החזרה הביתה

כמובן שחפא נשאל במשך השנים, ולא פעם אחת, את השאלה הזאת: איך הוא הספיק לחיות תקופה ארוכה במרחק רב מכדור הארץ ולהספיק את כל מה שהספיק: לימודים מתקדמים בבית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית וגם השתתפות במלחמה קוסמית על פני מרחקים, ואחרי כל זאת לחזור לכדור הארץ שבו חלפו רק 15 שנה. (חפא נחטף בסוף 1962 וחזר ב1977. הוא הפסיד את הביטלס וגם את מלחמת ששת הימים מה ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. כשנחטף שלט בן גוריון בארץ וחפא חזר אל כוכב בגין).
"זה היה צריך להיות הפוך" אמר לו מי שאמר. "לך זה אולי היה מרגיש 15 שנה, אבל בכדור הארץ, אם היית מוליד ילד לפני שיצאת, כשחזרת היית בקבוצת הגיל של הנכדים או הנינים שלו".
אנשים הטילו ספק בכל הנאראטיב של חפא לגבי מקום הימצאו 15 שנה, וחלק קשרו זאת לטענתו של חפא שהוא לא יודע מה קרה למשפחתו שנשארה על כדור הארץ, וחשדו שחפא עשה משהו נורא לבני משפחתו, ולכן היה כלוא 15 שנה בבית כלא או בבית חולים פסיכיאטרי. הם לא הביעו את החשדות האלה בפניו, אבל הוא לבטח ידע. אחת מאלה שהפיצו את החשדות האלה הייתה אמא של צבי, עוד בתקופת החבורה. לאחר ביטול נישואיו חזר צבי סופית לארצות הברית, והחרים אותה עד יום מותה. צבי היה האדם הביקורתי ביותר שהכרתי כלפי חפא ותורתו וכלפי מעשיו ובעיקר הצהרותיו. כלומר, הכי ביקורתי מבין אלה ששמרו איתו ואיתנו על קשר לאורך השנים. אבל אין מצב, הוא אמר, שחפא רצח או ירצח מישהו. הוא גם לא האמין שמישהו יכול לאשפז את חפא. אני לא יודע אם הוא האמין שחפא ליטרלי היה בחלל, ועבר את כל הדברים שהוא תיאר לנו פשוטם כמשמעם. גם אני עצמי לא יודע אם האמנתי לו או אני מאמין לו עכשיו, גם אחרי שסטולי הגנוב הצטרף אליו לתחילת המסע שגם לי הוא הציע להצטרף אליו, וחזר ודיווח משם, אבל ברור לשנינו כמו שברור לאחרים שהלכו איתו זמן יחסית ארוך, שהוא חווה משהו מעבר למה שהניסיון האנושי הרגיל והממוצע חווה, והביא את הידע שלו ממקור מופלא, ידע שלא התבטא דווקא בסיפורים ובמושגים שעליהם סיפר לנו, אלא באווירה שידע לתת בנוכחותו, שהיא שגרמה לנו תוך כדי ההתרחשות להיות בטוחים שהכל אמת, ולהתעסק בכל הסיפורים שלו גם זמן רב אחרי לכתו, כמו שעושה בלוג זה. אנשים שהיו תלמידיו מנסים עדיין לשחזר את הידע שלו ולנסות לממש אותו. הם מחפשים למשל 'אזורי התחמקות' כמו האזור שדרכו יצאו חפא וסטולי הגנוב למסעם (סטולי הגנוב, עדיין, לא מוכן לשתף עם זה פעולה), או לאתר חייזרים או לשדר להם, ולא כל 'חייזרים' כמו ש'כולם' מחפשים, אלא אותם ספציפיים שעליהם סיפר לנו חפא, או להתחבר לאינטרנט הטלפתי כדי לתקשר עם הבינות השכנות, שבטוח הן מקיפות אותנו, ועם או בלי קשר לכך, לנסות להיכנס למוד של 'יודע קבוע', שלא כולם בטוחים אם הוא הכרחי כדי להיכנס לתשדורות או לא, חפא נתן תשובות דו משמעיות לשאלה הזאת. אחרים מחפשים את העקבות וטביעות האצבע של 'השולטים' בעולם הנמצאים בנקודות בהן 'הטבע חדל מן הרְגִילוּת שלו' (שזו הגדרה שאפשר אולי לתת לכל שעות פגישותינו עם חפא). אפילו הרעיון לנסות לפתח מחדש את המכשירים שחפא ניסה לפתח, כבר עלה.

על השאלה שבתחילת הפוסט, היו לחפא תשובות אחדות. תשובתו העיקרית הייתה שהטכניקות שיש בידי הציביליזציות של הפדרציה ובית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית, כבר מזמן הפכו את הנושא הנקרא 'מעקף מהירות האור' למיושן. "יום אחד, אם וכאשר יינתן להם" הוא הבטיח וחזר על זה גם בפגישה האחרונה, הכל מתומלל אצלי, "גם האדמיים יזרקו לפח את כל מה שהם מחזיקים בו כיום בנושא של המרחב וחצייתו. הדברים יהיו ארכאים ומיושנים, בדיוק כמו שנראית כיום הקוסמולגיה של אריסטו' ששמה את כדור הארץ במרכז היקום, ואנשים החזיקו בה כקדושה למעלה מאלף שנה.

"אם כך" הקשה יאיר, סטודנט לפילוסופיה שבא לשתי הפגישות הקבוצתיות האחרונות, כלומר האחת שהייתה בנוכחותו של חפא והשנייה אליה לא הגיע, "נשמע שכדור הארץ או לפחות מערכת השמש, היה אמור להפוך לטיילת של חייזרים. כל החלל צריך להיות כזה, אם הטכניקה לנוע בו היא כל כך פשוטה".
"שיעורי בית לפעם הבאה" אמר חפא, "תחשוב על תשובה אפשרית ונדבר על כך". ובכך נחתמה הפגישה שהתבררה לאחר מכן כפגישה הקבוצתית האחרונה. סטולי ידע, ואני ידעתי בלי לדעת שהוא יודע, וידע גם צבי אחרי שכתבתי לו על כך, וגם שפע המארח של הפגישות ידע, שחפא מתכוון לנסוע בקרוב. "אולי כשאחזור אתחיל לקחת איתי אנשים למסעות הבאים" אמר לצבי ולי כשביקרנו אותו יום לאחר הפגישה האחרונה, בביתו הקטן שליד השוק. "נפתח קו הסעות וטיולים לחלל, במקום לברבר לאנשים ולנסות לשכנע אותם במילים, ניתן לגוף שלהם לחוות את הנסיעה, אולי זה חשוב יותר מללמד אותם להיות 'יודעים קבוע' דרך התודעה". צבי שאל אותו אם הוא רציני. "אני תמיד רציני, אם אוכל לעשות את זה אעשה, אבל זה תלוי בכל מיני דברים" אמר ולא פירט, ואני חשבתי שאולי אלה דברים שקשורים לפוליטיקה שבחלל ובפדרציה, ובין הבינות השכנות המקיפות את כדור הארץ כמו רשת דייגים.

אין תיאור זמין לתמונה.

אולם היו גם היו פעמים, אחת מהן בפעם האחרונה שצבי ואני היינו בביתו, זה היה בפסח, שבהן חפא אמר לנו שהוא לא בטוח שאכן הוא סיים את המסע וחזר הביתה לכוכב הארץ המקורי שלו. יתכן, אמר, שהפלנטה המקורית שלו ממנה נחטף נמצאת ביקום מקביל, והעולם שהוא נמצא בו איתנו הוא רק עולם כפילי, עולם של 'זמן אפשר' או משהו מעין זה, בדיוק כמו מה שבסיפורים שלי. כי יש משהו, הוא אמר, שהוא מוצא בעולם הזה, שהוא זר ושונה ולא יכול להיות שהיה בכדור הארץ שהוא הכיר, אותו עזב. אבל גם אני מרגיש לפעמים, כאילו באיזשהו זמן, מישהו החליף לי את העולם, והעולם שעכשיו הוא רק העתק מזויף של העולם בו גרתי אחרי שנולדתי, וגם אני עוד לא חזרתי הביתה.

ומכיוון שאנחנו מגיעים לנושא של היקום המקביל בזמן-אפשר, יש שאלה שאני חייב לענות עליה לגבי סדרת ההיסטוריה האלטרנטיבית כאן בבלוג. כפי שכתבתי, באיזשהו שלב הבנו שאנחנו נמצאים ב'זמן האלטרנטיבי' ולא בזמן האמיתי כביכול שהיינו אמורים להמשיך בו. אבל איך ידענו שזה "זמן אלטרנטיבי" מה שאנחנו נמצאים בו, מתי תוך כדי הסיפור היינו אמורים 'לגלות' זאת ומי קובע מה 'הזמן האמיתי' ומה 'הזמן האלטרנטיבי'. פה, מכיוון שזה סיפור שאני לגמרי ממציא אותו, ואינני יודע באמת על אנשים שנסעו לזמן אפשר או טוענים שעשו זאת (חוץ מחפא, אבל הוא שונה קטגורית מכל שאר האנשים, וגם הוא לא היה בטוח שאכן עשה זאת), אני לא יודע באמת את התשובות, ואני לא בטוח כעת שהייתי רשאי לעשות מה שעשיתי בסיפורים ולקבוע ש'הזמן האלטרנטיבי' הוא 'הזמן המוטעה', ושהשאיפה 'הנכונה' היא לחזור אל 'הזמן הנכון', אבל אני יכול לתקן את הסיפור ואולי אתקן אות כך שבאיזה רגע גילו החבר'ה שקיימת אפשרות לעבור לזמן מקביל, היא כנראה לא נמצאת בכל צומת, אלא, וחפא שיער כך, היא נמצאת בעיקר היכן שקורים מאורעות חזקים או נעשות פעולות מורכבות כמו הפעולות שהחברים עשו בהנחייתו מרחוק של חפא בדיוק לפני שהתחילו האירועים שאני משייך אותם לתחילת המסע בציר המקביל. הפעולות האלה נראו בתחילה, בציר המקביל, כמו הצלחה מטורפת שכמוה לא הייתה בציר שבו ההיסטוריה המוכרת לי נעה, אולם בהמשך הדברים הובילו לשרשרת אסונות שלא התרחשה בעולם 'האמיתי' (כלומר בציר הזמן הזה) שבו לא הייתה לנו ההצלחה הזאת, והאסונות נקשרו להצלחות הראשונות (שבעיקרן איפשרו לחפא ולנו להיות חבורת השולטים בעולם, אבל הביאו עלינו מאוחר יותר את האופל הגלקטי שבא לנקום והרס את כדור הארץ בצורה שנראתה חסרת תקנה), וכשגילו החבר'ה שקיים ציר מקביל שבו לא הצלחנו, ומנקודת מבטם בגלל שלא הצלחנו, יש סיכוי שהאסונות לא קרו, העדיפו את האפשרות הנדירה שניתנה להם, לעבור לזמן ההוא, כלומר הזמן הזה, לא מכיוון שהוא הנכון יותר אלא בגלל שהוא נראה, לפחות עד השנים האחרונות, נוח יותר. כלומר, הם העדיפו להיכשל בנקודת הזמן ההיא, אחרי שראו את מחירה של ההצלחה.
בינתיים סיפור ההיסטוריה האלטרנטיבית שלי כפי שאני ממשיך אותו, כעת בלעדי, הגיע עד 1995 בערך, יתכן שאני צריך להקפיץ אותו לעכשיו, כדי לראות באמת לאן היה כדאי ללכת ב1977 ואם היה באמת עדיף אז לבחור ב'כישלון', לו ניתנה לנו אותה ברירה לעבור בין העולמות ולבחור.
יהיה זה מעניין גם לחוות את הכפילים שלנו, האנחנו שנשארו-המשיכו בציר הזמן, בכל ציר שעזבנו, ואפילו לפגוש אותם פנים אל פנים.

https://www.youtube.com/embed/pXSGocWifAg

הגיא הנסתר

המראה הראשון היה הקיר של גוש הסלע, שעמד מעליהם אנכית כמו צל, חום כהה, ענר ואליעד כבר חתרו סביבו חצי סיבוב ועדיין לא היה ברור איפה הם מתכוונים לעצור. הכל היה מוקף מים ולא הייתה קרקע לדרוך עליה. ואז פתאום, נגלה חריץ שחצה את הקיר, כמו מעבר קסמים מכושף שנפתח בכוח ססמה של קוסם. ענר ואליעד הביאו את הלוחות השטוחים עליהם שטו עד אליו ממש, ועצרו. ענר סימן להם לרדת, והם עמדו מצאו את עצמם עומדים על אדמה, בפתחו של גיא לא נודע, אשר כפי שהסתבר להם, חצה את גוש הסלע באמצעו.

כשנכנסו מעט, ראו לתמהונם ממול מורד ירוק, מלא צמחיה, גם עצים ופרחים, משהו שמזמן לא ראו כמוהו בשפע כזה, מאז חזרו לכדור הארץ. במרחק נדמה היה לצבי שהוא רואה אפילו כוורות דבורים, הוא התקשה להאמין שזה מה שהוא רואה, וגם עלוה. ועדיין לא ראו אנשים. אבל אז, משביל צר שירד בגדת הגיא הסמוכה אליהם והסתיים לידם, נראה יורד אדם צעיר כבן 30, עם שיער קצר, ואחריו עוד מישהו סבוך תלתלים שנראה בן 26. למעלה יותר, עמדו שתי נשים, אחת באמצע שנות ה50 לחייה, והשנייה צעירה יותר, שנראתה לצבי דומה מאוד לעלוה, אך שזופה, ונושאת בטן לפניה. עלוה התחילה לנופף להן עם היד, בן ה30 סימן לה שלא תדבר, אך היא לא הייתה זקוקה לסימון הזה. צבי ועלוה כבר הבינו, שכאן ממעטים עד כמה שניתן בהשמעת קול. ואין צורך, כי האנשים כאן גילו כיצד משתמשים בטלפתיה, גם את זה צבי ועלוה כבר ידעו. ענר ואליעד יצאו שוב כדי להביא את חפא וסטולי הגנוב שהיו עדיין על החוף, והאיש הראשון לחץ את ידיהם של צבי ועלוה והציג את עצמו בתור יוני, האחראי על משמר הכניסה לאי, ובן זוגה של עדן אחותה של עלוה, היא הצעירה שעמדה למעלה, וצבי ניחש שהאשה שלידה היא יוכי, אמה של עלוה. הצעיר יותר, שהציג את עצמו בתור עזי, אמר לצבי שהוא זוכר אותו וצבי שאל מאיפה. "מלפני עשר שנים בדיוק, אתה נסעת איתנו לירושלים באוטובוס, כשחזרנו מסוריה, בדיוק ביום שהתחיל המצב". צבי זכר בהחלט את היום ההוא, שבו חפא ציוה עלינו להתפזר ולהיעלם בפינות העולם, כי האופל הגלקטי עומד לבוא, והוא רץ מהחוף שהיינו בו בכינרת עד לתחנת הדלק בצומת צמח, שם תפס את הטיולית עם בני הנוער שחזרו ממחנה השלום בדמשק, כולם היו עם דרבוקות שהביאו מסוריה וחלקם היו עם גיטרות, עזי, זכר כעת, היה אחד מהם, הם היו שמחים מאוד והוא לא ידע אם לספר ואיך לספר להם מה קורה. הם גם לא שמו לב אליו, כאילו התעלמו מקיומו, והוא לא האמין שמישהו מהם יזכור אותו כעת. אך עזי, שגדל מעט מאז, זכר. "כן" שידר אליו עזי, קורא את מחשבותיו "היינו מסטולים לגמרי, לא קלטנו מה הולך לקרות בחוץ. המפגש עם המציאות אחר כך היה בשבילנו הלם". בינתיים שם צבי לב שעוד אנשים נעמדים מלמעלה ומסתכלים עליהם, כאילו חייזרים הגיעו למקום, מה שהם באמת קצת היו.


אחר כך הגיעו חפא וסטולי הגנוב וכולם התחילו לטפס במעלה הגיא אל כיוון אזור המגורים. כל המבוגרים, ובהם יוכי ורענן שהצטרף גם הוא, זיהו את חפא אותו זכרו כמי שהנהיג את העולם בחמש השנים שקדמו למצב. "אלה היו חמש השנים הטובות, הכי טובות שהיו לארץ ולעולם" אמרה יוכי לחפא והרבה אנשים הנהנו בהסכמה. "ואם אתה פה, אני בטוחה שהן גם יחזרו" הוסיפה, אך על זה לא ענה איש. לבסוף נגלה למולם איזור המגורים, עשוי כולו ממבנים צהובים רבועים, דומים לקוביות של קש, שגלשו במורד הגיא, ונראו דבוקים אחד אל השני, "כמו כוכים" חשבה עלוה. "אנחנו עשינו את הבתים האלה מקנים, כמו קנים של סוף שצמחו ליד המקום שדרכו נכנסתם, שכולנו נכנסנו לכאן" הסביר יוני. אחר כך כיסינו אותם בעשב יבש. הם חזקים מאוד, נעים בהם בקיץ וחם בחורף, שממילא כמעט לא היה כאן מאז שבאנו". צבי שם לב לחיות קטנות שהתרוצצו בשטח, שכמוהן לא הכיר על כדור הארץ, שנראו כמו תערובת של חולדים וחתולים. זה היה עולם מוכר, או דומה לעולם מוכר, ובכל זאת נראה אחר. "תצטרכו עכשיו לעמוד מול אסיפת חברים שתאשר את הישארותכם פה" הסביר רענן שהצטרף אל יוני ואל עזי שהלכו לצד צבי, חפא וסטולי הגנוב בעוד עלוה הצטרפה אל אמה ואחותה ונשים נוספות. "לא משהו מיוחד, אין לכם מה לחשוש, זה הנוהל פה, אנחנו חייבים להיות זהירים" הסביר יוני. "כן, גם עלוה תצטרף לעבור אישור" אמר וצבי שם לב שענר ואליעד לא נמצאים איתם.
מזון הוגש להם, כולו מעשי ידי הקהילה. לחם שנאפה מקמח שהופק משיבולים שצמחו גם הן כאן, דבש שהופק מהכוורות שצבי ראה בהתחלה, ופירות וירקות שצמחו גם הם על העצים והשיחים שבמקום, רק חלקם דמו למשהו שהיה מוכר לצבי ועלוה, אבל זה היה הרבה יותר טעים מהמזון המופק מהאוויר בתוך שפופרות שנשאו איתם מהחללית, ובעצם איתו התקיימו רוב הימים שהיו מחוץ לכדור הארץ, וחפא כבר התחיל לדאוג שיהיה בקרוב צורך למלא מחדש את השפופרות ולא ידע מהיכן. האוכל הזה בא בזמן, ובהחלט היה לזה טעם של שיבה הביתה, והטעם היה מלווה בהרגשה כאילו תמו התלאות והנדודים.

"שים לב" שידר סטולי הגנוב לחפא "יש כאן יותר גברים מנשים. אין כמעט ילדים, אבל רוב הנשים הרות".

על מאדים ותמציות החיים, About Mars and the essence of life

חפא והחבורה צלחו את הביצות עם הרפסודות של ענר אחיה של עלוה ושל חברו אלעד והגיעו אל מקום המסתור בו נמצאים אנשי האזור ששרדו את ההצפה הגדולה ואת הניסיונות של השלטון להעביר אותם משם בתיבות גדולות, וכרגע אני צריך לחשוב מה יקרה איתם הלאה בהיסטוריה האלטרנטיבית המתמשכת.
ובינתיים אדבר קצת על מאדים ועל תמציות חיים.
חפא, כבר אמרתי זאת, דיבר על 'תמציות חיים' לא ביולוגיות הנמצאות בכוכבי לכת רבים, רבים אגב ממה שחושבים. הוא גם הפגיש אותנו איתן, עם אלה שנמצאות על כדור הארץ, אך הוא קצת התקשה להסביר לאנשים שלא למדו בבית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית מה הן התמציות האלה. הוא התנגד לקרוא להן 'נשמות' או 'רוחות רפאים' למרות שהיה מודע לכך שאנשים יתעקשו להגדיר אותן בדרך זו. כאמור, הן נמצאות על כוכבי לכת רבים, גם כאלה שאף אחד לא מחשיב אותם כבעלי פוטנציאל לחיים ביולוגיים (למעשה האמין חפא שבכל כוכבי הלכת יש או היו תמציות כאלה, חלקן רדומות, חלקן נבולות, חלקן החליפו מקום).
חפא זיהה כוכבי לכת הכוללים תמציות חיים כאלה באמצעות מיכשור שהיה בידיו, שידע לקלוט צבע ששידרו אליו כוכבי הלכת. באמצעות המיכשור, הוא יכול היה לדעת את כמות התמציות בכוכב, מה מצב התודעה שלהן ובנות כמה הן. הוא לא יכול היה לומר מה 'הסיכוי' שהן יתחברו לכדי ישות ביולוגית, הדבר הזה לא תלוי בהן. הוא גם לא ידע לומר אם ישנן תמציות שהן שריד לחיים ביולוגיים שפעם התקיימו, אך הוא שיער שכן, ואלה התמציות ה'זקנות' יותר שפגש. הוא הדגיש שאלה לא צורות החיים שעליהן דיבר הקיימות ב'אבק הכוכבים' שהן 'כן ביולוגיות'. אבל בסך הכל זה די דומה.

https://www.youtube.com/watch?v=AZKcl4-tcuo
לשאלתו של דייויד בואי, אגב, תוכלו לנחש שהתשובה של חפא הייתה, מבחינת התמציות, כן, בהחלט, ומדובר במאדים ב'תמציות ותיקות'. חפא צפה במאדים מקרוב, כשהיה עדיין בתוך הכלי שהחזיר אותו לכדור הארץ ב1977, והיה איתו כל המיכשור. גם אני, כשאני מסתכל על צילומים וסרטונים ממאדים, מרגיש שהעולם הזה מלא חיים, שלא התגשמו לכדי ישות ביולוגית, אולי היו כאלה בעבר. אך זו תחושתי האישית ואינני יודע אם יש לה קשר באמת למה שחפא חווה.


https://www.youtube.com/watch?v=uiuqHsj6kak
"מדבריות המאדים", להיט בסגנון דיסקו מזרחי-חללי היה שבוע אחד ב1979 במצעד המחץ, לא יודע באמת למה לא הפך ללהיט יותר גדול, אולי מפני שהדיסקו כבר היה בשקיעה.

על כדור הארץ לא היה לחפא שום דבר מהמיכשור הזה, והוא ניסה במשך השנים לשחזר אותו, בעזרת סטולי הגנוב שהיה אוסף בשבילו כל מיני ג'אנק, חלקים של מכשירים ישנים בעיקר, ועוד פריטים שרק הוא ידע מאיפה הוא מביא אותם. וזה חלק ממה שנמצא תמיד במקומות שהוא גר בהם, דבר עליו הבטחתי פעם שאכתוב במפורט. בעיקר בשנתיים האחרונות, בהן גר בירושלים, דמה חלק גדול מדירתו למעבדה צפופה שבה הרכיב ופירק צורות מוזרות, שהיו פזורות בין גלובוסים גדולים, חלקם של כדור הארץ, הירח ומאדים, וחלקם, מעשי קרמיקה שלו, של כוכבי לכת שהכיר במערכות שמש אחרות. למרות שחפא האמין שהוא יכול 'ללכוד כוח' שיגרום למכשירים להיות פעילים כמו המכשירים שהיו לרשותו בחלל, והיו לו נוסחאות כיצד ניתן להפיק את הכוח הזה מ'הDNA של הדברים', הוא הצליח רק במעט. אחת ההצלחות שכן היו הייתה המכשיר המודד את 'כמות החיים', כל החיים, על כדור הארץ, אותו הוא שם בחצרו. זאת הייתה קופסה, שהייתה מוצמדת לקצהו של מקל ארוך ובקרקעיתה הייתה מראה. חפא היה שופך על הקרקעית משהו שדמה לאבקת ברזל, מוסיף איזה נוזל, מורח אותו על המשטח ומעמיד את הקופסה מול השמש ב'שעות מרכזיות של היממה'. הצבע שהיה מתקבל במשך שעות על מסך המראה היה בגוון מיוחד של ורוד-סגול-חום משתנה. בפעמים האחרונות שביקרתי אותו, ב2008, היה הצבע על המשטח בהיר בהרבה מבעבר, וחפא אמר לי שהדבר מבטא את זה שאני צודק בהרגשתי, עליה כתבתי באותה תקופה בפוסטים אחדים, שכוחות חיים רבים נוטשים את כדור הארץ.

אף אחד מכל הדברים האלה ודברים אחרים שמילאו את דירתו של חפא, לא נמצא כשבא יהודה שפע אל הדירה לאחר נסיעתו של חפא, לקחת את חפציו לדירתו. הדירה עמדה ריקה כמעט לגמרי.

צפוי ניסיון מבויים בימים הקרובים לרצוח את בנימין נתניהו, הוא יאשים בו את השב"כ במטרה להכריז חירום, לעצור בהיקפים את מתנגדיו ולבטל את המשפט.

Chapa and the group crossed the swamps with the rafts of Alva's brother Aner and his friend Elad and arrived at the hiding place where the people of the area are who survived the great flood and the government's attempts to transport them away in large boxes, and right now I have to think about what will happen to them next in the ongoing alternative history.







And in the meantime I will talk a little about Mars and life essences.
https://www.youtube.com/watch?v=AZKcl4-tcuo
Chapa, I already said it, spoke of non-biological 'life essences' found on many planets, many by the way than you think. He also introduced us to them, to those on Earth, but he had a bit of a hard time explaining to people who hadn't attended the High School of Galactic Intelligence what these essences were. He resisted calling them 'souls' or 'ghosts' even though he was aware that people would insist on defining them that way. As mentioned, they are found on many planets, even those that no one considers to have the potential for biological life (in fact, Chapa believed that all planets have or had such essences, some are dormant, some withered, some have changed places). Chapa identified planets that include such life essences using an instruments he had, which knew how to pick up the color that the planets transmitted to him. Using the equipment, he could know the amount of essences on a planet, what their state of consciousness is and how old they are. He couldn't say what the 'chance' was that they would merge into a biological entity, that thing was not up to them. He also couldn't say if there were extracts that were a remnant of biological life that once existed, but he assumed there were, and these were the 'older' extracts he encountered. He emphasized that these are not the life forms he spoke of that exist in the 'stardust' that are 'biological'. But overall it's seems pretty similar.

To David Bowie's question, by the way, you can guess that Chapa's answer was, as far as the extracts are concerned, yes, absolutely, and we are talking about Mars in 'old extracts'. Chapa observed Mars up close, when he was still inside the vessel that returned him to Earth in 1977, and had all the equipment with him. I, too, when I look at photographs and videos from Mars, feel that this world is full of life, which did not materialize into a biological entity, maybe there were in the past. But this is my personal feeling and I don't know if it really has anything to do with what Chapa experienced.

On Earth, Chapa had none of this equipment, and he tried over the years to restore it, with the help of "the stolen" Stoli, who collected all kinds of junk for him, parts of mostly old devices, and other items only he knew where he was getting them from. And this is part of what is always found in the places where he lives, something about which I once promised to write in detail. Especially in the last two years, when he lived in Jerusalem, a large part of his apartment resembled a crowded laboratory where he assembled and disassembled strange shapes, which were scattered among large globes, some of the Earth, the Moon and Mars, and some, his ceramic works, of planets he knew in other solar systems.

Although Chapa believed he could 'capture power' that would make the devices active like the devices he had in space, and had formulas for how to extract this power from the 'DNA of things', he was only marginally successful. One of the successes was the device that measures the 'amount of life', all life, on Earth, which he put in his yard. It was a box, which was attached to the end of a long stick and had a mirror at the bottom. Chapa would pour something resembling iron powder on the bottom, add some liquid, spread it on the surface and place the box in front of the sun at 'central hours of the day'. The color that was received for hours on the mirror screen was a special shade of changing pink-purple-brown.

The last times I visited him, in 2008, the color on the surface was much brighter than before, and Hafa told me that this means that I was right in my feeling, which I wrote about at the time in several posts, that many life forces are leaving Earth.
None of these things and other things that filled Chapa's apartment were found when Yehuda Shefa came to the apartment after Chapa's trip to take his things to his apartment. The apartment was almost completely empty.

In the coming days, a staged attempt to assassinate Benjamin Netanyahu is expected, he will blame the Shin Bet in order to declare a state of emergency, arrest his opponents and cancel the trial.

המעבר

"הם מבקשים שהאיש עם האנטנות ישאיר אותן כאן, כדי שאף אחד לא יוכל לאכן אותנו" כך אמר ענר אחרי שעמד דקות אחדות בריחוק מה מהחבורה, וכך הבינו ארבעתם שיש לו טלפתיה, וגם למי שהוא דיבר איתו, במקום ההוא שאליו עמדו ללכת. זה היה חדש עבורם, כי חשבו שרק להם יש. סטולי הגנוב הסתכל על חפא, שסימן לו לעשות כדברי ענר.

שעה קלה לפני כן היו כולם עדים למפגש המרגש בין האח והאחות. ענר זיהה מיד את עלוה, למרות שהיה ילד כשראה אותה בפעם האחרונה. האמת היא שברגע הראשון נבהלו חפא וצבי מכך שעלוה גילתה את עצמה, בייחוד כי ענר לא הגיב ברגע הראשון, ואליעד נדרך ברגע שראה אותה. חפא, צבי וסטולי כיבו גם הם את ההילות בעיקר כדי לסמן שעלוה אינה לבד. אבל אז ניגש ענר לעלוה וחיבק אותה. "היא אחותי" הבהיר לאליעד. "איפה היית כל השנים" אמר, כמעט לחש לה.

אליעד זיהה בינתיים את חפא, זכר אותו מהטלוויזיה, למרות שחפא בדרך כלל נמנע מלהופיע בטלוויזיה בשנים ששלט בפלנטה, לפי זכרונו של צבי, הוא לא הופיע יותר מארבע פעמים, ואליעד היה אז ילד, אבל הזיכרון שלו התגלה כפנומנלי. הם לחצו ידיים והמחיצות נפלו, ואחרי שסיפרה עלוה בקצרה לאחיה וחברו על המסע שלהם והחזרה לכדור הארץ, השאלה כעת הייתה מה עושים הלאה. היה זה אליעד שהציע שהם יבואו איתם למקום שלהם, וענר ניגש להתקשר.

סטולי הגנוב הניח את האנטנות שלו מאחורי סלע  שהמים של הגל הגדול סחפו אל תוך הבית כשפרצו את הקיר המערבי, וחפא עשה עליהן מלמעלה כעין תנועה של חיבוק וסיכוך, ומובטח היה לכולם שאף אחד לא יוכל לראות את האנטנות או לגעת בהן. אחר כך יצאו כולם עם ענר ואליעד, שהוליכו אותם בין השלוליות אל מקום מוקף שיחים, שהיו בו שני לוחות עץ מאורכים ומשוטים.

היות וביתה של משפחת בן יוסף לא עמד בחלק הכי נמוך של המושב, הוא לא נהרס לגמרי והם תכננו לישון בו בלילה, למרות שהשמיכות והמיטות נסחפו יחד עם כל מה שהיה בבית. בסך הכל היה להם מזל מול בתים שנמצאו במישור הנמוך, שרובם נמחקו לגמרי, על אנשיהם. מגגות הבתים שנמצאו גבוה יותר נשמעו קולות, וכך הם ידעו שיש עוד אנשים. חלק מהבתים היו מוגנים על ידי חומה גבוהה, אלה בתי העשירים ביותר, ועדן חשבה על זה שחלק מהחומות נבנו בעת האחרונה, האם צפו את פני האסון? 

ואז הגיעו הרחפות ואחריהם כלי הרכב האמפיביים של המשמרות, ומיד ידעו שאלה משמרות מדינת בית אל, שניצלו את האסון כדי לחדור לשטח ולהשתלט עליו, מצוידים בכלים של השלטון החוצני בעל בריתם. עד היום ידעו ענר, אליעד, יוכי, רענן, עדן ויוני שיש שלטון גלקטי חוצני שתומך במדינת בית אל, אבל אף אחד מהם וממכריהם לא ראה אותו מעולם. מי שנסע לתל אביב ראה אמנם את חומת המתח הגבוה, את מגדל המתכת האפור שבקריה, בתקופה שהם היו קיימים, אך הם לא היו בטוחים שזה נבנה על ידי החיצוניים ולמעשה לא היו בטוחים כלל שהם קיימים. 

אבל כשהם ראו את כלי הרכב האלה, שצפו על פני שלוליות הענק שמילאו את מה שהיה פעם רחובות המושב, לא היה להם ספק שזה לא נעשה בידי בני אדם.  חלק מהכלים נראו כמו תיבות ענקיות, והכלים האלה כרזו, ובקול מונוטוני שגם הוא נשמע ספק אנושי, קראו שוב ושוב לכל מי שנשאר בחיים להתאסף ולהיכנס אליהם, כי האזור הזה הוכרז כאזור אסון ויש בו חשד לקרינה ולנגיפים. הם גם הזהירו שמי שלא יתפנה יירה, כך אמרו בפירוש, ובדרך אגב הוסיפו ש"תל אביב טבעה, ואיתה כל גוש דן." ונשמע היה להם שאיזה צליל של שמחה התערב בקול המונוטוני בשעה שהודיע את זה, והוסיף "מכאן ועד הים, הכל מוצף. אין לכם לאן לברוח".

למשפחת בן יוסף ולמשפחת קדם לא הייתה שום כוונה להתפנות אל תוך התיבות האלה. התיבות נראו להם כמו ארונות קבורה, הם גם שמעו כבר על המחנות שהחלה מדינת בית אל להקים, הקרוב ביותר אליהם נמצא בלטרון וגם זה לא הוסיף על החשק שלהם להתפנות אל תוך המדינה האיומה הזאת.  מתוך הבוידם שאל תוכו הצליחו להתחמק דרך פתח בגג, הם ראו את הרחפות המנמיכות טוס מחפשות בני אדם על הגגות, ראו אפילו מראה של אדם שפשוט נשאב אל אחת הרחפות, מבוהל, פורש את ידיו בניסיון לעשות משהו, וכל הזמן לא פסק הזמזום המטריד של הרחפות האלה. אחר כך התערבבו בצליל הזה גם קולות ירי. בהתחלה קולות עמומים בודדים, כמו מתוך רובים של פעם, שרענן ויוכי זכרו עוד מהזמנים שהיו בצבא, וגם יוני ועדן זכרו משהו, אחר כך צליל מסיבי וצפוף של כלי ירי חדשים ולא אנושיים עד שהיה נדמה להם שהמושב הפך למטווח ניסוי של נשק שניתן למדינת בית אל על ידי החוצנים השליטים. אחר כך שקט הכל, וערב התחיל לרדת בצל דממת מוות. אף אחד לא דיבר, אבל לכולם היה ברור שהם חייבים לעוף מפה. ענר, אליעד ויוני התגנבו ופילסו נתיב בין השלוליות מחפשים לוחות עץ, ומצאו כמה דלתות שהגלים סחפו מהבתים, שלוש דלתות היו מספיקות בשביל להשיט את כולם, וגם חתיכות עץ שיוכלו לשמש כמשוטים. על דלת אחת היו ענר ואליעד, על השנייה יוכי ועדן, ועל השלישית רענן ויוני, וכולם חתרו במשוטים כשענר ואליעד מובילים אותם, וכל העת לא הוציאו מילה מהפה, כחוששים שאם יוציאו מילה, הכוחות החיצוניים ישמעו אותם והרחפות ישובו.

כבר היה לילה כאשר הגיעו אל הגוש הגדול, שהתרומם מתוך האדמה והתגלה להם בדיוק כשהגל הגדול פנה. הם עלו וטיפסו בחשכה, תומכים אחד בשני, עד שהתמקמו בצד השני, שהיה נסתר מעיניהם כשהסתכלו מהמושב. אט אט התחוור להם שאינם לבד. שורדים אחרים מן המושב וגם ממושבים סמוכים חשבו בדיוק מה שהם חשבו, גם הם לא רצו להיות טרף לכוונות השלטון האנושי והחוצני, גם הם אלתרו רפסודות מלוחות עץ, חלקם גם העזו ושחו, עד שהגיעו אל אותו מקום, בצד הנסתר של הגוש. ענר, אליעד ויוני הגיעו למסקנה שיש שם כ50-70 בני אדם, רענן סבר שאפילו יותר. בתוכם הייתה קבוצה גדולה של כ25 פועלים תאילנדים והודים, מאלה שהגיעו למשקים אחרי שנעלמו פתאום הפלסטינים. הוותיקים שבהם היו כבר יותר משבע שנים בארץ, ואף אחד מהם לא ידע אם יש להם עדיין ארץ לחזור אליה. פתאום עטפה את ענר חרדה, מה יקרה אם את מה שחשבו הם וחשבו כל האנשים שהגיעו אל הגוש, יחשבו גם השלטונות ויגיעו גם הם. ובכל אחד מהימים הראשונים הוא חיכה שהם יגיעו ותכנן תוכניות מה לעשות ואיך להימלט כשיבואו, אך לא ידע באמת מה יעשה. אבל הימים עברו והם לא באו, והוא ואליעד הסיקו שהם סבורים שאף אחד חי לא נשאר במושב, ומאותו רגע פסק האזור כולו מלעניין אותם. אט אט הרגישו אליעד וענר ביטחון להפליג על לוחות העץ שלהם מפעם לפעם חזרה אל המושב, לחפש שם ציוד חיוני שנשאר  בשטח ולא נסחף ואפילו מקום לדוג דגים מצאו. הם הקפידו לעשות זאת בשעות הבוקר המוקדמות, ולא להיראות שם בהמשך היום. אבל קודם כל היה עליהם ביום הראשון לדאוג למזון ולשמיכות להתכסות בהן.

הגל הגדול

זה היה בשבת אחר הצהריים, 11 בספטמבר, 1993 בהיסטוריה האלטרנטיבית. כולם ישבו בחוץ, על המרפסת שמאחורי הבית של משפחת בן יוסף, סביב השולחן בו אכלו קודם צהרים. יוכי, רענן ועדן ניתחו את המצב בארץ כעת, לאחר שקראו במוספים את כל מה שהיו צריכים לדעת (כלומר את כל מה שעורכי העיתונים הורשו לתת להם לדעת הגם שמעט ידעו בעצמם) על נפילת מדינת המותווים שנכנעה סופית לפני יומיים לקואליציה של מדינת בית אל, אחרי שמדינת תל אביב שתחת שלטון הגנרלים נטשה אותה. ענר ואליעד ישבו בצד ותכננו טיול, פוליטיקה לא עניינה אותם, הם היו בתחילת כיתה י"א, אך חודשים רבים הם כבר לא למדו ולא היו בטוחים שתהיה בכלל שנת לימודים השנה. על הגג היה יוני, החבר של עדן, מטפל באנטנה. עדיין הייתה תקווה לקלוט טלוויזיה "אמיתית" מאיזשהו מקום.
עד היום הצליחו המושבים באזור לשמור על החופש היחסי שלהם ולהישאר בעמדה נייטרלית במאבק בין המדינות שקרעו את הארץ. אולי מפני שבהיסטוריה האלטרנטיבית לא התקיים משבר החקלאות של שנות השמונים, והמושבים סיפקו את תוצרתם החקלאית בשפע גם למדינת תל אביב, גם למדינת בית אל וירושלים, גם לרפובליקה הדרומית שבנגב, ועד למדינת המותווים הצפונית הגיעה תוצרתם, אנשים התעשרו מאוד וחלקם בנו בתים רחבי ידיים. ביתם של יוכי, עדן וענר נשאר צנוע. לפני שנתיים הצטרפו אליהם גם רענן קדם ובנו אליעד, שנה אחרי שהאם והאחות נהרגו בתאונה כשרכב של המשמר התנגש בהן בכביש החוף כשנסעו למכור תוצרת במדינת תל אביב. עם הבן הגדול, דודי, כמו בנה וביתה האחרים של יוכי, נותק כל קשר מאז החל 'המצב' לפני 8 שנים, ורענן קיוה שהוא מצא את דרכו אל ארץ בטוחה יותר, למרות שלא ידע אם קיימת כזאת.
רענן אמר שצריך להודות שהמעמד המיוחד של המושבים בא מן ההגנה שנותנת מדינת תל אביב החופשית. עדן לא אהבה את תל אביב המדינה, למרות שגרה פעם בעיר, יוני אהב את מדינת תל אביב עוד פחות. "בלעדיה יאכלו אותנו הדוסים האלה ממדינת בית אל והחברים שלהם" טען רענן. "כמו שאכלו את מטה יהודה. הם ישתלטו על האדמות שלנו, במקרה הטוב יעשו אותנו עבדים שלהם, כי מה הם מבינים בחקלאות ובכלל עבודה יצרנית". אבל הוא הביע את חששו שמא מדינת תל אביב שנטשה את מדינת המותווים והיא עשויה לעשות את זה גם להם. יוכי שפעמים רבות הייתה מתווכחת איתו בנושאים האלה, הסכימה איתו בלאות. עדן הסתכלה מערבה אל השמים. משהו בצבע שלהם ובאוויר הזכיר לה, למרות שאז זה היה באביב, את אותה שבת לפני שמונה שנים שבה עלוה הייתה בפעם האחרונה בבית, כשאבא עוד היה חי. זה היה מוזר כי אף פעם ההרגשות מאז לא חזרו לה כמו עכשיו. חשבה על זה שכמעט לא מזכירים כעת את עלוה בבית, ואת עופר אין מזכירים בכלל. גם לא את דודי, הבן הגדול של רענן שלמד איתה בשכבה.
הרעם נשמע פתאום, רחוק ומתגלגל, לא דומה לשום רעם אחר.
יוני צעק מהגג "תעלו כולכם, מהר, בסולם, מהר, יש גל גדול" עוד רעם נשמע מתגלגל, חזק וקרוב יותר מהקודם וכולם טיפסו. יוכי תחילה ואחריה עדן ואחר כך רענן, ובסוף ענר ואליעד. יוכי תזכור אחר כך שהכל היה מלווה ברקים, האחרים יטענו שלא. מן הגג ראו כולם את הגל. הוא היה ענק, עצום, גבוה לאין שיעור, מצפון מערב הוא בא ודהר על פני המרחב, לצידו התרוממו עוד גלים אחרים קטנים יותר, כמו מלך ופמלייתו הם התקרבו ישר אליהם, והם הרגישו שזה סופם וכולם צרחו בייאוש. אבל ממש כשנעמד מולם, סטה הגל פתאום הצידה והמשיך דרומה, אך גלים אחרים שכמו פרשו מהפמליה המשיכו לדהור עד אליהם, הם חצו את המרפסת עליה ישבו לפני רגע וכמעט נגעו בגג, מתחתיהם שמעו איך הקיר נשבר והמים פורצים אל תוך הבית. הכל רעד מתחתם והם החזיקו חזק ברעפים ובאנטנה. מולם ראו גגות וקירות בעיקר של מבנים קטנים ומחסנים שצפו בזרם, מלבדם ראו רק את ראשי הגגות של הבתים השכנים שמקצתם קרסו אל תוך הזרימה שהמשיכה מזרחה, כשהם הולכים ומתנמכים, הולכים ושוככים. הכל נמשך לא יותר מכמה דקות ואחר כך היה הנוף חדש. מדרום מערב להם, בערך במקום שבו פנה הגל העצום מהם, כמו התרומם גוש עצום של אדמה וסלע, ובינו לבינם, היו בעיקר מים. ממזרח להם התחילה להתגלות שוב אדמה, וענר ואליעד החליטו ברגע שבאחד הימים הבאים הם ינסו להגיע אל הגוש, ולברר מה יש בו. הם לא ידעו עדיין מה יעשו בשעות הקרובות, וקודם כל צריך לרדת מהגג והסולם אבד.

אבל עוד באותו ערב הם הגיעו כולם אל הגוש, והיו נאלצים להישאר בו.

סְקוֹמִי

ענר לא זוכר בדיוק מתי הסקרוֹמדון והממותה הופיעו מחדש על כדור הארץ, אם זה היה לפני הגלים הגבוהים* או אחר כך. נכון שכל הדברים המשונים התחילו להופיע אחרי הגלים הגבוהים שהטביעו את כל ערי החוף והמשיכו אחר כך וכמו בנס נעצרו ממש במושב שלהם, הבית אמנם ניזוק ללא תקנה, אבל אף אחד מהאנשים שהיו עדיין במושב לא טבעו ורענן, החבר של יוכי הסביר שהגוש שהתרומם מתוך האדמה, זה שאליו ברחו כולם, ולא רק בגלל ההצפה, עצר את הגלים הגבוהים אך לא את ההצפה. אבל אליעד טוען שכתבו על הסקרומדון בעיתון, כשעוד היה, והרי העיתון שהם קראו לא קיים יותר מאז הגלים, כתבו שהוא הופיע ליד עין חרוד סמוך למקום שבו נתגלו בעבר עצמותיה של חיה קדומה, ומוזכרת שם מדינת המותווים הצפונית שניהלה את פארק החיות הנדירות, לא הרחק משם, אליו נלקח הסקרוֹמדון, 'סְקרוֹמִי' או 'סְקוֹמִי' כמו שהם קראו לו בקיצור, חיה שהוא תערובת של איל ודינוזאור. גם מדינת המותווים כמובן לא קיימת כבר, ואליעד מזכיר שהם עוד תכננו לנסוע לשם מיוחד כדי לראות את ה'סקומי', מה שגם קשה להעלות על הדעת כעת, וענר אכן זוכר משהו, אבל במעורפל, ובאמת, מאיפה יכלו לדעת על החיה הזאת ואיך היא נראית אם לא מהעיתון, ממותות נראו לפעמים באזור שלהם אבל סקומי היה רק בצפון. אם יש עוד צפון בכלל.

יהיה צורך פעם לסדר את הראש, מבטיח ענר לעצמו, לארגן את הזיכרון של הדברים מתי בדיוק הם התרחשו ומה קדם למה, ומתי ולמה הם ברחו אל הגוש הגדול, הכל יושב אצלו עכשיו בתערובת שמתחילה, הוא יודע, עוד לפני האסון של הגלים הגדולים, אולי כשאביו נפטר, אולי כשאחותו נעלמה, שטויות, מה קשור, הוא היה קטן אז, בכל מקרה אין עכשיו זמן להתפלסף, להתפסכלג כמו שקורא לזה רענן, החבר של אמו והאבא של אליעד, חברו בלב ובנפש, מחשבות כאלה רק גוזלות אנרגיה, כשצריך לעסוק בתחזוקה יום יומית, שזה הרבה דברים, למשל לטפל בכוורת שהם הצליחו להעמיד מחדש עם רענן ואמא, קרוב למחבוא שלהם, לדאוג שיהיה אוכל כל יום, לחצות את מישורי הבוץ כדי להגיע למקום הסודי שרק הם הכירו שיש בו דגים, אליו היו אליעד והוא בדרך בדיוק כשראה, או שהיה נדמה לו שראה, ארבעת אנשים ובהם אשה, שנכנסו אל המבנה ששרד איפה שהיה פעם הבית. ענר היה חומק לשם מדי פעם, עם אליעד או לבדו, באחת הפעמים הוא בא במיוחד כדי לצייר על הקיר את הסְקוֹמִי כפי שזכר אותו בעיני רוחו, כמו הבטחה לחזור.

"נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל אליעד, אחרי שנכנסו אל המבנה והוא נראה ריק לחלוטין.
"אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה, אחת מהם אשה."
"כן, ואתה אומר שאני חי בפנטזיות".

ופתאום, מתוך האין ממש, היא הופיעה, ואחריה שלושת האחרים. והיא קראה לו בשמו.

* ב9.9.93 נפלה מדינת המותווים הצפונית, עליה כתבתי בהרחבה בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית (פוסטים משנת 2005), לאחר קרבות שנמשכו חודש שלם מול מדינת בית אל, לאחר ש'מדינת תל אביב' תחת שלטון הגנרלים נטשה את הברית עם המותווים. ראשי מדינת המותווים מובאים אל מחנה המעצר לאסירים 'סוררים' בלטרון ובו מצאו את מותם שנה לאחר מכן, עם דיכוי "מרד ראש השנה".
הגלים הגדולים באו יומיים אחר כך, ב11.9.93, והטביעו את רוב ערי החוף, רעידות אדמה שבאו 4 ימים לאחר מכן הפכו את ישראל לחצי אי מוקף מים גם ממזרח ומדרום, המחנה בלטרון נמצא כעת על חוף והמושב של עלוה מוצף בביצות אחרי שהגלים נעצרו בגוש אדמה גדול שהתרומם מערבית למושב של עלוה. אליו נמלטו הניצולים מהמושב ובהם בני משפחתה של עלוה.
ב24.3.94 השתלט אפרים סאמט בהפיכה רצחנית על מדינת בית אל-ירושלים, והפך למשיח על מה שנותר ממדינת ישראל.
ב16.1.95 חזרו עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב לכדור הארץ ונחתו סמוך למחנה לטרון. יחד איתם היה הצועד אשר עקב חבטה שספג במהלך הימלטות החבורה משומרי המחנה, הועף אל היסטוריה אלטרנטיבית אחרת – קרי ההיסטוריה 'הרגילה'.

הבית

ב1960 הקימו אביגדור (דורי) ויוכי בן יוסף את המשק שלהם במושב בשפלה בבית אליו עברו לאחר שנים אחדות בהן היו בחוץ לארץ, במסגרת עבודתו של אביגדור מטעם הממשלה בתחום הייעוץ החקלאי באחת המדינות שנקראו אז 'המתפתחות'. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם וכשבאו אל המושב בא איתם בנם עופר בן השנה. הם גידלו עופות, נטעו עצי אבוקדו ובמשך הזמן הקימו גם כוורת וגידלו שדרת עצי נוי בכניסה אל הבית. אחרי עופר נולדו הבנות ששמותיהן נקשרו במקום – עדן שנולדה ב1962 ושמה ביטא את התחושה שמצאו להם חלקת גן עדן, ועלוה שנולדה ב1965 נקראה על שם עלי העצים שבחצר. ב1977 נולד הבן הצעיר ביותר, ענר, ואז שדרת העצים שהובילה מהשער אל הכניסה לבית כבר הייתה גבוהה וחצתה דשא רחב משני צדדי הכניסה אל הבית, שהורחב בשני אגפיו. המטעים (אל האבוקדו נוספו בננות ורימונים), הלול והכוורת היו בצד האחורי של הבית, ולעלוה היה אסור להתקרב אל הכוורת מכיוון שהייתה אלרגית לדבורים. אביגדור נחשב לחקלאי מצליח שגם נתן הדרכות למשקים צעירים ונחשב 'סמכות' בתחום, ויוכי מלבד היותה עזר כנגדו, נטלה חלק בחיים החברתיים של המושב, הייתה חברת ועד וארגנה מקהלה ואירועים שלחלקם נידבה את החצר הגדולה של משפחת בן יוסף. גם הריבות שהכינה היו שם דבר. בשנת 1981, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, יצא עופר 'לחפש את עצמו' בעולם, ואחרי שנתיים הכיר אשה באוסטרליה ושלח להורים תמונות שלה, ונראה היה שהוא לא מתכוון לחזור. אביגדור ויוכי קיוו שהוא יחזור בכל זאת. בסוף 1984 עזבה את הבית גם עלוה (שלא גויסה לצבא בשל האלרגיה שלה) ונסעה ללמוד בירושלים. בערב פסח 1985 באה בפעם האחרונה לבקר ולמחרת נסעה שוב לירושלים, כדי להתכונן למבחן חשוב, כמה שעות לפני שהוכרז 'המצב' ותוך כמה שבועות לא יכלה יותר עלוה לצאת מ'האזור' שלה בירושלים, ולא יכלה ליצור גם קשר טלפוני או כל קשר אחר עם המושב, וכל השנים לא ידעה מה קרה למשפחתה.


חזית הבית נגלתה כעת לעלוה, צבי, סטולי וחפא, שבאו מתוך הלילה אותו עשו באחד השדות, לא רחוק מהיכן שהורידה אותם הרבנית אראלה. היא הייתה מוקפת כמעט כולה על ידי שלוליות בוץ רחבות שמילאו את כל המרחב. עלוה התקשתה להכיר את המרחב שהיה סביבת ילדותה, רוב בתי המושב לא שרדו, בנס שרד הבית של משפחתה, אך מיד ראתה שדרך החלונות, ודרך פירצה אחת שהייתה בקיר של הבית, ניבטו השמים והמרחב הפתוח שמאחורי הבית, והבינה שרק הקירות החיצוניים של אגף הכניסה שרדו. וככל שהתקרבו התחוור לעלוה שגם קירות החדרים אינם, ומאחורי הבית נתמשכה אותה ביצה ענקית שהקיפה את הכל, כיסתה את כל מה שהיה משק בן יוסף ונתמשכה משם הלאה, אולי עד הים. אף עץ לא שרד. אי שם במרחק, עמד גוש גדול, אולי סלע, אולי הר, אולי ערימה של צומח שהגיחה מתוך הביצה, עלוה לא זכרה דבר כזה בנוף של המושב. אי אפשר היה לדעת כמה זמן הם עמדו ממול השריד של הבית, דוממים ומביטים, אולי שעה, אולי יותר, עד שחפא אמר 'בואו נתקדם פנימה'. אך אל דלת הכניסה היה בלתי אפשרי להגיע, בגלל שלולית אחת שהתמקמה דווקא מול רחבת המבוא והייתה מלאה ביתושים. אבל הם מצאו שביל בין השלוליות דרכו הצליחו לבוא אל תוך הבית מסביב. בפנים לא היה כלום, חוץ משברים של קירות החדרים שהיו מפוזרים, צואת כלב במרכז וכתובות וציור גרפיטי שהיו על הקיר הדרומי, שהיה בעבר חדרן של עלוה ועדן, ובהתחלה לא שמו לב למה היה כתוב ומצוייר. ריח של מוות עמד בכל.

קולות מדברים נשמעו פתאום מבחוץ. החבורה כיבתה את ההילות, מתוך אינסטינקט.
שני בחורים נכנסו אל חלל הבית. בידיהם היו חכות. הם המשיכו שיחה אותה ניהלו קודם. "אל תאמין לסיפורים האלה, תשמע לי" אמר אחד מהם, שהיה לו שיער שחור חלק וגלי שגלש לכתפיו. "אלה לא סיפורים" התעקש השני שהיה בעל שיער בהיר מתולתל, והיה לו זקן קטן. "יש מלא צוללות שנמלטו אל מתחת למים, עוד מתחילת המצב. יש להן יכולת לשרוד. דוד שלי שם, אמא שלי סיפרה לי. מלא חיילים שם". "כן, שמענו את זה כבר" אמר השני. "אליעד, תפסיק לחיות בפנטזיות. אין שום צוללות. גם אם היו, הן אבדו בגלים הגבוהים. אין לנו אלא את עצמנו. הכי טוב שתפנים את זה". השניים התקרבו אל הקיר עם הגרפיטי, שסמוך אליו החבורה עמדה. "נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל המתולתל בהיר השיער. "אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה" "כן, ואני חי בפנטזיות". אנשי החבורה ראו אותם כעת מקרוב. הם היו כבני 17-18, למרות שקולם נשמע יותר מבוגר. בעל השיער השחור הגולש ניגש אל הגרפיטי כמו בוחן אותו, ועלוה הסתכלה עליו בריכוז. "ענר!" היא קראה פתאום והדליקה את ההילה.