הפרצוף פורים-כל-השנה לא תהיה שרת התיירות.
אני לא אגיד שאני מצטער. אבל כמו השמחה על כל ימנוני פשיסט שהולך הביתה, השמחה שלי היא מוגבלת מאד.
קודם כל, האשה הזאת היא רק תימצות קריקטוריסטי למפלגה שלה, שנשארת בקואליציה, ובגדול, ממפלגת הרשע הזאת, שהיא כולה סימפטום אחד גדול לכיעור, למחלת הנפש הישראלית, אף אחד לא הולך הביתה, לגמרי לא. מצחיקים אותי כל אלה שמצפים כל כך מהפריץ ליברמן שירסן אותה, אלה שמתייחסים אליו כאילו הוא טוב ממנה, כאילו הוא "אבא אחראי" שצריך לטפל ב"מופרעת הקטנה". חוץ מזה שזו גישה שוביניסטית, הוא, האיש של טהראן-אסואן, הפירומאן הגדול, פתאום יש לו על יד מי להיות מתון. חה חה. אמרו כבר לפני, אם זה לא היה כאן, זה היה מצחיק. כל המפלגה הזאת היתה ונשארת קיצונית, מפלגה של גזענים מאפיונרים, שלא מבינים בדמוקרטיה, מפלגה עם מיטב האופל הגלקטי של ישראל. מה זה משנה אם לאופל הזה קוראים טרטרינה, או ישראל חסון (זה שרוצה לחשוף את האנונימיות שלנו ברשת) או מישהו אחר, שיבוא במקומה. בשבילי כולם היינו הך, וזה לא משנה אם הם עשו תואר או לא עשו.
וחוץ מזה, הדעות שלה על ערבים, ועל שרים ערבים על "שבועת אמונים", על בית המשפט, ואולי (בטוח) יש עוד דברים שטרם שמענו ממנה, הן לא רק שלה. וגם לא רק של המפלגה שלה. כמו שאמרתי, המפלגה שלה היא סימפטום לדגנרציה הכללית שעוברת החברה הישראלית, בעיקר לדעתי בשבע השנים האחרונות אם כי זה התחיל גם קודם, ואולי זו תופעה כללית של עידן בוש. המפלגה שלה היא סימפטום, והיא "הליגיונר המשוגע". מה זה לגיונר משוגע?
זה אותו חייל ירדני שפעם היה יורה על ישראלים, ואחר כך ממשלתו היתה מתנצלת שהוא "משוגע". אני לא פוסל את האפשרות שהיא קצת דפוקה בשכל (תופעה כללית במחנה שלה) אלא שמי שדפוק בשכל, הרבה פעמים חושים אחרים שלו דווקא מתפקדים היטב וקולטים נכון את הזרמים התת-קרקעיים בחברה, שאנשים "מיושבים בדעתם", או שיודעים לשחק לפי "הקוד הנורמלי" (והצבוע) מצנזרים אותם מן המיינסטרים התודעתי שלהם, מתכחשים אליהם. כמוה, אותו חייל אוייב שהוא באמת קצת משוגע, מופרע או ילד, הרגיש מה נכון נורמטיבית מבחינת חבריו, מה הם חושבים שצריך לעשות לישראלים, ומכיוון שחסר אצלו הפילטר הנורמלי של הבחנה בין טוב ורע, הוא לא הבין ש"יש קודים" וש"לא כל דבר פולטים". בתחושת העומק הלא-לגמרי-מוטעה שלו, הרגיש אחד כזה שאם הוא יירה-יפלוט, בזה הוא יהיה אהוב על חבריו, יוכיח שהוא בן טוב להוריו.
כמו הלגיונר המשוגע, כך אסתרינה "שלנו" מוציאה החוצה את מה שהיא קולטת מהרחוב, זרמים של פאשיזם וגזענות שנמצאים כל כך עמוק בהוויה הישראלית שמקיפה אותה (ובכלל לא רק בהתנחלות שהיא גרה בה) עד שהיא בעצמה לא מבינה מה לא בסדר בלהגיד אותם. בעיניה "מינוי שר ערבי זה אסון" ורעיונות שעיקרם "סתימת פה לערבים/גייס חמישי" הם דברים מובנים מאליהם, כמו לעשרות טוקבקאים ימנים שהם מיניאטורות שלה, ומבטאים את מה שאחרים חושבים, ויש כאלה שפועלים למענם בחדרי חדרים, וזה מה שמסוכן באמת.
(וגם הנורמה של לשקר, ברמות שהיא שיקרה בהן, זה חלק ממשהו, זה לא היא המציאה את זה והיא בכלל לא היחידה שעושה את זה, והמסוכנים הם אלה שעושים את זה טוב ממנה, ולא בקלות ייתפסו). פוליטיקאים אחרים, אפילו מהמפלגה המופרעת שלה, כבר למדו להיות צבועים. אולי גם היא תלמד (אם תישאר בכנסת) ואז נצטרך לחכות ללגיונר משוגע חדש, שיגלה לאנשים שעוד סולדים מגזענות ומפאשיזם, באיזה חברה הם חיים.
אז בינתיים, כמו במשל ההוא על התרנגול והחתול וגור העכברים, יש מי שימשיך להיבהל מהתרנגול הצרחני, או להסתלבט עליו ולשמוח לאידו, אבל בינתיים כדאי שמישהו ישים עין בצד על החתול החמקמק, יפה הפרווה, שמנצל תמיד את הסחות הדעת התקשורתיות, נבנה מכך שהן לא סופרות אותו (וגם יקשיב לתרנגול, אבל מן ההיבט השאלתי של מי לימד אותו לקרקר את מה שהוא מקרקר).
כל אלה המראות
קולות המוסיקה
והלבוש הזוהר
כשבא הוא לה באביב בענן של אור
"בהתחלה יהיה קשה לך לזכור"
אלה לא הלכו
הם עודם עדות
יש זכרון בו הכל שמור
במסעדה רומנטית, בין מפיות הסגול
הצגתי לה טבעת חדשה.
אך היא לא הבינה משל סמוי
אמרה, אני מזכיר לה מילון שנות ה70.
לא חשוב, נלך הביתה, נשמע מצעד שירים
אף פעם לא הרגשתי כל כך מצעד הנמוכים.
השיר מורכב כולו מחיפושים דרכם הגיעו אלי ביממה האחרונה.
איש אחד ניגש אל מנהל הקירקס, וביקש לקבל שם עבודה.
"האם אתה יודע לעשות מעשי לוליינות, ללכת על חבל, לקפוץ מנדנדה לנדנדה, וכו'?" שאל המנהל.
"לא", ענה האיש.
"האם אתה יודע לאלף אריות או דובים? או פילים?"
"לא".
"ולעבור דרך גלגל אש?"
"לא".
"ולעשות להטוטי ליצנות, או קוסמות?"
"לא".
"אז מה אתה כן יודע?" שאל המנהל בסבלנות הולכת ואוזלת.
ענה האיש "אני יודע לעשות כמו ציפור".
"מצטער, דבר כזה לא דרוש לנו בשלב זה".
"טוב, לא צריך", ענה האיש, פרש את ידיו לצדדים ועופף לו משם.
בלוג הצועד The VValker's blog 