ריענון

בשנות ה70, שנות 'המלחמה הקרה' בין שתי המעצמות: ארה"ב ובריה"מ, הדאגה העיקרית בעולם הייתה מפני מלחמה אטומית שתפרוץ ביניהן ותשמיד את העולם. לכן השיר Calling ocuupants of interplanetary craft קרא לשוטר בינכוכבי שיפתור את הבעיות שבני האדם לא מסוגלים לפתור בעצמם. נראה לפעמים שישראל היום זקוקה לשוטר כזה. בהיסטוריה האלטרנטיבית שמתחילה מ1977, הפתרון ניתן באמצעות התערבות בינכוכבית כזאת, בראשותו של חפא שקיבל כוחות משליט הגלקסיה הכחול, ואיתם הוא פשוט ניטרל את כל הפצצות בעולם. אף פצצה שבעולם, אטומית או קונבנציונלית, לא יכלה לפעול. כך איבדו כל מוסדות השלטון בעולם את השפעתם ולחפא נראה היה שקל יהיה לכונן את העולם שלו, השוויוני והצודק, באמצעות עוזריו הנאמנים, אנחנו, והכלים שבנינו על פי הוראתו ובסיוע הכוחות הקוסמיים ששלח לו הכחול. נראה שאנחנו היינו עסוקים יותר בהנאות ממה שנתן לנו הכוח הרב שקיבלנו, בטיולים בעולם ובהשתתפות בהופעות רוק, מאשר בדאגה להנחלת הצדק בעולם.


במציאות, חפא נחת לבדו, הסיוע שהובטח לו מהכחול לפני שזרק אותו מהחללית אל הארובה לא הגיע מעולם, ואחרי שנה ו9 חודשים עזב חפא את הארץ שבה לא בדיוק הבינו אותו, ונסע לחפש את משפחתו האבודה באקוודור. החבורה שהייתה סביבו התפזרה ורק אני, צבי וסטולי הגנוב נשארנו בקשר. חפא חזר אחרי כמה שנים לארץ, ומעולם לא סיפר לנו הכל על מה שהיה בנסיעתו, אך הבנו שאת משפחתו הוא לא מצא. הוא התחיל להרצות לאנשים, בניסיון להעניק להם את נקודת ראותו על היקום. הוא גם ניסה ללא הצלחה לפתח לבדו את המכשירים שיעזרו לו להעביר את נקודת הראות הזאת, ללא עזרתו של הכחול שעל פי מה שהיה ידוע לחפא, נכלא ב'מעצר בית מערכת-שמשי' בגלל ניסיונו לחולל הפיכה בפדרציה הרחוקה כל כך מאיתנו. 'המלחמה הקרה' הסתיימה באמצע שנות ה80 בזכות גורבצ'וב ורייגן וברית המועצות התפרקה ב1991. חפא טען והאמין שידם של החיצוניים הייתה בכל זאת בדברים שקרו, משום שגם הם חוששים מהחרבה גרעינית של כדור הארץ, שתשפיע על מערכת השמש ואולי גם מעבר לכך, ותפגע בנכסים שיש להם במרחב הקוסמי הקרוב, ולדעתו הם יתערבו שוב בכל מצב שבו תהיה סכנה גרעינית. מדמוקרטיה, זכויות האדם וצדק חברתי, פחות אכפת להם כל עוד המצב לא מגיע לכדי סכנה גרעינית. ב2008 החליט חפא לשוב אל החלל. סטולי הגנוב התלווה אליו ביציאתו למסע, וחזר לבדו.
בהיסטוריה האלטרנטיבית נהנינו מהשלטון שלנו בעולם עד 1985, אז התפרץ האופל הגלקטי שהדיח את השליט הכחול ובטרם הגיע לכדור הארץ הורה חפא לכולנו, בשעה שנמצאנו איתו על חוף הכינרת, להתפזר ולהיעלם בעולם עד שיקרא לנו ויאסוף אותנו אל נקודת מפגש שלא היה לנו שום מושג באותו רגע איך נוכל להגיע אליה. החלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית, שנכתב בין מרץ 2005 למרץ 2006 תיאר את קורותי בעיר סמוכה לחיפה, שהפכה להיות עיר המותווים ובה פרץ המרד הראשון נגד האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו, שניסו לכלוא את כל המותווים בגטו. בהיסטוריה האלטרנטיבית, השפעתן של המעצמות בעולם שהופסקה על ידי חפא, לא חודשה והאופל הגלקטי שלט שלטון ישיר על כדור הארץ, דרך ממשלות בובה שלא הותר להן לשתף פעולה אחת עם השנייה או להקים ארגון בינלאומי כלשהו. כל מדינה הייתה לעצמה, כל אזור היה לעצמו. לא הייתה 'ארצות הברית', לא הייתה 'אירופה', לא היה או"ם, בקושי הייתה ישראל, שגם היא חולקה לאזורים והמעבר בין אזור לאזור היה קשה ומסוכן. כך הייתה תל אביב, לכאורה 'מדינת תל אביב החופשית' והיו מדינות ירושלים (שבעצמה הייתה מחולקת בין אזורי הצפון והדרום והקו עבר באמצע הרחובות בצלאל ובן יהודה), בית אל, הצפון והדרום. הפלסטינים 'נעלמו' ולא ברור גורלן של המדינות הערביות. נראה שגם בהן קמו שלטונות משיחיים, העולם בכללותו הפך לעולם דיסטופי ומפחיד, עד שסטולי הגנוב ואיתו כוח חילוץ מצא אותי, רגע לפני שעמדתי להימסר לידי שלטונות האופל הגלקטי, ונסענו בחלליתו עד לנקודת המפגש עם חפא.
בחלק השני שהחל להיכתב מ2006 ונכתב עד היום, סיפרתי מה היה בהמשך, ושילבתי את סיפורם המקביל של צבי ועלוה אחרי ההפיכה של כוחות האופל הגלקטי. צבי הגיע באותו ערב לירושלים בטרמפ עם טיולית נוער שחזר מפסטיבל שלום בסוריה, והתחבא במשך שנה במאפיית 'סאמט' שבאזור הצפוני של ירושלים, מחופש לחרדי. עלוה שהגיעה ממושב בשפלה בתור סטודנטית נתקעה ברחביה שמדרום לקו החלוקה, ופגשה את צבי כשנשלח על אופניים להביא את 'לחם סאמט' המיוחד ללקוחות הנאמנים ברחביה. במפגש הראשון ביניהם היא ניסתה לגנוב ממנו את האופניים אך התחרטה. בהמשך הם עברו לגור ביחד. בינתיים המותווים שהמרד שלהם התחיל כהצלחה ענקית, התפלגו ל'מותווים ימין' שביקשו להמשיך לשתף פעולה עם האופל הגלקטי, ו'מותווים שמאל' שדרשו להמשיך במלחמה. במהומות שפרצו בעקבות הפילוג הוצת המרתף שבו גרו צבי ועלוה ברחביה והם מצאו מקלט בנוה יעקב שמצפון לירושלים, שם איתר אותם סטולי הגנוב והביא גם אותם לנקודת המפגש. כשחזרנו בסופו של דבר לכדור הארץ כדי לשחרר אותו מכוחות האופל, מצאנו עולם הרוס, מוצף במים שבו ריכז השלטון המשיחי שקם בינתיים על אדמת ישראל את כל החופשיים במחנה על חוף לטרון שנוצר עקב שטפונות שהטביעו את כל מישור החוף. כוחות 'האופל הגלקטי' אמנם התחילו לסגת משלטונם הישיר בכדור הארץ, אך המשטרים המשיחיים שקמו תחת חסותם בהשתתפות 'מותווי ימין' המשיכו לעשות את מלאכתם נאמנה, ובמה שנותר מאדמת ישראל עלה לשלטון משיח ושמו אפרים סאמט – אחיינו של בעל המאפייה בה הסתתר צבי בעבר. בשלב מסויים הבינה כל החבורה של חפא שהיא נמצאת בהיסטוריה אלטרנטיבית, ורוב אנשיה ניצלו הזדמנות חד-פעמית ונדירה שניתנה להם, ביום שנחתנו שוב על כדור הארץ, לחזור אל מהלך ההיסטוריה 'המוכר' שהתחיל מ1977. נשארנו רק חפא, סטולי הגנוב, צבי, עלוה ואני ומכאן והלאה התמקד הסיפור בנו. באותו ערב נחטפנו על ידי 'ידידים' חזרה אל החלל, כדי לחכות על כוכב לכת במערכת סמוכה (11.5 ש"א מרחק מוערך) בו חנו כוחות 'הכחול', עד שיגיע 'הכחול' ויאשר לחפא הזרמת כוחות לשחרור כדור הארץ ולשיקומו. בסופו של דבר הודיע לנו הכחול שהחליט לא להציל את כדור הארץ, מכיוון שחוזי העתידות המקצועיים שלו הודיעו לו שכדור הארץ בסבירות גבוהה להיעלם באופן פתאומי בקרוב, והם אינם טועים לעולם. הוא הציע לנו כוכב לכת אחר, דומה להפליא לכדור הארץ, ולאחר משא ומתן הסכים שנחזור לכדור הארץ בחללית ענק דמויית מגף, בה ניתן , בסיוע מיכשור מיוחד, לאסוף דברים שונים בעלי ערך שנמצאו עדיין בעולם כדי להביא אותם לשימור במקום האחר. הוא לא הסכים שנציל גם בני אדם. כשטסנו מעל חוף לטרון, נפלה אצל כולנו כאחד החלטה לרדת מהחללית ולהישאר בכדור הארץ.
זמן קצר לאחר מכן, תוך כדי התחמקות משומרי המחנה אל מערה סמוכה, לאחר ש'כיבינו את ההילות' ונעשינו נסתרים מעיניהם, קיבלתי מכה בראש וחזרתי גם אני אל הזמן 'הרגיל', מחוץ להיסטוריה האלטרנטיבית. את ההמשך, הנכתב עכשיו, שמעתי מחפא, צבי וסטולי הגנוב בסוף אוגוסט כלשהו, כאשר חזרו גם הם אל הזמן 'הרגיל'.

הערה למי ששאל: בנימין נתניהו הופיע בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית – בין 1977 ל1985, בתור עוזר של נגר שהתקין לנו רהיטים. בעולם בשלטונו של חפא, שבו הפצצות נוטרלו, גם דיבור דמגוגי ונוכלות לא עבדו, גם לא ידיעת אנגלית כנראה (כי כולם גלשו באינטרנט הטלפתי). בחלק השני, כנראה ששלטונות האופל הגלקטי לא הצטרכו סוכן-מקדם כמוהו, כיוון שמשלו ישירות על כדור הארץ והשתמשו באנשים אחרים, בשלב משיחי מתקדם יותר, לכן אין דרך לדעת מה עלה בגורלו.

בחזרה להיסטוריה האלטרנטיבית – רשימת הפוסטים עד כה

אנשי המשמר

"אז תשמע, יש כנראה חדירה של מותווים על יד מחנה לטרון, אתה יודע, איפה שהיה המרד בראש השנה, כפר השלום. יש כאלה שאומרים שראו חללית ענקית נוחתת שם וממריאה"
"איך יודעים שאלה מותווים?"
"לפחות אחד מהם שראו היה לו 21 על המצח"
"אה, ואיפה הם עכשיו"?
"זהו שלא יודעים ולא בטוחים, אלה שטוענים שראו, זה שומרים טוענים את זה, ראו אותם נעלמים בשיחים ליד הים"
"מתי זה קרה?"
"לפני שלושה שבועות"
"שלושה שבועות ורק עכשיו מודיעים לי? הם עושים ממני צחוק?"
"זה מפקד המחנה, חשב שיטפל בזה לבדו, אולי קיווה שהם טבעו בים, לא יודע את הראש שלו, מאוד בוצי שם"
"קיווה, תיקוות יש רק בהמנון הקודם. אתה יודע מה אתה צריך לעשות…
"חכה, עכשיו מתברר גם שקבוצה של המיוחדת שהלכו לארוב להם במערות באזור, פשוט נעלמו, רק נעל של אחד מהם נמצאה"
"ואת זה מי דיווח לך?"
"הרמ"מ, ראש מטה המשמרות, מיד אחרי שמפקד המחנה דיווח לו"
"גם הדפוק הזה חושב שהוא יודע איפה הוא נמצא, אני יותר מדי פעמים אמרתי למטומטמים האלה והדגשתי בפניהם שדברים כאלה צריך להודיע לי. יותר מדי דיברתי. לא הייתי בכלל צריך לדבר אליהם. בכלל הייתי זורק אותם. שנה אנחנו כמעט בשלטון, והם ממשיכים לעבוד בראש הישן שלהם, לא מבינים שסדר המדינה השתנה. לא מבינים מה זה המשיח. שוב זאת הסנהדרין המטומטמת שאמרה לנו לרחם על זקנים. צריכים להפסיק לרחם, חלק מהם בכלל אני חושב לפטיסטים, גם בסנהדרין יש, נטפל גם בזה בקרוב. לא משנה, עכשיו תשמע, מה שסיפרת לי עכשיו, אני כל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו יבוא, זה לא רק מותווים תשמע לי, זה החוצנים האחרים, לא שלנו, ששוב הרימו ראש ומתכננים משהו, אני מרגיש את זה, הם ביחד עם הלפטיסט הסמויים, ששמעו מהם שהחוצניקים שלנו עזבו, הקוס אמא שלהם, הנה, אפילו המסכן ההוא במחנה איך קראו לו עם השם הספרדי, זה שהוביל את המרד, ידע את זה. רק מהם הוא היה יכול לשמוע את זה, ויודע מה, אני לא אתפלא אם יש פה גם מהחבורה ההיא שפעם שלטה בעולם, בתקופה שכל הלפטיסטים הסמויים מתגעגעים אליה בסתר המסריח שלהם."
"חבורת חפא? אלה כולם מתו, אומרים. החוצניקים שלנו הרגו אותם כשהשתלטו."
"שום דבר לא מת עד שאתה רואה גוויה, הגיע הזמן שתלמד, ואלה של חפא בטוח לא מתו, אולי ברחו לחלל עם החוצנים המזדיינים שלהם, אבל אני מרגיש שהם עכשיו על כדור הארץ, חיים לגמרי, לפחות חלק מהם. לכל דבר יש לי הרגשות והן לא טועות. אתה עוד תראה. אגב, תדע שאחד מהם קלטתי שהוא עבד במאפייה של הדוד שלי, היה מוכר לי מהתקשורת, יעני התחפש לדוס. מיד אחרי שהחוצניקים שלנו הפילו אותם. רק אני קלטתי אותו אחי, אתה קולט את הקטע? רציתי לעשות לו מלכודת אבל בדיוק אז הוא נעלם. אז לא כולם ברחו, אולי אחר כך, אבל עכשיו הם שבו, אני אומר לך."
"אגב מה קרה עם הדוד שלך?"
"מה לא ידעת? קיבל התקף לב, אחרי שראה מה נהיה ממני. זה רגיש לו. גם לפטיסט, לפטיסט רך, לא מנוול. יש כאלה מעטים. ועכשיו פחות. עכשיו הוא זומבי במוסד שיקומי, שכחתי מה שמו. אני כמובן סידרתי לו את הכי טוב בירושלים, אה שמחה סידר לו. טוב, גמרנו לדבר עלי. עכשיו, מה שתעשה, דבר ראשון אתה נוסע לשם"
"למחנה לטרון?"
"למחנה אמו. אתה נוסע לשם עם הצוות שלך, ואני מתכוון ה-צוות, הכי טובים, חוקר וחוקר את זה כמו שצריך ולא עוזב את המקום עד שאני בא, יקח איזה זמן, יש לי עוד כמה דברים לסדר לא הרבה".
"ודבר שני?"
"הרמ"ם ומפקד המחנה אתה מפריד להם את הראש, עכשיו, עוד לפני שאתה יוצא, ומביא לי לכאן. ברחפת שיביאו אותם לפה. רחפת השם אפילו, לא אכפת לי, שיביאו אותם מיד. עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד, כמו שהיינו צריכים מההתחלה. יש?"
"כן אדוני ומלכי המשיח".

בשלושת הימים הבאים המשיך חפא לעשות להם נתיבים, גם בתוך המחנה עצמו, עד שלמדו להסתובב שם כאילו טבעי, ואפילו בלי כיבוי הילות, למדו איך לא למשוך תשומת לב, להתערבב. מצאו בגדים מתאימים בין ערמות הסמרטוטים המסריחים שהיו פזורות בכל מקום. בערב היו חוזרים למקום שלהם על יד המערה, ומסכמים את ההתרשמויות ואת מה שלמדו. למדו להכיר את המבנים החשובים, למפות את השבילים, למדו איפה מאוחסנים המכשירים המשמידים, למדו להכיר את אורחותיהם של אנשי המשמר, שהיו הולכים מתנשאים, אדישים, עם כיפה גדולה רפויה על הראש, לחלקם בטן גדולה מלפניהם, הצורה בה התהלכו נראתה לכולם נינוחה מדי. "למה לא תמחק את כולם, עם רובה הברק שלך, כמו במערה"? שאל סטולי את חפא. "הם בני מוות". "כי הם אינם לבדם פה, יבואו עוד להחליף אותם. וגם יעלו על זה שאנחנו כאן" חפא גם הגיע למסקנה שיש עדיין אנשי אופל גלקטי באיזור, או לפחות ציוד שהם השאירו ונמצא בידי שומרי המחנה, ובוודאי גם בידי אלה שיבואו להחליף אותם אם יהרוג אותם. סטולי עדיין לא ויתר. "אבל בינתיים נרוויח זמן ונוכל לארגן את הכלואים, לפחות חלק מהם" "זה רעיון. אבל נצטרך גיבוי מהכחול למלחמה שתתחיל לאחר מכן, אם לא נפעל נכון רק נגרום ליותר הרוגים כאן. חוץ מזה אצטרך עוד מעט לחדש את מטען הברקים שלי" "מתי כבר יבוא הכחול הזה" רטן צבי. "פאק שלא קיבלנו כולנו רובי ברק, שם בכוכב" אמר סטולי וצבי חשב "זה לא הפאק היחיד".
מפעם לפעם היו חוזים באנשי המשמר תופסים מישהי מן הנשים העוברות בשבילי המחנה, או פשוט מסמנים לה והיא לא מעזה לסרב, והיו עושים בה את שלהם, אפילו במרכז השביל לעיני כל, לא טורחים להסתתר. כמה פעמים חשבה עלוה להתערב, אך צבי וחפא הזהירו אותה לא לעשות דבר. היא הצטערה לראות באיזה כניעות הנשים מקבלות את זה, היה לה רושם שחלקן אפילו באות במיוחד להיאנס על ידי השומרים, והבינה שכרוכות בזה כל מיני הטבות. זה הזכיר לה דברים מירושלים, גם אנשי המשמר היו דומים לאלה שהיו שם, גם אם יותר שמנים מבוגרים ורופסים מהם, אבל לא פחות חלאות מהם.

בכל יום הופיעו במחנה מודעות על עמודים, שהזמינו לדרשת ההודייה היומית שתינתן בבית הכנסת בפי ניצולים ממוות שקיבלו חנינה משמים, בכל יום הייתה רשימה אחרת, והם שמו לב שאולם בית הכנסת והרחבות שסביבו היו צפופים עד אפס מקום, ובכל המחנה לא נותר אחד שנפקד מהדרשות. לקח להם יום או יומיים להבין שזה לא בגלל שהדרשות היו כל כך פופולריות או מרתקות. כל הדרשות נפתחו בדברי תודה לקדוש ברוך הוא שנשמעו כמו תפילה חדשה שהומצאה לא מזמן, המשיכו בתשבוחות על חסדו של הקדוש ברוך הוא המעניש את החוטאים ומרחם על אלה שחזרו בתשובה, ולכן ריחם עליהם והראה להם שגם על פתח הגיהנום שערי תשובה אינם ננעלים, וסיימו בדברים על הביזיון שבמרדנות שכל עוד היא קיימת ולו במעט בליבות האנשים, היא מונעת מהמשיח, גם כעת לאחר שהומלך, להגשים את מלכותו. הטקסטים נשמעו כל כך דומים אחד לשני, שהיה ברור שלא הניצולים כתבו אותם. מישהו לא רצה לקחת צ'אנס. בתום כל הדרשות, הוקראה רשימה של אלה שילכו הלילה ל"תורנות עבודות תחזוקה". רשימת השמות נמשכה כארבע שעות, ולמרות זאת אף אחד לא זז מהמקום, ורק ברגע שסיימו את הקריאה, הרשו לעצמם האנשים להתפרק, ומסביב פרצו מעגלי הילולה של מה שנראה כשמחה מופקרת שהחבורה התקשתה להבין את מקורה. וזו הייתה גם השעה היחידה שבה הגברים התקרבו אל הנשים, כמה מהם אפילו התחבקו, התנשקו ורקדו, הרוב לא. אחר כך הבינה החבורה את השמחה של האנשים שלא נקראו הלילה "תורנות עבודות התחזוקה", ולא יצטרכו הלילה לישון בבורות שהם יצטרכו לחפור אותם, בלא שידעו אם בבוקר שלמחרת הם יקומו או שיהיו מכוסים בחול החפירות. חפא, צבי, עלוה וסטולי הקשיבו לדיבורי האנשים, בפה ובטלפתיה, ולאט לאט הבינו שהיה מרד בסביבות ראש השנה, ומיד אחריו קברו כ5000 מורדים בבורות שהלכו לישון בהם אחרי שהוכרחו לחפור אותם, ומאז הדבר הזה נמשך לילה לילה, ובכל בוקר נשארים מחציתם קבורים בחול. בהתחלה סיפרו שזה נגרם בגלל 'סופות נדירות שהשתוללו בלילה' (תוצאה נוספת של חטאי הכפירה ששלטה כל השנים בעולם). אחר כך הפסיקו לספר, כי אף אחד לא האמין אבל ממילא לא היה צריך את האמונה של אף אחד. עכשיו הבינו את הכל, גם את מספרן המועט יחסית של נשים, בעיקר צעירות, במחנה, כיוון שנשים רבות נלקחו מן המחנה עם דיכוי המרד למקום לא ידוע, הבינו גם את פעולתם של הדחפורים בלילה שבו הגיעו למחנה ובכל הלילות האחרים, גם את הצחנה שמסביב ועל מה הם דרכו בזמן הבריחה למערה, קרוב לקו המים. צבי חישב שאם זה התחיל בראש השנה, הוצאו מאז להורג לפחות חצי מיליון איש והוא התפלא איך אנשי המחנה שהם הרוב לא יכולים להתגבר על אנשי המשמר שמספרם מועט מהם, הדבר היה מתסכל ומתסכלים לא פחות היו דבריו של חפא כשסטולי הציע לטפל בהם, ויתכן שחפא ככלות הכל צודק, שיש בידי אנשי המשמר או מישהו מעליהם נשק של האופליים, רק זה מסביר איך המחנה נכנע להם כל כך בקלות. צבי גם תהה בציניות מה קרה ל'תוכנית השיקום' והחנינה עליהן הוכרז ואותה קלטו דרך המתורגמן, כשעוד היו בפלנטה, ממש לא מזמן. צבי חשב גם על זה, ששוב מנעו מהם החברים החיצוניים של חפא לדעת את כל הדברים האלה בזמן אמת, גם המתורגמן שהעביר להם תמונות טלפתיות מן המחנה כשהיו על הפלנטה בה חיכו לכחול, לא הראה להם דבר על הבורות האלה. הרי גם על נפילת מדינת המותווים והצפת עיר החוף שהתרחשה כשכבר היו בשפנדוזה והתאמנו לקראת החזרה לכדור הארץ ושחרורו, לא סיפרו להם. צבי תהה שוב עד כמה נאמנים החברים האלה לחפא ולהם, ומה באמת האינטרסים שלהם, וחשב שוב אם לא חכמים יותר היו שאר חברי הקבוצה שבחרו ברגע שהתאפשר להם לחזור אל הזמן הרגיל. אבל הוא לא דיבר על מחשבותיו, גם לא עם עלוה.

ופתאום הכל נפסק, והרמקולים הודיעו שלקראת ביקורו הצפוי של מלך המשיח אפרים סאמט, "שיבוא לעשות איתנו את חג הפסח", נפסקת תורנות עבודות התחזוקה, העונשים שנקבעו לאנשים (הרמקולים לא פירטו באיזה עונשים נוספים נענשו האנשים בנוסף לבורות, מי שידע ידע) כולם בטלים ומבוטלים ולכולם ניתנת הזדמנות שוב לעשות תשובה ולהתנער מחטאי נפשותיהם עד סוף האביב.
הרמקולים לא סיפרו לאנשים שכל המחפרות הטרקטורים והדחפורים במחנה ניזוקו באורח מסתורי, הם פשוט הותכו והפכו לחתיכות ברזל חסרות תועלת.  לא סיפרו שלמעלה מסרבים לספק כלים חדשים, עד שיסיימו את ביצורו של ארמון המלך המשיח בגבעון, עבודות הצפויות להימשך עד ראש השנה הבא. לא סיפרו על שומרי הכלים, שפשוט לא מוצאים אותם. הם נעלמו. באישון לילה. גם לא סיפרו לאן נעלם ראש המחנה, אבל נראה היה שהוא לא חסר במיוחד לאף אחד.

עובדי ניקיון שלא נראו כאנשים מתוך המחנה ניקו בקדחתנות את השבילים, סילקו את כל ערמות הפסולת וצבעו בלבן ותכלת את כל הקירות והעמודים בעיקר בלב המחנה. עמודים חדשים נוספו ואליהם הוצמדו כמעט על כל מטר תמונות ענקיות, בגודל טבעי, של מלך המשיח אפרים סאמט. עלוה הביטה בתמונות ושטף הרגשות לא נעימות עבר בה. היא זיהתה וגם זכרה את העיניים האלה, זכרה גם את הלילה שבתחילתו אמרה לשיר שהיא הולכת להתאהב בעיניים האלה ושיר הזהירה אותה שלא, בשום אופן לא הוא, והיא לא שמעה לה. כמעט התמוטטה אבל צבי הופיע לידה, נתן לה יד ושאל אם היא בסדר.  

The tall, skinny and bald man

I have known the stolen Stoli for 49 years, in fact just today (August 15, the day the original post was written in Hebrew). he arrived in the neighborhood. Zvi claims that we have both known him longer. When we were younger, one day a 'magician's circus' came to the neighborhood, it wasn't exactly a circus, there wasn't even a tent for the magician that stood in the middle of an empty lot that was then in the neighborhood, very close to our houses. But he had a very long magic wand and a dwarf helper who stood by him and helped him with the juggling. I don't remember exactly all the magician's tricks, but I remember that at a certain moment the magician introduced his assistant 'It's time for you to meet my assistant, his name is Elik, he is a very good, loyal and dedicated assistant who has been serving me for years, but what? He is alone all the time. What do you think, I'm a wizard, right? So you say, I can't help him? What do you say, can or can't? Of course I can, I'll make him a friend. I don't remember if those were the exact words, but I remember the magic where the wizard took the stick and said 'I will turn this stick into a man, and he will be a friend to my faithful assistant, Elik'.

The magician raised the stick in the air, made a few movements with it, and…suddenly indeed, there was a man there, very tall, skinny and bald. 'Please meet' the magician announced to the sound of applause 'the pair: Elik and Makelik. (Makel מקל – the Hebrew word for stick) The two wizards accompanying me, the dwarf and the long one'. Zvi is still convinced to this day that the long, 'Makelik' one is "the stolen" Stoli, who came to our neighborhood after a few years and joined the gang, if not to say created it.

I don't know if Zvi is right, but if so, then the stolen Stoli is older than it always seems, maybe even older than חפא. Because that long one seemed to me then to be the same age as the magician, who seemed to me to be 'very old' while the stolen Stoli seemed ageless, always when asked he said 'I am a thousand years old' but he always looked close to our age, except that he is really long and bald.
חפא should be 74 years old today, if he is still alive. When he came to us he was 27 years old, even though the years of space probably made him ageless too, we immediately treated him as older than us (even though the average age difference between us and him was only 11 years), there was something in his face covered with a black-brown beard that made him 'adult' and maybe actually It was the space years (not so many) that made him ancient, rich in cosmic experience that was transmitted to us wherever we were present with him.
Over the years, especially since חפא returned to Israel for the second time, his gray hair and face looked older. The stolen Stoli did not have gray hair, because he doesn't have any, and even today it is hard to think that he is more than 70 years old, and maybe even more.


In fact, the first nickname we called the stolen Stoli was 'Antenna', also because one of the places he lived in was a building known, I think since the time of the British Mandate, as the 'Antenna Building', also because it is so long and also because he was constantly busy installing antennas, At first he said they were radio antennas, in order to receive stations from abroad that were not received well in Israel. We heard the BBC, (the British chart) and other charts from Europe, and he also helped some of us whose radios were not strong enough to receiveThe 'Voice of Peace' station, of his close friend, according to him, Abie Natan, who broadcast from a ship somewhere in the Mediterranean Sea.
https://youtu.be/v4tI-bqW7GI?si=0AU-YdiqNHg-j29e
Then he also had telepathic antennas, and through these antennas also came the transmissions from space, like the transmissions that told us about Planet N. The interesting thing is that the first transmissions from חפא, about a year after the stolen Stoli came to us, did not reach us through these antennas.

Over the years the stolen Stoli believed, and he still believes, that he is in demand, because of the abilities and reception techniques that only he knows, and because of the things he did 'to promote communication between the worlds'. The authorities don't like it, he says, almost nobody likes it. חפא and he, both were busy all these years hiding and preparing hiding places, but each of them talked about it a little differently. חפא spoke about the Federation, it seems that he feared elements within it more than he feared the 'Earth forces' which he despised. Stoli talked about bodies on Earth, and refused the definitions we gave it, like MIB that Zvi gave. Stoli wasn't around when we analyzed the big organizations or the politics of world order or disorder. If we found ourselves talking about it when he was around, he would disconnect from us to his headphones and the cigarettes, it just didn't interest him. When he was asked by whom he was actually wanted, he said 'who isn't, everyone' and once said 'it's something that has no name'.

But חפא had to appear before people, to lecture. This was his mission in the world, so he took risks, and I and Zvi also believe that he had the necessary connections in the relevant organizations, who reported to him when to be careful and where to be. Stoli had no such commitments, so we never knew in advance when and where we would meet him and where he disappeared to when we didn't see him. חפא undoubtedly knew more, Stoli also always helped him in 'safeguarding' the places to be. We didn't know exactly what this 'security' included, at least I didn't know.

The stolen Stoli hardly talks to people these days and my meetings with him in recent years are few, usually unexpected. 'His thefts are sealed' says Zvi, especially since the meeting in Herzliya of 'sחפא student groups, about a month after Stoli returned alone from the journey with חפא.

Originally posted in Hebrew on 15/08/24

Evasion Zones  ("the deep dimension")

חפא's Alien knowledge

Evasion Zones  ("the deep dimension")

The areas of evasion – a general name for physical or cognitive spaces that are outside the limits of the ability of humans to perceive on Earth, wether because they are in another, physical or cognitive dimension that the human cognitive-sensory system in its existing structure and with the technological means at hand today is unable to perceive (for example what was called by Chapa – חפא ("the guide") according to the Walke’s blog "The Absence of Knowing Permanent") or due to a deliberate concealment that can be caused by outsiders and even by human technologies that are used with the aim of creating a distraction for the general public.

Physical evasion spaces are also called "the deep dimension", and extraterrestrials whose existence is currently kept a secret from most humans (probably mainly due to the extraterrestrials will) may use such spaces to store on Earth information and tools they have no interest in earthly humans knowing about their existence, such as departure points that in order to reach one of them, חפא and “the stolen” Stoli entered an evasion area, as described in the Walker's blog..

"אזורי התחמקות" "Evasion Zones"


ראש השנה

הסנהדרין הקטנה כבר הייתה קיימת כשהוכתר אפרים סאמט למלך המשיח, תוצאה של מעין פשרה בין אביה של שלומציון עיט ערופת הראש לרבנים, בברכתם של שושביני האופל הגלקטי בטרם עזבו. סאמט רצה לבטל אותה לגמרי. גם סנהדרין קטנה של 23 חברים זה הייתה יותר מדי בשבילו. "בשביל זה הוכתרתי למלך המשיח, בשביל שנקבל עוד פעם את שלטון הלפטיסטים המתיוונים והעב"מים?" זעם באוזני שמחה. "אני מחליט, יש לי אותך ואת אמיר להתייעצויות, אני לא צריך עוד 23 יועצים שלא אני מיניתי אותם ואף אחד לא בחר אותם. מה זה, 3000 שנות גלות עם ישראל שר 'אני מאמין בביאת המשיח' או הוא שר 'אני מאמין בביאת כ"ג יועצים'? אני השליט או הם". עם הזמן השתכנע אפרים סאמט בתועלת שהסנהדרין יכולה להביא לו. למשל באירועי ראש השנה ב'כפר השלום' המוכר לנו כמחנה לטרון.

אף אחד לא חשב שדווקא תפילת ראש השנה, בבית הכנסת הענק שבנו אסירי המחנה מלבנים לבנות, ב'עבודת נתינה' כמו שכינו זאת הרמקולים היומיומיים, תהיה המקום שבו יתעורר מרבצו הציבור המדוכא, שנראה עד לאותו רגע כמקבל עליו את הדין באפתיות, מרכין ראשו ומציית לכל, עד שמלך המשיח בעצמו טפח על כתפו של מהנדס המחנה, שהשתבח בחוכמתו שתכנן את המחנה ללא גדרות, כי כפי שהסתבר במהלך חודשי קיום המחנה, לא היה בהם צורך. עד כדי כך לא היה בכך צורך, שאנשי המשמרות לא חשו כל חשש להימצא עם ציבור האסירים בתוך בית הכנסת, בהמתנה לתפילה הגדולה בהובלת המלך המשיח, שיופיע בשידור ישיר במסך התלת מימדי הענקי שתכנן שמחה בלב אולם בית הכנסת, מיד אחרי כניסת החג, כי המלך המשיח שינה את החוקים, הוא רשאי לשנות את החוקים ואת ההלכות, רק הוא, זה ברור. ומרוב שרצו כל כך אנשי המשמרות לראות את המשיח שלהם האהוב כל כך, ולא היה להם חשש ממישהו שיבוא מבחוץ, לא נשאר אף אחד בחוץ. וכולם הסבו סביב שולחן ענק, שנפרש מקצהו האחד של אולם בית הכנסת הגדול לקצה השני והמסך באמצעו, וכולם חשבו על המעדנים שצפויים להיות מוגשים להם, שחודשים לא נראו ונטעמו כמוהם במחנה ובכלל הארץ, וזאת כי מלך המשיח הוא רחום לב ואוהב אותם ומוחל להם ביום הזה על חטאי העבר, ולשונם מלאה רוק.
ריח כלשהו של עשן הגיע מאי שם, כשרב בית הכנסת הרב שמעון ז'אנו סיים את הברכות ועל המסך הדו צדדי התלת מימדי כבר הופיעה דמות דוממת של מלך המשיח שעמדה להיות מוחלפת בכל רגע בדמות 'הטבעית'. ברגע זה ממש נשמעו צעקות מן האגף המערבי של בית הכנסת, שם שער כניסת האסירים, מהצד הפונה לתפילת הגברים: "רוצים חופש! רוצים את המדינה שלנו בחזרה!" וקבוצת אנשים התחילה צועדת בכיוון השולחן הגדול, משליכה עליו חפצים כלשהם ומנפצת את הצלחות, מעיפה את הכלים, ממשיכה לצעוק "רוצים חופש! רוצים את המדינה!" קבוצה אחרת של אנשים מיהרה וחסמה את הפתחים, המערבי של האסירים והצפוני של הסוהרים אנשי המשמרות, רגע אחרי ששני אנשי משמר בודדים שנשארו בחוץ התפרצו פנימה בצעקה 'מוסך הרכבים נשרף! הכל בוער!'. את כל זה ראה המלך המשיח מן המסך הענק שבחדר האינטימי שלו, והיה חיוור וחסר מילים.
תוך כ20 דקות היו כל אנשי המשמר כפותים אל השולחן הגדול בבית הכנסת, והמורדים, בראשות אחד ריקרדו פוירשטיין, לשעבר ראש ממשלת מדינת המותווים הצפונית, חסמו במכוניות שרופות את כל הגישות אל המחנה, וריקרדו חזר אל אולם בית הכנסת ומול המסך שהקרין עדיין את תמונתו ההמומה של מלך המשיח, הכריז קבל עם ויקום על המחנה כולו כעל השטח הראשון ששוחרר בידי מדינת ישראל החופשית, וקרא לכל שוחרי החופש וחירות האדם, במחנה ובכל המקומות בארץ שעוד נותרו, להצטרף אליו. "מה שהיה השלטון הוא אבוד כעת. הם לא סיפרו לכם, אבל האופל הגלקטי כבר עזב את כדור הארץ לפני שלושה חודשים, אין להם שום הגנה אלוהית כעת, ולנו אין מה להפסיד, הגיע הזמן לשחרר את כל הארץ ולבנות מחדש את מה שנהרס".
באותו זמן ממש, באותו עכשיו, עדיין היינו חפא, סטולי, עלוה, צבי ואני על כוכב הלכת הרחוק מכדוה"א 10.5 שנות אור, משתכשכים באגם הגדול ומחכים להגעת הכחול, שהבטיח לבוא איתנו ולשחרר את כדור הארץ. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקרה, כמו שלא סיפרו לנו קודם על טביעת הערים ועל חורבן מדינת המותווים ושאר הדברים שקרו.
מהר מאוד גילה ריקרדו שלא כולם להוטים להצטרף אליו ולשחרר את הארץ. כשיצא מן האולם ראה מפגינים רבים, גברים ונשים, ובידיהם שלטים 'די לאנטישמיות' ו'לא לחילול בית הכנסת', ומול המפגינים עמד אדם שגינה את ניצולו הציני של היום הקדוש של ערב ראש השנה לזריעת ריב ומדון ופילוג. הדובר הביע גם זעזוע מהוונדליזם שנגרם בבית הכנסת משבירת הצלחות והעפת הכלים. 'מי שלא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשחק משחקי מרד ודווקא בראש השנה ובמקום שהוא סמל כמו בית הכנסת, והחליט על דעת עצמו לעורר מדנים, לשבור כלים ולקשור אנשים ששומרים עלינו, הוא לא טוב מהשליטים' זעק הדובר, וקריאות נלהבות של הסכמה נשמעו. היו גם אחרים, שהביעו תמיכה במעשה, ואין לדעת לאיזה צד היו יותר. "רי-קרדו!" צעקו בקצב כשראו את ריקרדו היוצא. "איזה מין שם זה ריקרדו?" אמרה אחת ממפגינות הנגד. "זה שם של יהודי בכלל? למה אנחנו צריכים שגוי ינהיג אותנו? הוא יותר טוב ממלך המשיח?" הדברים היו קרובים למכות, אך איכשהו התפזרו האנשים משני הצדדים מסביב, ושיחות התחילו אל תוך הלילה, מלב אל לב, שיחות שלא נשמעו מזה זמן רב בארץ. "עכשיו הגאולה התחילה" אמר ריקרדו לאחד מחבריו, שהיו בטוחים שלשליטים אין מענה עכשיו, אחרי שהובהר סופית שהאופליים מהגלקסיה כבר לא כאן, ותמורת שחרורם של השומרים הכפותים, יסכימו להכיר במדינה החופשית.

למלך המשיח היה דחוף למצוא, עוד בטרם צאת החג הראשון, פסק הלכה שיתיר לו להשמיד את המורדים. לא פחות מזה. את כולם, למען יראו וייראו. כל דבר שהוא פחות מזה, ידע סאמט, יעודד מרידות נוספות במחנות הכלואים והעבדים של הממלכה, כולל מחנות הצבא. גם במותווים ימין הוא לא בטח. הם בגדו פעם אחת באופל הגלקטי, הם יבגדו שוב. אבל כל מה שהיה לו זה איזה פסק מצחיק של הסנהדרין החדשה, שקבעה, עוד כשהקימו את המחנה, שאסור להרוג כופרים בלב, מותם חייב לבוא בידי שמים "מה זה כופרים בלב, כופרים בתחת" זעם "הם כופרים וזהו, אמרתי לך שהיה צריך לפרק את הסנהדרין הזאת, וביערת הלפטיסטיות מקרבך. ככה צריך לעשות". ושוב הרגיע אותו שמחה החכם ופירש לו את פסק ההלכה כך שאסור שייראה מותם כשהוא נגרם בידי אדם אלא צריך שייראה ויירשם לדורות שהוא נגרם בידי שמים. "בדיוק כמו שהושמדו בני קורח, יעני האדמה בלעה אותם" צהל אפרים. "חכם אתה שמחה כשאתה רוצה, ככה אני אוהב אותך" וניגש לטפל במורדים על פי פירוש שמחה את הלכת הסנהדרין.

הם זמזמו ממעלה, כמעט בלתי מורגשים. היה זה בבוקרו של החג כשכולם התהלכו במחנה מאושרים, מבוסמים מיין שנלקח ממטבח בית הכנסת וחולק להמונים. כשהרגישו בהם חשבו בתחילה שאלה יתושים חדשים, שבאו להצטרף אל היתושים הישנים שהמחנה מלא בהם כל הזמן. אבל ככל שהתקרבו נוכחו כולם שאלה לא יתושים אלא כעין צורות אפלות, מוארכות. הם לא ידעו על עודפי המלאי של אמצעים, שהשאיר אחריו האופל הגלקטי כשעזב את כדור הארץ, והגיעו לידי משטר המשיח בארמון גבעון. המורדים שהקיפו את המחנה, מצפים להדוף מתקפה יבשתית שתבוא ממזרח, היו הראשונים ששמו לב שאלה לא יתושים אך הם לא הספיקו להיבהל, כי הלם מחשמל ששוגר מן הכלים המזמזמים הפיל את כולם ארצה, מפרפרים, וגם מי שניסה לעזור להם התחשמל. כך במשך שעות עופפו ה"יתושים" מעל המחנה, מתיזים הלם על כל מי שנראה בשטח, לא מאפשרים לאף אחד לקום. אחרי הצהרים הגיעו המשמרות מגבעון, בטורים טורים של רכבים חדשים פרצו אל המחנה, שחררו את חבריהם הכפותים באולם בית הכנסת, כופתים וכולאים במקומם את כל מי שזיהו כמורדים (והיה שם מי שעזר להם וצעק בכל פעם 'זה מורד, זה מורד תכלאו אותו') וגם את מי שסתם התחשק להם לכלוא. אחר כך מילאו את הרכבים בנשים, רובן צעירות, שאספו בשטח, ונסעו משם, משאירים את המורדים עם כלואיהם ששבו להיות כולאיהם, ועם חצי פלוגה מצוידת במכשירים חדשים, שנועדה ליישם את הוראות המשיח החדשות שהגיעו לגבי העצורים.
לפנות ערב נלקחו כל העצורים, יש אומרים שכ5000, יש אומרים שיותר, להכין את מקום הענישה שלהם, אי שם בין המחנה לבין החוף, דרומית למחנה. "אתם תישנו הלילה שם" נאמר להם. "מחר נתחשבן, המלך רחום היום כי זה חג". במשך שעות הם חפרו, במעדרים ישנים, בורות בורות רחבים. בין 10 ל11 בלילה הם סיימו. השומרים הגישו להם כדי מים ואמרו להם לילה טוב, והם הלכו לישון, בתוך הבורות, זה ליד זה, שותקים, המומים. לא שמעו נהמת מנועים כבדים כשנרדמו. בבוקר הודיעו במחנה שסופת חול נדירה שפרצה בלילה הפילה את כל החול שנחפר החוצה חזרה אל הבורות, וכל אלה שהיו בבורות נקברו תחתיו, בהם ריקרדו פוירשטיין, ראש המורדים.
ואפרים סאמט והשומרים ראו כי טוב, וחפירת הבורות נמשכה גם בחודשים הבאים. לא את כל אלה שנשלחו על פי תורנות שנקבעה ברמקולים לחפור אותם ולישון בהם כיסו סופות החול, בערך כמחצית מאלה שנשלחו לבורות קמו בבוקר, והיה זה להם סימן שאלוהי מלך המשיח מחל להם על העוונות, בתנאי שלא יחטאו עוד ומכאן והלאה ילכו בכל ליבם ונשמתם בדרך הישר של הנאמנות, אחרת, הבורות ממתינים מחוץ למחנה.

תמיד נמצאו מאחורי הקלעים/ There were always beings behind

ישויות, שמשכו בחוטים של ענייני העולם.
יותר ממה שידעו בתי הספר ואפילו יותר ממה שנמסר באנציקלופדיה הגלקטית החופשית וממה שידעה הרשת הטלפתית שגלשנו בה.
פשוט משהו שאי אפשר לתפוס אותו.
גם יותר ממה שחפא ידע, או אמר לנו.
יכול להיות שרק אני לבד חשבתי את המחשבה הזאת, בשעה שהמתורגמן סרק, לבקשתנו, את הגלים של כדור הארץ, ומצא את מחנה המעצר בחוף לטרון, הדבר היחיד שנותר, על פי הבנתנו כעת, ממה שהיה פעם, או יכול היה להיות, ארץ שפויה.
ציפיתי לראות שם מרד, על פי מיטב ידיעתנו והבנתנו עד הרגע ההוא, לא היה שום דבר שצריך לעצור אותו, אחרי שהאופליים עזבו. אנחנו הרי ראינו אותם עוזבים, שום כח רציני לא שלט עוד על כדור הארץ, בני האדם היו חופשיים.
אבל אותה הרגשה שהיתה כשנכנסנו למחנה ממשיכה להיות שם, כשהמתורגמן מאתר אותו. אותה אפתיות נוראית, מה שנראה כרצון חיים כבוי שבתוכו הילכו כל האנשים כאילו הם זומביים, בתוך חום נוראי ששורר כמו בלי סיבה. אפילו היתושים והברחשים שמסביב, בתמונות הארבע-מימדיות שהעביר לנו המתורגמן (האם זה אכן המתורגמן?) בראש, נראו חסרי חיים כאלה.
האם רק אני הרגשתי באותם רגעים כאילו כולם, לא רק האופליים, עוזבים את כדור הארץ? כל האחרים, אלה שידענו עליהם ולא ידענו, שנתנו לעולם את כוחות החיים שלו, מעבר לכוחות החיים הידועים, כל מה שקצת הרגשנו, היה עוזב את העולם כעת? כל הזרימות בתמונות ששודרו אלינו, היו בכיוון אחד. בריחה. הם יודעים משהו, שאנחנו לא רוצים לדעת. מה הם יודעים? האם רק אני חשבתי את המחשבות האלה, הרגשתי את ההרגשות, בשעה שהמתורגמן המשיך לסרוק לנו תמונות מכדור הארץ, שמוחו הוריד באינטרנט הטלפתי הבנוי בגופו? האם גם צבי ועלוה חשבו את אותו דבר?

"הקשיבו הקשיבו" בקע מכדור הארץ קול דרך הסריקה של המתורגמן "הודעה כל תושבי כפר השלום! לרגל הכתרת המשיח, הוחלט להעניק לכם חנינה. החנינה תינתן לכולכם, בתנאי שתשתתפו בתכנית חינוכית, שתתחיל החל מהשבוע הבא. התכנית היא לטובתכם ולמען שיקומכם. אתם מתבקשים לא לנסות לברר ולשאול שאלות על התכנית, כי לא תיענו. במהלך השבוע הבא תקבלו את כל התשובות. והערב, כמו בכל ערב, תתקיים תפילה ציבורית בבית הכנסת שבמרכז הכפר, אבל אחריה יבוא הרב שמעון ז'אנו היקר לשמח אותנו בדרשה מיוחדת בנושא: הניסים שבאו על עם ישראל בזכות השמדת משכב זכר. בואו כולכם!" הקול שמאחורי הרמקולים נשמע לי מאד מוכר, אך אינני יודע מאין. את שמו של הרב ז'אנו אני דווקא זוכר היטב, הוא היה נושא דרשות גם בעיר שגרתי בה, ברחוב הרקפת 12. מן הסתם, גם רחפות השם נמצאות שם במחנה המעצר הגדול. איזה שם נתנו לו, כפר השלום.

סטולי הגנוב חיכה לנו בקצה המורד, היינו לפי החשבון עוד כמה קילומטרים לפני המחנה של צבאות הכחול, המחנה שלנו, עכשיו, בו חיכינו עם חפא לשובו של הכחול אל הכוכב. סטולי תהה מה קרה לנו, שלא קלטנו את השדרים שהוא וחפא כבר היו מעבירים אלינו שעה שלמה. האם התחרש לנו המוח? 

הועלה במקור ב27/7/2007

There were always beings behind the scenes who pulled the strings of worldly affairs.
More than the schools knew and even more than what was given in the free galactic encyclopedia and more than the telepathic network we surfed knew.
Just something that cannot be grasped.
Even more than חפא knew, or told us.
It may be that I alone thought this thought, while the interpreter scanned, at our request, the waves of Earth, and found the detention camp on Latrun Beach, the only thing left, according to our understanding now, of what was once, or might have been, a sane land.
I expected to see a rebellion there, to the best of our knowledge and understanding up to that point, there was nothing to stop it, after the Darks left. We saw them leave, no serious power ruled the earth anymore, humans were free. But the same feeling we had when we entered the camp continues to be there, when the interpreter locates it. That terrible apathy, what seemed to be an extinguished will of life in which all the people walked as if they were zombies, amidst a terrible heat that prevailed as if for no reason. Even the mosquitoes and the buzzards around, in the four-dimensional images that the interpreter (is it really the interpreter?) conveyed to us in our heads, seemed so lifeless.
Was it only me who felt at those moments as if everyone, not just the Darks, were leaving the planet? All the others, those we knew about and didn't know, who gave the world its life forces, beyond the known life forces, all that we felt a little, was into abandonment of the world now? All the flows in the images that were transmitted to us, were in one direction. escape. They know something, we don't want to know. what do they know? Was I the only one thinking these thoughts, feeling the emotions, while the interpreter continued scaning us images from Earth, which his mind had downloaded onto the telepathic internet built into his body? Did Zvi and Alva think the same thing?

"Listen, listen," a voice emanated from the earth through the interpreter's scanning, "Notice to all residents of the village of peace! On the occasion of the coronation of the Messiah, it has been decided to grant you amnesty. The amnesty will be granted to all of you, provided that you participate in an educational program, which will begin next week. The program is for your benefit and for your rehabilitation. You are asked not to try to find out and ask questions about the program, because you will not be answered. During the next week you will receive all the answers. And this evening, as every evening, there will be a public prayer in the synagogue in the center of the village, but after the prayer, dear Rabbi Shimon Zhanno will come to make us happy with a special sermon on the subject: the miracles that came upon the people of Israel due to the destruction of a male sexual intercourse. Come all of you!" The voice behind the loudspeakers sounds very familiar to me, but I don't know from where. I actually remember the name of Rabbi Zhanno very well, he used to deliver sermons in the city where I lived, at 12 Harkafat Street. Evidently, the Hashem floats are also there In the great detention camp, what name did they give it, the village of peace.

The stolen Stoli was waiting for us at the edge of the mountain, according to my calculation, we were still a few kilometers before the camp of the Blue armies, our camp, now, where we waited with חפא for the return of the Blue to the planet. Stoli wondered what had happened to us, that we hadn't picked up the transmitters that he and חפא had been transmitting to us for a whole hour. Have our brains gone deaf?

Originally uploaded on 7/27/2007


	


	





	

		
נתיב
	


	
	

		

"יש לנו שלוש אפשרויות עכשיו" אמר חפא, אחרי שנותרו לבדם. "שלוש אפשרויות, ומעט זמן לנוח"
"עמיחי כתב את זה" אמרה עלוה
"טוב שיש לנו אותך לדברים האלה, אחרי שהצועד עזב" אמר סטולי.  הלילה התחיל לרדת, והם עדיין היו במקום שלהם, מתחת לסבך עצים, סמוך למערה, ישובים על מצעי עלים ששימשו להם גם כמזרונים. לעלוה הייתה קלסטרופוביה וצבי העדיף להישאר איתה מחוץ למערה, וסטולי הגנוב שמר עליהם בלילה, כשחפא היה רוב הזמן במערה, מנסה לתקשר עם ידידיו ועם הצועד בימים ששכב מעולף.





"אפשרות ראשונה – להמשיך להישאר כאן, זה בטוח בטווח הקצר, אך לא עוד הרבה זמן. במוקדם או במאוחר חבריהם של אנשי המשמרות שחיסלנו יגיעו לכאן. נוכל להמשיך לכבות הילות ולהשתמש ברובה הברק שלי, אך לטווח הרחוק אנחנו עדיין מעטים והם רבים, וגם רובה הברק שלי יזדקק לטעינה חדשה מתישהוא". זה היה מוזר להם שרובה הברק צריך טעינה, גם אם הגיוני.





אפשרות שנייה – לרדת לחוף, למצוא איזה נקודה הכי מרוחקת, ולהמתין שם, עד שכוחות הכחול יגיעו, אני בקשר טלפתי שוטף איתם ויש סימנים שהדברים מתחילים לזוז. אבל זה שוב יכול לקחת זמן, ואם אני חושב על הכלואים במחנה, לא בטוח שזה לטובתם."
עלוה ניסתה להגיד משהו, אך התחרטה. 





"ואפשרות שלישית – לכבות הילות, להיכנס למחנה ולעורר שם סוף סוף את המרד, יתכן שזה יעודד את הכחול לנחות מהר יותר, אבל אתם מבינים את הסיכון. עלוה, מה רצית לומר קודם"
"אה, סתם, חשבתי על המושב שלי, אתם יודעים, הוא נמצא דרומה מכאן, לא רחוק, חשבתי שאולי הוא עוד קיים, אבל אין לכך הרבה סיכוי"
"זאת בהחלט אפשרות שעוד ננסה לממש אותה בהמשך. את חושבת שהמשפחה שלך בחיים?"
"אבא שלי היה במצב בריאותי מדאיג, כמה זמן עבר מאז, עשר שנים? אני לא חושבת שהוא שרד, אבל שאר המשפחה אולי שרדה, אבל לא מאמינה שנשארו שם, אולי הם במחנה"
"כך או כך, לא בטל הסיכוי שנפגוש אותם. צבי, מה איתך"
"יש לי אמא ואחות, אתם יודעים שלא כל כך הסתדרתי איתן, גם כששלטנו בעולם." כן, מישהו היה צריך להזכיר את זה, שפעם הם שלטו בעולם.





"אני מציע בשלב ראשון, מה דעתכם שנכבה את ההילות ונצא לסיור קטן במחנה, כדי למפות את מה שהולך שם? אחרי זה נחזור לכאן". סטולי הגנוב היה על זה מיד, ועלוה שאלה: "כמה זמן אפשר להחזיק בכיבוי הילות?" 
בשפנדוזה הטובה שלהם, זה היה בלי סוף. שפנדוזה – כך כינתה עלוה את הכוכב המדברי, בעל האוויר הנעים, שבו הם נפגשו עם חפא והתאמנו לקראת שחרור הגלקסיה וכדור הארץ, על שם 'שפנדוזה מרדימון' כוכב החלומות של דבורה עומר מן הספר "קרשינדו" שקראה בילדותה. צבי והצועד ועוד כמה מהחברים שהכירו את הסיפור מסדרת הרדיו ששודרה על פי הספר התלהבו ואימצו את הכינוי. סטולי גם הזכיר שבסדרה הטלפתית "כוכב N" לה היו מקשיבים דרך האנטנות שלו לפני שחפא בא, היה כוכב בשם שנשמע דומה ל"מרדימון" או "נרדימון" ואחרים בחבורה אמרו ש"מרדימון" מזכיר להם את "דימונה" והנוף באמת מזכיר את הנוף בנגב, אבל מדוע שלא יהיה כוכב גם על שמה של ירוחם?
אבל פה בחוף לטרון התנאים הם אינם אותם תנאים, וכבר אמרו שבאטמוספירה של כדור הארץ יש משהו שמתנגד לפעולות כמו כיבוי הילות, בעיקר באזור זה. החולשות משתלטות אחרי איזה שעה בערך, והם כבר הרגישו את זה כשהשתמשו בזה כאן, בדרך למערה. רק חפא יכול להחזיק בלי סוף, אבל הם חייבים לעצור, לנוח ולהתמלא, ורצוי שלא יהיו באותו רגע במחנה, אז כמה זמן, בהתחשב במרחק מפה, ואם ילכו מהר מהר, הם יכולים להיות במחנה? רבע שעה, אולי חצי.
חוץ מזה, לאט לאט הם התחילו לשים לב לצחנה העוטפת את האזור. היא הייתה פה כל הזמן, אבל עד כה היו עסוקים מכדי לשים לב אליה. החושך והצחנה והשקט שגם צרצרים לא נשמעו בו, יצרו מועקה כבדה.
לבסוף אמר חפא "חכו פה, עוד מעט אחזור" ואחרי רגע, כמו לא היה שם. 





הם חיכו וחיכו, מדברים בשקט, כלומר ממש בשקט. הם אף פעם לא עשו את זה לבדם, תמיד חפא היה מעביר להם שדרים, בפעם הראשונה עם עשו את זה לבדם והתפלאו לגלות כמה זה קל להם. דיברו על הצועד, על מה שסיפר להם חפא. אתה חושב שהוא הגיע לזמן הרגיל? אני מקווה. אתה יודע, גם אני הייתי רוצה, אני מקנאה בו, כל כך חסר לי עכשיו הבית במושב. אמרת שהוא עוד קיים. אני לא חושבת, וגם אם, הוא כבר לא כמו שהיה. שום דבר הוא לא כמו שהיה. אני לא יודע לאן הצועד הגיע, אבל בטח לא לזמן הרגיל, כי אין דבר כזה. האם הוא פגש שם את החבר'ה? אולי. ובינתיים חפא לא בא, וכבר התחילו לדאוג. אבל פתאום שמעו קול בחשכה 'בואו' וזה היה קולו של חפא, אך אותו לא ראו. אך ראו מעין קו של זוהר, או יותר נכון, של אויר בהיר יותר מהאויר השחור האטום שהקיף את הכל, בעצם היו אלה שני קוים מקבילים, כמו מסילות כאלה שכמו צויירו באויר, בצבע חלש ובהיר, והם הבינו שהם צריכים להיכנס אל בין הקוים ולצעוד, וכשנכנסו הרגישו כאילו יש מעליהם איזה קיר מסוכך שמגן עליהם. הם חשו ביטחון. חפא המשיך לדבר אליהם ולעודד אותם להמשיך ללכת, ועדיין לא ראו אותו. הם הלכו והתקרבו למחנה, "אל תכבו את ההילות שלכם" אמר חפא, שומע את מחשבותיהם. "השתמשתי בהילה שלי כדי לעשות לכם נתיב, כך תגיעו אל המחנה במלוא כוחכם, ואז תכבו את ההילות. אני אגיד לכם מתי, והנתיב הזה, הוא יהיה כל כמה זמן שתצטרכו אותו. אם תרגישו באיזה רגע במחנה שאתם נחלשים, תחזרו אל המקום שעוד מעט אראה לכם, שיהיה נקודת היציאה מהנתיב, והנתיב שוב יגונן עליכם ויאפשר לכם להתמלא".





הם התפלאו איך חפא הפך רואה ואינו נראה להם, כי בכיבוי הילה רגיל, האחרים לא ראו אותם אבל בינם לעצמם זה את זה הם היו מסוגלים לראות בכל פעם שעשו כיבוי הילות, סטולי הסביר ובעצם הזכיר להם מה למדו פעם בשפנדוזה, שהם לא באמת רואים אחד את השני כשהם עושים כיבוי הילות, על כל פנים לא ראייה בעיניים, אלא שמתוך שהם מכירים זה את זה הם מרגישים זה את זה ומכוונים זה אל זה עד כדי כך שנדמה להם שהם רואים בעיניים. קולו של חפא אישר את הדברים.
"אז איך עכשיו אנחנו לא רואים את חפא?" שאלה עלוה, שתפסה את זה כמעין כשלון שלה, הרי היא התלמידה המצטיינת.
"כנראה שאנחנו לא ממש מכירים את חפא, יש בו עוד צדדים" אמר צבי וחפא לא אמר דבר.





במקום שחפא הראה להם רגע אחרי שיצאו מן הנתיב אל תוך המחנה, היו שתי אבנים, או שני זיזי סלע שנראו כאילו מישהו צבע אותם בצהוב. הם נמצאו בצד הצפוני של המחנה, בחלק המוגבה של המחנה. שורה של מכולות אשפה ענקיות הסתירה את המקום הזה משאר אזורי המחנה. "לכאן תכוונו את עצמכם, אפילו בחשיבה, בכל רגע שאתם מרגישים שההילה שלכם עומדת לדלוק, ותעמדו בין האבנים. מכאן גם נחזור למקום שלנו."





שעתיים הם הסתובבו במחנה בשתיקה ולמדו אותו.  ואז הגיעה השעה שבמחנה קראו לה "זמן השינה" והרמקול אמר את השמות של אלה שילכו הלילה לישון בבורות וזה הפיל אותם וזאת הייתה רק ההתחלה.










אפרים סאמט המשיח ישב על מיטת המשי שלו, בחדר שרק אחד מורשה להיכנס אליו. עירום ישב, איברו מתוח והוא היה סך אותו בחומר רך חדש שהגיע, שמגביר את הזקיפות, על זה היה אחראי שמחה, היחיד שמוסמך להיכנס לחדר, והיה אחראי גם על המסך מולו וגם על 'תמונות החודש-תמונות הקודש' שרצו עליו. שמחה היה חברו של אפרים עוד מתקופת הישיבה, לו הוא הבטיח בתקופת נעוריהם, כשהלכו בדרך אל כיכר השבת, "אתה שומע שמחה, עוד עשרים שנה יהיה לך מסך ענקי על כל הקיר ואתה תעשה הכל עם היד". והנה, עברו פחות מעשרים שנה, והוא כבר מלך המשיח, ומה הוא עושה עם זה? יושב עם המסך הענק שעל כל הקיר, ועם יד אחת הוא משפיך על כל הנשים בממלכה. כל הנשים זה כל הנשים. אין אחת שהוא ירצה וגם לא ירצה לראות בכל מערומיה, שהוא לא יכול להשיג, שעוזריו הנאמנים שמחה ואמיר "הצל" לא יוכלו להביא לו בעירום מלא. בכל גודל, בכל צבע, מכל מגזר ומעמד. במיוחד יש לו פטיש על נשים חרדיות, חרדיות על אמת, לא כל אלה שחזרו בתשובה בשנים האחרונות. אבל יש גם הדבר החי, ה ש ב ו י ו ת, שאותן מביאים כל חג, לא חשוב איזה חג, בין אם זה חג מהמועדים בתורה, בין אם יום הניצחון על המותווים, בין אם יום הולדת או שמחה אחרת של אחד מהחברים והקבינט, ולא חסר שמחות ברוך השם. אז מביאים אותן חיות, לא מסך, ומתחלקים בהן כל החברים, חיות מביאים אותן אבל חיות לא מוציאים אותן משם, לכן בינם לבין עצמם אפרים והחברים, כשהם מדברים על חג הם קוראים לזה "חג הקורבן" כי כל חג הוא חג הקורבן, וברוך השם בזמן שעבר מאז הגענו לשלטון, חושב סאמט, הוא נתן לנו הרבה חגים, כולל הניסיון האומלל ההוא למרד, בראש השנה נדמה לו זה היה. לא זוכר אם במחנה המותווים, או במחנה לטרון, או מחנה נצרים, או מחנה אחר, בכל אופן זוכר שבעקבותיו 5000 זכרים נכנסו אל הבורות שבחול ולא יצאו, ו5000 שבויות הובאו אל מרתף הבציר, מה שמבטיח מלאי עוד כמה זמן? בחשבון קטן אמר סאמט לעצמו משהו כמה שנים טובות, אמיר בטח יודע בדיוק, שרק לא יתבלו, צריך להגביר את תפוקת החגים. עוד פעורה הופיעה למולו, מישהי שנראתה לו מוכרת, הוא ראה אותה פעם בבגדים, לא זוכר איפה, בטח בשכונה של המאפייה.  לפתע נכנס שמחה.
"מה קורה לך יא דפוק" התעצבן אפרים "אתה רוצה שאני אקרא לאמיר לערוף אותך? אני באמצע פעולה, תצלצל לפחות בפעמון שאתה רוצה להיכנס". 
שמחה התנצל, גמגם, ואמר "א…אמיר, הוא רוצה לומר לך משהו דחוף, אחרת לא הייתי מפריע לך". 
"אה, אמיר" אמר מלך המשיח, ובאי רצון העלה עליו את תחתוניו, שם חלוק ארגמן כמו דם ויצא אל המבוא. 





כי לאמיר "הצל" לא אומרים לא. חוץ מזה שהוא נאמן, הכי נאמן שיש לאפרים סאמט מלך המשיח, הוא גם חייב לו את הכל, כל מלכותו, מאז שערף את ראשה של שלומציון, זאת שהייתה אמורה למלוך על איחוד ירושלים ובית אל, וכבר התחילה בטקס ההשבעה וההכתרה.
אמיר ישב על הכסא במבוא "מה נשמע אחי היקר" אמר לו מלך המשיח, "מה קורה?""יש דבר מדאיג" אמר אמיר, "אולי לא, אולי כלום, אבל בכל מקרה אני חייב להגיד לך"
"בטח אחי, תגיד הכל" אמר אפרים בחביבות והתיישב על הכסא שלידו.