פרופיל 21: ערך אנציקלופדי

1. פרופיל 21 – הגדרה טכנית והסיבות שהוא ניתן

2. שימושיו של הפרופיל בפועל

3. המצב במהלך סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת

4. ארגונים ופעילות ציבורית 

5. ההתייחסות התקשורתית והחברתית

download (1)

1. פרופיל 21 – הגדרה טכנית והסיבות שהוא ניתן

פרופיל 21 הוא הקוד הצבאי הישראלי לפטור תמידי מחיילוּת בצה"ל (השמטה), עפ"י 'ספר פרופילים' המקדד את המועמדים לשירות בטחון (מלש"בים) במספרים, לפי מידת נחיצותם, התאמתם לשיבוץ המערכתי ורצון המערכת שהם יהיו בה. הקוד 'פרופיל 21' מוגדר כקוד שהסיבות לנתינתו בריאותיות. אנשים נוהגים לזהות קוד זה כמצביע על ליקוי נפשי, למרות שרוב הסיבות הרשומות ב'ספר הפרופילים' לפרופיל 21 הן פיסיות, וכוללות בין השאר גובה של פחות מ1.50 מ', פחות מ5 אצבעות ביד אחת, עיוורון מלא או באחת העיניים, ועוד, ורק מיעוטן הן נפשיות (כלומר: משקפות "ליקוי" שלא ניתן לראייה בעין). למעשה, בעלי פרופיל 21 עשויים להיות גם אנשים בריאים לגמרי שלא נמצאה דרך לשבצם במסגרת הצבאית, אולם המערכת נוטה משום מה בקלות יתר 'להמציא' להם ליקוי בריאותי ולסווג את המקרה הספציפי שלהם כמחלה. פרופיל 21 עשוי להינתן כתוצאה מרישום מוטעה (בשל תקלה או בשל נקמנות של מישהו) במחשב הצה"לי, כפי שמוכיחים מקרים שהתפרסמו בעבר (כגון מקרהו של המילואימניק א'  – כתבה שפורסמה ב'הארץ מן ה3.9.07 וכיום לא ניתנת להימצא ברשת). פרופיל 21 עשוי גם להינתן כדי לכסות על מצבים שיצרה המערכת, כשהחשש שלה מחשיפתם (שעלולה להיות כרוכה בחשיפת "סודות") מביא את המערכת לפתרון הנוח לה – הכפשת המלש"ב, וקיים גם פרופיל 21 על רקע פוליטי.

2. שימושיו של הפרופיל בפועל 

למרות הגדרותיו הרפואיות הטכניות-יבשות, פרופיל 21 מתוקף מהותו, משמש לדברים שהם הרבה מעבר לצורך הצבאי הבסיסי בגיוס חיילים המתאימים לצרכי עבודתו, והוא שימש במהלך השנים ככלי הפוליטי רב העוצמה ביותר להשמטה כוללת שאיננה השמטה רק מן הצבא אלא גם מן החיים החברתיים והמקצועיים בכלל בישראל, כתוצאה מן ההדרה חברתית ומקצועית שבאה כתוצאה מהסטיגמות השונות שישנן על פרופיל 21, ומתוך כך שימש הפרופיל שנים רבות לא רק ככלי טכני לפטור מן הצבא אלא גם ככלי הרתעה מרכזי (בבחינת "ייראו וייראו") לחינוך רצוי למערכת ודיכויים של חריגים שאינם 'משתלבים' בתכניות המדינה, אינם הולכים בתלם, 'לא נאמנים' פוטנציאליים על פי האידיאולוגיה השולטת המגדירה 'נאמנות', ולגיבוש השבט סביב הוקעת קורבנות (שסיבת בחירתם עשויה להיות אקראית). זאת בשל האמונה הרווחת בחברה שעל פיה המושמט בפרופיל זה, אינו "אדם שלם" אלא אדם פגום (בעיקר כאשר מדובר בפרופיל פיסי) או לקוי בנפשו (כאשר מדובר בפרופיל נפשי) או "משתמט" – מושג ערטילאי שבמהותו מניח אדם שהוא בלתי תקין נורמטיבית שיזם את אי גיוסו מתוך כוונה אגואיסטית שלא לשרת בצבא, ונחשד גם כמי שזייף ליקוי לשם כך ועל כן הוא גם עבריין , ועל כל פנים הוא בלתי אמין או בלתי נאמן למדינה, או לפחות בלתי בוגר, ומתוך כך לא ראוי לבוא בחברה, לקבל עבודה ועוד. מכיוון שמושגי הנפש באשר הם, מתייחסים לדבר שאיש עוד לא ראה בעין, לרשויות הצבא קל יותר לתת פטור מן הצבא ע"י 'פרופיל נפשי' מאשר ע"י פרופילים פיסיים, וזה גם הפרופיל המועדף ע"י מושמטים רצוניים (שחלקם נוקט באמצעים של התחזות לבעלי בעיה נפשית), במקרים שבהם הם קיימים, מאחר ואין דרך להוכיח שבעייה נפשית אינה "חבויה באיזה מקום". פרופיל 21 שימש גם ככלי לנקמה פוליטית כלפי בעלי דעות שאינן מקובלות בזמן מסויים ע"י הממסד (ועשויות להיות מקובלות בזמן אחר או לפחות להיחשב לגיטימיות, כגון תמיכה בקומוניזם שנחשבה מסוכנת ובוגדנית בשנות ה50 וכיום היא לכל היותר 'מוזרה'), הענשת חריגויות שאינן עולות בזמן מסויים בקנה אחד עם הנורמה (כגון הומוסקסואליות או חשד להומוסקסואליות, שכיום היא מקובלת ואינה מהווה סיבה למניעת גיוס, אך היתה בזמנו סיבה לפטור "נפשי") ואף "טיפול בדרך של התנערות" במצבים אישיים מורכבים (כגון משברים בגיל ההתבגרות העשויים להיות אופייניים דווקא לבעלי אינטליגנציית יתר, ועשויים לחלוף עם הזמן) ואף התמודדות עם בעיות ביורוקרטיות של עודפי כח אדם (תופעה שבאה לידי ביטוי נרחב בזמן הרמטכ"ל אהוד ברק, ששאף ל"צבא קטן וחכם", דבר שלא הפריע לו שנים מאוחר יותר לקדם את הקריירה הפוליטית שלו בהסתה נגד לא-משרתים). מצד אחד טוען הצבא שאינו יכול לגייס כל אחד, ומצד שני הוא אינו מספק למושמטיו הגנה או פיצוי מן המילכוד החברתי אליו חלקם הגדול צפוי להיכנס הקיים לא מעט בשל האינדוקטרינציה החברתית שהצבא ונושאי תפקידים בעלי השפעה ציבורית המשתפים איתו פעולה אחראים לה מאז הקמת המדינה, המשרשת סטיגמות אלה בחברה. כוחו המניפולטיבי של פרופיל 21 ככלי להשמטה-הדרה הוא רב עוצמה יותר מכלים הנמצאים בידי מקומות עבודה אזרחיים, הן בגלל הסטיגמה הקיימת על "מקרים נפשיים" והן משום שהגיוס בישראל הוא גיוס חובה והצבא נתפס שנים רבות כ"צבא העם". ההשמטה היא כלי יעיל לניצול מניפולטיבי של אנשים על ידי ההרגשה המוחדרת בהם שהם אינם מספיק מושלמים, או מספיק טובים, דבר שיגרום להם לעבוד קשה יותר תמורת פחות תמורה, הן "בעבור המולדת" והן בעבור מקומות עבודה ומסגרות נוספות, במאמץ חסר תכלית 'להצדיק את קיומם' ולשרש את הסטיגמה שהוטבעה בהם.

 3. המצב במהלך סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת

עד 2007:

מגמות ותהליכים של שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, כגון תהליך השלום מצד אחד ותהליך הההפרטה וחיזוק העשירים מצד שני (שהביא לרצון להקלת העול מעל בניהם של עשירים ומפורסמים, וכן המגמה שצויינה קודם ל"צבא קטן וחכם") לצד החשש מהתארגנות מסה קריטית של מושמטים, משכבות שונות של החברה, שתפעל בצורה פוליטית למימוש זכויות שנגזלו ממנה (מגמה שהחלה להסתמן בהקמת עמותה לנפגעי פרופיל 21 בשנת 1994), הביאו לידי הקלה מסויימת במצבם של המושמטים. כיום, למשל, מאז נחקק סעיף 2א' בחוק שוויון הזכויות בתעסוקה, אסור למקומות עבודה לשאול על פרופיל צבאי, ובית משפט אף קבע שדרישה לשירות צבאי כתנאי לקבלת בעבודות לביצוען לא נדרש נסיון צבאי מהווה אפליה. לרבים היה נדמה שעד סוף מחצית העשור הראשון במאה הנוכחית, גדל מספרם של המושמטים הרצוניים שאינם חוששים מהסטיגמה של פרופיל 21 ומנקמותיה, ושהחברה בזמן זה היתה ליברלית יותר כלפי מושמטים בכלל, אולם טענה זו לא נבדקה סטטיסטית ובפרט לא נבדק אם מגמה זו משקפת את כלל המעמדות החברתיים (יש סוברים שהיא היתה ייחודית רק לבני משפחות עם אמצעים, ובעיקר לכוכבי פופ, דוגמניות וכדומה), ויש הרואים בה פיקציה של הממסד במטרה לנער מעליו אחריות למושמטים ואולי אף להצדיק את רדיפתם בעתיד, או פיקציה משותפת מתוך מטרות מנוגדות של המימסד ושל גורמים התומכים בהפחתת הגיוס (אין ספק שבתחילת שנות ה90 שימשה הטענה היטב את אלה שניסו לקדם את תכנית "צבא קטן וחכם"). בשנים אלה נתפסה החברה הישראלית ע"י רבים כחברה פוסט-ציונית, אך עדיין הצבא שימש אולי אף ביתר שאת, בתור "עלה תאנה" אחרון של המיתוס הציוני-החברתי בעידן של קפיטליזם עולמי וישראלי מתרחב והפרטת המשק.

מ2007:

לאחר מלחמת לבנון השניה, שבה התקשו ראשי הצבא והמדינה לכסות על מחדליהם, התחיל תהליך של דה-לגיטימציה כלפי המושמטים, שהובל מ2007 על ידי קמפיין הסתה שנקרא 'ישראלי אמיתי לא משתמט', אותו הובילו אנשי צבא כמו אלעזר שטרן, שטען בתקופת מלחמת לבנון שהוא 'אינו מבקר בלוויות חיילים בצפון תל אביב' (למרות שדבריו נסמכו על נתונים שקריים) ופוליטיקאים כמו אהוד ברק. הקמפיין אמנם ציין בחלק ממודעותיו ש"משתמט הוא רק מי שיכול להיות בצבא אך אינו משרת" אולם ציון זה נעשה באותיות קטנות במיוחד, וכך הופנה החלק הנראה והבולט של מסע הפרסום וההסתה כלפי כל מי שאינו לובש מדי צה"ל מסיבה כלשהיא. מעסיקים הצהירו על כוונתם להפלות מושמטים (גם אם מספרם של מקומות עבודה המפלים מושמטים פחת בפועל). במסגרת הקמפיין נערך לינץ' ציבורי באמנים שלא שירתו שירות מלא או הושמטו, כמו זוכה 'כוכב נולד' לשנת 2006 ז'קו אייזנברג, עברי לידר ואחרים, ואף הועברה יוזמת חוק שתמנע מזמרים אלה להופיע במוסדות הממומנים על ידי המדינה. עם עליית ממשלת נתניהו-ליברמן ובמסגרת כוונתה להעביר חוקים שמתנים קבלת אזרחות בהתאמה ונאמנות לאידיאולוגיה השליטה ('נאמנות-אזרחות'), גבר המאמץ להפלות לרעה מושמטים, כאשר הכוונה העיקרית של ממשלת ליברמן-ביבי היא להדיר אזרחים ערבים, דבר גרוע כשלעצמו, אולם כלל מקבלי פרופיל 21 נפגעים ממדיניות זו (שהיא חלק מאידאולוגיה כללית של חברים בממשלה, הרואה בכלל את כל מה ומי שאינו יעיל בהריגת ערבים וחיזוק ההתנחלויות ואינו נאמד בהון, כחסר זכות קיום למעשה), למשל באפליה לרעה בזכויות בשכר לימוד ובעבודה בשירות המדינה, למרות שאפלייתם נוגדת את החוק. את המאמץ לאפליית מושמטים לרעה בחוק הובילה בשנים 2009-2013 מפלגת 'ישראל ביתנו', למרות (ויש הטוענים שבגלל) שהרזומה הצבאי הממוצע של נציגיה בכנסת, כולל העומד בראשה, הוא קטן מאד ואולי הקטן ביותר במפלגות השייכות למגזר הלא-חרדי, באמצעות הצעות חוק כמו ההצעה להפלות מושמטים לרעה בקבלה לשירות המדינה – המקום הראשון שבו נפסקה אפליית המושמטים בשנת 1994 עפ"י הוראת נציב השירות כצעד ראשון לפני שנחקק חוק כולל (ראה להלן) ויש בהצעת 'ישראל ביתנו' משום סמליות של החזרת הגלגל אחורנית מנקודת ההתחלה. רשמית טוענים התומכים בחוק שבכוונתם לתגמל ולהעדיף את 'מי שתרם למדינה' על חשבון מגזרים טפילים או עויינים כביכול שאינם משרתים, אולם נראה שהעובדה שהחוק הוא פגיעה בסיכוי לשוויון הזדמנויות והשתלבות בחברה של כלל המושמטים, כולל בעלי מוגבלויות ומתמודדים, מושמטים פוליטיים ואחרים, למרות שהיא ידועה לתומכי החוק, היא אינה מפריעה להם. בשנת 2013 ניסה ח"כ יריב לוין מהליכוד להעביר מחדש את החוק לאפליית מושמטים ובכלל זה בעלי פרופיל 21, תחת השם "חוק זכויות התורמים", כאשר לטענתו המשרתים בצבא, למרות הפריבילגיות שמעניקה להם המדינה (בעיקר למשרתי היחידות היוקרתיות), הם המופלים באמת בגלל שהם "נותנים 3 שנים מהחיים שלהם" כאשר למי שהושמט יש כביכול אפשרות בשנים אלה לבנות את עצמו ולמצוא עבודה ראויה לכישוריו.

מעשור ה2000 הראשון, הורחב מאד השירות הלאומי שבעבר קלט אליו באופן בלעדי בנות דתיות, וכיום הוא פתוח למגזרים שבעבר הושמטו מכל שירות, כגון בני מיעוטים ובעלי מוגבלויות, שחלקם אף מתנדבים לצבא. עובדת קיומו והטענה ש"כל אחד יכול לעשות אותו" משמשת את התומכים בהדרת מושמטים ובאפלייתם לרעה באם לא שירתו שירות לאומי, אולם הטענה שהשירות הלאומי פתוח לכל לא נבדקה ועד היום טרם הוקמה מינהלה אשר תסדיר ותאפשר פתרון של שירות לאומי לכל, השירות הלאומי בוודאי אינו פוטר את המדינה מחובותיה כלפי מושמטי העבר שלא נמצאה להם מסגרת כזאת, ומשרתי השירות הלאומי עדיין לא מוערכים בכל המיגזרים כמו 'החיילים האמיתיים'.

יש הטוענים שהצבא ככלל צריך להפוך למקצועי, ולתגמל את משרתיו באמצעות שכר הולם לקושי ולחשיבות של תפקידם.

 4. ארגונים ופעילות ציבורית

IMG_20210624_135214

ההתארגנות הראשונה הידועה שקמה במטרה להלחם בסטיגמה של פרופיל 21 ולמען זכויותיהם של הפרופילניקים היא של קבוצת "פרופיל עשר" שקמה בשנת 1993 בירושלים ביוזמתו של איל בד. ב1994 נרשמה ההתארגנות כעמותה לנפגעי פרופיל 21 ופעלה בירושלים ובתל אביב במשך שנתיים באמצעות מפגשים וקבוצות תמיכה של בעלי פרופיל 21. במניפסט הארגון נכתב: "פרופיל עשר שם לעצמו למטרה ראשונה להביא להפרדה מוחלטת של הפרופיל הצבאי מן המערכת האזרחית, אך בעתיד היינו רוצים לראות בביטולו המוחלט של אות קין משפיל זה, הפוגע בכבוד האדם, הנקרא פרופיל 21, ביחד עם ביטול הפרופיל והסטיגמה שאיתו היינו רוצים לראות את השאלה "מה עשית בצבא" או "האם היית בצבא" נעלמת ממקומות שהיא לא צריכה להופיע בהם. אנו רוצים לעשות זאת בדרכים של הסברה (אירגון לובי חברתי וחינוך הציבור) וחקיקה (חיזוקם של חוקי חופש העיסוק וזכויות הפרט בצורה שתיאסר, באמצעות אכיפה חמורה, כל אפלייה בגין אי שירות בצבא)." לזכות פעילותה של ההתארגנות בפגישות עם ח"כים והופעות בתקשורת, נזקפים בין השאר תיקון 2א' בחוק שוויון הזכויות בתעסוקה, שנחקק כהמשך להוראה של נציב המדינה פרופ' יצחק גל-נור להפסיק לדרוש פרופיל צבאי במועמדות לקבלה לשירות המדינה, ואולי בכלל התחלת שינוי היחס בחברה הישראלית כלפי מושמטים, בעקבות יציאתם מן הארון. עם זאת היעדר תמיכה ציבורית-פוליטית רחבה יותר (מלבד עזרה מסויימת של שתי"ל), מאבקי כוח ומחלוקת בעיקר בשאלת היחס כלפי ההשמטה הרצונית ("השתמטות" או "סרבנות") וחוסר נסיון רוב החברים בניהול מאבקים פוליטיים (כמו גם הצורך לנהל את מלחמת הקיום היומיומית הפרטית של המושמטים) גרם לצמצום הפעילות.

בשנת 1998 קם ביוזמתה של קבוצה פמיניסטית ששאבה השראה מסויימת מפעילות "פרופיל עשר" תנועת פרופיל חדש – תנועה לאזרוח החברה בישראל". באמנת היסוד כותבות מייסדות התנועה: "אנחנו – קבוצה פמיניסטית המונה נשים וגם גברים – יודעות שאפשר לחיות במדינה שהיא לא מדינת חיילים. מדינת ישראל יכולה לנקוט היום מדיניות שלום נחרצת. היא יכולה להפסיק להיות מדינת צבא. ברור ונהיר לנו שהילדים שלנו, בני הזוג שלנו, אנחנו עצמנו, לא מוכרחות להמשיך להיות מגוייסות, לא מוכרחים לחיות כחיילים. היום ברור לנו שהסיסמה של בטחון לאומי הסתירה הרבה פעמים בחירה בלוחמה, כדרך למימוש מטרות מדיניות. אנחנו לא רוצות להמשיך לקחת חלק בבחירה הזאת. אנחנו לא רוצות להמשיך לאפשר אותה באספקה צייתנית, בלתי ביקורתית, של חיילים וחיילות לצבא שמוציא אותה לפועל. אנחנו לא מוכנות להמשיך להתגייס, לגדל ילדים לגיוס, לתמוך בבני זוג, אחים, אבות מתגייסים, כאשר ראשי המדינה ממשיכים להשתמש, בקלות, בצבא במקום לעצב פתרונות אחרים." "פרופיל חדש" המקיימת גם פורום פעיל באינטרנט, מתמקדת בסיוע למושמטים רצוניים וקוראת ל"להכיר בזכות של גברים ונשים לבטא את השתתפותם בחברה באמצעות שרות אזרחי אלטרנטיבי. כוונתנו לסוגי שרות מגוונים שישתלבו בקהילה ויתבצעו גם בארגונים לא ממלכתיים, התנדבותיים." אחדים מחברי תנועת פרופיל נחקרו זמן קצר לאחר עליית ממשלת נתניהו השניה לשלטון ב2009, ובמסגרת חקירה זו הוחרמו מחשביהם. לאחר כמה חודשים הסתיימה 'חקירה' זו כנגד הארגון ללא תוצאות ממשיות.

5. ההתייחסות התקשורתית והחברתית

במשך שנות המדינה, קיימת היתה שתיקה ציבורית, תקשורתית ומחקרית סביב פרופיל 21 ובעיקר סביב מעמדם החברתי של מקבליו, ואי התייחסות נמשכת גם כיום, ונראה שמקורותיה הם משני כיוונים נוגדים. מצד אחד השליטה הממלכתית והלאומנית-מרכזית ברוב כלי המחקר והתקשורת מעוניינת לקבע את הגישה הדמונית מצד אחד והמבטלת מצד שני כלפי מקבלי פרופיל 21 כאנשים שליליים או כחולי נפש, ולהשתיק ביקורות כלפי צה"ל ואחריותו כלפי גורלם, או להדחיק את אחריותה שלה לנושא, וכאשר ישנו עיסוק הוא ברובו חד-צדדי ושקרי, המצייר את המושמטים בצורה כוללת כ"משתמטים". מן הצד השני, גורמים פציפיסטיים או שמאל-רדיקליים או המתהדרים ככאלה, שיש להם אחיזה בעמדות מסויימות של הממסד, המחקר והתקשורת, וגם יכולת 'הסתדרות', רואים בפרופיל 21 סוג של נקודת חן או מחיר קטן עבורם, שראוי לשלמו כחלק מהמאבק האידיאולוגי הכולל שלהם בצה"ל או במה שהוא מייצג, והם גם רואים בשותפות עם מושמטים בלתי רצוניים (שלרבים מהם עמדות ימניות עד כדי כך שקיימת גם סטיגמה ש"רוב המשתמטים הם מן הימין") שותפות עם "מוכי גורל" או "נסיבות אומללות" (כפי שהגדיר זאת אמן פציפיסטי שרואיין לתקשורת בשנת 1994) שאינה הולמת לדימויים העצמי, ואינם מעוניינים להתייחס לגורלם של מושמטים לא רצוניים ולא אידיאולוגיים, שרבים מהם באים מהשכבות החלשות ומהפריפריה. ניתן לומר שאחד המחסומים להתארגנות מושמטים, הוא פער ההשקפות ביחס לצבא של הקבוצות והמעמדות בחברה הישראלית, שהוא השתקפות של הפערים הפוליטיים-חברתיים בכלל החברה הישראלית. 

השטן ירד לג'ורג'יה

בשבוע האחרון של ספטמבר לפני 31 שנה הגיע לראש המצעד השיר הזה, של להקת צ'רלי דניאלס בנד, המספר על תחרות כינור בין השטן לבין בחור אמריקאי חצוף ונועז שנענה לאתגר של השטן – כינור זהב כנגד נשמתו, ומנצח. לשיר הזה היתה באותו זמן פרשנות ספציפית אצלינו, שפירשה מי השטן ומי בצד של הטובים ברוח האקטואליה של אותם זמנים. במשך השנים, וגם כשאני קורא את השיר כעת, אני לפעמים בעד השטן, והג'וני הזה נראה לי שחצן ו מדי בעוד השטן מעורר רחמים, ולפעמים אתה לא יודע מי באמת השטן. אך נראה שכל דור וכל תקופה נותנת את הפרשנות שלה לגבי מי השטן ומי הטובים, והסיפור של התערבות בין אדם לשטן (בניגוד לאיוב ששם ההתערבות היא בין אלוהים לשטן) בו מועמדת מצד אחד נשמת האדם ומצד שני טובות הנאה שהשטן יכול לתת, הוא סיפור עתיק היומין שגירסתו אולי המפורסמת ביותר היא פאוסט של גתה, שזכה לכמה תרגומים בעברית. גם השיר, שהוא גירסה הרבה יותר פשטנית ופשוטה, כי באמריקנית זה פשוט מאד להביס את השטן וגם לזכות במתנה ממנו – זכה לכמה תרגומים, וגם אני אנסה את כוחי. קודם הקליפ


[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=cDm_ZHyYTrg&w=425&h=350]

הַשָּׂטָן יָרַד לג'ורג'יה הוּא חִפֵּשׂ שָׁם לִגְנֹב נְשָׁמָה
הוּא הָיָה בְּלַחַץ כִּי הָיָה בְּמַחְסוֹר, וְהָיָה מוּכָן לַעֲשׂוֹת עִסְּקָה
כְּשֶׁנָּחַת הוּא נִתְקַל בְּבָחוּר שֶׁנִּגֵּן בְּכִנּוֹר בִּמְלֹא הַנְּשָׁמָה
הַשָּׂטָן קָפַץ לְמוּלוֹ עַל בּוּל עֵץ וְאָמַר, בחורצ'יק בּוֹא תִּשְׁמַע

אוּלַי אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ אֶת זֶה אֲבָל אֲנִי כַּנָּר גַּם כֵּן
וְאִם יֵשׁ לְךָ אֹמֶץ וְיֵשׁ לְךָ דָּם, אָז מָה דַּעְתְּךָ נתערבן
אַתָּה מְנַגֵּן לֹא רַע, בָּחוּר, אֲבָל תֵּן לַשָּׂטָן אֶת הַמִּלָּה
אֲנִי שָׁם כִּנּוֹר זָהָב תְּמוּרַת הַנְּשָׁמָה שֶׁלְּךָ, כִּי אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי טוֹב מִמְּךָ

הַבָּחוּר אָמַר: שְׁמִי גּ'וֹנִי, וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה בִּכְלָל חֵטְא
אֲבָל אֲנִי מַסְכִּים, כִּי אֲנִי הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְאַתָּה הוֹלֵךְ לְהִתְחָרֵט.

גּ'וֹנִי, כּוֹנֵן אֶת קַשְׁתְּךָ וְאַל תִּהְיֶה עָדִין
כִּי שַׁעֲרֵי הַגֵּיהִנֹּם נִפְרְצוּ בג'ורג'יה וְהַשָּׂטָן מְחַלֵּק תְּ'קַלְּפִים
אִם תְּנַצֵּחַ כִּנּוֹר הַזָּהָב הַזֶּה יִהְיֶה שֶׁלְּךָ
אִם תַּפְסִיד הַשָּׂטָן יִקַּח אֶת נִשְׁמָתְךָ

הַשָּׂטָן פָּתַח אֶת הַתִּיק וְאָמַר: אֲנִי אַתְחִיל בַּהַצָּגָה
וּכְשֶׁכּוֹנֵן אֶת קַשְׁתּוֹ בִּקְצֵה אֶצְבָּעוֹ אָז אֵשׁ מִשָּׁם יָצְאָה
וּכְשֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַקֶּשֶׁת עַל הַמֵּיתָרִים זֶה גָּרַם לְרַעַשׁ נוֹרָא
וְלַהֲקָה שֶׁל שֵׁדִים הִצְטָרְפָה פִּתְאוֹם, וְכָכָה זֶה נִשְׁמָע:

אֵין נֶאֱמָנוּת – אֵין אֶזְרָחוּת

אֵין נֶאֱמָנוּת – אֵין אֶזְרָחוּת

אֵין נֶאֱמָנוּת – אֵין אֶזְרָחוּת

אֵין נֶאֱמָנוּת – אֵין אֶזְרָחוּת

דאאאאאאאאאא!!!

הַיְדֶּה שָׂרָה הַיְדֶּה שָׂרָה הַיְדֶּה שָׂרָה
בִּיבִּי בִּיבִּי בִּיבִּי בִּיבִּי
כְּשֶׁהַשָּׂטָן סִיֵּם, גּ'וֹנִי אָמַר: סַבָּא שְׁמָע, אַתָּה מַמָּשׁ לֹא רַע!
אֲבָל שֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַכְשָׁו וְתִלְמַד מָה זֶה נְגִינָה!
"אֵשׁ בֶּהָרִים, חֶבְרֶ'ה תְּנוּ רִיצָה
הַשָּׂטָן בְּבֵית הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
בֵּיצֵי כֶּסֶף מְטִילוֹת הַתַּרְנְגוֹלוֹת
סָבְתָא, הַאִם כַּלְבֵּךְ יִנְשֹׁךְ, הוֹ לֹא".

הַשָּׂטָן הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ כִּי יָדַע שֶׁהוּא נֻצַּח בַּקְּרָב
וְאֶת כִּנּוֹר הַזָּהָב הִשְׁאִיר לְג'וֹנִי, עַל הַקַּרְקַע שֶׁלְּיַד רַגְלָיו
גּ'וֹנִי אָמַר: שָׂטָן, תָּמִיד תַּחֲזֹר אִם בָּא לָךְ לְנַסּוֹת עוֹד פַּעַם
אָמַרְתִּי לָךְ כְּבָר, בֵּן *ונה, אֲנִי הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם"

כאשר הרוב הוא הקיצוני

איל בד

כשאנשים מדברים על 'קיצוניות', לימין או לשמאל, הם נוטים תמיד לייחס אותה לאיזה מיעוט. תמיד זה 'המיעוט הקיצוני', שלא לומר 'עשבים שוטים' שעה שהרוב, תמיד הוא מתון. כביכול, מחזיקה הקבוצה המספרית הגדולה ביותר של בני האדם איזה מפתח נכון, שביל הזהב ושביל האמצע שהקיצונים יימח שמם מנסים להטות ממנו אל התהום שבצד הדרך. אנשים עושים זיהוי בין 'הרוב המספרי' לבין איזו חוכמת חיים כביכול, כאילו יש איזה פונקציה מתמטית שאומרת X גדול יותר = x טועה פחות. 'הרוב לא טועה' ולכן גם אינו יכול להיות קיצוני. ומכאן נובע שה'קיצונים' הם מעטים, לכן הקיצונים הם טועים.
אני לא הולך לדבר הפעם על השאלה אם הרוב טועה או צודק (למרות שיש לי דעה על זה), אלא על הקיצוניות שלו.
פעם היתה כאן מפלגה, שייצגה את מה שהיה מקובל לקרוא 'השדרה המרכזית', אותה שדרה שנחשבת בדרך כלל למתונה בעם, שנקראה מפלגת העבודה. מה שעניין אז את 'השדרה המרכזית', כך היה נדמה, היה תיקון ליקויים במערכות היום יומיות של המדינה, מתיקון כבישים וקיצור התור והביורוקרטיה בקופות חולים, עד לתיקון של ליקויים שנוצרו מפערים חברתיים והסכסוך עם שכנינו. בשנים המעטות בחיי הבוגרים שבהן מפלגה זו היתה בשלטון, לא נפתרו כל משאלותיה של 'השדרה המרכזית', אולם הרושם היה שהפוליטיקאים שקשורים למפלגה הזאת מבינים שזה סדר העדיפויות הנכון. עדיין היו המון עוולות שזעקו לתשומת לב ולא ממש קיבלו: העוולות של העניים באמת, קיפוחם של ערביי ישראל, ועוד כמה דברים קטנים כמו עצם אי ההכרה בקיומם של מושמטי צה"ל והסירוב לפצות אותם אישית וחברתית. השיח, מכל מקום, היה שיח בונה, ואולי אלה שנותי המתקדמות שזוכרות את הדברים כך.
בשנים האחרונות נדמה שהשיח המוביל נעשה קיצוני ורודפני. ואני לא מדבר על מצביעי ליברמן – אם כי העובדה שהמספר שלהם עלה גם אי מדברת הרבה. גם מפלגת העבודה, זאת שאמורה היתה לייצג את 'השיח המתון', מצמיחה כל מיני מפלצות. זה לא רק אהוד ברק הגנרל הקטן, זה השמאל הלאומי, עם רעיונותיו המפלצתיים נגד "משתמטים" ואחרים, הגדי-טאוביזם שמחפש את הפוסט-ציונים מתחת כל גבעה וכל שיח רענן, כאילו זאת הבעיה שלנו עכשיו, זאת שלי "דגל" יחימוביץ, החברתית הגדולה שחברה לחולדאי הקפיטליסט שזרק מבתיהם את עניי כפר שלם ומנשל את ערביי יפו, אבל עומד בהמנון, מצדיע לדגל והבן שלו, חס וחלילה, לא משתמט ולא מושמט. כל אלה ילידיה של 'השדרה המרכזית' מפעם, 'הנורמטיבית והמתונה', זאת שכולנו נראה אותה בעוד כמה שבועות בכיכר רבין מתייחדת בעצב רב עם זכרו של המנהיג הגדול (ואולי גם השנה לא ייעדר השלט הגדול של אותה קבוצה של ישראלים מן 'השדרה המרכזית' שקובעים לנו מי ישראלי אמיתי ומי לא), ובסוף דייויד ברוזה ישיר יהיה טוב וכל אנשיה ילכו הביתה עם הרגשה של קתרזיס ומה יהיה.
בשעה שאלי ישי 'הקיצוני הדתי' (ולא נעים לומר, הפרענק…) עסוק בציד של ילדים זרים, השיח הגדי-טאובי למיניו, ה'מתון' וה'נחמד' והמוביל, זה שעאלק רוצה בשלום, הרי הוא בעד פינוי התנחלויות (ומכבד את זכרו של רבין, כבר אמרנו) עסוק בציד משלו: ציד של פוסט ציונים, של מי שלא היה בצבא, של מי ש'לא בא לו להיות נאמן' (נאמן למי? למה?), בדיוק כמו ליברמן. רק במבטא צברי, לא רוסי חס וחלילה.
למי שסתם מחפש לחיות בארץ הזאת, לממש בה את חייו כאדם (אולי סתם כי כאן הוא נולד, אז למה שילך?) ולא חושב שכדי לקבל את זכויות האדם הבסיסיות שלו הוא צריך להצהיר נאמנות לאיזה דגל, לאיזה אידאולוגיה, או לשנוא את האחר, למי שלא חושב או לא מעסיק אותו 24 שעות ביממה אם הטורקים או השוודים הם 'אנטישמים', מי שחושב שהציונות כבר מיצתה את תפקידה וזה לא נורא להיות פוסט ציוני, מי שמסתייג מההתקפה האלימה על חנין זועבי בכנסת, מי שחושב שמה שנעשה בשייח ג'ראח וסילוואן זה פשע לאומי בהכשר בית המשפט, פשע שיחזור אלינו כבומרנג, נהיה לא נעים לחיות פה עם שיח הרוב הרודפני הזה, שרואה היום את כל מי שחושב אחרת כ'הזוי' במקרה הטוב וכ'בוגד' במקרה הרע. אז מי פה קיצוני, תגידו?

לשכת החיבור בין חושך לחושך

היא תמיד נמצאת שם.

קשה לראות אותה, כי הרי היא נמצאת במקומות שבהם החושך מתחבר, ושם הכי קשה לחפש ושם גם אף אחד לא רוצה.

התפקיד התמידי שלה הוא לעדכן את רשימות אלה שלא ייכנסו. שלא יבואו בקהל. יש לה אישור מן המקרא, מאותן הפרשות העוסקות במי ש"לא יבוא בכלל ישראל". אבל לא רק 'דתיים' מצויים בעובדי הלשכה, שבכח מעמדה היא רשות. זאת אומרת שבכל מעשיה יש לה גיבוי מהמדינה.

אולי לא כל אחד מגיע לידי הלשכה, במשך תקופות הגיעו-הסתננו לארץ המונים שלא עברו תחת ידה (לא מתכוון דווקא ל'זרים'). אבל יש לזכור שמכיוון שבפולחן החיבור בין חושך לחושך נולד, גם בכל מעשיה של הלשכה יש מימד של פולחן. עצם הבחירה בקורבן להדרה היא חלק מהאקט הפולחני, שבוודאי גם גורם ליושבים בלשכה איזה ריגוש. אולי גם הפחד לצאת מחוץ לחושך הבטוח אל האור החושפני גורמים לפרופיל הפעילות להיות נמוך לפעמים.

החשוב הוא שהמדינה מגדלת את זה. אולי גם שרים ופקידי ממשלה מקבלים ריגוש מהחור השחור שהמדינה מגדלת אותו, תמיד.

כמו שהיא גידלה את מפעל ההתנחלויות, עליו אנחנו כבר יודעים, מתחילים לדעת.

לשכת החיבור בין חושך לחושך אינה בורה. דווקא יש בה התעניינות במדעים. מדעים שיכולים לסייע לה להסתיר את עצמה, להגיע לכל אחד, ולשלוט בגורלו של כל אחד. להיות אלוהים ולדאוג שמה שקבעו אי פעם, יישמר. יתכן שהיא גם מספקת, תמורת מידע מדעי, בשר לניסוייהם של מדענים, שהגיעו כבר אל תחומים של אופל גלקטי שמחוץ לגבול ה'ידוע קבוע'.

קצת מחוץ לחושך, יש ועדות שקובעות את מי להפקיר לחושך, בלימבו שבין החור השחור לבין אותו מרחב שקצת מחוץ לחושך. הועדות קובעות 'רשימות מוגנים'. לפעמים הועדות גם ממליצות ללשכת החיבור את מי לקחת אליהן, כשהן מגלות בשר איכותי. קצת כמו היחסים האפשריים בין הלשכה והמדענים. יתכן שחלק מאלה יושבים גם באלה ובאלה.

הוועדות מתחלפות לפעמים, על פי שינויים פוליטיים. חלק מיושבי הועדות מייצגים כביכול את המועמדים לחיסול, וגורמים להם להרגיש בטעות שיש מישהו שדואג להם.

בשנים האחרונות, מכיוון שראש הממשלה הוא חסלן, כלומר מאמין בעצמו, כמו הלשכה, בדת חסלנית ("האליטות", וכן אלה שלא יורים ולא מכניסים למדינה כסף) וכן כמה משריו (כמו שר הבטחון), הלשכה של החיבור בין חושך לחושך מקבלת תזרימים ומרימה ראש, בעיקר דרך אלי ישי. תמיד כמעט זה קורה כשממשלת ליכוד עולה, אבל שלא תהיה טעות, הלשכה קיימת שם כבר קודם.

איפה יושבים משרדי הלשכה? קרוב, מן הסתם, למשרדי הממשלה, ואולי גם בקירבה למקום שבו יתכן פיתוח מדעי בחושך.

המשך יבוא.

 

40 שנה, ג'ימי הנדריקס

 

ציון פרטי לגמרי של קבוצת יודעי דבר, מסמן את הזמן הזה, ספטמבר-אוקטובר 1970, כזמן שבו פתחו עולמות כלשהם את שער הזהב בפני ה'אנחנו' שהוא אותה קבוצה, או מי שנשאר ממנה.

שנה לפני כן, המין האדמי בכדור הארץ פרץ פריצה ראשונה מתועדת ורשמית אל מחוץ לגבולותיו הגיאוגרפיים, כשנחת על הירח. מאז 1972 הוא הפסיק להגיע לשם, מאז דצמבר 1972 אם נדייק.

אלה שגלשו אל העולמות שנראו להם הרבה יותר רחוקים מהירח, גלשו דרך סדרים גיאוגרפיים אחרים, בהם לא שיחק המרחק תפקיד, בשיטות תעבורה שבני אדם אחרים עוד לא שמעו עליהן, כך האמינו. אבל הם לא ידעו שהם היו עם מטפחות קשורות לעיניים, ולכך התכוון המשורר בוודאי, שלא יוכלו 'להוכיח'.

בשאלה אם גלישה אל עולמות מחייבת שימוש בכימיקלים ושאר חומרים ידועים, התשובה החד-משמעית היא לא, אם כי הם בטח עושים משהו לאיכות הגלישה (לכך התכוונו כשאמרו אז גלישה, לפעמים צלילה).

ג'ימי הנדריקס שנפטר במהלך חודש זה, היום לפני 40 שנה, בנוטינג היל שבלונדון, נשמע ממרחק השנים כמי שלא מחליד עם הזמן, ודווקא האפור-לבן ה'מיושן' שבקליפים שצולמו בזמן אמת, מעניק לדברים את האל-חלדיות שלהם, אותו צבע אפור נוצץ כצבע החלליות. משהו שכולם מחקים אותו, דברים שהפכו להיות א-ב בסיסי בכל קלישאות הרוק, אבל אף אחד לא ידע איך ליצור את זה. הוא הצליח להביא את זה מהעולמות שלו, אלה שכפי שחלק ממעריציו טוענים, לקחו אותו. הם, ולא שום דבר אחר. היקומים האחרים.

When the power of love overcomes the love of power, the world will know peace.

סגירת מעגלים

שתי 'פרשיות בטחוניות' שהבלוג הזה היה בין אלה שדיברו עליהן כשהיו עדיין 'חסויות', נתגלו היום, כמה צפוי, כחמורות הרבה פחות ממה שהמערכת ניסתה לעשות אותן.

פרשה אחת היא פרשת 'המרגל המסוכן' עומאר סעיד ששוחרר היום ממאסר לאחר ארבעה חודשים, אחרי שכבר סיים לרצות את עונשו. לא ברור על מה, וכנראה שלשב"כ היה, אכן, קשה לרת מהעץ הגבוה. הטוקבקיסטים כמובן חושבים אחרת.

פרשה אחרת היא פרשת ענת קם, שלא פגעה בבטחון המדינה, מסתבר. עוד לא בטוח שהיא לא תשב במאסר בכלל, אנחנו מאחלים לה כמה שפחות.

האם לסגירת שני המעגלים (עדיין לא סיום) באותו יום יש איזה משמעות, אולי מישהו רוצה לנקות את המצפון ביום כיפור? אני חושב שההגדרה 'להתרוקן מכמה חטאים כדי לפנות מקום לחטאים חדשים' המאפיינת את מרבית צדיקי ישראל ביום כיפור, תופסת גם כאן.

 

 

ה13 בספטמבר הוא יום מיוחד גם בהסטוריה של מצעד המחץ, כי שלוש פעמים היו בתאריך זה התחלפויות במקום הראשון. ב1977 זה היה 'מא בייקר' שהדיח את דונה סאמר מהמקום הראשון, וחשבתי להקדיש אותו לענת קם, גם כן אשה מסוכנת נורא. אבל החלטתי שזה לא מתאים. ואולי בעצם כן. תשפטו אתם.

 

שנה לאחר מכן, התחילה המתקפה של להיטי האלבום 'מלחמת העולמות' על ראשות המצעד, התקפה שנמשכה 4 חודשים ברציפות, עם השיר 'סתו נצחי', ומכיוון שזה מתאים לעונה ומכיוון שכבר פתחנו את החודש עם ג'סטין הייוורד והמודי בלוז, ומכיוון שידוע היום שגם הפלישה ממאדים מומנה ע"י הקרן החדשה לישראל בסיוע ארגוני זכויות אדם פוסט ציוניים, אז קבלו את השיר שהיה 5 שבועות במקום הראשון, וזה לא הכי הרבה משירי האלבום הזה.

שנה אחר כך היתה בראש המצעד שרונה של הנ'אק, שסולנה נפטר לאחרונה.

 

 

המלצות: הבלוג 'מדרון חלקלק – רשומות מדמוקרטיה מתפוררת' שמקדיש את עצמו למעקב יומיומי אחרי הדברים כמו שהם. לישון לא תישנו בשקט, אבל לא תגידו שלא ידעתם.

 

 

אני שב ומצהיר, שכל ההודעות הגזעניות, הסקסיסטיות ושונאות בעלי החיים שנכתבו לאחרונה באתרים שונים (בעיקר ב'אתר הארץ') בשמי הן זיוף שנעשה בידי איזשהו פסיכופת או פסיכופתים מיליטריסטיים. תגובה אחת כזאת נמחקה היום לשמחתי באתר הארץ, אך נראה שמי שכתב אותה עוד הספיק לענות עליה (66). מי שהוא חסר תום לב ושקרן לקרוא לי משתמט, מסוגל לכתוב גם זיופי תגובות ואפילו לענות עליהן. ומן הסתם הוא משליך עלי ממומי נפשו, למשל את הגזענות  כלפי מזרחיים שאופיינית במיוחד למגיבים מסויימים. עניתי לו גם שם. על הפתטיות של משרד החינוך, אגב, אין טעם לבכות אפילו, ורק לפלא הוא בעיני שאת ה'נאורות' משם ספר ההסטוריה המשוכתב, לא הורידו. אולי מפני שיש מגיב ימנון אחד לפחות שיודע לכתוב את המלה הזאת, אז נראה שהיא תיקנית בעיני הקומיסריות של סער.

 

 

 

ונסיים בעוד שיר סתיו אחד, אהוב עלי מאד, של יוסי בנאי, מהאחרונים, אולי האחרון, שהקליט בחייו.

גמר חתימה טובה, אם לא ניפגש קודם.

 

 

 

בחזרה לבית ספר, המדינה כבית ספר, הרהורים



"האם לא תקחי אותי לבית ספר, חזרה
אני צריך ללמוד את כלל הזהב" (מודי בלוז)

מסוג השירים שאף תלמיד בית ספר בזמן אמת לא כותב אותם, אבל יש בהם שורה ענקית שמצלצלת לפעמים במהלך החיים (הוקלט אגב בשנה האחרונה של בית הספר שלי).
גם אני כתבתי על זה פעם, על ההרגשה שהיא לא בדיוק געגועים לימים של בית הספר, כמו להבטחה לעתיד שנמצאת רק בימים ההם, ימי שיא הרעננות הפיסית והמנטלית, שמיד אחר כך חולפת, כמו העתיד. שום עתיד הוא לא כמו העתיד שהיה.
ניסיתי פעם לנסח את זה בשיר משלי.

אחת מהן היתה אהובתי

בינתיים, במציאות ההווה, לשמאל נמאס להיות שמאל משרת וכולם כועסים ונעלבים שהשחקנים, 3% מהאוכלוסייה כמו שהטוקבקיסטים אומרים, מחליטים להחרים את אריאל. מה כל כך אכפת להם? והראה את זה יפה אתמול חגי אלעד, עד כמה שברגע ששחקנים החליטו להפסיק להיות שמאל משרת (זה שישב בכל הממשלות, הכשיר את כל העוולות ונתן חותמת גומי להתנחלויות וכל הדברים), הוציא הממסד מן השק את המרצע של התפיסה בה הוא תופס אותנו, כולנו – משרתי המדיניות והאידיאולוגיה שלו, ואם אנחנו לא רוצים יותר לבנות את הלבנה בחומה – וזה לא רק צבא, זה גם להופיע בהתנחלויות, אנחנו סרבנים.
אבל אני צריך להגיד שאני לא לגמרי סגור עם הרעיון של לא להופיע מול מתנחלים. שמעתי גם דעות, די מנומקות, שדווקא ההופעה היא ההזדמנות שלך להעביר את המסר שלך לקהל אחר. הרי בגלל זה גם אחד כמוני יושב כאן – אמנם לא התנחלות, אבל הציבור לא רק המתנחל תופס אותנו הסמולנים בצורה דומה. החכמה היא לא לשכנע את המשוכנעים אלא להיות קיים. להיות נוכח במקום שבו אתה בדרך כלל חייזר. מצד אחד יש ב'היעלבות' על ההחרמה משהו מזוייף, ככל שהיא באה מגבוה יותר ומפוליטיקאים, אני יכול להגיד מה אני שם עליהם. וגם חלק מ'העם' מזוייף, הרי הוא שונא אותנו כל כך, והערב, יותר כי הסמול האשם תמיד (וכך זה מאז שאני זוכר את עצמי פוליטית, הרבה לפני אוסלו) ולא למשל, מי שהלך להתנחל במקום מסוכן ולקח עליו אחריות (אבל באיזשהו מובן, גם אני עושה כן, למשל בישראבלוג שבתוך הקו הירוק). ובכל זאת יש בזה משהו אמיתי, יש ציבור שאולי היה יכול לשמוע אותנו. כשאנחנו מחרימים אותו, הוא בטח לא ירצה יותר, עלבון או לא עלבון. אני לא ילד, ויכול להיות שכבר איבדנו את האפשרות הזאת. כי אני מכיר מבפנים יותר מאת ההרגשה שאני יכול לומר משהו לציבור הרחב, את ההרגשה של היות מיעוט נרדף, שכל מה שיאמר ישמש נגדו, ומבין את ההסתגרות של הסמול מפני היקום העוין שקם לו כאן. 
ואולי זה קשור באמת בזה שהסמול היה תמיד משרת, הילד הטוב של השלטון, כי כך חינכו אותו, הילד הטוב של המורה, שמאמין בבית הספר של הציונות יותר מכל התלמידים האחרים, המופרעים. בעיקר הפושטקים של הימין.
כי מה שיש עכשיו הוא מה שהיה תמיד. מאז שבן גוריון קבע 'בלי חירות ובלי מקי' ויישר את האמצע הלאומי, שאליו שואף הרוב להיצמד. הרוב תמיד רוצה להיות בסדר ובעיקר לא להיתפס. להיתפס זאת ה-סטיגמה של הרוב השמרן. בגין היה הילד המופרע שנזרק מהכיתה (למרות שהרבה מהכיתה כמהו אליו בסתר ואחר כך בגלוי), השמאל הלפלף והלא-מק"יי היה הילד הטוב של המורה, התלמיד הכי חרוץ שהשתדל (חוץ ממקרים מעטים, אחד לפחות ידוע לי) להוכיח שהוא לא כמו הילד השני שנזרק מהכיתה, זה שהיה קומוניסט. וכולם שנאו את הילד הלפלף המשרת, תמיד, גם בשנות ה50 וה60, וגם זיהו אותו עם הקומוניסט. לא קנו את ההתנערות שלו. ובהזדמנויות שונות שזה היה נוח לה, המורה הבן גוריונית או המפא"ית וכיום הליכודניקית (אבל בלי להזכיר את 'חירות') זורקת אותו למשיסה לחבר'ה. (ועדיין החבר'ה מרביצים מכות למי שקורא להם ימין = ילד מופרע. אותו ילד מופרע שנזרק מהכתה בשחר ימי המדינה). מה שיוצא מכל ההרהור הזה, ותתחשבו בזה שזאת שעת לילה מאוחרת, שהסמול נמצא תמיד במצב של פחד מהעם. מוצדק או לא, אני לא תמיד יודע. אלה רק מחשבות.
יש משהו צורם בכלל בחרמות (ומה עם קוראים מעבר לקו הירוק הקוראים, היפותטית מאד כמובן, את הבלוג שלי, כאלה שנולדו שם ואינם מכירים בית אחר, האם אומר להם לא לקרוא אותי?) ואני זוכר את החרמות נגד זמרים מושמטים, למרות שאין דין זמר מושמט כדין כלי כוחני בידי הכיבוש והניצול, אבל גם בהתנחלויות גרים בני אדם, הם לא רואים מה לא בסדר במה שהם עושים, אבל זו ככלל תכונה ישראלית מאד. אבל יכול להיות גם שעברנו את הסף, וההתחבטויות האלה כאן הם לוקסוס שעבר זמנו, כי השלטון הלא תמים מתקרב לגבול ברירת המחדל שלו – וגבול ברירת המחדל שלו, כשהיעד הוא לשמור על השטחים וההתנחלויות בכל מחיר, זה להתחיל לפגוע פיסית, בצורה קשוחה יותר ממה שהכרנו עד היום, ובמצב הקיים היום, לדבר עם העם זה מצחיק.
אלא אם כן יהיה נס בועידת הפסגה, אבל לא יהיה, כך אני חושב.

והעיקר לא לפחד כלל.