בלוג הצועד The VValker's blog

גם בדצמבר המשיכו כוחותינו למעט בכתיבה כאן, ומס' התרומות המשיך לעמוד על ארבע. מבין השניים שהכי בלטו, החלטתי להחזיר את הפוסט הזה, שנכתב בב22 בדצמבר, בקטגוריה סיפורים לפני השינה:

השיר של מאיר פ.
מאיר פ. היה נוהג לסיים את העבודה שלו בכל יום ברבע לחמש, ולמהר לאוטו.
זאת כי תמיד, לפני החדשות, היתה התחנה שעליה הרדיו שלו באוטו פתוח, משמיעה את אותו שיר, וככה מאיר פ. היה עובר את הפקקים ומגיע הביתה בשלום רגוע.
אם היה יום גשם, יום סערה, חמסין לוהט, חסימת כבישים בגלל התרעה או הפגנה, סתם יום נאכס בעבודה, מאיר פ. היה מתדלק עם השיר שלו, ונוסע, ותמיד השיר התנהל איתו, לפי המצב רוח, כמו גלים בים, ותמיד היה, לפני החדשות של חמש, נהג אחד מאושר בכבישי ישראל, ששומע את השיר הקבוע שלו ונוהג בכיף, כאילו הוא מעל גלי השיר ולא על הכביש. בששי ובשבתות מאיר פ. היה הרוס, כי אמנם השמיעו את השיר גם בסוף שבוע, אבל זה לא זה כשאתה לא נוהג את השיר שלך לפני החדשות של חמש. פעם פעמיים הוא ניסה לנהוג בשבת לפני חמש, אבל זה לא אותו דבר כשאתה לא נוהג את השיר שלך בדרך חזרה מהעבודה.
יום אחד יצא מאיר פ. כרגיל מן העבודה, פתח את האוטו, ומצא שם מישהו יושב במושב שליד הנהג, בחליפה לבנה.
הוא זיהה מיד. השיר.
"מה נשמע?" הוא שאל את השיר.
"תראה, יש לי איזה דיבור איתך" ענה לו השיר. "אני מרגיש שיש בינינו איזה חד צדדיות."
"חד צדדיות? מה ז'תומרת?"
"כן. חד צדדיות. אתה צריך להודות, אתה נהנה ממני, אבל אני לא נהנה ממך".
"מה ז'תומרת אתה לא נהנה ממני?" התפלא מאיר פ. "אני לא מסיע אותך כל יום? אני לא נותן לך לצאת כל יום לפני חמש?"
"מה אכפת לי אם אתה מסיע אותי או לא, בתור שיר זה לא משנה לי איפה אני נמצא. אבל אתה יושב לך כל יום במקום שלך על יד ההגה ושומע אותי."
"מה הבעיה, אתה רוצה שאני אשיר לך?"
"לא לא לא. אני רוצה פעם אחת להיות במקום שלך. אני רוצה שנעשה חילופי מקומות, שאני אשמע אותך בדיוק מהעמדה שאתה שומע אותי, אני במושב הנהג, ואתה בתוך הרדיו".
"יודע מה? בסדר" ענה לו מאיר פ., וכך היה.
מאז התפלאו כולם כמה שמאיר פ. השתפר. בין החברים, בעבודה, הוא נהיה, איך לומר, קליל יותר, זורם, שלא לומר מתנגן, עושה חשק להתנענע איתו. הבוס שלו אמר שהביצועים שלו נעשים עכשיו כמו שיר, וזה בדיוק מה שגם הבת זוג שלו אומרת. הם לא יודעים שזה באמת שיר.
ומאיר פ. האמיתי? טוב, לא נעים להיות תקוע כל הזמן בתוך קופסה, וגם לא נעים לראות איך שהשיר המניאק אפילו לא טורח לפתוח את הרדיו, בכל פעם שהוא חוזר לאוטו, בדרך כלל בכל פעם עם מישהי אחרת מהעובדות במשרד שמאיר פ. אפילו לא חלם להעיז להציע להן לבוא איתו לאוטו, ולחשוב על מה שהוא עושה גם אצלו בבית. אבל כמו שסיכם לעצמו מאיר פ. את העניינים בזמן הרב שיש לו כעת, גם קודם הוא היה בעצם חי בתוך קופסה. לפחות עכשיו הוא ברדיו.

נובמבר היה החלש ביותר בכמות. רק ארבעה פוסטים, כך שאין לי הרבה מגוון בחירה.
ב20 בנובמבר, גם כן בקטגוריה גלולות זכרון כתבתי:

מחירה של מלחמת עולמות
לפני 26 שנה צעד בראש מצעד המחץ "ערב המלחמה" מתוך "מלחמת העולמות", כבר 6 שבועות. ריצ'ארד ברטון סיפר והפחיד, על מה אנשי החלל עלולים לעשות לעולם וחלק מאיתנו אמרו "הלוואי". גם השיר שבמקום השני שיקף הרבה מהחשבונות שלנו עם "הקידמה האנושית" השחצנית.
"הקידמה האנושית" מצדה עשתה את שלה בנסיונות לשנות, או כפי שזה נראה יותר, להכניע אותנו.
"אני מצהיר בזאת שתמה תקופת הטיפול (קשר אישי) בהסטוריון מצעד המחץ והנני מביא בזה הבהרה על הטבה במצבו החברתי של הנער. תעודה זו תובא בידי האנשים המוסמכים לכך" כתוב היה על דף נייר מאותה תקופה בדיוק שהעתקו נמצא בידי. עד שאמות לא אדע אם אותו נער שטען שהוא פועל מטעם המחלקה האזורית לחינוך חברתי של משרד החינוך שתפקידו הדיסקרטי (או במילותיו הפשוטות "חשאי") של האגף שבה שמטעמו הוא פועל, הוא לשקם נערים במצוקה חברתית, התחזה או שהיתה אמת בדבריו. מצד אחד, היתה העובדה שהוא כתב את המסמך כולו בכתב ידו, אבל מעבדי תמלילים ומחשבים לא היו אז, וגם מכונות כתיבה לא היו דבר נפוץ. חפא,הצבי ושאר החברים שעקבו אחרי העניין הניחו שהכל אמיתי, חוץ מזה שזה לא בא ממשרד החינוך אלא ממקום אחר לגמרי, והנער, שלימים עבד בשב"כ, היה פחות תמים מאיך שהציג את עצמו.
אותם ימים היו הימים שאחרי ההתייצבות שלי לצו ראשון, ואני לא יכול לחשוב, הרבה פעמים, שהעובדה שבסופו של דבר דחיתי את "תכנית הטיפול" כי התנגדתי לזה שמישהו בן גילי כמעט יקח על עצמו, גם אם זה מתוך כוונות טובות מבחינתו, אחריות "לשקם" אותי שיקום שבעיני עצמי כלל לא הייתי זקוק לו, העובדה שהתעקשתי לשמור על עצמאות ראיית העולם שלי, היא שהביאה את המערכת להחליט למדר אותי משירות הצבא.

נוואמיס הם בתים קטנים ועגולים מאבנים שטוחות, שנמצאים באתרים שונים במרכז סיני. חפא ואני הגענו אליהם כשחזרנו מהפדרציה הגלקטית.
זמנם של הנוואמיס קדמון מאד (5,000 שנה, לדעת חוקרים) ולא ידוע מי בנה אותם ולאיזו מטרה.
חפא טוען שבתים אלה, שכל פתחיהם פונים מערבה, נועדו לאגירת חלומות. ראייה לכך הוא מוצא בבתים שהוא ראה בכוכב הלכת הראשון אליו הובא בתור גור של בני כדור הארץ. אותו כוכב, שנקרא "הכוכב המדברי" או זמזום (zamzom), נחשב כביתם ההסטורי של חברי מסדר רחפני הדבורה הראשונה (שנקראים גם "הזמזומים") המאמינים שתמקט, לוחם הדבורה הקדום הוא אביהם ומייסד המסדר שלהם, ושכוכב זה היה הכוכב הראשון שבו נחתו לוחמיו של תמקט אחרי שחצו את החור השחור.
במבנים שצורתם דומה מאד לצורת הנוואמיס בסיני, נהגו ילידי זמזום לאגור חלומות, בתוך שקים עשויים חימר. אבל לחפא לא ברור עדיין אם יש קשר ביולוגי בין ילידי זמזום שבנו את הבתים האלה ואגרו בהם חלומות, לבין חברי מסדר רחפני הדבורה הראשונה שהכיר, שדמו באמת לדבורים.

הנואמיס מופיעים גם בפרק הסיום.

אוקטובר היה חלש בכמות (אך לא באיכות). כתבתי בו רק 8 פוסטים.

פתחתי גם טבעת:

"גלולות זכרון".
וכך כתבתי בהסבר לטבעת:
יש משרד השכחה, והוא מהנדס לנו את הזכרון, לפי הצרכים של הרייטינג, מדורת השבט,השלטון.
גלולות זכרון הן הנשק הטוב ביותר לשימור עצמינו.
רק מתים אינם זוכרים.

כל מי שרואה את עצמה/ו כבעל/ת עניין, מוזמנ/ת לפנות בבקשה להצטרפות.
עוד דברים שכתבתי בנושא: כאן
וכאן
אשמח לראות אותכם.

הצטרפו דיאבלוג וf1list ועוד כמה שפרשו בינתיים, בהם אחת שסגרה את בלוגה.

אפשר, עדיין, להצטרף.

הפוסט המוחזר היום (הסבר – כאן), הופיע לראשונה ב18 בספטמבר 2004.
הוא נקרא:

גיוס מוקדם

את כולם הביאו לשם, בשעה שהיא לא אור עדיין ולא חושך.
בואדי אחד שהעיר עוד לא סגרה עליו והוא פתוח חופשי למרחב, חלמו כולם את אותה הזיה עצמה, הזיה ללא ספק, חלומות קטנים שבין ערות לשינה, כי בבוקר מצאו את עצמם כל אלה שהיו שם במיטותיהם.
האיש שעמד שם סיפר להם מה שצפוי להיות להם בחודשים הבאים, בשנים הבאות, ואת הכל הם יחשבו שהם הוזים, כמו את הרגע הזה. אף פעם לא יוכלו לספר על זה לאף אחד, כי הם בעצמם לא יאמינו. האיש שאת פניו לא יכלו לראות בנקודה האפלה בה עמד, לבש מדים אחידים בצבע כהה, לא מוכר להם, וגם להם היו מדים כאלה.
למרות שהיו רק ילדים, בני פחות מ10. הוא קרא לזה הגיוס המוקדם.

ב14 באוגוסט 2004, בשעה 15:49 בדיוק, פתחתי כאן את הבלוג הזה.
כלומר, עוד שבועיים אני שנה פה.
לא יודע עוד איך אחגוג את זה, אבל בינתיים אני מחזיר כל יום בשידור חוזר פוסט אחד מכל חודש.
זה ייקרא, איך לא "מצעד הפוסטים השנתי".
כמו בכל מצעד שנתי, זה לא אומר שמה שיופיע זה בהכרח הכי טוב שלי. רק מה שבעיני, מסיבות פרטיות לגמרי, ראוי לציון.
אם במקרה נתקלתם ואהבתם פוסט כלשהוא, תגיבו, ואולי גם לתגובותיכם תהיה השפעה על העניין.

הפוסט הראשון שאני מחזיר נכתב ב22.8.04, והוא נקרא:
בית הספר שנתלש
בגלגול אחר כתבתי סיפור. הייתי אז בסוף אחת הכיתות ביסודי, והושפעתי מאיזה ספר שקראתי "הארץ שנתלשה" מאת ז'ול ורן. הספר (שיצא מאז בתרגום אחר עם שם אחר) פינטז מצב שבו כוכב שביט המתקרב לכדור הארץ תולש ממנו חבל של ארץ על האנשים שבו הממריאים שלא ברצונם למסע בחלל. בסיפור שלי שנקרא "בית הספר שנתלש" תיארתי מצב שבו אני ועוד שני ילדים בכיתה – הילד שהיה החבר הכי טוב שלי והילדה שהכי רציתי שתהיה חברה שלי, נשארים לבדינו בכיתה אחרי הלימודים ואחרי שכולם הלכו הביתה, ופתאום מסתבר לנו שאיננו על כדור הארץ יותר, משום ששביט (שאכן אמור היה להתקרב לכדור הארץ באותם ימים, אני אף זוכר את שמו: "קוהוטק") תלש את בניין בית הספר, וכמובן שהנוף, הטמפרטורות, ומראה השמים מתחלפים. לא חשבתי בדיוק איך נשרוד את הקור, רעידות האדמה, ההתנתקות מהחשמל ועוד כמה דברים שמן הסתם לא היו משאירים אותנו בחיים יותר מדקות ספורות לו דבר כזה באמת קרה, אבל העיקר היה לראות את הנוף – איך השמים נראים מחוץ לכדור הארץ, ועוד כמה דברים שהיו חשובים לי אז יותר מהמחשבה איך לשרוד את המציאות. (אם כי בדרכי שלי, שרדתי את המציאות האמיתית לא מעט בעזרת סיפורים כאלה). אני ושני שותפי אילתרנו כמו רובינזונים והחלפנו מערכות שמש במהירות שעולה על מהירות האור (איך? גם על זה לא חשבתי אז) ובסוף הגענו לכוכב לכת שבזכות יכולתי לתקשר עם תושביו באמצעות שפה מסתורית קיבלנו מהם טרמפ ב"חללית בזק" שכנראה נסעה אחורה בזמן, והחזירה אותנו מיד לכדור הארץ ועוד הספקנו להגיע לסמי וסוסו/ מצעד הפזמונים הלועזי/ ובעדכון הכי מאוחר לתכנית בערוץ 2 שהפיק אחד אחר מאותה כיתה.
"בינתיים גם הם הבינו את השפה, ושאלו אותי מאיפה אני הבנתי את זה. עניתי שניחשתי, ותרגמתי להם את השיחה… זו שפה ישנה, שלמעשה שידרו אותה לעולם אנשים מכוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן…" כמה שנים אחרי זה, בנה דאגלס אדאמס סידרה שלמה על אותו רעיון, שבטח היה לעוד אנשים במוח, אבל הוא ידע לעשות מזה כסף הממזר..
אבל מבחינתי, אני חשבתי על זה קודם, ובכלל, כשאני נוטל לעצמי כינויים פה ושם ברשת, הם כינויים שבאים מהעולם שלי, מהיקום שלי ולא מראשו או מספריו של מישהו אחר.

ובמשך השנים שבאו אחר כך חשבתי שהסיפור לא דמיוני כל כך. הארץ שהיתה, שהיינו בה אז בילדותינו התמימה (הכל יחסי כמובן), עתידה היתה להיתלש, לעבור זעזועים ושינויים. זו לא אותה ארץ שהיתה וחלק מהשינויים הקיצוניים והקשים ביותר באו בדיוק בשנה שאחרי החופש הגדול שבו כתבתי את הסיפור. חברי שהיו אז, כבר לא קיימים ביקום שלי היום, אולי כזכרון מעורפל של משהו שספק היה ספק לא היה.
"הסיום ההוא היה אופטימי מדי" כתבתי כעבור שנים, "כי מבית הספר שנתלש אין חזרה"
ואולי, בהערה יותר מאוחרת, זה מפני שאותו כוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן, הוא הכוכב שלנו.