זה היה בשבת אחר הצהריים, 11 בספטמבר, 1993 בהיסטוריה האלטרנטיבית. כולם ישבו בחוץ, על המרפסת שמאחורי הבית של משפחת בן יוסף, סביב השולחן בו אכלו קודם צהרים. יוכי, רענן ועדן ניתחו את המצב בארץ כעת, לאחר שקראו במוספים את כל מה שהיו צריכים לדעת (כלומר את כל מה שעורכי העיתונים הורשו לתת להם לדעת הגם שמעט ידעו בעצמם) על נפילת מדינת המותווים שנכנעה סופית לפני יומיים לקואליציה של מדינת בית אל, אחרי שמדינת תל אביב שתחת שלטון הגנרלים נטשה אותה. ענר ואליעד ישבו בצד ותכננו טיול, פוליטיקה לא עניינה אותם, הם היו בתחילת כיתה י"א, אך חודשים רבים הם כבר לא למדו ולא היו בטוחים שתהיה בכלל שנת לימודים השנה. על הגג היה יוני, החבר של עדן, מטפל באנטנה. עדיין הייתה תקווה לקלוט טלוויזיה "אמיתית" מאיזשהו מקום. עד היום הצליחו המושבים באזור לשמור על החופש היחסי שלהם ולהישאר בעמדה נייטרלית במאבק בין המדינות שקרעו את הארץ. אולי מפני שבהיסטוריה האלטרנטיבית לא התקיים משבר החקלאות של שנות השמונים, והמושבים סיפקו את תוצרתם החקלאית בשפע גם למדינת תל אביב, גם למדינת בית אל וירושלים, גם לרפובליקה הדרומית שבנגב, ועד למדינת המותווים הצפונית הגיעה תוצרתם, אנשים התעשרו מאוד וחלקם בנו בתים רחבי ידיים. ביתם של יוכי, עדן וענר נשאר צנוע. לפני שנתיים הצטרפו אליהם גם רענן קדם ובנו אליעד, שנה אחרי שהאם והאחות נהרגו בתאונה כשרכב של המשמר התנגש בהן בכביש החוף כשנסעו למכור תוצרת במדינת תל אביב. עם הבן הגדול, דודי, כמו בנה וביתה האחרים של יוכי, נותק כל קשר מאז החל 'המצב' לפני 8 שנים, ורענן קיוה שהוא מצא את דרכו אל ארץ בטוחה יותר, למרות שלא ידע אם קיימת כזאת. רענן אמר שצריך להודות שהמעמד המיוחד של המושבים בא מן ההגנה שנותנת מדינת תל אביב החופשית. עדן לא אהבה את תל אביב המדינה, למרות שגרה פעם בעיר, יוני אהב את מדינת תל אביב עוד פחות. "בלעדיה יאכלו אותנו הדוסים האלה ממדינת בית אל והחברים שלהם" טען רענן. "כמו שאכלו את מטה יהודה. הם ישתלטו על האדמות שלנו, במקרה הטוב יעשו אותנו עבדים שלהם, כי מה הם מבינים בחקלאות ובכלל עבודה יצרנית". אבל הוא הביע את חששו שמא מדינת תל אביב שנטשה את מדינת המותווים והיא עשויה לעשות את זה גם להם. יוכי שפעמים רבות הייתה מתווכחת איתו בנושאים האלה, הסכימה איתו בלאות. עדן הסתכלה מערבה אל השמים. משהו בצבע שלהם ובאוויר הזכיר לה, למרות שאז זה היה באביב, את אותה שבת לפני שמונה שנים שבה עלוה הייתה בפעם האחרונה בבית, כשאבא עוד היה חי. זה היה מוזר כי אף פעם ההרגשות מאז לא חזרו לה כמו עכשיו. חשבה על זה שכמעט לא מזכירים כעת את עלוה בבית, ואת עופר אין מזכירים בכלל. גם לא את דודי, הבן הגדול של רענן שלמד איתה בשכבה. הרעם נשמע פתאום, רחוק ומתגלגל, לא דומה לשום רעם אחר. יוני צעק מהגג "תעלו כולכם, מהר, בסולם, מהר, יש גל גדול" עוד רעם נשמע מתגלגל, חזק וקרוב יותר מהקודם וכולם טיפסו. יוכי תחילה ואחריה עדן ואחר כך רענן, ובסוף ענר ואליעד. יוכי תזכור אחר כך שהכל היה מלווה ברקים, האחרים יטענו שלא. מן הגג ראו כולם את הגל. הוא היה ענק, עצום, גבוה לאין שיעור, מצפון מערב הוא בא ודהר על פני המרחב, לצידו התרוממו עוד גלים אחרים קטנים יותר, כמו מלך ופמלייתו הם התקרבו ישר אליהם, והם הרגישו שזה סופם וכולם צרחו בייאוש. אבל ממש כשנעמד מולם, סטה הגל פתאום הצידה והמשיך דרומה, אך גלים אחרים שכמו פרשו מהפמליה המשיכו לדהור עד אליהם, הם חצו את המרפסת עליה ישבו לפני רגע וכמעט נגעו בגג, מתחתיהם שמעו איך הקיר נשבר והמים פורצים אל תוך הבית. הכל רעד מתחתם והם החזיקו חזק ברעפים ובאנטנה. מולם ראו גגות וקירות בעיקר של מבנים קטנים ומחסנים שצפו בזרם, מלבדם ראו רק את ראשי הגגות של הבתים השכנים שמקצתם קרסו אל תוך הזרימה שהמשיכה מזרחה, כשהם הולכים ומתנמכים, הולכים ושוככים. הכל נמשך לא יותר מכמה דקות ואחר כך היה הנוף חדש. מדרום מערב להם, בערך במקום שבו פנה הגל העצום מהם, כמו התרומם גוש עצום של אדמה וסלע, ובינו לבינם, היו בעיקר מים. ממזרח להם התחילה להתגלות שוב אדמה, וענר ואליעד החליטו ברגע שבאחד הימים הבאים הם ינסו להגיע אל הגוש, ולברר מה יש בו. הם לא ידעו עדיין מה יעשו בשעות הקרובות, וקודם כל צריך לרדת מהגג והסולם אבד.
אבל עוד באותו ערב הם הגיעו כולם אל הגוש, והיו נאלצים להישאר בו.
ענר לא זוכר בדיוק מתי הסקרוֹמדון והממותה הופיעו מחדש על כדור הארץ, אם זה היה לפני הגלים הגבוהים* או אחר כך. נכון שכל הדברים המשונים התחילו להופיע אחרי הגלים הגבוהים שהטביעו את כל ערי החוף והמשיכו אחר כך וכמו בנס נעצרו ממש במושב שלהם, הבית אמנם ניזוק ללא תקנה, אבל אף אחד מהאנשים שהיו עדיין במושב לא טבעו ורענן, החבר של יוכי הסביר שהגוש שהתרומם מתוך האדמה, זה שאליו ברחו כולם, ולא רק בגלל ההצפה, עצר את הגלים הגבוהים אך לא את ההצפה. אבל אליעד טוען שכתבו על הסקרומדון בעיתון, כשעוד היה, והרי העיתון שהם קראו לא קיים יותר מאז הגלים, כתבו שהוא הופיע ליד עין חרוד סמוך למקום שבו נתגלו בעבר עצמותיה של חיה קדומה, ומוזכרת שם מדינת המותווים הצפונית שניהלה את פארק החיות הנדירות, לא הרחק משם, אליו נלקח הסקרוֹמדון, 'סְקרוֹמִי' או 'סְקוֹמִי' כמו שהם קראו לו בקיצור, חיה שהוא תערובת של איל ודינוזאור. גם מדינת המותווים כמובן לא קיימת כבר, ואליעד מזכיר שהם עוד תכננו לנסוע לשם מיוחד כדי לראות את ה'סקומי', מה שגם קשה להעלות על הדעת כעת, וענר אכן זוכר משהו, אבל במעורפל, ובאמת, מאיפה יכלו לדעת על החיה הזאת ואיך היא נראית אם לא מהעיתון, ממותות נראו לפעמים באזור שלהם אבל סקומי היה רק בצפון. אם יש עוד צפון בכלל.
יהיה צורך פעם לסדר את הראש, מבטיח ענר לעצמו, לארגן את הזיכרון של הדברים מתי בדיוק הם התרחשו ומה קדם למה, ומתי ולמה הם ברחו אל הגוש הגדול, הכל יושב אצלו עכשיו בתערובת שמתחילה, הוא יודע, עוד לפני האסון של הגלים הגדולים, אולי כשאביו נפטר, אולי כשאחותו נעלמה, שטויות, מה קשור, הוא היה קטן אז, בכל מקרה אין עכשיו זמן להתפלסף, להתפסכלג כמו שקורא לזה רענן, החבר של אמו והאבא של אליעד, חברו בלב ובנפש, מחשבות כאלה רק גוזלות אנרגיה, כשצריך לעסוק בתחזוקה יום יומית, שזה הרבה דברים, למשל לטפל בכוורת שהם הצליחו להעמיד מחדש עם רענן ואמא, קרוב למחבוא שלהם, לדאוג שיהיה אוכל כל יום, לחצות את מישורי הבוץ כדי להגיע למקום הסודי שרק הם הכירו שיש בו דגים, אליו היו אליעד והוא בדרך בדיוק כשראה, או שהיה נדמה לו שראה, ארבעת אנשים ובהם אשה, שנכנסו אל המבנה ששרד איפה שהיה פעם הבית. ענר היה חומק לשם מדי פעם, עם אליעד או לבדו, באחת הפעמים הוא בא במיוחד כדי לצייר על הקיר את הסְקוֹמִי כפי שזכר אותו בעיני רוחו, כמו הבטחה לחזור.
"נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל אליעד, אחרי שנכנסו אל המבנה והוא נראה ריק לחלוטין. "אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה, אחת מהם אשה." "כן, ואתה אומר שאני חי בפנטזיות".
ופתאום, מתוך האין ממש, היא הופיעה, ואחריה שלושת האחרים. והיא קראה לו בשמו.
* ב9.9.93 נפלה מדינת המותווים הצפונית, עליה כתבתי בהרחבה בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית (פוסטים משנת 2005), לאחר קרבות שנמשכו חודש שלם מול מדינת בית אל, לאחר ש'מדינת תל אביב' תחת שלטון הגנרלים נטשה את הברית עם המותווים. ראשי מדינת המותווים מובאים אל מחנה המעצר לאסירים 'סוררים' בלטרון ובו מצאו את מותם שנה לאחר מכן, עם דיכוי "מרד ראש השנה". הגלים הגדולים באו יומיים אחר כך, ב11.9.93, והטביעו את רוב ערי החוף, רעידות אדמה שבאו 4 ימים לאחר מכן הפכו את ישראל לחצי אי מוקף מים גם ממזרח ומדרום, המחנה בלטרון נמצא כעת על חוף והמושב של עלוה מוצף בביצות אחרי שהגלים נעצרו בגוש אדמה גדול שהתרומם מערבית למושב של עלוה. אליו נמלטו הניצולים מהמושב ובהם בני משפחתה של עלוה. ב24.3.94 השתלט אפרים סאמט בהפיכה רצחנית על מדינת בית אל-ירושלים, והפך למשיח על מה שנותר ממדינת ישראל. ב16.1.95 חזרו עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב לכדור הארץ ונחתו סמוך למחנה לטרון. יחד איתם היה הצועד אשר עקב חבטה שספג במהלך הימלטות החבורה משומרי המחנה, הועף אל היסטוריה אלטרנטיבית אחרת – קרי ההיסטוריה 'הרגילה'.
ב1960 הקימו אביגדור (דורי) ויוכי בן יוסף את המשק שלהם במושב בשפלה בבית אליו עברו לאחר שנים אחדות בהן היו בחוץ לארץ, במסגרת עבודתו של אביגדור מטעם הממשלה בתחום הייעוץ החקלאי באחת המדינות שנקראו אז 'המתפתחות'. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם וכשבאו אל המושב בא איתם בנם עופר בן השנה. הם גידלו עופות, נטעו עצי אבוקדו ובמשך הזמן הקימו גם כוורת וגידלו שדרת עצי נוי בכניסה אל הבית. אחרי עופר נולדו הבנות ששמותיהן נקשרו במקום – עדן שנולדה ב1962 ושמה ביטא את התחושה שמצאו להם חלקת גן עדן, ועלוה שנולדה ב1965 נקראה על שם עלי העצים שבחצר. ב1977 נולד הבן הצעיר ביותר, ענר, ואז שדרת העצים שהובילה מהשער אל הכניסה לבית כבר הייתה גבוהה וחצתה דשא רחב משני צדדי הכניסה אל הבית, שהורחב בשני אגפיו. המטעים (אל האבוקדו נוספו בננות ורימונים), הלול והכוורת היו בצד האחורי של הבית, ולעלוה היה אסור להתקרב אל הכוורת מכיוון שהייתה אלרגית לדבורים. אביגדור נחשב לחקלאי מצליח שגם נתן הדרכות למשקים צעירים ונחשב 'סמכות' בתחום, ויוכי מלבד היותה עזר כנגדו, נטלה חלק בחיים החברתיים של המושב, הייתה חברת ועד וארגנה מקהלה ואירועים שלחלקם נידבה את החצר הגדולה של משפחת בן יוסף. גם הריבות שהכינה היו שם דבר. בשנת 1981, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, יצא עופר 'לחפש את עצמו' בעולם, ואחרי שנתיים הכיר אשה באוסטרליה ושלח להורים תמונות שלה, ונראה היה שהוא לא מתכוון לחזור. אביגדור ויוכי קיוו שהוא יחזור בכל זאת. בסוף 1984 עזבה את הבית גם עלוה (שלא גויסה לצבא בשל האלרגיה שלה) ונסעה ללמוד בירושלים. בערב פסח 1985 באה בפעם האחרונה לבקר ולמחרת נסעה שוב לירושלים, כדי להתכונן למבחן חשוב, כמה שעות לפני שהוכרז 'המצב' ותוך כמה שבועות לא יכלה יותר עלוה לצאת מ'האזור' שלה בירושלים, ולא יכלה ליצור גם קשר טלפוני או כל קשר אחר עם המושב, וכל השנים לא ידעה מה קרה למשפחתה.
חזית הבית נגלתה כעת לעלוה, צבי, סטולי וחפא, שבאו מתוך הלילה אותו עשו באחד השדות, לא רחוק מהיכן שהורידה אותם הרבנית אראלה. היא הייתה מוקפת כמעט כולה על ידי שלוליות בוץ רחבות שמילאו את כל המרחב. עלוה התקשתה להכיר את המרחב שהיה סביבת ילדותה, רוב בתי המושב לא שרדו, בנס שרד הבית של משפחתה, אך מיד ראתה שדרך החלונות, ודרך פירצה אחת שהייתה בקיר של הבית, ניבטו השמים והמרחב הפתוח שמאחורי הבית, והבינה שרק הקירות החיצוניים של אגף הכניסה שרדו. וככל שהתקרבו התחוור לעלוה שגם קירות החדרים אינם, ומאחורי הבית נתמשכה אותה ביצה ענקית שהקיפה את הכל, כיסתה את כל מה שהיה משק בן יוסף ונתמשכה משם הלאה, אולי עד הים. אף עץ לא שרד. אי שם במרחק, עמד גוש גדול, אולי סלע, אולי הר, אולי ערימה של צומח שהגיחה מתוך הביצה, עלוה לא זכרה דבר כזה בנוף של המושב. אי אפשר היה לדעת כמה זמן הם עמדו ממול השריד של הבית, דוממים ומביטים, אולי שעה, אולי יותר, עד שחפא אמר 'בואו נתקדם פנימה'. אך אל דלת הכניסה היה בלתי אפשרי להגיע, בגלל שלולית אחת שהתמקמה דווקא מול רחבת המבוא והייתה מלאה ביתושים. אבל הם מצאו שביל בין השלוליות דרכו הצליחו לבוא אל תוך הבית מסביב. בפנים לא היה כלום, חוץ משברים של קירות החדרים שהיו מפוזרים, צואת כלב במרכז וכתובות וציור גרפיטי שהיו על הקיר הדרומי, שהיה בעבר חדרן של עלוה ועדן, ובהתחלה לא שמו לב למה היה כתוב ומצוייר. ריח של מוות עמד בכל. קולות מדברים נשמעו פתאום מבחוץ. החבורה כיבתה את ההילות, מתוך אינסטינקט. שני בחורים נכנסו אל חלל הבית. בידיהם היו חכות. הם המשיכו שיחה אותה ניהלו קודם. "אל תאמין לסיפורים האלה, תשמע לי" אמר אחד מהם, שהיה לו שיער שחור חלק וגלי שגלש לכתפיו. "אלה לא סיפורים" התעקש השני שהיה בעל שיער בהיר מתולתל, והיה לו זקן קטן. "יש מלא צוללות שנמלטו אל מתחת למים, עוד מתחילת המצב. יש להן יכולת לשרוד. דוד שלי שם, אמא שלי סיפרה לי. מלא חיילים שם". "כן, שמענו את זה כבר" אמר השני. "אליעד, תפסיק לחיות בפנטזיות. אין שום צוללות. גם אם היו, הן אבדו בגלים הגבוהים. אין לנו אלא את עצמנו. הכי טוב שתפנים את זה". השניים התקרבו אל הקיר עם הגרפיטי, שסמוך אליו החבורה עמדה. "נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל המתולתל בהיר השיער. "אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה" "כן, ואני חי בפנטזיות". אנשי החבורה ראו אותם כעת מקרוב. הם היו כבני 17-18, למרות שקולם נשמע יותר מבוגר. בעל השיער השחור הגולש ניגש אל הגרפיטי כמו בוחן אותו, ועלוה הסתכלה עליו בריכוז. "ענר!" היא קראה פתאום והדליקה את ההילה.
הייתה לחבורה התלבטות קלה. אפשרות אחת הייתה, לצאת דרך המחנה אל הכביש, ממנו, זכרה עלוה, יש פנייה לכיוון המושב שלה, אם כי לא הייתה בטוחה שזה אותו כביש ואם הוא לא השתנה. אפשרות אחרת הייתה לצאת דרך הנקודה שבה היו, ולעקוף את המחנה מבחוץ. היו להם כל הסיבות לעשות את המעקף הקצר יותר, ולנסות להתחבר ממזרח אל הכביש היוצא מהמחנה. המערב, הכיוון שדרכו הגיעו למחנה, היה מלא לפי תחושתם בשומרים שמחפשים אותם, היה זה לילה קצת ערפילי והערפל, כך גילו, מקשה לבצע את כיבוי ההילה, ומעבר לשם דרומה היה מלא ביצות וחששו שיתעו בדרך ויסתבכו בחושך, אם יגיעו לשם. היצמדות לכביש שממזרח למחנה, ידעו, תאלץ אותם ללכת בצד הכביש ולפקוח עין על מכוניות שעוברות, אבל הכביש נתן להם איזה ציון דרך, שידעו לפחות איפה הם נמצאים. וכך התחילו ללכת, עד שראו את האזור בו שער המחנה המזרחי נפגש עם הכביש. לצידו חנו כ20 רכבים חדישים, הם היו שייכים לאנשי הכוח שבא עם אמיר למחנה. סטולי וחפא הביטו אחד על השני. גם צבי התקרב אליהם. 'קצת מסוכן' שמעה עלוה את הטלפתיה של חפא. 'אי אפשר לצאת מהמחנה הזה בלי לעשות להם איזה משהו' טילפת סטולי. 'אתה לא מבין כמה זה מדגדג לנו באצבעות'. 'כמו שניטרלת להם את המחפורות' לחש צבי. 'ניטרלתי להם לא רק מחפורות' אמר חפא 'אבל כאן אני מרגיש סכנה עכשיו' גם עלוה הרגישה. 'בואו כבר' כמעט צעקה להם, 'נתחפף מהמקום המגעיל הזה כמה שיותר מהר. לא רוצה לראות אותו כבר'. אבל חפא לא יכול היה שלא להיעתר לבנים. הוא שלף משכמייתו את המקל הארוך, זה שיודע לירות ברקים, ויכול גם לשגר זרמים נמוכים יותר, שמתיכים ברזל ויכולים גם לאייד אנשים. זו הייתה הפעם השנייה שהם ראו אותו. עלוה הרגישה קצת סחרחורת, אבל הם נהנו מאוד כשחפא שיגר כעין אלומה בלתי נראית אל הרכב הראשון, ואחר כך אמר "זהו, הוא לא יסע יותר". ואחר כך כיוון גם אל השני, והשלישי, בעוד האחרים סופרים אותם אחד אחד בהנאה. "לא יודע למה הם חושבים ששרשראות כמו של טנקים בטיחותיות יותר לרכבים שלהם"' העיר, אחרי הרכב העשירי. "אם היו להם צמיגי גומי מהסוג הישן, לא הייתי מצליח לעשות להם כלום ברמת הזרם הזאת, הייתי צריך להסתכן במשהו גלוי יותר, שהיה יוצר אש ומביא את כל תשומת הלב לכאן". הם המשיכו לספור ואם בהתחלה ספרו בלחש, עכשיו ספרו בקול הולך וגובר ופתאום היו סביבם עשרה אנשים בשחור שהלכו וסגרו עליהם, עם רובים שהיו מכוונים כלפיהם, ולא היה זמן לכבות הילות. "תעמדו ואל תזוזו" אמר ראש אנשי המשמר. "ואתה עם הזקן הלבן, תשמוט את הדבר הארוך שיש לך לארץ ותבעט אותו לכיוון שלנו, מיד!" חפא הסתכל עליהם במבט שלו, ושילב את הידיים שלו כשה'דבר הארוך' מחובק תחתיהן. "יאללה, תפסיק עם הדאווין שלך, עושה לי מדיטציה בעמידה עלק, חושב אתה עוד בתל אביב החופשית. היא לא קיימת כבר. תשמוט את הדבר הארוך" אמר איש המשמר וקירב את קת הרובה וכמעט הצמיד אותו לגרון של חפא. "תנועה אחת מיותרת אני לוחץ על ההדק" אמר לו. "פשוט תשמוט אותו".
"תעצרו!" הם שמעו פתאום קול נשי פוקד. עלוה זיהתה מיד את האישה אשר יצאה ממכונית שעצרה בכביש שלידם, והתקרבה אליהם בצעדים מהירים. "תוריד את הרובה ממנו ותשחרר אותם" אמרה לאיש המשמר. "אלה חברים שלי". "גברת, אנחנו לא מכירים אותך" אמר איש המשמר אבל משהו הססני היה בקול שלו. "לא אכפת לי אם הם חברים שלך, את מתערבת פה בעניינים שלא שלך. בבקשה תחזרי אחורה לאוטו שיצאת ממנו, ותסעי". הוא לא הזיז את הרובה מצוארו של חפא. "אלה כן עניינים שלי, הם חברים טובים שלי ואתה מכוון עליהם נשק" "אני מכוון עליהם נשק כי הם מנסים פה לחבל ברכבים שלנו, מותר לי גם לירות בהם, ואת לא תגידי לנו מה לעשות גברת. אנחנו הקובעים פה ואם את לא רוצה שאני אעצור אותך גם כן אז תסעי מפה כבר, יאללה, מי את בכלל" "מי אני?" אמרה האישה, "כדאי שתדע, אני הרבנית אראלה ואני יותר חשובה ממך" "את יותר חשובה ממני? שמעתם?" כמעט פרץ בצחוק. "היא יותר חשובה ממני. גברת, אני יכול לעצור אותך פה על המקום" "קדימה, תעצור אותי. נו? תעצור אותי אם אתה רוצה כל כך להסתבך. אני אשתו של הרב אלברשטם" השם היה מוכר לאיש המשמר ששאל מיד "מי זה הרב אלברשטן" אך לא באותו קול מזלזל. איש משמר אחר שהלך קודם לכיוון הרכבים עם שלט בידו חזר. "כל הרכבים מושבתים, אני קורא לאמיר" אמר להם. "כן, תקרא לו דחוף" אמר המפקד והאיש הוציא מכשיר קשר, אך הרבנית ניגשה ולקחה ממנו "אתה לא קורא לשום אמיר, ואתם משחררים מיד את החברים שלי. ואגב לשאלתך" פנתה אל המפקד "בעלי הרב אלברשטם הוא המורה של המשיח." "גברת אלברשטן, עם כל הכבוד לך ולמורה שלך" אמר מפקד המשמר, תוך שהוא מזיז את הרובה מן הצואר של חפא, "אנחנו מקבלים הוראות רק מאמיר המפקד הישיר שלנו ומהמשיח, לא משום מורה, לפחות מאז שגמרנו את הבית ספר". ניסה לגחך אך אף אחד לא גיחך איתו. משהו בדיבורה של האישה הזאת השפיע על כולם. "או.קיי" אמרה הרבנית והושיטה לו את מכשיר הקשר. "תתקשר עכשיו למשיח, הוא ישמח לדבר איתי, אני חברה הכי טובה שלו. נו, תתקשר, מה קרה, למה אתה מהסס?". לאחר רגע ארוך של שתיקה, סימן הראש לשאר אנשי המשמר, כולם הפנו את הרובים מאנשי החבורה (אחר כך אמר להם חפא שהרובים ממילא לא היו יורים, אבל באותו רגע הם חשו רווחה והקלה שאין לתאר), ופינו להם את הדרך. הרבנית ניגשה אל הראש ולמרות שדיברה קרוב לאוזנו, היה זה קול שכולם שמעו, ובפעם הראשונה הזכיר לעלוה את שיר הישנה, החושנית, "אם אתה רוצה שהשם יאריך את שנותיך, אז יד לפה בייבי, אה? גם אתה וגם הם, כולכם – יד לפה' היא הצמידה אצבע לשפתיה ואחר כך העבירה אותה בתנועה מלטפת על פניו של איש המשמר. "לא ראיתם, לא שמעתם כלום, אתם לא יודעים כלום. הבנתם? יופי. יברך השם גם אתכם באריכות ימים. תודה." אמרה וסימנה לחבורה "בואו חברים יקרים, אנחנו נוסעים חזרה לירושלים" ועלוה, צבי, חפא וסטולי הלכו עם הרבנית למכונית בה חיכה כל העת הנהג שלה. עלוה ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה נסעה במכונית כדור-ארצית, ונזכרה שזה היה כשנהג המשאית האלמוני הסיע אותה ואת צבי מהמרתף שלהם ברחביה שעלה באש, לשכונת נוה יעקב. כמעט שבע שנים עברו מאז.
אבל הם לא נסעו לירושלים. סטולי הגנוב ישב מקדימה, וקישקש עם הנהג על שלושת מכשירי הקשר שהיו ברשותו ועל הטלפונים הניידים שהיו במדינת תל אביב החופשית שטבעה, ועל השמועות שקיימות על כך שיש מכשירים ששרדו ויש אנשים שמשתמשים בהם, ועל הסיכוי להשיג מכשירים כאלה. מאחור ישבו הרבנית, עלוה, צבי וחפא וקיוו שהנהג לא שומע את כל שיחתם. הרבנית התנצלה בפני עלוה ובפני החבורה על שעקבה אחרי עלוה כשיצאה מבית הכנסת לאחר פגישתן, וכך ידעה לאן הם מתכוונים ללכת והתכוונה לפגוש אותם בדרך, עד שראתה את השומרים מקיפים אותם. היא סיפרה להם גם שהשלטון יודע על קיומם ואמיר בא במטרה עיקרית לחפש אותם. הם זוהו כבר בצניחה מהחללית ומישהו הספיק לזכור אותם מספיק כדי לשרטט פרופיל שלהם. את כל זה היא יודעת מפיו של המשיח עצמו, שבא בכל יום חמישי ללמוד תורה אצל בעלה, והיא גם מכירה אותו מקודם, וכך היא גם גילתה שעלוה נמצאת שם וזאת הסיבה שהצטרפה אל הפמליה של אמיר ובאה אל המחנה, כדי להזהיר אותם. הרצאות לא חסרות לה, היא מבוקשת בכל מקום. "כל כך פחדתי שיעלו עליכם לפני שאספיק להגיע אליכם, לכל האנשים של אמיר שהגיעו יש תמונות שלכם והן די מדויקות" היא הראתה להם את התמונות, והן באמת היו מדויקות, כולל זו של האחד עם המספר על המצח, שהרבנית שאלה איפה הוא, ולא בדיוק הבינה את התשובה שחפא נתן לה. לצבי היא אמרה שהיא זוכרת גם אותו ממאפיית סאמט, היא קנתה אצלו פעם. "אז היו לי תלתלים, זוכר? גם אתה נראית שונה" וצבי זכר באמת את הנערה עם התלתלים שהגיעה בליל מוצ"ש אחד קריר של תחילת החורף אל המאפייה וקנתה לחמניות חמות. לעלוה, שזכרה גם היא את אותו לילה בו הופיעה שיר בשעה מאוחרת והביאה להן לחמניות חמות, לא היה באותו רגע ספק את מי היא שיחדה כדי להגיע למאפייה שהייתה, לפי מה שצבי תיאר לה, במקום לא כל כך קרוב אל "הקו", ואולי גם נסעה איתו במכוניתו. צבי שאל מה קרה למיכאל סאמט ולמאפייה, והצטער לשמוע שמיכאל עבר אירוע מוחי והמאפייה עברה לידי אנשי ישיבת 'אמרי רפואל' הסמוכה, ועכשיו הלחם הנמכר בה הוא פחות טעים, משום שמיכאל מסרב גם כעת למסור לידיהם את המתכון הסודי של 'לחם סאמט'. "אני לא אשאל אתכם לאן אתם מתכוונים להגיע וגם לא אעקוב אחריכם. אני יודעת שאתם, במה שאתם עושים, פועלים מעם השם" חזרה שיר להיות הרבנית אראלה, "והוא יראה לכם את הדרך ויצליח את דרככם". צבי רצה להציע לה לבוא איתם. "אנשי המשמר בטח יספרו את הכל לאמיר, יכולים לפגוע בך" הוא אמר לה. "אני יראה רק מהשם" אמרה הרבנית, "בעלי הצדיק לימד אותי ששליחי מצווה אינם ניזוקים. ואנשי המשמר אני מכירה אותם" קרצה לעלוה קריצה שרק היא ראתה, "הם לא יעיזו לדבר". "אנחנו באמת חיבלנו ברכבים האלה" אמר חפא "אולי צבי צודק". "אם ככה, אז על אחת כמה וכמה שהם יעדיפו שלא ידעו בכלל שהם היו באזור, כי מה הם יספרו, שהם ראו אתכם ושחררו אתכם, ועוד אחרי שחיבלתם ברכבים, כי אשה אמרה להם? זה גם לא בכבוד שלהם, וגם, מה שאמרתי להם וזה יוצא נכון, 'השם לא יאריך את שנותיהם אם ידברו'" ('גם את שנותיך' חשב צבי מחשבה מצמררת). "ומה אמיר יאמר" שאלה עלוה "אם באתם יחד איתו, הוא לא יתהה למה עזבת? הייתה אמורה להיות לך עוד הרצאה מחר, לא? שבוע, היה כתוב במודעות" "אמיר הזה באמת יכול להיות בעיה" הודתה הרבנית. "מזל שהספקתי לומר לו בקשר של הנהג שאני צריכה לנסוע דחוף לאחיינית של בעלי שנמצאת במצב חירום בבית חולים, היא באמת בבית חולים, עוברת מחר ניתוח. ("שיהיה בהצלחה" אמר צבי. "תודה.") "הוא היה חושד" אמרה והוסיפה בשקט "ממנו אני באמת קצת מפחדת". חפא ניסה בכל זאת לשכנע אותה שתצטרף אליהם עם הנהג שלה, אבל היא אמרה "אתם לשליחותכם ואני לשליחותי, השם יצליח דרככם, אם ירצה עוד ניפגש". היא נישקה וחיבקה את עלוה, סטולי הגנוב לחץ יד לנהג, והם ירדו מהמכונית סמוך למה שהיה פעם צומת מסמייה, והיו כעת קרובים מאוד למושב של עלוה, שחשבה ששוב היא לא שמעה משיר את כל מה שרצתה לדעת, ולא ידעה אם תהיה לה עוד הזדמנות לשמוע.
גוגל וסמרטפונים טרם הומצאו בהיסטוריה האלטרנטיבית (הנמצאת כרגע בשנות ה90) וגם ידידנו המתורגמן שהוא מעין גוגל קוסמי מהלך, לא בא איתנו לכדור הארץ בפעם הזאת, ולכן התקשתה החבורה לברר את כל מה שיש לדעת על הרבנית אראלה הנודעת בשערים, שהגיעה אל המחנה עם האנשים של אמיר יחיאל ועמדה באותו ערב לשאת את הרצאתה. לו היה גוגל בנמצא, היו החברים מגלים שהרבנית אראלה היא אשתו השנייה והצעירה של הרב הדגול יואל אלברשטם, זה שהכשיר למאכל את בשרה של הממותה, אשר הופיעה לפתע מחדש בארץ לאחר הגאות הגדולה, אך פסל למאכל את הסקרומדון, חיה דינוזאורית בעלת קרני איל אשר נגלתה ליד עין חרוד. הרב אלברשטם הוא גם זה שהכשיר את משיחיותו של המשיח אפרים סאמט, שהשגות נשמעו בסנהדרין לגבי היעדר ראיות להיותו ב"ד – בן בית דוד, לאחר שקבע שהמלך שלמה בן דוד שכידוע אהב נשים רבות, קרוב לודאי שהוא ידע את כל בתולות יהודה ולכן קיימת סבירות גבוהה שכל צאצאי שבט יהודה קשורים למשפחת דוד המלך, בין אם כצאצאים ישירים של שלמה ובין כמי שנתקשרו בברית הנישואין עם צאצאיו וצאצאי צאצאיו אשר היו מבוקשים ללא ספק יותר מכל החתנים והכלות בממלכה. דודו של הרב יואל אלברשטם, הוא, אגב, האדמו"ר ר' רפואל הלברשטם, ראש ישיבת "אמרי רפואל" ששוכנת סמוך ל"מאפיית סאמט" בה עבד פעם צבי, אשר בעליה מיכאל סאמט, דודו של המשיח אפרים, אפה את 'לחם סאמט' שהיה אהוב מאוד על האדמו"ר רפואל וגם על רבים מתושבי רחביה אליהם נשלח צבי על האופניים להביא את הלחם, לאחר שנעלמו שלושת השליחים הקודמים שהיו מביאים לשם את הלחם, וכך פגש את עלוה. הכל סופר כבר. מכיוון שלא נמצאו כל הדברים האלה בגוגל שלא היה, נתבקשה עלוה לעטות איזה מטפחת, וללכת בעצמה להרצאת הרבנית. היא עמדה על הבמה, עם שביס-כתר בצבע כעין בורדו ורוד ולובשת שמלה סגולה, ודיברה בלהט מלא כריזמה, סיפרה על עולם הפריצות החילוני ממנו ניצלה בעור שיניה, בזכות הנס ובזכות הקב"ה שאוהב אותה, דממה הייתה, כל הנשים באולם ישבו כמהופנטות, וככל שדיברה והניעה את הידיים, ידעה עלוה יותר ויותר שהיא מכירה אותה. כן, לא יכול להיות אחרת, אותה אחת שדיברה על מעלות הצניעות, על כמה שהקב"ה אוהב את נשות ישראל שהן צנועות וצדיקות וכמה פריצות יש בעולם החילוני וכמה שהיא פוגמת בשלטון המשיח, היא אותה אחת שזרמה פעם, בירושלים, חופשי עם כל אנשי המשמר, תמורת מעבר חופשי, תמורת סמים וגם ללא תמורה, ולא רק עם אנשי המשמר, מאחורי קירות, מתחת לעצים או שיחים, ואחר כך הייתה מספרת לה ומתארת את 'הביצועים' שלהם בליווי לגלוגים חריפים, בעיקר על אנשי המשמר, וגם אותה עודדה 'להפסיק להיות בתולה'. שיר, חברתה הטובה אותה לא ראתה מאז אותו ערב בו השאירה אותה לבד, ליד הקיר של החנויות והלכה עם יפה העיניים שהוא כעת המשיח, "אולי יתן לי להשתמש בטלפון" ואחר כך חשבה שלא תראה אותה יותר. עכשיו היא הרבנית אראלה, וברגע אחד גם היא קלטה את עלוה בקצה האולם, ועלוה לא ידעה אם להישאר או לברוח. אבל אז נגמרה ההרצאה, ושיר-אראלה מיהרה לקראתה בתנועת חיבוק והן נפלו זו על צוארה של זו בנשיקות "אני כל כך שמחה שגם את מתחזקת, תודה להשם איזה נס הוא עשה לי לראות אותך" אמרה הרבנית, והן ישבו אחר כך ליד שולחן בצד ודיברו, וכל הזמן הרבנית אמרה "תודה להשם איזה ניסים, איזה ניסים" אך עלוה לא הצליחה לשחרר ממנה מה בדיוק קרה לה אחרי שנפרדו ליד החנויות, ובאיזה דרך בדיוק "הציל אותה השם יתברך" והגיע אותה להיות אשת הרב ככתוב במודעה, וגם הרבנית לא ממש התעניינה מה עלוה עושה כעת (רק שאלה אותה אם יש לה כבר ילדים, ו'בעזרת השם יהיו'), רק שמחה ש"גם את באת להתחזק" ואיחלה "שנשמע בשורות טובות" ולעלוה היה נוח שלא שאלה אותה יותר, גם ככה יותר מדי נשים הסתכלו עליה בשעה שהרבנית חיבקה ונישקה אותה, ועכשיו היא כבר הרבה פחות אלמונית במחנה וזה לא בריא. ליד האבנים הצהובות שסימנו את תחילת הנתיב למערה, חיכו לה כולם. "אנחנו חייבים לעזוב את המערה ואת המחנה". אמר חפא. "דבר נוכחותנו נודע, האיש החדש הזה שהגיע למחנה, בא בעיקר כדי לחפש אותנו, הם מצאו ליד המערה נעל של אחד מאנשי המשמר שאיידתי, לא נוכל לחזור לשם עכשיו וגם מכאן אנחנו חייבים להתחפף". "לאן נתחפף?" שאל צבי, ושמץ מרדנות נשמע בקולו. "אולי ננסה את מה שעלוה הציעה בהתחלה, להגיע אל המושב שלה, כמה ק"מ דרומה מכאן".
בכל הימים ששהו במחנה, לא הצליחו לא חפא, לא צבי, לא עלוה ולא סטולי הגנוב להבין באמת איך לא מתגברים שבויי המחנה על השומרים, שרובם לא נראו איתני כח כל כך, הם היו כה רופסים ושמנים, ומספרם היה מועט ממספרם של אנשי המחנה. ולא שציפו להתקוממות אלימה, הם ידעו על דיכויה של התקוממות ראש השנה וידעו שבמקום כלשהו נמצאת עדיין טכנולוגיה של האופל הגלקטי כמו זו שעזרה לדכא את ההתקוממות. אבל גם התנגדות פסיבית, נחושה, מן הסוג שחפא קרא לה "שבועת הניצוץ", התנגדות שמתחת לפני השטח, כזאת שיכולה להיות מבוטאת בגרפיטיז על הקירות, שיבוש יעיל של מערכות, בצורה שתהפוך את חייהם של השומרים לגיהנום, לא הורגשה ולא ניכר קיומה של מנהיגות פוטנציאלית להתנגדות כזאת, שאנשי החבורה חיפשו בנרות. למעשה, היה נראה להם שהשבויים מתמכרים לשוביהם, בעיקר לטקסים ולתפילות ולאיסורים ולציוויים שהונחתו מדי יום ברמקול. וזה היה יותר מדאיג מסתם זומביות אותה ייחסו קודם צבי, עלוה וסטולי לנותרים בחיים. יותר מסתם הלם. צבי חשב שאולי שמו להם משהו באוכל, שנמכר-חולק בכעין צרכניה טחובה וצפופה סמוך לבית הכנסת, בשעה ארבע אחרי הצהרים, לפני התפילה. אפילו בתורים הארוכים שהיו שם, לא נראה שום סימן לתסיסה שיכולה להעיד על בריאות. למחנה הגיע אמיר יחיאל, אמרו שהוא איש חשוב מאוד, הוא נשלח ישירות מטעם המשיח להכין את ביקורו הצפוי בפסח, ועל הדרך, לחקור אי סדרים שנתגלו לאחרונה במשמר המחנה. עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב ראו אותו מרחוק כשהגיע אל רחבת המסדרים שבמרכז המחנה, איש רחב ונמוך, על ראשו כובע מצחיה, נושא חרב ארוכה ממנו. עלוה פסקה מיד שיש לו פנים של רוצח. הוא העמיד את השומרים כולם ברחבה, סקר אותם, ואז ניגש לשמן ביותר, אחד שקראו לו דודו, וקרא לו לבוא איתו למרכז הרחבה. שם, לעיני כולם, הוא התיז את ראשו עם החרב שלו. "יש לכם שבוע להוריד את הכרסים שלכם, לפני שאתחיל מה שעשיתי לו לעשות לכם, על בסיס יומי". אחר כך ציוה עליהם לצאת בריצה סביב המחנה. לא היה ספק, ימי גן העדן של שומרי המחנה נגמרו. מודעות ענק חדשות בישרו על הרצאה שתינתן בערב לנשים על ידי הרבנית המפורסמת אראלה, המחזקת הנודעת בשערים, שתדבר על חינה ומעלתה של הצניעות בימות המשיח, הרצאה ראשונה בסדרת הרצאות שתימשך כל השבוע.
את הפוסט המקורי העליתי ב2007, כשתיארתי את החלק בהיסטוריה האלטרנטיבית בו הוטסנו מכדור הארץ, לא כל כך מרצוננו, אל 'כוכב הלכת הלבן' הנמצא במרחק כ11.5 שנות אור בו חונים כעת כוחותיו של הכחול, ידידו של חפא, ובו אנחנו בהמתנה שהכחול יגיע מהיכן שהוא עצמו נמצא כעת, וייעתר לבקשתו של חפא לשלוח את כוחותיו לעזור לנו בשיקום כדור הארץ והפלת המשטרים המשיחיים. בינתיים אנחנו מנצלים את הזמן לטייל בסביבה ומגיעים לאגם החם, שכל הישויות החיות בסביבה הולכות אליו.
I uploaded the original post in 2007, when I described the part of the alternative history where we were flown from Earth, not so willingly, to the 'white planet' which is about 11.5 light years away where the forces of the Blue, חפא's friend, are now stationed, and where we are waiting for the Blue to arrive From where he himself is now, and will accede to חפא's request to send his forces to help us in the restoration of the earth and the overthrow of the Messianic regimes. In the meantime we use the time to walk around and arrive at the hot lake, to which all the living beings in the area go.
כך בערך נראה האגם החם שאליו הלכנו, כך ראינו אותו מהצוק לפני שירדנו אליו. לתמונה לא נכנסו כל היצורים החיים שהתקבצו שם בכל השעות שהיינו במקום, חלקם טבלו באגם, היו גם ששתו ממנו. נראה היה כאילו מן האגם הזה באה אספקת החיים לכל מי שנמצא באיזור הזה של כוכב הלכת. במשך השעות שהיינו שם, ניסינו לחלק את כל החיים הרוחשים שהיו סביבינו לחלוקות שיעזרו לנו לזהות, לעשות איזה סדר בכאוס הקוסמי. אני זוכר אותנו מנסים לעשות את זה כמעט בכל כוכב לכת מיושב שהגענו אליו, אבל בכל פעם שהיה נראה שהצלחנו לסווג את יצורי היקום למחלקות, תמיד נתגלה איזה משהו שטרף את קלפינו. על כדור הארץ יש חלוקה מאד ברורה בין בני האדם, המין שיש לו את השכל, השליטה, הכח, הטכנולוגיה והכל, לשאר בעלי החיים, שלא מתקרבים לרמת האינטליגנציה של האדם ואינם מסוגלים לחשוב, לשלוט על טכנולוגיה, לכוון את עצמם, להיות במצב בקרה. חפא טען שהאדם על כדור הארץ גזל את עתודות האינטליגנציה משאר החיות, וכך נוצר שלטון היחיד שלו בפלנטה. האדם הוא המכבי ת"א-כדורסל של החיים בפלנטה. יש אותו, ויש החיות. אין "רשות" שלישית באמצע. בפלנטות אחרות, בעיקר כאלה שקרובות למרכזי הפדרציה או שיש בהן הרבה מבקרים, זה לא כך. יש, וגם בכוכב הלכת ההוא ראינו, בעיקר על יד האגם, "חיות טיפשות", יצורים בלתי חושבים, פועלים לפי הטבע ולפי האינסטינקטים. היצורים שכשאנחנו, או מישהו מאלה הדומים לנו התקרב אליהם, ברחו או נתנו ללטף אותם, אבל לא הורגש כאילו יש להם תובנה מיוחד. אחרים היו, כמו הפרוותיים החומים שהיו הולכי על שתיים בעלי פני חפרפרת, שהרגשת את האינטליגנציה בתנועות שלהם, בדרך שבה התנהגו אחד עם השני, הכירו אחד את השני. הם נכנסו למים ויצאו, מתיזים מים אחד על השני, עושים תחרויות שחיה. אבל לא הרגשנו כאילו אנחנו יודעים לתקשר איתם, או שמעניין אותם לתקשר איתנו. אולי נראינו להם כ"חיות טפשות". ניסינו לבקש מהמתורגמן לתרגם אותם, והוא לא ידע. הם לא היו "חיות" אבל גם אי אפשר היה לקרוא להם "אדמיים". איכשהוא הרגשנו שהם מאד לא רוצים שנתקרב אליהם. היו גם אחרים, שתיקשרו איתנו, או הרגשנו שהם מנסים לתקשר, כמו למשל הכחולונים, עם כמו פה לבן צפצפני במקום ש"צריך להיות" ראש ועם קשקשים או קוצים באמצע גופם. הם היו חכמים הרבה יותר מחיה רגילה. אבל גם אותם המתורגמן לא בדיוק ידע לתרגם. הבנו שהמתורגמן יודע לתרגם רק את אלה שמדברים בשפות שנלמדו בבתי הספר הגבוהים של הגלקסיה, כלומר את אלה שבעצמם למדו מתישהוא להשתמש בשפות האלה. כאלה היינו אנחנו, האדמיים, וכאלה היו גם קבוצות "לוחמי השליט" שהיו שם גם כן, דווקא הם בצורתם דמו הכי פחות לאדמיים. חלק מהם היו כדורים קוצניים שקיפצצו – כמו התגלגלו על הסלעים ונתלו בקיר מעל לאגם, שואפים-נושמים את אדיו, מקפצצים כל פעם למעלה בבהלה כאשר טיפה נגעה בהם. עם אלה תיקשר המתורגמן, שגם ראשו היה קצת דומה לכדור קוצני, מצויין, והעביר לנו פרטים כמו מאיזה מרחק הם באו, ואיך נראה העולם שלהם. תמונות מאותו עולם כמו עברו לנו דרכו במסך טלפתי שבמוח. והיו גם תולעי-נחשי האש, שהפרישו סביב גופם חומר נוזלי זוהר בעל צבע חום-אדום די דוחה שעטף את כל הגוף עד שנספג בתוך עור הנחש העבה שלהם, ואז היו מפרישים חומר חדש, כמו להבה רטובה. בכל פעם היתה קבוצה מהם יורדת, לפי התור, שותה ממימי האגם, חוזרת ופולטת אותם על חבריה שהיו בהנאה, כך נראה, מקציפים את החומר שעל גופם. להסתכל בהם באותו רגע, עשה תחושה של חריכה. גם איתם הסתדר המתורגמן. כולם היו שייכים למשמר מגיניו של השליט הכחול. והיו גם, כמו בכל מקום, אלה שלא ראינו אבל הרגשנו שהם נמצאים. הסתכלות לכיוונם נתנה תחושה של עלטת מרחב. אפשר לראות אותם אולי, אם תתאמצו, כלומר את עלטת המרחב שלהם, בחלק הכהה של האגם. אותם ידע המתורגמן לתרגם, אך די בקושי, אם בכלל לסמוך על מה שתיאר בתור הדיבורים שלהם. הם היו יחידות העלית של השליט הכחול, שגם אותו, עד כמה שזכרתי, היה די קשה לראות. והיו גם יחידות חיילי השדה שבאו כשכבר היינו בדרך החוצה, וגם הם ספק נראו ספק לא נראו, ספק להבות ירוקות ספק סופת עלים שבאה משום מקום, שהרי עצים לא היו בכל הסביבה, רק שיחי קוצים חדים ונמוכים, שחלק מהם גם תקשרו, תשאלו את המתורגמן. "תשימו לב" אמרה עלוה "במה אנחנו שונים מכולם". היינו היחידים שלבשנו עלינו מה שנראה כמו בגדים. אמנם הייתי בטוח שלכל אלה שכמונו, הם לא מהפלנטה הזאת, יש מזקקי אטמוספרות, ידענו שיש ללוחמים גם מסננים מעופפים זעירים המנטרלים מסביבתם קרינות המרעילות אותם, אבל אלה לא היו בגדים. "לא, עלוה, אל תעשי את זה. אנחנו לא יודעים איזה קרינות יש כאן, ואין לנו מסננים כמו ללוחמים. גם לא פרוות" אמר צבי. "רק הבגדים מגינים עלינו עד שניכנס למים". חפא אמר לנו שהמים הם טובים לגוף שלנו, גם מרפאים פצעים. פתאום חשבתי על הכחולה ועל חייזריות אחרות שפגשתי בעולם המדברי. מי יודע איזה חומרים עברו לי דרך גופן. בהלה עברה בי. ניסיתי גם להזהיר את עלוה. היא לא שמה עלינו. "אל תסתכלו, אם לא נוח לכם" אמרה. פתאום הרגשנו שהיא צודקת. בגדים לא היו מתאימים לכאן. הורדנו גם אנחנו. ירדנו לאגם מהצוק, שווים לטבע הקוסמי שמסביב.
עירומים היינו בתוך המים, ועלוה הייתה מתגרה בנו, מסמנת לנו להתקרב ומושכת אותנו בידיים להתקרב יותר, ואז מתיזה עלינו מים, עד שבסוף תפס צבי את ידה האחת ואני את השנייה, אחר כך התחילו הליטופים, היא ליטפה את שנינו ואנחנו אותה משני צדדי גופה והיא נאנקה ואחר כך ינקנו אותה מעל ומתחת המים החמימים שלא היה אכפת לנו מה הם מכילים, והיא חיבקה אותנו ומשכה אותנו איש בתורו אל חביונותיה שמתחת למים וכל הזמן הייתה נאנקת, ואני זוכר רק אושר עילאי.
This is roughly what the hot lake we went to looked like, this is how we saw it from the cliff before we went down to it. Not all the living creatures that gathered there during all the hours we were there entered the picture, some dipped in the lake, some even drank from it. It seemed as if from this lake came the supply of life to all who were in this region of the planet. During the hours we were there, we tried to divide all the bustling life that was around us into divisions that would help us identify, make some order in the cosmic chaos. I remember us trying to do that on almost every inhabited planet we came to, but whenever we seemed to be able to classify the creatures of the universe into classes, something was always discovered that devoured our cards. On Earth there is a very clear division between humans, the species that has the mind, control, power, technology and everything, to the rest of the animals, who do not approach the level of human intelligence and are unable to think, control technology, direct themselves, be in control. חפא claimed that man on Earth robbed the reserves of intelligence from other animals, thus creating his only rule on the planet. Man is the European football tycoons clubs of life on the planet. There is him, and there are the "other animals". There is no third "authority" in the middle. In other planets, especially those that are close to the federation centers or have a lot of visitors, this is not the case. There are, and we have seen them also in that planet, especially by the lake, "stupid animals," "unthinkhing" creatures, acting by nature and by instincts. The creatures that when we, or someone like us approached, they ran away or let pet them, but did not feel like they had any insight. Others were, like the brown furry ones who were two-legs walking with mole faces, who you felt the intelligence in their movements, the way they behaved with each other, knew each other. They went in and out of the water, splashing water on each other, doing swimming competitions. But we did not feel like we knew how to communicate with them, or that they were interested in communicating with us. Maybe we were looked to them like "stupid animals." We tried to ask the interpreter to translate them, and he did not know. They were not "animals" but could not be called "human" either. Somehow we felt they very much did not want us to approach them. There were also others, who did communicate with us, or we felt that they were trying to communicate, such as the little blues, those with like a white beeping mouth in a place where "there should be" a head and with scales or thorns in the middle of their bodies. They were much smarter than a normal animal. But even those little bluse, the interpreter did not exactly know how to translate. We understood that the interpreter knows how to translate only those who speak the languages learned in the high schools of the galaxy, that is, those who themselves have ever learned to use these languages. Such were we, the Adamites , and such were also the "ruler warrior" groups that were there as well. In fact, in their form they are the least similar to humans. Some of them were thorny balls that bounced-like rolling on the rocks. they were hanging on a wall above the lake, inhaling-breathing its steam, bouncing up and down every time in a panic when a drop touched them. With these the interpreter, whose head was also a bit like a thorny ball, did communicate excellent, and passed on to us details like from what distance they came, and what their world looked like. Images from the same world passed through us on a telepathic screen-like in the brain. And there were the fire-snake worms, which secreted around their bodies a glowing liquid substance with a rather repulsive brown-red color that enveloped the whole body until it was absorbed into their thick snake skin, and then they were secreting a new substance, like a wet flame. Each time a group of them would descend, in turn, drink from the waters of the lake, repeat secreting it out on its members who were in pleasure, it seemed, whipping the secretion on their bodies. Looking at them at that moment, made a sense of scorching. With them the interpreter got along also. They were all among the Guardians of the Blue Ruler.
And there were also, as everywhere, those we did not see but felt they were there. Looking in their direction gave a sense of space darkness. You can see them perhaps, if you make an effort, that is, the darkness of their space, in the dark part of the lake. The interpreter knew how to translate them, but quite hardly, if to trust what he described as their speech. They were the elite units of the Blue Ruler, him, too, as far as I remembered, it was quite difficult to see. And there were the field soldiers' units that came when we were already on our way out, and they too could hardly be seen, doubtly as green flames, doubtly as a leaf storm that came out of nowhere, for there were no trees all around, only sharp, low thorn bushes, some of which also communicated, ask the interpreter . "Pay attention," said Alva, "in what are we different from everyone else." We were the only ones who were wearing what looked like clothes. Although I was sure that all those like us, they are not from this planet, have atmospheric distillers, we knew that the warriors also have tiny flying filters around them, that neutralize radiation that may poison them, but these were not clothes. "No, Alva, do not do that. We do not know how high the radiation is here, and we do not have filters like the warriors. Neither are furs," said Zvi. "Only the clothes protect us until we will get into the water." חפא told us that water is good for our body, it also heals wounds. Suddenly I thought of the blue female and other aliens I had encountered in the desert world. Who knows what substances have passed through my body. Panic passed over me. I also tried to warn her. She did not gave us a shit. "Do not look, if you are not comfortable," she said. Suddenly we felt she was right. Clothes are not fit here. We tooke it off too. We descended to the lake from the cliff, equals to the cosmic nature around.
We were naked in the water, and Alva teased us and motioned for us to come closer, pulling us by the hands to come more closer, then splashes water on us, until finally Zvi grabbed her one hand and I grabbed the other, then the caresses began, she caressed us both and we her on both sides of her body and she moaned and then we were sucking her above and below the warm water that we didn't care what it contained, and she hugged us and pulled us each in turn into her hiding places under the water and all the time she was moaning, and I remember only supreme happiness.
סטולי וחפא הביטו אחד על השני. גם צבי התקרב אליהם. 'קצת מסוכן' שמעה עלוה את הטלפתיה של חפא. 'אי אפשר לצאת מהמחנה הזה בלי לעשות להם איזה משהו' טילפת סטולי. 'אתה לא מבין כמה זה מדגדג לנו באצבעות'. 'כמו שניטרלת להם את המחפורות' לחש צבי. 'ניטרלתי להם לא רק מחפורות' אמר חפא 'אבל כאן אני מרגיש סכנה עכשיו' גם עלוה הרגישה. 'בואו כבר' כמעט צעקה להם, 'נתחפף מהמקום המגעיל הזה כמה שיותר מהר. לא רוצה לראות אותו כבר'. אבל חפא לא יכול היה שלא להיעתר לבנים. הוא שלף משכמייתו את המקל הארוך, זה שיודע לירות ברקים, ויכול גם לשגר זרמים נמוכים יותר, שמתיכים ברזל ויכולים גם לאייד אנשים. זו הייתה הפעם השנייה שהם ראו אותו. עלוה הרגישה קצת סחרחורת, אבל הם נהנו מאוד כשחפא שיגר כעין אלומה בלתי נראית אל הרכב הראשון, ואחר כך אמר "זהו, הוא לא יסע יותר". ואחר כך כיוון גם אל השני, והשלישי, בעוד האחרים סופרים אותם אחד אחד בהנאה. "לא יודע למה הם חושבים ששרשראות כמו של טנקים בטיחותיות יותר לרכבים שלהם"' העיר, אחרי הרכב העשירי. "אם היו להם צמיגי גומי מהסוג הישן, לא הייתי מצליח לעשות להם כלום ברמת הזרם הזאת, הייתי צריך להסתכן במשהו גלוי יותר, שהיה יוצר אש ומביא את כל תשומת הלב לכאן". הם המשיכו לספור ואם בהתחלה ספרו בלחש, עכשיו ספרו בקול הולך וגובר ופתאום היו סביבם עשרה אנשים בשחור שהלכו וסגרו עליהם, עם רובים שהיו מכוונים כלפיהם, ולא היה זמן לכבות הילות. 
בלוג הצועד The VValker's blog 