בלוג הצועד The VValker's blog

תמקט השתייך לאדמי הדבורה המקוריים של כוכב הלכת, שחיו בו עוד בטרם פלשו חלליות האדונים.
הוא היה הילוד האחרון במשפחתו, שנולד מחוץ לכוורת, בטרם לכדו סוכני האדונים בכוורות את כל בני מינו והשמידו את כל בני משפחתו.
למרות שהובא אל הכוורת בהיותו בן שבועות ספורים, הוא זכר בצורה מעורפלת את הימים, בהם האדמיים שהיו סביבו היו כולם אך ורק אדמי דבורה מקוריים
אך אדמי דבורה מקוריים כבר היו זן הולך ונכחד, לאדונים לא היה צורך בהם.

לתמקט עדיין היו זכרונות של חופש. לאף אחד מהאחרים שהיו בכוורת, לא היו זכרונות כאלה.

הוא אמר לי שאדמי הדבורה המקוריים חיו יותר משש שנים, והיו חסונים בגופם אף יותר מן המשובטים שלגופם יש אמנם חסינות שלא היתה לאבותיו, אך אין היא עושה אותם מסוגלים למרוד או לחיות בחופש אפילו שלושה ימים.
הוא אמר שמלבדו, רק המלך של הכוורת חי יותר משש שנים.
כל אדמי הדבורה סוברים, כך אמר לי, שהמלך הוא זה שעבורו מתנהלת הכוורת, ושהוא זה שאומר למשגיחים מה לעשות.
תמקט הבין, כבר בימיו הראשונים בכוורת, שאין זה כך.
יש אדונים והם בעליה של הכוורת. אבל הם נמצאים רחוק, הרבה מעבר לשדות היניקה בהם רשאים המעופפים לעופף.
המשגיחים, הם לא יותר מסוכני האדונים ששומרים על המלך כדי שאדמי הדבורה יאמינו שעבורו הם עמלים.

בשל חוסן גופו, מינו סוכני האדונים את תמקט להיות שומר לוחם. השומרים הלוחמים רשאים היו להיות בכל מקום בכוורת. השומרים הלוחמים כפופים לפקודות משגיחי האדונים, אשר די יראים מהם. השומרים הלוחמים יוצאים גם אל מחוץ לכוורת, אל מעבר לגבול שדות היניקה הם מגיעים, וכך יכול היה תמקט לפגוש שוב את העולם שבחוץ, אותו זכר מינקותו, להתבשם מן החופש ולחשוב על אפשרויות בריחה.
אבל רוב אדמי הדבורה בכוורת לא היו סקרנים להכיר את העולם שבחוץ, ומעטים עוד יותר רצו לברוח, או למרוד. תמקט חיפש במשך זמן רב את אלה שיהיו מוכנים למרוד.
בזהירות רבה ובאיטיות אסף אותם במשך שנתיים. את אלה שזיהה בהם מוכנות ויכולת למרוד. כאשר צירף אותי אליהם, היתה לו כבר קבוצה של 14 מורדים.
הוא אמר לי שמההתחלה הוא הרגיש שאני בא מזמן אחר.
נראיתי לו חלוש בגופי יותר מהאחרים, ולא האמין בהתחלה שאשרוד את שלושת השנים.
גם לאחר ששרדתי, הייתי מאלה שצפויים להמתה אחרי שהן ייתמו.

אחרי הבריחה השתלטנו על מעבדת השיבוט ועל החללית שלידה, לאחר שהיממנו את סוכי האדונים בנשק שחטפנו מהם, ואת המדענים אילצנו ללמד אותנו איך בנויה החללית ואיך להפעיל אותה. גם החזקנו אותם כבני ערובה מול כוחות האדונים שהקיפו את השטח. רק אחרי חצי שנה של אימונים "על יבש" הרגשנו בטוחים להפעיל את החללית ולילה אחד הסתלקנו משם, יחד עם המדען הראשי.

גילינו שיש במערכת הזאת עוד שלושה כוכבי לכת דומים לכוכב שלנו, שגם בהן גידלו האדונים כוורות של פועלים כמונו.
עדיין נחשבתי מוזר בין הלוחמים כשטענתי שיש עוד מערכות שמש ביקום, אולם כשטסנו מעל הצד השני של הכוכב יכולנו לראות אורות של כוכבים אחרים, שלא נגלו לנו מעולם מהצד שבו חיינו. גם את הכוורות בכוכבי הלכת האחרים בנו האדונים בצד המופנה לחור השחור המאפיל את כיפת השמים.

עברנו מכוורת לכוורת, חומקים כל הזמן מחלליות האדונים שחיפשו אותנו. רוב התושבים בכוורות האחרות היו עוד פחות מעוניינים במרד מאלה שהיו בכוורת שלנו, ובכל זאת אספנו עוד 21 לוחמים בשלושת כוכבי הלכת הנוספים. באחד מכוכבי הלכת שחררנו את המדען הראשי. חשבנו שכבר אין צורך בו.
למדנו ממנו, בין השאר, להאריך את החיים וכך היינו שנתיים וחצי בחלל, חומקים מן האדונים, עד שבתום שלוש שנים לבריחה, נלכדנו.

שלוש חלליות גדולות סגרו על החללית הקטנה שלנו, מאלצות אותה לטוס במסלול שהן קבעו.
המסלול הזה הוליך אל שדה הכבידה של החור השחור.

ידענו שהסוף הוא בלתי נמנע, והפגישה עם החור השחור קרובה.
אחרי שהסטירה שנתן לי תמקט שחררה את מחשבתי מן האלקטרודות שהצמידו לראשי האדונים וגרמה לי לזכור מי אני, הצטרפתי אל חבורת אדמי הדבורה המורדים.
בלילות, בשעה שכל פועלי הכוורת ישנו, היינו נפגשים בקצה אחת התעלות. התעלות נפגשות כולן עם מסדרון עגול, המקיף את ליבת הכוורת.
הכוורת היא עגולה.
ירדנו אל מתחת לתעלה, אל הצינורות שהאדונים קוראים להם צינורות הדבש. כל מה שמופרש מגופינו בשעת העבודה, מנוקז לצינורות אלו.
היינו מתאמנים שם בדיבור בטלפתיה, וכל אחד היה צריך ללמוד להרגיש איפה האחרים נמצאים כאשר הם הרחק משדה הראיה שלו.
למדנו גם להרגיש את הגוף. גם להשתמש מחדש בכנפיים שבעולם זה הן שבות וצומחות מחדש, אמנם קטנות בהרבה ויעילות פחות מאלה שקוצצו לנו. אפשר להמריא בהן, אבל לא לאותם גבהים כמקודם.
תמקט ידע שיש לאדונים כלי טיסה, שאיתם הם מגיעים דרך השמים השחורים. הוא חשב שהם באים מתוך השחור המכסה בלילה את כיפת הכוכב. כך האמינו כולם. הם לא ידעו שיש כוכבים אחרים. אני הסברתי להם שיש כוכבים אחרים, ומשם באים האדונים.
אני גם ידעתי לשער איפה נמצאים כלי הטיסה.
עדיין נותרו לי ימי עבודה אחדים, בטרם ייקבע גורלי שבכוורת. שוב הייתי שם על ראשי את האלקטרודות של האדונים. מזל שהן רק שואבות אנרגיית מחשבה, אך לא קוראות את המחשבות.
ימי העבודה האחרונים היו קשים יותר מהימים שלפניהם, הימים בטרם קיבלתי את הסטירה.
תמקט הבטיח לי שהבריחה תבוא לפני סיום העבודה שלי.
והבריחה אכן היתה בשחר היום האחרון שנועד לי.
חלפנו דרך התעלות על פני גופותיהם של המלקקים הרדומים, הגענו לאולם המלקטים. בקלות הפלנו את השומרים שבפתח התעלות, ואחר כך הגענו אל פתח הכוורת. גם שם לא היה קשה להמם את השומרים, ויצאנו אל הלילה שעדיין שרר על פני שדות היניקה של המעופפים חלפנו על פניהם בטרם יתחילו קצוות השמים הזוהרים להרים את כיפת השמים עד שזו תצטמצם ותיעלם, וכשנעלמו גם קצוות השמים והיום האיר על הכל, כבר היינו בהרים. מאחוריהם הסתתרנו בימים הבאים, עד שהיינו בטוחים שהאדונים לא שולחים אחרינו חוליות חיפוש. אך הם לא העלו בדעתם כי מרד יכול להיות בכוורת, ולא נתנו דעתם לתלונות השומרים המהוממים.
במשך שבוע חיינו מגרגרים שליקטנו מהצמחים, ומפשיטות לילה אל שדות היניקה של המעופפים.
לאחר שבוע, בשעה שהשמש מתמעטת ומתחילים האורות הזוהרים בקצוות האופק, ועדיין השמים לא שחורים, טיפסנו בהר עד לנקודה שממנה ראינו היטב את הכוורת. במרחק ראינו גם את עיר האדונים. ראינו גם את הכוורות האחרות, שכולן היו סמוכות מאד לכוורת שלנו. שדות היניקה היו מלאים עדיין זמזומי מעופפים של שעות היום האחרונות, שנדמה היה לי כעת כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה, ובכל זאת משהו בקולם היה מאד מוכר לי והעביר בי ריגוש מיוחד של עצבות שלא ידעתי לפענח.
באמצע הדרך בין העיר לבין הכוורות, על גבעה קטנה, עמד בניין שכמו ששיערתי, התגלה כמעבדת השיבוט לאדמי דבורה. לידו עמדה חללית בודדה, אפורה שצורתה צורת קונוס.
לשם אנחנו צריכים להגיע ולהשתלט על החללית.
אחר כך נצטרך ללמוד להטיס אותה.

יש המאמינים, וחפא ביניהם, שאבותיהם של בני האדם, ושל כל המינים האדמיים ביקום, הם אדמֵי הדבורה, שחיו לפני למעלה משלוש מיליארד וחצי שנים על כוכב לכת אחד במרכז הגלקסיה.
אדמי הדבורה היו קטנים יותר מהאדמים שאנחנו מכירים, היו להם כנפיים קטנות ומחושים, וכמו הדבורים, גם הם חיו במבנים דמויי כוורות, שם, כמו הדבורים העמלות על הדבש, עמלו אדמי הדבורה בהפקת אנרגיה מוחית עבור אדונים אותם לא ראו מעולם אלא רק את אלה שהיו סוכני המשנה שלהם.
חפא משער שאותם אדונים, שנראו, כנראה, כמו תניני ענק שזנבותיהם נמשכו לפעמים לאורך מיליארדים של קילומטרים, באו מן המוטציות שנוצרו במרכז הגלקסיה כתוצאה מתהליך ספיחת החומרים הבלתי פוסק שמבצעים החורים השחורים עליו פירטתי כאן ביתר הרחבה. לחפא לא ברור אם הם היו יצורים של ממש, או התגבשויות זמניות טעונות אנרגיית מחשבה ובלתי מוגדרות בצורתן שצמחו בתוך מרק התוהו ובוהו של מרכז הגלקסיה. סוכני המשנה, שבאו במגע ישיר עם אדמי הדבורה ושימשו כמשגיחים עליהם, היו בעלי צורה מוגדרת יותר, ולפי תיאורים אחדים, הם דמו לרובוטים, ולפי אחרים, הם פשוט היו אדמי דבורה גדולים יותר בגופם.

באותה ארץ שעל כוכב הלכת לא נראו מעולם כוכבים בשמים. כוכב הלכת היה סמוך מרחק כמה שנות אור לחור שחור, שהסתיר את היקום מן האדמיים שהכירו רק את הארץ הזו, וכיפת שמי הלילה שם היתה חשוכה לגמרי. אדמי הדבורה לא יכלו לדעת ולשער, שישנו יקום שלם מלבד עולמם.
חפא זכה לבקר בכוכב לכת זה, ואמר שמראה הלילה שם הוא מן המראות המרשימים והמפחידים ביותר שראה ביקום. למרות שכיפת השמים אפלה לגמרי, קצוות האופק תמיד זוהרים.

סוכניהם של האדונים נהגו לחבל בכנפיים של אדמי הדבורה, כדי שלא יוכלו לעוף רחוק מן הכוורות.
המרד שפרץ באחת הכוורות, בראשות הלוחם הקדום (תמקט) הנחשב על ידי רבים למייסד מסדר לוחמי הקרן הבהירה, היה אולי אחד מרבים שפרצו, אבל יש המאמינים שהוא היה המרד הראשון, וללא ספק היחיד באותה תקופה. הלוחם הקדום לא הצליח להשפיע על אדמי דבורה רבים להצטרף למרד שלו, וזאת כנראה משום שרוב אדמי הדבורה של תקופתו כבר היו משובטים שגודלו במיוחד במעבדות הסוכנים, והאדמים הטבעיים הלכו ומעטו. בכל זאת הצליחו המורדים המעטים להשתלט על חללית של סוכני האדונים (ויש האומרים שהמורדים בנו אותה בעצמם), שנעה במהירות כמעט שווה למהירות האור, וגם על מעבדה אחת שבה השתמשו ההאדונים להארכת חיים ושיבוט.

המורדים שבראשותו של הלוחם הקדום, נלכדו בחלל בידי האדונים או סוכניהם, והושלכו עם חלליתם, שכבר היתה פגומה בעיני האדונים, אל החור השחור שהאפיל את כיפת השמים בלילה. חפא חישב על פי מפה עתיקה שקיבל את מצב כוכב הלכת ביחס לשמש שלו (זוית, מרחק, נקודה במסלול האליפטי) בתאריך הגלקטי המיוחס לתאריך שנרשם בלוח האדונים כתאריך שבו התבצעה השלכת החללית, ומצא שכדור הארץ נמצא במצב זהה ביחס לשמש שלו בערך ב20 ביולי, ולכל המאוחר ב23. לכן קבע את ארבעת הימים שבין ה20 ל23 ביולי בתור ימים, ופירוט על כך נמצא גם בפוסט המשולש הסגול.

השלכה אל חור שחור היתה טיפול מקובל למדי של האדונים וסוכניהם כלפי אדמי דבורה לא יצרנים או סתם "פגומים" ובכלל כל מי שהם לא חפצו ביקרו.
אף אחד לא חזר משם מעולם, עד אז.
אך הלוחם הקדום ואנשיו חזרו. גם לחזרה זו חפא קבע יום. ה31 באוגוסט.
לא עלה בידם להסביר איך הם חזרו, ואף אחד עד היום לא יודע להסביר זאת במדוייק.
אבל הם חזרו עם תגליות חשובות, ששינו את גורלם של כל המינים האדמיים בהסטוריה מאז ועד עתה.
בתוך החור השחור הם פגשו תבונות אור בראשיתיות שנלכדו שם בזמן שנוצרו החורים השחורים (יש מי שמתעקש לטעון שהן נוצרו בתוך החור בתהליך אבולוציה, אך לפחות על פי אמונת הלוחמים, כך הוא הסיפור). תבונות אור אלה לימדו אותם הרבה על מה שהיה ביקום קודם לכן.
בעזרתן של תבונות אלה גילו זו הלוחם הקדום ואנשיו שמעבר לחור השחור ישנו יקום שלם (והם כלל לא ידעו קודם מהו יקום).
הם למדו איך אפשר לנסוע בו מהר ממהירות האור.
הם למדו גם איך להישרד בתנאים העוינים ביותר של החלל, וגם פיתחו טכניקות לוחמה שעזרו להם, לראשונה בתולדות המינים הקטנים, לגבור על שלטון האדונים וסוכניהם, לצאת אל החלל ולהתחיל את התפשטות המין האדמי בגלקסיה.

כל זה קרה כאשר כדור הארץ היה עודו מכוסה במים, וחיו עליו רק רכיכות ואצות.

החיים של אדמדבורה הם מאד קצרים.
בשנה הראשונה עדיין לא מקצצים לנו את הכנפיים, אבל אנחנו ממילא לא מסוגלים בגיל הזה לעוף בהן יותר מדי רחוק, רק אל השדות שמסביב לכוורת.
באותם שדות רחבים היינו יונקים מן הטל שעל האבנים השחורות, מן הבזלת, מן העפרות שבקרקע הקשה, מן המיץ של הצמחים.
כל היום היינו מעופפים ויונקים, עד שכיפת השמים נעשתה פתאום שחורה לגמרי, וקצוות האופק מסביב היו מתתמלאים בזוהר שמסנוור יותר מן השמש.
אז חזרנו הביתה לכוורת, להביא את מה שינקנו. זה היה נעים לעוף, וכל הזמן רדף אחרי זיכרון אבל היה לי נעים מכדי להניח לו להשיג אותי.

עם המעופפים יכול האדמדבורה להימנות רק בשנת חייו הראשונה.

אז הוא עובר להיות במלקטים.
מיד קושרים לנו את הכנפיים. עדיין לא כורתים אותן, אבל לעוף כבר אי אפשר. ממילא, בשנה השניה כבר לא מרשים לנו לצאת מן הכוורת. בתוך האפלה של אולם הכניסה, בין פתחי היציאה לבין התעלות, אנחנו מוכרחים לחכות כל היום, עד שהמעופפים ישובו ויקיאו את יניקתם על קרקע אולם הכניסה. וכשהם מסיימים, אנו מלקטים את הכל, ממיינים ואוספים לערמות הגדולות, אותן אנחנו צריכים להניח בפתחי התעלות, איפה שנמצאים המלקקים.
בשעות ההן, כשלא עשינו דבר מלבד להמתין באפלולית עד שישובו המעופפים, ידעתי שיש זכרון שאני צריך להזכר בו, כדי להבין מי אני בדיוק ואיך הגעתי לכאן, אבל הזכרון נשאר מחוץ לכוורת כי הוא לא יכול היה לחדור דרך האפלה הכבדה והסמיכה.

בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכנפי קוצצו, מצבטי העוקץ שעל ראשי נעלמו, וגם המשושים שמשני צדי ראשי הוחלפו בדברים עגולים וקשים, שידעתי רק שהם לא עשויים מאבן. ראשי התחיל לכאוב ולא הפסיק.
שנה שלישית התחילה, והועברתי אל המלקקים.
המלקקים נעים כל היום בתעלות מתעקלות, המקיפות את לב הכוורת אותו לא ראינו מעולם. המלקק הראשון אוסף בלשונו מתוך הערימות שהניחו לפניו מלקטי האתמול בפתח התעלה, ואת מה שהוא אוסף הוא מעביר אל גבו של מי שלפניו, אותו עליו ללקק כל היום כדי שכל החומר ייספג בגופו ויצא בצורה של זעה והפרשות אל צינורות שנמצאים מתחתינו. תוך כדי כך, מצטרף מלקק מאחוריו החוזר על מה שהוא עשה, וכך שרשרת אינסופית של מלקקים נוצרת, ואסור לעצור, כדי שהגוף לא יפסיק להפריש את הזעה והנוזלים, הנשאבים מאיתנו ללא הרף לתוך אותם צינורות הנמצאים מתחתינו ונמשכים עד אל לב הכוורת.
בשארית המחשבה שעוד היתה בראשי הכואב הבנתי שגם הדברים שהוצמדו אלינו במקום עוקצים, שואבים מאיתנו. הם שואבים לנו את המחשבה, ומעבירים גם אותה ללב הכוורת. כשאנחנו מגיעים לקצה התעלה, עומד שם משגיח, אדמדבורה גדול גוף, השולח אותנו חזרה אל פתח האולמות, להתחיל מחדש את השרשרת, עד סוף היום. אז אנחנו נרדמים, בתוך התעלות, בין הנוזלים והזעות. אין זמן לזכור את מה שאני רוצה כל הזמן לזכור, ואני גם לא יכול כי לא נותרה בי מחשבה.

כל כך קטנים אנחנו, עלובים וצהובים, אבל ברור לי שהייתי פעם גדול יותר.

בסוף השנה השלישית של כל אדמדבורה, ייקבע גורלו. בהגיעו אל המשגיח בפעם האחרונה, יעצור אותו המשגיח ממלאכתו ויספר לו מה ייעשה בו כעת. המאושרים יזכו להארכת חיים שתיתן להם שלוש שנים נוספות, בהן יעברו אל לב הכוורת ויצטרפו למשרתים, אלה שקרובים מכל אל מלך הכוורת, שאת פניו לא ראינו מעולם אבל הרבה דיברו אודותיו בשנה השנייה, בה היה לנו זמן לדבר. אחרים ילכו להפרייה, ומיד אחריה ימותו. אלה שלא הולכים לא להארכת חיים ולא להפרייה, אותם ממית המשגיח מיד.
ידעתי שזה אחד הימים האחרונים שלי כמלקק. הגעתי בפעם האחרונה אל סוף התעלה. אדמדבורה גדול, שלא היה מוכר לי כי לא ראיתיו אף פעם בין המשגיחים, עמד שם.
הוא נתן לי סטירה שהעיפה מראשי את שני שואבי המחשבה.
המחשבה חזרה והיתה כולה שלי, לא של אדוני הכוורת.
ואז נזכרתי מי אני, ונזכרתי איך ביטלתי את היקום.
כאשר מבטלים את היקום עשויים להגיע לעולמות הקרובים ביותר שבתוך מחשבתך.

הבנתי שאני נמצא בעולמם הקדום של אדמי הדבורה, ושהאיש שבסטירתו החזיר לי את המחשבה והזכרון הוא הלוחם הקדום תמקט.