בלוג הצועד The VValker's blog

נובמבר היה החלש ביותר בכמות. רק ארבעה פוסטים, כך שאין לי הרבה מגוון בחירה.
ב20 בנובמבר, גם כן בקטגוריה גלולות זכרון כתבתי:

מחירה של מלחמת עולמות
לפני 26 שנה צעד בראש מצעד המחץ "ערב המלחמה" מתוך "מלחמת העולמות", כבר 6 שבועות. ריצ'ארד ברטון סיפר והפחיד, על מה אנשי החלל עלולים לעשות לעולם וחלק מאיתנו אמרו "הלוואי". גם השיר שבמקום השני שיקף הרבה מהחשבונות שלנו עם "הקידמה האנושית" השחצנית.
"הקידמה האנושית" מצדה עשתה את שלה בנסיונות לשנות, או כפי שזה נראה יותר, להכניע אותנו.
"אני מצהיר בזאת שתמה תקופת הטיפול (קשר אישי) בהסטוריון מצעד המחץ והנני מביא בזה הבהרה על הטבה במצבו החברתי של הנער. תעודה זו תובא בידי האנשים המוסמכים לכך" כתוב היה על דף נייר מאותה תקופה בדיוק שהעתקו נמצא בידי. עד שאמות לא אדע אם אותו נער שטען שהוא פועל מטעם המחלקה האזורית לחינוך חברתי של משרד החינוך שתפקידו הדיסקרטי (או במילותיו הפשוטות "חשאי") של האגף שבה שמטעמו הוא פועל, הוא לשקם נערים במצוקה חברתית, התחזה או שהיתה אמת בדבריו. מצד אחד, היתה העובדה שהוא כתב את המסמך כולו בכתב ידו, אבל מעבדי תמלילים ומחשבים לא היו אז, וגם מכונות כתיבה לא היו דבר נפוץ. חפא,הצבי ושאר החברים שעקבו אחרי העניין הניחו שהכל אמיתי, חוץ מזה שזה לא בא ממשרד החינוך אלא ממקום אחר לגמרי, והנער, שלימים עבד בשב"כ, היה פחות תמים מאיך שהציג את עצמו.
אותם ימים היו הימים שאחרי ההתייצבות שלי לצו ראשון, ואני לא יכול לחשוב, הרבה פעמים, שהעובדה שבסופו של דבר דחיתי את "תכנית הטיפול" כי התנגדתי לזה שמישהו בן גילי כמעט יקח על עצמו, גם אם זה מתוך כוונות טובות מבחינתו, אחריות "לשקם" אותי שיקום שבעיני עצמי כלל לא הייתי זקוק לו, העובדה שהתעקשתי לשמור על עצמאות ראיית העולם שלי, היא שהביאה את המערכת להחליט למדר אותי משירות הצבא.

נוואמיס הם בתים קטנים ועגולים מאבנים שטוחות, שנמצאים באתרים שונים במרכז סיני. חפא ואני הגענו אליהם כשחזרנו מהפדרציה הגלקטית.
זמנם של הנוואמיס קדמון מאד (5,000 שנה, לדעת חוקרים) ולא ידוע מי בנה אותם ולאיזו מטרה.
חפא טוען שבתים אלה, שכל פתחיהם פונים מערבה, נועדו לאגירת חלומות. ראייה לכך הוא מוצא בבתים שהוא ראה בכוכב הלכת הראשון אליו הובא בתור גור של בני כדור הארץ. אותו כוכב, שנקרא "הכוכב המדברי" או זמזום (zamzom), נחשב כביתם ההסטורי של חברי מסדר רחפני הדבורה הראשונה (שנקראים גם "הזמזומים") המאמינים שתמקט, לוחם הדבורה הקדום הוא אביהם ומייסד המסדר שלהם, ושכוכב זה היה הכוכב הראשון שבו נחתו לוחמיו של תמקט אחרי שחצו את החור השחור.
במבנים שצורתם דומה מאד לצורת הנוואמיס בסיני, נהגו ילידי זמזום לאגור חלומות, בתוך שקים עשויים חימר. אבל לחפא לא ברור עדיין אם יש קשר ביולוגי בין ילידי זמזום שבנו את הבתים האלה ואגרו בהם חלומות, לבין חברי מסדר רחפני הדבורה הראשונה שהכיר, שדמו באמת לדבורים.

הנואמיס מופיעים גם בפרק הסיום.

אוקטובר היה חלש בכמות (אך לא באיכות). כתבתי בו רק 8 פוסטים.

פתחתי גם טבעת:

"גלולות זכרון".
וכך כתבתי בהסבר לטבעת:
יש משרד השכחה, והוא מהנדס לנו את הזכרון, לפי הצרכים של הרייטינג, מדורת השבט,השלטון.
גלולות זכרון הן הנשק הטוב ביותר לשימור עצמינו.
רק מתים אינם זוכרים.

כל מי שרואה את עצמה/ו כבעל/ת עניין, מוזמנ/ת לפנות בבקשה להצטרפות.
עוד דברים שכתבתי בנושא: כאן
וכאן
אשמח לראות אותכם.

הצטרפו דיאבלוג וf1list ועוד כמה שפרשו בינתיים, בהם אחת שסגרה את בלוגה.

אפשר, עדיין, להצטרף.

הפוסט המוחזר היום (הסבר – כאן), הופיע לראשונה ב18 בספטמבר 2004.
הוא נקרא:

גיוס מוקדם

את כולם הביאו לשם, בשעה שהיא לא אור עדיין ולא חושך.
בואדי אחד שהעיר עוד לא סגרה עליו והוא פתוח חופשי למרחב, חלמו כולם את אותה הזיה עצמה, הזיה ללא ספק, חלומות קטנים שבין ערות לשינה, כי בבוקר מצאו את עצמם כל אלה שהיו שם במיטותיהם.
האיש שעמד שם סיפר להם מה שצפוי להיות להם בחודשים הבאים, בשנים הבאות, ואת הכל הם יחשבו שהם הוזים, כמו את הרגע הזה. אף פעם לא יוכלו לספר על זה לאף אחד, כי הם בעצמם לא יאמינו. האיש שאת פניו לא יכלו לראות בנקודה האפלה בה עמד, לבש מדים אחידים בצבע כהה, לא מוכר להם, וגם להם היו מדים כאלה.
למרות שהיו רק ילדים, בני פחות מ10. הוא קרא לזה הגיוס המוקדם.

ב14 באוגוסט 2004, בשעה 15:49 בדיוק, פתחתי כאן את הבלוג הזה.
כלומר, עוד שבועיים אני שנה פה.
לא יודע עוד איך אחגוג את זה, אבל בינתיים אני מחזיר כל יום בשידור חוזר פוסט אחד מכל חודש.
זה ייקרא, איך לא "מצעד הפוסטים השנתי".
כמו בכל מצעד שנתי, זה לא אומר שמה שיופיע זה בהכרח הכי טוב שלי. רק מה שבעיני, מסיבות פרטיות לגמרי, ראוי לציון.
אם במקרה נתקלתם ואהבתם פוסט כלשהוא, תגיבו, ואולי גם לתגובותיכם תהיה השפעה על העניין.

הפוסט הראשון שאני מחזיר נכתב ב22.8.04, והוא נקרא:
בית הספר שנתלש
בגלגול אחר כתבתי סיפור. הייתי אז בסוף אחת הכיתות ביסודי, והושפעתי מאיזה ספר שקראתי "הארץ שנתלשה" מאת ז'ול ורן. הספר (שיצא מאז בתרגום אחר עם שם אחר) פינטז מצב שבו כוכב שביט המתקרב לכדור הארץ תולש ממנו חבל של ארץ על האנשים שבו הממריאים שלא ברצונם למסע בחלל. בסיפור שלי שנקרא "בית הספר שנתלש" תיארתי מצב שבו אני ועוד שני ילדים בכיתה – הילד שהיה החבר הכי טוב שלי והילדה שהכי רציתי שתהיה חברה שלי, נשארים לבדינו בכיתה אחרי הלימודים ואחרי שכולם הלכו הביתה, ופתאום מסתבר לנו שאיננו על כדור הארץ יותר, משום ששביט (שאכן אמור היה להתקרב לכדור הארץ באותם ימים, אני אף זוכר את שמו: "קוהוטק") תלש את בניין בית הספר, וכמובן שהנוף, הטמפרטורות, ומראה השמים מתחלפים. לא חשבתי בדיוק איך נשרוד את הקור, רעידות האדמה, ההתנתקות מהחשמל ועוד כמה דברים שמן הסתם לא היו משאירים אותנו בחיים יותר מדקות ספורות לו דבר כזה באמת קרה, אבל העיקר היה לראות את הנוף – איך השמים נראים מחוץ לכדור הארץ, ועוד כמה דברים שהיו חשובים לי אז יותר מהמחשבה איך לשרוד את המציאות. (אם כי בדרכי שלי, שרדתי את המציאות האמיתית לא מעט בעזרת סיפורים כאלה). אני ושני שותפי אילתרנו כמו רובינזונים והחלפנו מערכות שמש במהירות שעולה על מהירות האור (איך? גם על זה לא חשבתי אז) ובסוף הגענו לכוכב לכת שבזכות יכולתי לתקשר עם תושביו באמצעות שפה מסתורית קיבלנו מהם טרמפ ב"חללית בזק" שכנראה נסעה אחורה בזמן, והחזירה אותנו מיד לכדור הארץ ועוד הספקנו להגיע לסמי וסוסו/ מצעד הפזמונים הלועזי/ ובעדכון הכי מאוחר לתכנית בערוץ 2 שהפיק אחד אחר מאותה כיתה.
"בינתיים גם הם הבינו את השפה, ושאלו אותי מאיפה אני הבנתי את זה. עניתי שניחשתי, ותרגמתי להם את השיחה… זו שפה ישנה, שלמעשה שידרו אותה לעולם אנשים מכוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן…" כמה שנים אחרי זה, בנה דאגלס אדאמס סידרה שלמה על אותו רעיון, שבטח היה לעוד אנשים במוח, אבל הוא ידע לעשות מזה כסף הממזר..
אבל מבחינתי, אני חשבתי על זה קודם, ובכלל, כשאני נוטל לעצמי כינויים פה ושם ברשת, הם כינויים שבאים מהעולם שלי, מהיקום שלי ולא מראשו או מספריו של מישהו אחר.

ובמשך השנים שבאו אחר כך חשבתי שהסיפור לא דמיוני כל כך. הארץ שהיתה, שהיינו בה אז בילדותינו התמימה (הכל יחסי כמובן), עתידה היתה להיתלש, לעבור זעזועים ושינויים. זו לא אותה ארץ שהיתה וחלק מהשינויים הקיצוניים והקשים ביותר באו בדיוק בשנה שאחרי החופש הגדול שבו כתבתי את הסיפור. חברי שהיו אז, כבר לא קיימים ביקום שלי היום, אולי כזכרון מעורפל של משהו שספק היה ספק לא היה.
"הסיום ההוא היה אופטימי מדי" כתבתי כעבור שנים, "כי מבית הספר שנתלש אין חזרה"
ואולי, בהערה יותר מאוחרת, זה מפני שאותו כוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן, הוא הכוכב שלנו.

הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.

כבר לאחר פעולת החילוץ שלי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שמה שחשדתי עוד הרבה זמן קודם, הוא אכן נכון.
מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגללה, אנחנו חיים עכשיו בזמן אפשר ביקום מקביל, לא היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. הוא עדיין הוא לא איתר את אותו אחד בחבורה, שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, וביטול היקום שהיינו צריכים לבצע כדי לחמוק ממארב של האופל הגלקטי, זרק אותנו לאיזורי זמן שונים. נזרקתי לעולמם הקדום של אדמי הדבורה ואחרי שיצאתי משם, הייתי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.
וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי. היתה לי הרגשה שזה חשוב מאד.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.

קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה.
הקולות הלכו וגברו.
"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".
מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
פתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו.
"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."
שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שהקבוצה שמקיפה את ראש הממשלה תרד. שם נמצאת האישיות שמכירה אותי.
זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.
"זה אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"
הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.
ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה שמכירה אותי ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.
מערבל את התודעה של המאבטח, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי מוואשי-גרי אימתנית אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ והאקדח שהיה לו ביד, עף משם.

מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.