המעבר

"הם מבקשים שהאיש עם האנטנות ישאיר אותן כאן, כדי שאף אחד לא יוכל לאכן אותנו" כך אמר ענר אחרי שעמד דקות אחדות בריחוק מה מהחבורה, וכך הבינו ארבעתם שיש לו טלפתיה, וגם למי שהוא דיבר איתו, במקום ההוא שאליו עמדו ללכת. זה היה חדש עבורם, כי חשבו שרק להם יש. סטולי הגנוב הסתכל על חפא, שסימן לו לעשות כדברי ענר.

שעה קלה לפני כן היו כולם עדים למפגש המרגש בין האח והאחות. ענר זיהה מיד את עלוה, למרות שהיה ילד כשראה אותה בפעם האחרונה. האמת היא שברגע הראשון נבהלו חפא וצבי מכך שעלוה גילתה את עצמה, בייחוד כי ענר לא הגיב ברגע הראשון, ואליעד נדרך ברגע שראה אותה. חפא, צבי וסטולי כיבו גם הם את ההילות בעיקר כדי לסמן שעלוה אינה לבד. אבל אז ניגש ענר לעלוה וחיבק אותה. "היא אחותי" הבהיר לאליעד. "איפה היית כל השנים" אמר, כמעט לחש לה.

אליעד זיהה בינתיים את חפא, זכר אותו מהטלוויזיה, למרות שחפא בדרך כלל נמנע מלהופיע בטלוויזיה בשנים ששלט בפלנטה, לפי זכרונו של צבי, הוא לא הופיע יותר מארבע פעמים, ואליעד היה אז ילד, אבל הזיכרון שלו התגלה כפנומנלי. הם לחצו ידיים והמחיצות נפלו, ואחרי שסיפרה עלוה בקצרה לאחיה וחברו על המסע שלהם והחזרה לכדור הארץ, השאלה כעת הייתה מה עושים הלאה. היה זה אליעד שהציע שהם יבואו איתם למקום שלהם, וענר ניגש להתקשר.

סטולי הגנוב הניח את האנטנות שלו מאחורי סלע  שהמים של הגל הגדול סחפו אל תוך הבית כשפרצו את הקיר המערבי, וחפא עשה עליהן מלמעלה כעין תנועה של חיבוק וסיכוך, ומובטח היה לכולם שאף אחד לא יוכל לראות את האנטנות או לגעת בהן. אחר כך יצאו כולם עם ענר ואליעד, שהוליכו אותם בין השלוליות אל מקום מוקף שיחים, שהיו בו שני לוחות עץ מאורכים ומשוטים.

היות וביתה של משפחת בן יוסף לא עמד בחלק הכי נמוך של המושב, הוא לא נהרס לגמרי והם תכננו לישון בו בלילה, למרות שהשמיכות והמיטות נסחפו יחד עם כל מה שהיה בבית. בסך הכל היה להם מזל מול בתים שנמצאו במישור הנמוך, שרובם נמחקו לגמרי, על אנשיהם. מגגות הבתים שנמצאו גבוה יותר נשמעו קולות, וכך הם ידעו שיש עוד אנשים. חלק מהבתים היו מוגנים על ידי חומה גבוהה, אלה בתי העשירים ביותר, ועדן חשבה על זה שחלק מהחומות נבנו בעת האחרונה, האם צפו את פני האסון? 

ואז הגיעו הרחפות ואחריהם כלי הרכב האמפיביים של המשמרות, ומיד ידעו שאלה משמרות מדינת בית אל, שניצלו את האסון כדי לחדור לשטח ולהשתלט עליו, מצוידים בכלים של השלטון החוצני בעל בריתם. עד היום ידעו ענר, אליעד, יוכי, רענן, עדן ויוני שיש שלטון גלקטי חוצני שתומך במדינת בית אל, אבל אף אחד מהם וממכריהם לא ראה אותו מעולם. מי שנסע לתל אביב ראה אמנם את חומת המתח הגבוה, את מגדל המתכת האפור שבקריה, בתקופה שהם היו קיימים, אך הם לא היו בטוחים שזה נבנה על ידי החיצוניים ולמעשה לא היו בטוחים כלל שהם קיימים. 

אבל כשהם ראו את כלי הרכב האלה, שצפו על פני שלוליות הענק שמילאו את מה שהיה פעם רחובות המושב, לא היה להם ספק שזה לא נעשה בידי בני אדם.  חלק מהכלים נראו כמו תיבות ענקיות, והכלים האלה כרזו, ובקול מונוטוני שגם הוא נשמע ספק אנושי, קראו שוב ושוב לכל מי שנשאר בחיים להתאסף ולהיכנס אליהם, כי האזור הזה הוכרז כאזור אסון ויש בו חשד לקרינה ולנגיפים. הם גם הזהירו שמי שלא יתפנה יירה, כך אמרו בפירוש, ובדרך אגב הוסיפו ש"תל אביב טבעה, ואיתה כל גוש דן." ונשמע היה להם שאיזה צליל של שמחה התערב בקול המונוטוני בשעה שהודיע את זה, והוסיף "מכאן ועד הים, הכל מוצף. אין לכם לאן לברוח".

למשפחת בן יוסף ולמשפחת קדם לא הייתה שום כוונה להתפנות אל תוך התיבות האלה. התיבות נראו להם כמו ארונות קבורה, הם גם שמעו כבר על המחנות שהחלה מדינת בית אל להקים, הקרוב ביותר אליהם נמצא בלטרון וגם זה לא הוסיף על החשק שלהם להתפנות אל תוך המדינה האיומה הזאת.  מתוך הבוידם שאל תוכו הצליחו להתחמק דרך פתח בגג, הם ראו את הרחפות המנמיכות טוס מחפשות בני אדם על הגגות, ראו אפילו מראה של אדם שפשוט נשאב אל אחת הרחפות, מבוהל, פורש את ידיו בניסיון לעשות משהו, וכל הזמן לא פסק הזמזום המטריד של הרחפות האלה. אחר כך התערבבו בצליל הזה גם קולות ירי. בהתחלה קולות עמומים בודדים, כמו מתוך רובים של פעם, שרענן ויוכי זכרו עוד מהזמנים שהיו בצבא, וגם יוני ועדן זכרו משהו, אחר כך צליל מסיבי וצפוף של כלי ירי חדשים ולא אנושיים עד שהיה נדמה להם שהמושב הפך למטווח ניסוי של נשק שניתן למדינת בית אל על ידי החוצנים השליטים. אחר כך שקט הכל, וערב התחיל לרדת בצל דממת מוות. אף אחד לא דיבר, אבל לכולם היה ברור שהם חייבים לעוף מפה. ענר, אליעד ויוני התגנבו ופילסו נתיב בין השלוליות מחפשים לוחות עץ, ומצאו כמה דלתות שהגלים סחפו מהבתים, שלוש דלתות היו מספיקות בשביל להשיט את כולם, וגם חתיכות עץ שיוכלו לשמש כמשוטים. על דלת אחת היו ענר ואליעד, על השנייה יוכי ועדן, ועל השלישית רענן ויוני, וכולם חתרו במשוטים כשענר ואליעד מובילים אותם, וכל העת לא הוציאו מילה מהפה, כחוששים שאם יוציאו מילה, הכוחות החיצוניים ישמעו אותם והרחפות ישובו.

כבר היה לילה כאשר הגיעו אל הגוש הגדול, שהתרומם מתוך האדמה והתגלה להם בדיוק כשהגל הגדול פנה. הם עלו וטיפסו בחשכה, תומכים אחד בשני, עד שהתמקמו בצד השני, שהיה נסתר מעיניהם כשהסתכלו מהמושב. אט אט התחוור להם שאינם לבד. שורדים אחרים מן המושב וגם ממושבים סמוכים חשבו בדיוק מה שהם חשבו, גם הם לא רצו להיות טרף לכוונות השלטון האנושי והחוצני, גם הם אלתרו רפסודות מלוחות עץ, חלקם גם העזו ושחו, עד שהגיעו אל אותו מקום, בצד הנסתר של הגוש. ענר, אליעד ויוני הגיעו למסקנה שיש שם כ50-70 בני אדם, רענן סבר שאפילו יותר. בתוכם הייתה קבוצה גדולה של כ25 פועלים תאילנדים והודים, מאלה שהגיעו למשקים אחרי שנעלמו פתאום הפלסטינים. הוותיקים שבהם היו כבר יותר משבע שנים בארץ, ואף אחד מהם לא ידע אם יש להם עדיין ארץ לחזור אליה. פתאום עטפה את ענר חרדה, מה יקרה אם את מה שחשבו הם וחשבו כל האנשים שהגיעו אל הגוש, יחשבו גם השלטונות ויגיעו גם הם. ובכל אחד מהימים הראשונים הוא חיכה שהם יגיעו ותכנן תוכניות מה לעשות ואיך להימלט כשיבואו, אך לא ידע באמת מה יעשה. אבל הימים עברו והם לא באו, והוא ואליעד הסיקו שהם סבורים שאף אחד חי לא נשאר במושב, ומאותו רגע פסק האזור כולו מלעניין אותם. אט אט הרגישו אליעד וענר ביטחון להפליג על לוחות העץ שלהם מפעם לפעם חזרה אל המושב, לחפש שם ציוד חיוני שנשאר  בשטח ולא נסחף ואפילו מקום לדוג דגים מצאו. הם הקפידו לעשות זאת בשעות הבוקר המוקדמות, ולא להיראות שם בהמשך היום. אבל קודם כל היה עליהם ביום הראשון לדאוג למזון ולשמיכות להתכסות בהן.

הגל הגדול

זה היה בשבת אחר הצהריים, 11 בספטמבר, 1993 בהיסטוריה האלטרנטיבית. כולם ישבו בחוץ, על המרפסת שמאחורי הבית של משפחת בן יוסף, סביב השולחן בו אכלו קודם צהרים. יוכי, רענן ועדן ניתחו את המצב בארץ כעת, לאחר שקראו במוספים את כל מה שהיו צריכים לדעת (כלומר את כל מה שעורכי העיתונים הורשו לתת להם לדעת הגם שמעט ידעו בעצמם) על נפילת מדינת המותווים שנכנעה סופית לפני יומיים לקואליציה של מדינת בית אל, אחרי שמדינת תל אביב שתחת שלטון הגנרלים נטשה אותה. ענר ואליעד ישבו בצד ותכננו טיול, פוליטיקה לא עניינה אותם, הם היו בתחילת כיתה י"א, אך חודשים רבים הם כבר לא למדו ולא היו בטוחים שתהיה בכלל שנת לימודים השנה. על הגג היה יוני, החבר של עדן, מטפל באנטנה. עדיין הייתה תקווה לקלוט טלוויזיה "אמיתית" מאיזשהו מקום.
עד היום הצליחו המושבים באזור לשמור על החופש היחסי שלהם ולהישאר בעמדה נייטרלית במאבק בין המדינות שקרעו את הארץ. אולי מפני שבהיסטוריה האלטרנטיבית לא התקיים משבר החקלאות של שנות השמונים, והמושבים סיפקו את תוצרתם החקלאית בשפע גם למדינת תל אביב, גם למדינת בית אל וירושלים, גם לרפובליקה הדרומית שבנגב, ועד למדינת המותווים הצפונית הגיעה תוצרתם, אנשים התעשרו מאוד וחלקם בנו בתים רחבי ידיים. ביתם של יוכי, עדן וענר נשאר צנוע. לפני שנתיים הצטרפו אליהם גם רענן קדם ובנו אליעד, שנה אחרי שהאם והאחות נהרגו בתאונה כשרכב של המשמר התנגש בהן בכביש החוף כשנסעו למכור תוצרת במדינת תל אביב. עם הבן הגדול, דודי, כמו בנה וביתה האחרים של יוכי, נותק כל קשר מאז החל 'המצב' לפני 8 שנים, ורענן קיוה שהוא מצא את דרכו אל ארץ בטוחה יותר, למרות שלא ידע אם קיימת כזאת.
רענן אמר שצריך להודות שהמעמד המיוחד של המושבים בא מן ההגנה שנותנת מדינת תל אביב החופשית. עדן לא אהבה את תל אביב המדינה, למרות שגרה פעם בעיר, יוני אהב את מדינת תל אביב עוד פחות. "בלעדיה יאכלו אותנו הדוסים האלה ממדינת בית אל והחברים שלהם" טען רענן. "כמו שאכלו את מטה יהודה. הם ישתלטו על האדמות שלנו, במקרה הטוב יעשו אותנו עבדים שלהם, כי מה הם מבינים בחקלאות ובכלל עבודה יצרנית". אבל הוא הביע את חששו שמא מדינת תל אביב שנטשה את מדינת המותווים והיא עשויה לעשות את זה גם להם. יוכי שפעמים רבות הייתה מתווכחת איתו בנושאים האלה, הסכימה איתו בלאות. עדן הסתכלה מערבה אל השמים. משהו בצבע שלהם ובאוויר הזכיר לה, למרות שאז זה היה באביב, את אותה שבת לפני שמונה שנים שבה עלוה הייתה בפעם האחרונה בבית, כשאבא עוד היה חי. זה היה מוזר כי אף פעם ההרגשות מאז לא חזרו לה כמו עכשיו. חשבה על זה שכמעט לא מזכירים כעת את עלוה בבית, ואת עופר אין מזכירים בכלל. גם לא את דודי, הבן הגדול של רענן שלמד איתה בשכבה.
הרעם נשמע פתאום, רחוק ומתגלגל, לא דומה לשום רעם אחר.
יוני צעק מהגג "תעלו כולכם, מהר, בסולם, מהר, יש גל גדול" עוד רעם נשמע מתגלגל, חזק וקרוב יותר מהקודם וכולם טיפסו. יוכי תחילה ואחריה עדן ואחר כך רענן, ובסוף ענר ואליעד. יוכי תזכור אחר כך שהכל היה מלווה ברקים, האחרים יטענו שלא. מן הגג ראו כולם את הגל. הוא היה ענק, עצום, גבוה לאין שיעור, מצפון מערב הוא בא ודהר על פני המרחב, לצידו התרוממו עוד גלים אחרים קטנים יותר, כמו מלך ופמלייתו הם התקרבו ישר אליהם, והם הרגישו שזה סופם וכולם צרחו בייאוש. אבל ממש כשנעמד מולם, סטה הגל פתאום הצידה והמשיך דרומה, אך גלים אחרים שכמו פרשו מהפמליה המשיכו לדהור עד אליהם, הם חצו את המרפסת עליה ישבו לפני רגע וכמעט נגעו בגג, מתחתיהם שמעו איך הקיר נשבר והמים פורצים אל תוך הבית. הכל רעד מתחתם והם החזיקו חזק ברעפים ובאנטנה. מולם ראו גגות וקירות בעיקר של מבנים קטנים ומחסנים שצפו בזרם, מלבדם ראו רק את ראשי הגגות של הבתים השכנים שמקצתם קרסו אל תוך הזרימה שהמשיכה מזרחה, כשהם הולכים ומתנמכים, הולכים ושוככים. הכל נמשך לא יותר מכמה דקות ואחר כך היה הנוף חדש. מדרום מערב להם, בערך במקום שבו פנה הגל העצום מהם, כמו התרומם גוש עצום של אדמה וסלע, ובינו לבינם, היו בעיקר מים. ממזרח להם התחילה להתגלות שוב אדמה, וענר ואליעד החליטו ברגע שבאחד הימים הבאים הם ינסו להגיע אל הגוש, ולברר מה יש בו. הם לא ידעו עדיין מה יעשו בשעות הקרובות, וקודם כל צריך לרדת מהגג והסולם אבד.

אבל עוד באותו ערב הם הגיעו כולם אל הגוש, והיו נאלצים להישאר בו.

סְקוֹמִי

ענר לא זוכר בדיוק מתי הסקרוֹמדון והממותה הופיעו מחדש על כדור הארץ, אם זה היה לפני הגלים הגבוהים* או אחר כך. נכון שכל הדברים המשונים התחילו להופיע אחרי הגלים הגבוהים שהטביעו את כל ערי החוף והמשיכו אחר כך וכמו בנס נעצרו ממש במושב שלהם, הבית אמנם ניזוק ללא תקנה, אבל אף אחד מהאנשים שהיו עדיין במושב לא טבעו ורענן, החבר של יוכי הסביר שהגוש שהתרומם מתוך האדמה, זה שאליו ברחו כולם, ולא רק בגלל ההצפה, עצר את הגלים הגבוהים אך לא את ההצפה. אבל אליעד טוען שכתבו על הסקרומדון בעיתון, כשעוד היה, והרי העיתון שהם קראו לא קיים יותר מאז הגלים, כתבו שהוא הופיע ליד עין חרוד סמוך למקום שבו נתגלו בעבר עצמותיה של חיה קדומה, ומוזכרת שם מדינת המותווים הצפונית שניהלה את פארק החיות הנדירות, לא הרחק משם, אליו נלקח הסקרוֹמדון, 'סְקרוֹמִי' או 'סְקוֹמִי' כמו שהם קראו לו בקיצור, חיה שהוא תערובת של איל ודינוזאור. גם מדינת המותווים כמובן לא קיימת כבר, ואליעד מזכיר שהם עוד תכננו לנסוע לשם מיוחד כדי לראות את ה'סקומי', מה שגם קשה להעלות על הדעת כעת, וענר אכן זוכר משהו, אבל במעורפל, ובאמת, מאיפה יכלו לדעת על החיה הזאת ואיך היא נראית אם לא מהעיתון, ממותות נראו לפעמים באזור שלהם אבל סקומי היה רק בצפון. אם יש עוד צפון בכלל.

יהיה צורך פעם לסדר את הראש, מבטיח ענר לעצמו, לארגן את הזיכרון של הדברים מתי בדיוק הם התרחשו ומה קדם למה, ומתי ולמה הם ברחו אל הגוש הגדול, הכל יושב אצלו עכשיו בתערובת שמתחילה, הוא יודע, עוד לפני האסון של הגלים הגדולים, אולי כשאביו נפטר, אולי כשאחותו נעלמה, שטויות, מה קשור, הוא היה קטן אז, בכל מקרה אין עכשיו זמן להתפלסף, להתפסכלג כמו שקורא לזה רענן, החבר של אמו והאבא של אליעד, חברו בלב ובנפש, מחשבות כאלה רק גוזלות אנרגיה, כשצריך לעסוק בתחזוקה יום יומית, שזה הרבה דברים, למשל לטפל בכוורת שהם הצליחו להעמיד מחדש עם רענן ואמא, קרוב למחבוא שלהם, לדאוג שיהיה אוכל כל יום, לחצות את מישורי הבוץ כדי להגיע למקום הסודי שרק הם הכירו שיש בו דגים, אליו היו אליעד והוא בדרך בדיוק כשראה, או שהיה נדמה לו שראה, ארבעת אנשים ובהם אשה, שנכנסו אל המבנה ששרד איפה שהיה פעם הבית. ענר היה חומק לשם מדי פעם, עם אליעד או לבדו, באחת הפעמים הוא בא במיוחד כדי לצייר על הקיר את הסְקוֹמִי כפי שזכר אותו בעיני רוחו, כמו הבטחה לחזור.

"נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל אליעד, אחרי שנכנסו אל המבנה והוא נראה ריק לחלוטין.
"אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה, אחת מהם אשה."
"כן, ואתה אומר שאני חי בפנטזיות".

ופתאום, מתוך האין ממש, היא הופיעה, ואחריה שלושת האחרים. והיא קראה לו בשמו.

* ב9.9.93 נפלה מדינת המותווים הצפונית, עליה כתבתי בהרחבה בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית (פוסטים משנת 2005), לאחר קרבות שנמשכו חודש שלם מול מדינת בית אל, לאחר ש'מדינת תל אביב' תחת שלטון הגנרלים נטשה את הברית עם המותווים. ראשי מדינת המותווים מובאים אל מחנה המעצר לאסירים 'סוררים' בלטרון ובו מצאו את מותם שנה לאחר מכן, עם דיכוי "מרד ראש השנה".
הגלים הגדולים באו יומיים אחר כך, ב11.9.93, והטביעו את רוב ערי החוף, רעידות אדמה שבאו 4 ימים לאחר מכן הפכו את ישראל לחצי אי מוקף מים גם ממזרח ומדרום, המחנה בלטרון נמצא כעת על חוף והמושב של עלוה מוצף בביצות אחרי שהגלים נעצרו בגוש אדמה גדול שהתרומם מערבית למושב של עלוה. אליו נמלטו הניצולים מהמושב ובהם בני משפחתה של עלוה.
ב24.3.94 השתלט אפרים סאמט בהפיכה רצחנית על מדינת בית אל-ירושלים, והפך למשיח על מה שנותר ממדינת ישראל.
ב16.1.95 חזרו עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב לכדור הארץ ונחתו סמוך למחנה לטרון. יחד איתם היה הצועד אשר עקב חבטה שספג במהלך הימלטות החבורה משומרי המחנה, הועף אל היסטוריה אלטרנטיבית אחרת – קרי ההיסטוריה 'הרגילה'.

הבית

ב1960 הקימו אביגדור (דורי) ויוכי בן יוסף את המשק שלהם במושב בשפלה בבית אליו עברו לאחר שנים אחדות בהן היו בחוץ לארץ, במסגרת עבודתו של אביגדור מטעם הממשלה בתחום הייעוץ החקלאי באחת המדינות שנקראו אז 'המתפתחות'. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם וכשבאו אל המושב בא איתם בנם עופר בן השנה. הם גידלו עופות, נטעו עצי אבוקדו ובמשך הזמן הקימו גם כוורת וגידלו שדרת עצי נוי בכניסה אל הבית. אחרי עופר נולדו הבנות ששמותיהן נקשרו במקום – עדן שנולדה ב1962 ושמה ביטא את התחושה שמצאו להם חלקת גן עדן, ועלוה שנולדה ב1965 נקראה על שם עלי העצים שבחצר. ב1977 נולד הבן הצעיר ביותר, ענר, ואז שדרת העצים שהובילה מהשער אל הכניסה לבית כבר הייתה גבוהה וחצתה דשא רחב משני צדדי הכניסה אל הבית, שהורחב בשני אגפיו. המטעים (אל האבוקדו נוספו בננות ורימונים), הלול והכוורת היו בצד האחורי של הבית, ולעלוה היה אסור להתקרב אל הכוורת מכיוון שהייתה אלרגית לדבורים. אביגדור נחשב לחקלאי מצליח שגם נתן הדרכות למשקים צעירים ונחשב 'סמכות' בתחום, ויוכי מלבד היותה עזר כנגדו, נטלה חלק בחיים החברתיים של המושב, הייתה חברת ועד וארגנה מקהלה ואירועים שלחלקם נידבה את החצר הגדולה של משפחת בן יוסף. גם הריבות שהכינה היו שם דבר. בשנת 1981, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, יצא עופר 'לחפש את עצמו' בעולם, ואחרי שנתיים הכיר אשה באוסטרליה ושלח להורים תמונות שלה, ונראה היה שהוא לא מתכוון לחזור. אביגדור ויוכי קיוו שהוא יחזור בכל זאת. בסוף 1984 עזבה את הבית גם עלוה (שלא גויסה לצבא בשל האלרגיה שלה) ונסעה ללמוד בירושלים. בערב פסח 1985 באה בפעם האחרונה לבקר ולמחרת נסעה שוב לירושלים, כדי להתכונן למבחן חשוב, כמה שעות לפני שהוכרז 'המצב' ותוך כמה שבועות לא יכלה יותר עלוה לצאת מ'האזור' שלה בירושלים, ולא יכלה ליצור גם קשר טלפוני או כל קשר אחר עם המושב, וכל השנים לא ידעה מה קרה למשפחתה.


חזית הבית נגלתה כעת לעלוה, צבי, סטולי וחפא, שבאו מתוך הלילה אותו עשו באחד השדות, לא רחוק מהיכן שהורידה אותם הרבנית אראלה. היא הייתה מוקפת כמעט כולה על ידי שלוליות בוץ רחבות שמילאו את כל המרחב. עלוה התקשתה להכיר את המרחב שהיה סביבת ילדותה, רוב בתי המושב לא שרדו, בנס שרד הבית של משפחתה, אך מיד ראתה שדרך החלונות, ודרך פירצה אחת שהייתה בקיר של הבית, ניבטו השמים והמרחב הפתוח שמאחורי הבית, והבינה שרק הקירות החיצוניים של אגף הכניסה שרדו. וככל שהתקרבו התחוור לעלוה שגם קירות החדרים אינם, ומאחורי הבית נתמשכה אותה ביצה ענקית שהקיפה את הכל, כיסתה את כל מה שהיה משק בן יוסף ונתמשכה משם הלאה, אולי עד הים. אף עץ לא שרד. אי שם במרחק, עמד גוש גדול, אולי סלע, אולי הר, אולי ערימה של צומח שהגיחה מתוך הביצה, עלוה לא זכרה דבר כזה בנוף של המושב. אי אפשר היה לדעת כמה זמן הם עמדו ממול השריד של הבית, דוממים ומביטים, אולי שעה, אולי יותר, עד שחפא אמר 'בואו נתקדם פנימה'. אך אל דלת הכניסה היה בלתי אפשרי להגיע, בגלל שלולית אחת שהתמקמה דווקא מול רחבת המבוא והייתה מלאה ביתושים. אבל הם מצאו שביל בין השלוליות דרכו הצליחו לבוא אל תוך הבית מסביב. בפנים לא היה כלום, חוץ משברים של קירות החדרים שהיו מפוזרים, צואת כלב במרכז וכתובות וציור גרפיטי שהיו על הקיר הדרומי, שהיה בעבר חדרן של עלוה ועדן, ובהתחלה לא שמו לב למה היה כתוב ומצוייר. ריח של מוות עמד בכל.

קולות מדברים נשמעו פתאום מבחוץ. החבורה כיבתה את ההילות, מתוך אינסטינקט.
שני בחורים נכנסו אל חלל הבית. בידיהם היו חכות. הם המשיכו שיחה אותה ניהלו קודם. "אל תאמין לסיפורים האלה, תשמע לי" אמר אחד מהם, שהיה לו שיער שחור חלק וגלי שגלש לכתפיו. "אלה לא סיפורים" התעקש השני שהיה בעל שיער בהיר מתולתל, והיה לו זקן קטן. "יש מלא צוללות שנמלטו אל מתחת למים, עוד מתחילת המצב. יש להן יכולת לשרוד. דוד שלי שם, אמא שלי סיפרה לי. מלא חיילים שם". "כן, שמענו את זה כבר" אמר השני. "אליעד, תפסיק לחיות בפנטזיות. אין שום צוללות. גם אם היו, הן אבדו בגלים הגבוהים. אין לנו אלא את עצמנו. הכי טוב שתפנים את זה". השניים התקרבו אל הקיר עם הגרפיטי, שסמוך אליו החבורה עמדה. "נו, איפה האנשים שראית נכנסים?" שאל המתולתל בהיר השיער. "אני נשבע לך, ראיתי קודם, ארבעה אנשים נכנסו לפה" "כן, ואני חי בפנטזיות". אנשי החבורה ראו אותם כעת מקרוב. הם היו כבני 17-18, למרות שקולם נשמע יותר מבוגר. בעל השיער השחור הגולש ניגש אל הגרפיטי כמו בוחן אותו, ועלוה הסתכלה עליו בריכוז. "ענר!" היא קראה פתאום והדליקה את ההילה.

הרבנית אראלה (3)

הייתה לחבורה התלבטות קלה. אפשרות אחת הייתה, לצאת דרך המחנה אל הכביש, ממנו, זכרה עלוה, יש פנייה לכיוון המושב שלה, אם כי לא הייתה בטוחה שזה אותו כביש ואם הוא לא השתנה. אפשרות אחרת הייתה לצאת דרך הנקודה שבה היו, ולעקוף את המחנה מבחוץ. היו להם כל הסיבות לעשות את המעקף הקצר יותר, ולנסות להתחבר ממזרח אל הכביש היוצא מהמחנה. המערב, הכיוון שדרכו הגיעו למחנה, היה מלא לפי תחושתם בשומרים שמחפשים אותם, היה זה לילה קצת ערפילי והערפל, כך גילו, מקשה לבצע את כיבוי ההילה, ומעבר לשם דרומה היה מלא ביצות וחששו שיתעו בדרך ויסתבכו בחושך, אם יגיעו לשם. היצמדות לכביש שממזרח למחנה, ידעו, תאלץ אותם ללכת בצד הכביש ולפקוח עין על מכוניות שעוברות, אבל הכביש נתן להם איזה ציון דרך, שידעו לפחות איפה הם נמצאים. וכך התחילו ללכת, עד שראו את האזור בו שער המחנה המזרחי נפגש עם הכביש. לצידו חנו כ20 רכבים חדישים, הם היו שייכים לאנשי הכוח שבא עם אמיר למחנה.
סטולי וחפא הביטו אחד על השני. גם צבי התקרב אליהם. 'קצת מסוכן' שמעה עלוה את הטלפתיה של חפא. 'אי אפשר לצאת מהמחנה הזה בלי לעשות להם איזה משהו' טילפת סטולי. 'אתה לא מבין כמה זה מדגדג לנו באצבעות'. 'כמו שניטרלת להם את המחפורות' לחש צבי. 'ניטרלתי להם לא רק מחפורות' אמר חפא 'אבל כאן אני מרגיש סכנה עכשיו' גם עלוה הרגישה. 'בואו כבר' כמעט צעקה להם, 'נתחפף מהמקום המגעיל הזה כמה שיותר מהר. לא רוצה לראות אותו כבר'. אבל חפא לא יכול היה שלא להיעתר לבנים. הוא שלף משכמייתו את המקל הארוך, זה שיודע לירות ברקים, ויכול גם לשגר זרמים נמוכים יותר, שמתיכים ברזל ויכולים גם לאייד אנשים. זו הייתה הפעם השנייה שהם ראו אותו. עלוה הרגישה קצת סחרחורת, אבל הם נהנו מאוד כשחפא שיגר כעין אלומה בלתי נראית אל הרכב הראשון, ואחר כך אמר "זהו, הוא לא יסע יותר". ואחר כך כיוון גם אל השני, והשלישי, בעוד האחרים סופרים אותם אחד אחד בהנאה. "לא יודע למה הם חושבים ששרשראות כמו של טנקים בטיחותיות יותר לרכבים שלהם"' העיר, אחרי הרכב העשירי. "אם היו להם צמיגי גומי מהסוג הישן, לא הייתי מצליח לעשות להם כלום ברמת הזרם הזאת, הייתי צריך להסתכן במשהו גלוי יותר, שהיה יוצר אש ומביא את כל תשומת הלב לכאן". הם המשיכו לספור ואם בהתחלה ספרו בלחש, עכשיו ספרו בקול הולך וגובר ופתאום היו סביבם עשרה אנשים בשחור שהלכו וסגרו עליהם, עם רובים שהיו מכוונים כלפיהם, ולא היה זמן לכבות הילות.
"תעמדו ואל תזוזו" אמר ראש אנשי המשמר. "ואתה עם הזקן הלבן, תשמוט את הדבר הארוך שיש לך לארץ ותבעט אותו לכיוון שלנו, מיד!"
חפא הסתכל עליהם במבט שלו, ושילב את הידיים שלו כשה'דבר הארוך' מחובק תחתיהן.
"יאללה, תפסיק עם הדאווין שלך, עושה לי מדיטציה בעמידה עלק, חושב אתה עוד בתל אביב החופשית. היא לא קיימת כבר. תשמוט את הדבר הארוך" אמר איש המשמר וקירב את קת הרובה וכמעט הצמיד אותו לגרון של חפא. "תנועה אחת מיותרת אני לוחץ על ההדק" אמר לו. "פשוט תשמוט אותו".

"תעצרו!" הם שמעו פתאום קול נשי פוקד. עלוה זיהתה מיד את האישה אשר יצאה ממכונית שעצרה בכביש שלידם, והתקרבה אליהם בצעדים מהירים. "תוריד את הרובה ממנו ותשחרר אותם" אמרה לאיש המשמר. "אלה חברים שלי".
"גברת, אנחנו לא מכירים אותך" אמר איש המשמר אבל משהו הססני היה בקול שלו. "לא אכפת לי אם הם חברים שלך, את מתערבת פה בעניינים שלא שלך. בבקשה תחזרי אחורה לאוטו שיצאת ממנו, ותסעי". הוא לא הזיז את הרובה מצוארו של חפא.
"אלה כן עניינים שלי, הם חברים טובים שלי ואתה מכוון עליהם נשק"
"אני מכוון עליהם נשק כי הם מנסים פה לחבל ברכבים שלנו, מותר לי גם לירות בהם, ואת לא תגידי לנו מה לעשות גברת. אנחנו הקובעים פה ואם את לא רוצה שאני אעצור אותך גם כן אז תסעי מפה כבר, יאללה, מי את בכלל"
"מי אני?" אמרה האישה, "כדאי שתדע, אני הרבנית אראלה ואני יותר חשובה ממך"
"את יותר חשובה ממני? שמעתם?" כמעט פרץ בצחוק. "היא יותר חשובה ממני. גברת, אני יכול לעצור אותך פה על המקום"
"קדימה, תעצור אותי. נו? תעצור אותי אם אתה רוצה כל כך להסתבך. אני אשתו של הרב אלברשטם"
השם היה מוכר לאיש המשמר ששאל מיד "מי זה הרב אלברשטן" אך לא באותו קול מזלזל. איש משמר אחר שהלך קודם לכיוון הרכבים עם שלט בידו חזר. "כל הרכבים מושבתים, אני קורא לאמיר" אמר להם. "כן, תקרא לו דחוף" אמר המפקד והאיש הוציא מכשיר קשר, אך הרבנית ניגשה ולקחה ממנו "אתה לא קורא לשום אמיר, ואתם משחררים מיד את החברים שלי. ואגב לשאלתך" פנתה אל המפקד "בעלי הרב אלברשטם הוא המורה של המשיח."
"גברת אלברשטן, עם כל הכבוד לך ולמורה שלך" אמר מפקד המשמר, תוך שהוא מזיז את הרובה מן הצואר של חפא, "אנחנו מקבלים הוראות רק מאמיר המפקד הישיר שלנו ומהמשיח, לא משום מורה, לפחות מאז שגמרנו את הבית ספר". ניסה לגחך אך אף אחד לא גיחך איתו. משהו בדיבורה של האישה הזאת השפיע על כולם. "או.קיי" אמרה הרבנית והושיטה לו את מכשיר הקשר. "תתקשר עכשיו למשיח, הוא ישמח לדבר איתי, אני חברה הכי טובה שלו. נו, תתקשר, מה קרה, למה אתה מהסס?".
לאחר רגע ארוך של שתיקה, סימן הראש לשאר אנשי המשמר, כולם הפנו את הרובים מאנשי החבורה (אחר כך אמר להם חפא שהרובים ממילא לא היו יורים, אבל באותו רגע הם חשו רווחה והקלה שאין לתאר), ופינו להם את הדרך. הרבנית ניגשה אל הראש ולמרות שדיברה קרוב לאוזנו, היה זה קול שכולם שמעו, ובפעם הראשונה הזכיר לעלוה את שיר הישנה, החושנית, "אם אתה רוצה שהשם יאריך את שנותיך, אז יד לפה בייבי, אה? גם אתה וגם הם, כולכם – יד לפה' היא הצמידה אצבע לשפתיה ואחר כך העבירה אותה בתנועה מלטפת על פניו של איש המשמר. "לא ראיתם, לא שמעתם כלום, אתם לא יודעים כלום. הבנתם? יופי. יברך השם גם אתכם באריכות ימים. תודה." אמרה וסימנה לחבורה "בואו חברים יקרים, אנחנו נוסעים חזרה לירושלים" ועלוה, צבי, חפא וסטולי הלכו עם הרבנית למכונית בה חיכה כל העת הנהג שלה. עלוה ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה נסעה במכונית כדור-ארצית, ונזכרה שזה היה כשנהג המשאית האלמוני הסיע אותה ואת צבי מהמרתף שלהם ברחביה שעלה באש, לשכונת נוה יעקב. כמעט שבע שנים עברו מאז.

אבל הם לא נסעו לירושלים.
סטולי הגנוב ישב מקדימה, וקישקש עם הנהג על שלושת מכשירי הקשר שהיו ברשותו ועל הטלפונים הניידים שהיו במדינת תל אביב החופשית שטבעה, ועל השמועות שקיימות על כך שיש מכשירים ששרדו ויש אנשים שמשתמשים בהם, ועל הסיכוי להשיג מכשירים כאלה. מאחור ישבו הרבנית, עלוה, צבי וחפא וקיוו שהנהג לא שומע את כל שיחתם. הרבנית התנצלה בפני עלוה ובפני החבורה על שעקבה אחרי עלוה כשיצאה מבית הכנסת לאחר פגישתן, וכך ידעה לאן הם מתכוונים ללכת והתכוונה לפגוש אותם בדרך, עד שראתה את השומרים מקיפים אותם. היא סיפרה להם גם שהשלטון יודע על קיומם ואמיר בא במטרה עיקרית לחפש אותם. הם זוהו כבר בצניחה מהחללית ומישהו הספיק לזכור אותם מספיק כדי לשרטט פרופיל שלהם. את כל זה היא יודעת מפיו של המשיח עצמו, שבא בכל יום חמישי ללמוד תורה אצל בעלה, והיא גם מכירה אותו מקודם, וכך היא גם גילתה שעלוה נמצאת שם וזאת הסיבה שהצטרפה אל הפמליה של אמיר ובאה אל המחנה, כדי להזהיר אותם. הרצאות לא חסרות לה, היא מבוקשת בכל מקום. "כל כך פחדתי שיעלו עליכם לפני שאספיק להגיע אליכם, לכל האנשים של אמיר שהגיעו יש תמונות שלכם והן די מדויקות" היא הראתה להם את התמונות, והן באמת היו מדויקות, כולל זו של האחד עם המספר על המצח, שהרבנית שאלה איפה הוא, ולא בדיוק הבינה את התשובה שחפא נתן לה. לצבי היא אמרה שהיא זוכרת גם אותו ממאפיית סאמט, היא קנתה אצלו פעם. "אז היו לי תלתלים, זוכר? גם אתה נראית שונה" וצבי זכר באמת את הנערה עם התלתלים שהגיעה בליל מוצ"ש אחד קריר של תחילת החורף אל המאפייה וקנתה לחמניות חמות. לעלוה, שזכרה גם היא את אותו לילה בו הופיעה שיר בשעה מאוחרת והביאה להן לחמניות חמות, לא היה באותו רגע ספק את מי היא שיחדה כדי להגיע למאפייה שהייתה, לפי מה שצבי תיאר לה, במקום לא כל כך קרוב אל "הקו", ואולי גם נסעה איתו במכוניתו. צבי שאל מה קרה למיכאל סאמט ולמאפייה, והצטער לשמוע שמיכאל עבר אירוע מוחי והמאפייה עברה לידי אנשי ישיבת 'אמרי רפואל' הסמוכה, ועכשיו הלחם הנמכר בה הוא פחות טעים, משום שמיכאל מסרב גם כעת למסור לידיהם את המתכון הסודי של 'לחם סאמט'.
"אני לא אשאל אתכם לאן אתם מתכוונים להגיע וגם לא אעקוב אחריכם. אני יודעת שאתם, במה שאתם עושים, פועלים מעם השם" חזרה שיר להיות הרבנית אראלה, "והוא יראה לכם את הדרך ויצליח את דרככם". צבי רצה להציע לה לבוא איתם. "אנשי המשמר בטח יספרו את הכל לאמיר, יכולים לפגוע בך" הוא אמר לה. "אני יראה רק מהשם" אמרה הרבנית, "בעלי הצדיק לימד אותי ששליחי מצווה אינם ניזוקים. ואנשי המשמר אני מכירה אותם" קרצה לעלוה קריצה שרק היא ראתה, "הם לא יעיזו לדבר".
"אנחנו באמת חיבלנו ברכבים האלה" אמר חפא "אולי צבי צודק".
"אם ככה, אז על אחת כמה וכמה שהם יעדיפו שלא ידעו בכלל שהם היו באזור, כי מה הם יספרו, שהם ראו אתכם ושחררו אתכם, ועוד אחרי שחיבלתם ברכבים, כי אשה אמרה להם? זה גם לא בכבוד שלהם, וגם, מה שאמרתי להם וזה יוצא נכון, 'השם לא יאריך את שנותיהם אם ידברו'" ('גם את שנותיך' חשב צבי מחשבה מצמררת).
"ומה אמיר יאמר" שאלה עלוה "אם באתם יחד איתו, הוא לא יתהה למה עזבת? הייתה אמורה להיות לך עוד הרצאה מחר, לא? שבוע, היה כתוב במודעות"
"אמיר הזה באמת יכול להיות בעיה" הודתה הרבנית. "מזל שהספקתי לומר לו בקשר של הנהג שאני צריכה לנסוע דחוף לאחיינית של בעלי שנמצאת במצב חירום בבית חולים, היא באמת בבית חולים, עוברת מחר ניתוח. ("שיהיה בהצלחה" אמר צבי. "תודה.") "הוא היה חושד" אמרה והוסיפה בשקט "ממנו אני באמת קצת מפחדת". חפא ניסה בכל זאת לשכנע אותה שתצטרף אליהם עם הנהג שלה, אבל היא אמרה "אתם לשליחותכם ואני לשליחותי, השם יצליח דרככם, אם ירצה עוד ניפגש". היא נישקה וחיבקה את עלוה, סטולי הגנוב לחץ יד לנהג, והם ירדו מהמכונית סמוך למה שהיה פעם צומת מסמייה, והיו כעת קרובים מאוד למושב של עלוה, שחשבה ששוב היא לא שמעה משיר את כל מה שרצתה לדעת, ולא ידעה אם תהיה לה עוד הזדמנות לשמוע.

הרבנית אראלה (2)

גוגל וסמרטפונים טרם הומצאו בהיסטוריה האלטרנטיבית (הנמצאת כרגע בשנות ה90) וגם ידידנו המתורגמן שהוא מעין גוגל קוסמי מהלך, לא בא איתנו לכדור הארץ בפעם הזאת, ולכן התקשתה החבורה לברר את כל מה שיש לדעת על הרבנית אראלה הנודעת בשערים, שהגיעה אל המחנה עם האנשים של אמיר יחיאל ועמדה באותו ערב לשאת את הרצאתה. לו היה גוגל בנמצא, היו החברים מגלים שהרבנית אראלה היא אשתו השנייה והצעירה של הרב הדגול יואל אלברשטם, זה שהכשיר למאכל את בשרה של הממותה, אשר הופיעה לפתע מחדש בארץ לאחר הגאות הגדולה, אך פסל למאכל את הסקרומדון, חיה דינוזאורית בעלת קרני איל אשר נגלתה ליד עין חרוד. הרב אלברשטם הוא גם זה שהכשיר את משיחיותו של המשיח אפרים סאמט, שהשגות נשמעו בסנהדרין לגבי היעדר ראיות להיותו ב"ד – בן בית דוד, לאחר שקבע שהמלך שלמה בן דוד שכידוע אהב נשים רבות, קרוב לודאי שהוא ידע את כל בתולות יהודה ולכן קיימת סבירות גבוהה שכל צאצאי שבט יהודה קשורים למשפחת דוד המלך, בין אם כצאצאים ישירים של שלמה ובין כמי שנתקשרו בברית הנישואין עם צאצאיו וצאצאי צאצאיו אשר היו מבוקשים ללא ספק יותר מכל החתנים והכלות בממלכה. דודו של הרב יואל אלברשטם, הוא, אגב, האדמו"ר ר' רפואל הלברשטם, ראש ישיבת "אמרי רפואל" ששוכנת סמוך ל"מאפיית סאמט" בה עבד פעם צבי, אשר בעליה מיכאל סאמט, דודו של המשיח אפרים, אפה את 'לחם סאמט' שהיה אהוב מאוד על האדמו"ר רפואל וגם על רבים מתושבי רחביה אליהם נשלח צבי על האופניים להביא את הלחם, לאחר שנעלמו שלושת השליחים הקודמים שהיו מביאים לשם את הלחם, וכך פגש את עלוה. הכל סופר כבר.
מכיוון שלא נמצאו כל הדברים האלה בגוגל שלא היה, נתבקשה עלוה לעטות איזה מטפחת, וללכת בעצמה להרצאת הרבנית.

היא עמדה על הבמה, עם שביס-כתר בצבע כעין בורדו ורוד ולובשת שמלה סגולה, ודיברה בלהט מלא כריזמה, סיפרה על עולם הפריצות החילוני ממנו ניצלה בעור שיניה, בזכות הנס ובזכות הקב"ה שאוהב אותה, דממה הייתה, כל הנשים באולם ישבו כמהופנטות, וככל שדיברה והניעה את הידיים, ידעה עלוה יותר ויותר שהיא מכירה אותה. כן, לא יכול להיות אחרת, אותה אחת שדיברה על מעלות הצניעות, על כמה שהקב"ה אוהב את נשות ישראל שהן צנועות וצדיקות וכמה פריצות יש בעולם החילוני וכמה שהיא פוגמת בשלטון המשיח, היא אותה אחת שזרמה פעם, בירושלים, חופשי עם כל אנשי המשמר, תמורת מעבר חופשי, תמורת סמים וגם ללא תמורה, ולא רק עם אנשי המשמר, מאחורי קירות, מתחת לעצים או שיחים, ואחר כך הייתה מספרת לה ומתארת את 'הביצועים' שלהם בליווי לגלוגים חריפים, בעיקר על אנשי המשמר, וגם אותה עודדה 'להפסיק להיות בתולה'. שיר, חברתה הטובה אותה לא ראתה מאז אותו ערב בו השאירה אותה לבד, ליד הקיר של החנויות והלכה עם יפה העיניים שהוא כעת המשיח, "אולי יתן לי להשתמש בטלפון" ואחר כך חשבה שלא תראה אותה יותר. עכשיו היא הרבנית אראלה, וברגע אחד גם היא קלטה את עלוה בקצה האולם, ועלוה לא ידעה אם להישאר או לברוח. אבל אז נגמרה ההרצאה, ושיר-אראלה מיהרה לקראתה בתנועת חיבוק והן נפלו זו על צוארה של זו בנשיקות "אני כל כך שמחה שגם את מתחזקת, תודה להשם איזה נס הוא עשה לי לראות אותך" אמרה הרבנית, והן ישבו אחר כך ליד שולחן בצד ודיברו, וכל הזמן הרבנית אמרה "תודה להשם איזה ניסים, איזה ניסים" אך עלוה לא הצליחה לשחרר ממנה מה בדיוק קרה לה אחרי שנפרדו ליד החנויות, ובאיזה דרך בדיוק "הציל אותה השם יתברך" והגיע אותה להיות אשת הרב ככתוב במודעה, וגם הרבנית לא ממש התעניינה מה עלוה עושה כעת (רק שאלה אותה אם יש לה כבר ילדים, ו'בעזרת השם יהיו'), רק שמחה ש"גם את באת להתחזק" ואיחלה "שנשמע בשורות טובות" ולעלוה היה נוח שלא שאלה אותה יותר, גם ככה יותר מדי נשים הסתכלו עליה בשעה שהרבנית חיבקה ונישקה אותה, ועכשיו היא כבר הרבה פחות אלמונית במחנה וזה לא בריא.
ליד האבנים הצהובות שסימנו את תחילת הנתיב למערה, חיכו לה כולם. "אנחנו חייבים לעזוב את המערה ואת המחנה". אמר חפא. "דבר נוכחותנו נודע, האיש החדש הזה שהגיע למחנה, בא בעיקר כדי לחפש אותנו, הם מצאו ליד המערה נעל של אחד מאנשי המשמר שאיידתי, לא נוכל לחזור לשם עכשיו וגם מכאן אנחנו חייבים להתחפף".
"לאן נתחפף?" שאל צבי, ושמץ מרדנות נשמע בקולו.
"אולי ננסה את מה שעלוה הציעה בהתחלה, להגיע אל המושב שלה, כמה ק"מ דרומה מכאן".

הרבנית אראלה (1)

בכל הימים ששהו במחנה, לא הצליחו לא חפא, לא צבי, לא עלוה ולא סטולי הגנוב להבין באמת איך לא מתגברים שבויי המחנה על השומרים, שרובם לא נראו איתני כח כל כך, הם היו כה רופסים ושמנים, ומספרם היה מועט ממספרם של אנשי המחנה. ולא שציפו להתקוממות אלימה, הם ידעו על דיכויה של התקוממות ראש השנה וידעו שבמקום כלשהו נמצאת עדיין טכנולוגיה של האופל הגלקטי כמו זו שעזרה לדכא את ההתקוממות. אבל גם התנגדות פסיבית, נחושה, מן הסוג שחפא קרא לה "שבועת הניצוץ", התנגדות שמתחת לפני השטח, כזאת שיכולה להיות מבוטאת בגרפיטיז על הקירות, שיבוש יעיל של מערכות, בצורה שתהפוך את חייהם של השומרים לגיהנום, לא הורגשה ולא ניכר קיומה של מנהיגות פוטנציאלית להתנגדות כזאת, שאנשי החבורה חיפשו בנרות. למעשה, היה נראה להם שהשבויים מתמכרים לשוביהם, בעיקר לטקסים ולתפילות ולאיסורים ולציוויים שהונחתו מדי יום ברמקול. וזה היה יותר מדאיג מסתם זומביות אותה ייחסו קודם צבי, עלוה וסטולי לנותרים בחיים. יותר מסתם הלם. צבי חשב שאולי שמו להם משהו באוכל, שנמכר-חולק בכעין צרכניה טחובה וצפופה סמוך לבית הכנסת, בשעה ארבע אחרי הצהרים, לפני התפילה. אפילו בתורים הארוכים שהיו שם, לא נראה שום סימן לתסיסה שיכולה להעיד על בריאות.
למחנה הגיע אמיר יחיאל, אמרו שהוא איש חשוב מאוד, הוא נשלח ישירות מטעם המשיח להכין את ביקורו הצפוי בפסח, ועל הדרך, לחקור אי סדרים שנתגלו לאחרונה במשמר המחנה. עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב ראו אותו מרחוק כשהגיע אל רחבת המסדרים שבמרכז המחנה, איש רחב ונמוך, על ראשו כובע מצחיה, נושא חרב ארוכה ממנו. עלוה פסקה מיד שיש לו פנים של רוצח. הוא העמיד את השומרים כולם ברחבה, סקר אותם, ואז ניגש לשמן ביותר, אחד שקראו לו דודו, וקרא לו לבוא איתו למרכז הרחבה. שם, לעיני כולם, הוא התיז את ראשו עם החרב שלו. "יש לכם שבוע להוריד את הכרסים שלכם, לפני שאתחיל מה שעשיתי לו לעשות לכם, על בסיס יומי". אחר כך ציוה עליהם לצאת בריצה סביב המחנה. לא היה ספק, ימי גן העדן של שומרי המחנה נגמרו.
מודעות ענק חדשות בישרו על הרצאה שתינתן בערב לנשים על ידי הרבנית המפורסמת אראלה, המחזקת הנודעת בשערים, שתדבר על חינה ומעלתה של הצניעות בימות המשיח, הרצאה ראשונה בסדרת הרצאות שתימשך כל השבוע.