אבל כל אחד היה שם

מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.

כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.

ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.

כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.

המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.image

אבל כל אחד היה שם

מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.
כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.

ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.
כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.
המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.

האינטרנט הטלפתי הראשון בכדור הארץ

יש עדיין כמה שאלות, שעוד לא מצאו להם תשובה.
לכמה מהן, אולי גם לא תימצא תשובה בזמן חייו של המין האנושי, למרות שיש כאלה שחושבים שאין דבר כזה, לכל שאלה תימצא בסוף תשובה.
אחת השאלות הגדולות האלה, שעד נכון לרגע זה, עם כל גילויי המדע המדהימים של השנים האחרונות, לא מצאו לה תשובה היא השאלה האם אנחנו לבדינו?.

חפא הוא אחד שטוען שיש לו תשובה.
ההסטוריה האלטרנטיבית היא נסיון לתת לו עולם שפועל, על פי התשובה שלו.
בלי שום מחוייבות לומר שעדיין אני מאמין לו, או לשכנע אתכם הקוראים, שזה אכן נכון.

הוא טוען שהוא למד את הכל במשהו שהוא מעין בית ספר של תבונה עליונה, תבונה גלקטית.
בני האדם, הוא אומר, הם לא העתיקים ביקום. טוב, זה ידוע. היו דינוזאורים לפניהם, היו בקטריות לפניהם, שגם יהיו אחריהם.
אבל הם גם לא המין התבוני, כלומר האינטליגנטי הראשון ביקום.
חפא טוען שיש מינים עתיקים יותר שהמוח שלהם יותר מפותח.
מכיוון שהמוח שלהם יותר מפותח, הם יכולים לראות מימדים שחסומים בפנינו, מימדים שאולי האינטואיציה של כמה אנשים מרגישה אותם, אך לא יותר מכך.

האינטואיציה נמצאת בדיוק במקום, שבו היכולת המוחית נחסמת.

וכנראה שלגבי רוב האנשים, מה שהם לא יודעים לא מפריע להם, כל עוד זה לא מאיים על הקיום שלהם.

חפא סיפר לנו, שהוא נלקח, או נחטף, על ידי בני מין אחר, עתיק ומפותח יותר שמחוץ לכדור הארץ.
הוא למד אצלם הרבה דברים, בבית הספר התבוני הגבוה.

הוא למד שהם מסתכלים על כדור הארץ מרחוק, אך נמנעים מלשלוט בו שליטה ישירה.
חפא משער, שזה לא מפני שהם לא מעוניינים בכדור הארץ.
דווקא בני האדם, כסוג צעיר יחסית של ישות תבונית, די מעניינים אותם ולכן גם חטפו אותו מכדור הארץ, בתור גור.
סיבות שדומות לסיבות של פוליטיקה שבין מערכות תבוניות אינטר-סולריות (בין שמשיות) משאירות את כדור הארץ מחוץ לתחום הגישה הישירה, למרות שמבקרים בו מדי פעם, ומשפיעים, מאחורי הקלעים, על הרבה דברים שקורים בו.

חפא חשב שהוא יכול לשנות את המצב הזה, ולחבר את כדור הארץ לתחום הגישה הישירה.
הוא האמין שדבר זה יהיה טוב לבני האדם, או כמו שהוא קרא לנו, המין האדמי שעל כדור הארץ.
הוא האמין שניתן לפתח ולהרחיב את יכולות המוח האנושי ולחבר אותנו אל הרשת היקומית, שם נלמד איפה אנחנו נמצאים וכך נוכל לעזור לעצמינו יותר.
בסך הכל, אנחנו לא יודעים כלום על מצבינו האמיתי ביקום, כך הוא היה אומר.

לא תמיד אני בטוח שאני מסכים עם כל מה שאמר חפא. נסיון השנים מלמד אותי שהחכמה 'איך להיות בן אדם' אין לה שום קשר עם שידרוג המוח האנושי או הרחבת התבונה, ובשטח הזה העובדות הנכונות היום היו נכונות גם לפני אלפי שנים ויהיו נכונות עוד אלפי שנים אם נשרוד, ואם לא נשרוד, לא בטוח שזה יהיה דווקא בגלל מחסור ב'טכנולוגיה תבונית' כלשהי.
אבל מצד שני, אם נלמד על מקומינו ביקום, גם זה יכול לעזור, והאדם בכל מקרה הוא חיה שנידונה ללמוד.
ללמוד ולהמציא.

חפא לא גילה לנו את כל הפרטים של תכניתו הגדולה. הוא בחר בי, ובעוד קבוצה של עוזרים. כפי שהבנו, תפקידנו היה בתחום הטכני של הנחת תשתית לרשת טלפתית. מתחנו קוים, חיברנו חוטים אל קופסאות, לא את כל מה שאנחנו עושים הבנו.

צבי היה זה שתקשר איתו רוב הזמן. לנו רק היה נדמה לפעמים, שאנחנו מצליחים לקלוט משהו.
הבנתי שחפא נמצא כרגע עדיין מחוץ לכדור הארץ, אך הוא בדרך לשוב.
בינתיים,חיכינו ל5.3, היום בו המערכת שבמשך חודשים שקדנו על בנייתה, היתה אמורה להתחיל לפעול.

בעצם, בנינו את האינטרנט הטלפתי הראשון בכדור הארץ, בלי שבכלל היה לנו אז מושג מה זה אינטרנט.

הרקדנית משולשת השדיים

הגבעות שבאמצע הארץ הנמוכה (כך בערך הם מכנים כאן מכתש) כבר מתחילות להיות מכוסות.

עדיין לא לגמרי.
השמים עדיין בצבע חום, כמו שאר הלילות כאן, בכוכב מוזר זה.
אבל יש בחום הזה איזה עומק שמתחיל להיות סגול, ואולי זה רק לי נדמה, תוך כדי שאני מכוון את הטלפתית.
גם גיטרה טלפתית צריך לכוון.

עוד מעט תזרח השמש הקטנה, זו שאינה מאירה כמו השמש הגדולה. איתה יזרחו שני ירחים.
שלושה כדורים גדולים יזרחו ברום השמים.
האירוע שכולם כאן מדברים עליו, רוחשים אותו, מטלפתים אותו.

מה יקרה כאן בדיוק, אינני יודע.
באופק, השמים החומים מתחילים לשנות את צבעם.
זרימת גלים אווריריים בצבע סגול קל מתחילה לבוא משם לאט לאט, עוד לא פורצת אל מרכז הרקיע.
קולות ההמון מסביב מתגברים.
אני לא יכול לקרוא להם בני אדם.
אבל גם לא "יצורים" או "חייזרים". אלה מלים שמקטינות, או מנכרות אותם.
אני מרגיש הרבה קירבה איתם, וההרגשה הולכת ומתחזקת ככל שעובר הזמן שאני פה.
אני מרגיש שאני והם חלק מעולם משותף.
הרבה יותר משותף ממה שהיה לי עם הרבה בני אדם כמוני, בכדור הארץ.

וזה לא סתם נדמה לי, עובדה, כולם מתקבצים פה ביחד, את כולם מוליכים צלילי כלי הנגינה. כולם מצפים לשלושת הכדורים הגדולים שיפציעו עוד מעט בשמים.

הצבע של השמים הולך ומשתנה לסגול עמוק, ואולי צבע אחר, מסתורי לגמרי, שכמוהו עוד לא ראיתי.
אני מבחין פתאום בקוים, כאילו משהו משורטט שם בשמים, איזה ציור, משהו הדומה לחיה, משהו בהיר יותר, על רקע הסגול או הצבע האחר, העמוק שממלא כעת את הרקיע לגמרי.
הכל השתנה כעת. אי אפשר להתעלם, גם האוויר הוא שונה.
מלא קול.

אני מביט למרחב סביבי. הצבע המסתורי של השמים איננו חושך.
אני יכול לראות שכל הגבעות כבר מכוסות לגמרי.
דומה שכל אלה שחיים בארץ הנמוכה נמצאים פה.
אחד לא נותר במבני החומר הקטנים שנראים במרחק, קבוצות קבוצות, בין מצוקי המכתש והאופק, לבין המקום הזה.

מרכז ההוויה
שום דבר לא קורה במקום אחר.
רק מה שכאן ועכשיו, הוא חי.

ועכשיו מגיחים שלושה עיגולים, כמו יוצאים מגב החיה שבמרכז הרקיע.
זורחים מרום השמים.

צליליהם של כל כלי הנגינה נעשים באחת גבוהים.
גם הטלפתית שבידי, למרות שאני לא פורט עליה בכלל.

השמש הקטנה במרכז, צבעה שונה מכתמיד, מעין ורוד עמוק.
עליה סוגרים הירחים שנראים גדולים ממנה, וצבעם כעין ירוק טורקיז. עולמות מסתוריים, מלאים הרים וצללים.
ההתרגשות כאן מתקרבת לכדי פיצוץ.

רקדנית משולשת שדיים
מחוֹללת על הגבעה הסמוכה.
מתחילים להצטרף אליה.
הכל מתנועע מסביב כגל סוחף, נד גורר
.

פוסט 92 בהסטוריה האלטרנטיבית (או: איך כמעט אולי מנעתי את רצח רבין ביקום מקביל)

פוסט מוחזר שני לרגל עשור לרצח רבין הי"ד:

הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.

רק לאחר שחילצו אותי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שלא טעיתי בדבר שחשדתי כבר הרבה זמן קודם.

לפי מה שסטולי הגנוב סיפר, מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגלל התקלה הזאת, כל הסיפור הזה קורה בזמן אפשר ביקום מקביל, וזה איננו היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. עדיין הוא לא הצליח לאתר את זה שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, ובדרך תקף אותנו מארב של האופל הגלקטי. כדי לחמוק מהם היינו צריכים לבטל את היקום.
ביטול היקום שביצענו זרק אותנו הלוך וחזור בין איזורים של זמן מקביל.

אחרי שיצאתי מעולמם הקדום של אדמי הדבורה, מצאתי את עצמי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.

וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה צורך דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.

קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה, שבקושי הצלחתי לזכור מי היא ואיך בכלל אנחנו מכירים.
הקולות הלכו וגברו.

"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".

מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
הייתי מסתכל על הכל כמו מתוך בקבוק זכוכית מסתובב, ופתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזכיר לי מישהו שכבר ראיתי פעם למרות שברור היה לי שאף פעם לא ראיתי את זה. הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו. והיה שם קוד שהייתי צריך לפצח כדי להבין את השדרים החשובים מאד. אולי פיענחתי יום שנאה.

"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."

שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שקבוצת האנשים שמקיפה את ראש הממשלה תרד. ביניהם נמצאת האישיות שאני מכיר ואוכל להיעזר בכך.
אבל, ידעתי, זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.

"מכירים את הבחור. אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"

הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.

ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.

הצלחתי לערבל את התודעה של המאבטח הקרוב, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי את בעיטת הצד הכי חזקה שיכולתי לבעוט אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ. האקדח עף לו מהיד.

מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל אחר, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.

אם הצלחתי, יהיה מעניין פעם לנסות לחזור לשם, לראות איך שם הדברים יתפתחו.

לצערי, זה לא רק יגאל עמיר – על משמר הרוע

פוסט מוחזר ראשון, לרגל יום השנה העשירי לרצח רבין הי"ד:
האמת שקצת קשה לי לחזור על או לצטט מן הדברים האלה שכתבתי לפני שנה, כי עלולים להבין אותם לא נכון, הם יכולים בטעות לחזק את טרנד הקונספירציה שמתחזק בימים האחרונים, עם כל ה'גילויים' שפתאום צצו שאני לא קונה במיל, לדעתי מישהו דוחף אותם כדי לעזור לרוצח.

הרוצח הזה צריך להיענש עד הסוף. כמו כל רוצח ואולי קצת יותר.

ובכל זאת אני מחוייב לאיזה אמת, שגם אני מרגיש שהיא קיימת וגם טוען הטענה שאני מצטט בפוסט של לפני שנה, והטענה היא זו:

"יש מחתרת פנימית שרואה את עצמה באופן תמידי כמשמר הרוע של החברה הישראלית , והיא נמצאת בכל הארגונים שנמצאים בכל מקום.
משמר הרוע של החברה הישראלית לא אהב את הכיוון שאליו עשויה היתה החברה הישראלית ללכת, כפי שזה נראה באותם ימים.
כיוון של סובלנות, של פתיחות, ועוד דברים טובים כאלה הנוגדים למה שמשמר הרוע רואה כ"המהות הברוכה של הישראליות".
טוב, שממשלת רבין היתה יותר מדי חילונית מרצית ועכומ"ית בעיני גורמים דתיים, חרדיים ומתנחבליים אנחנו יודעים.
שהיתה זו הממשלה שבתקופתה ההומואים יצאו רשמית מהארון גם אנחנו יודעים גם אם לא כולם ממש זוכרים, אבל יודעים גם מי לא אהב את זה.
אבל משמר הרוע זה בכלל לאו דוקא דתי/חרדי/חרד"לי. בכל אופן לא רק.
הוא כולל למשל:
את כל הבטחוניסטים והמתפרנסים ממדורת השבט של הבטחון (מיצרני נשק ועד לכתבים צבאיים ואף נשותיהם, וגם כתבים לא צבאיים אך מעריצי בטחוניזם),
את כל הישראלים השוביניסטים המחוספסים והותיקים, שראו איך דווקא רבין הרמטכ"ל, האחד משלהם, זה שצעד עם דיין ועוזי נרקיס (וגם גנדי בתמונה, מאחורי העץ) משנה להם מול העיניים את המדינה:
איך הוא מצמצם את תקציב הבטחון,
איך הוא משווה קיצבאות ילדים לערבים,
איך הוא מחבק על שער השמים ממש את אביב גפן הפרופילניק.

איך הוא משנה סדרי עדיפויות, סדרי חברה, מכניס את הדחויים ויוצר ר"ל, חברה אזרחית.
לא רק חובשי כיפות לא אוהבים את המושג הזה.

לא אוהב אותו כל מי שאוהב להמשיך לראות אותנו כחברה מיליטריסטית.
חברה שבה "מה עשית בצבא" – זאת השאלה המרכזית, כרטיס הכניסה.
ואנשים כאלה, באופן טבעי, יש להם איזו יד ורגל בטבעות של מה שמכונה "הבטחון הישראלי".
לא רק שם הם נמצאים, אלא בכל מקום (אבל זה בדיוק הסיפור של "הבטחון הישראלי", לא?) והם יודעים הכל, האנשים האלה."

ואפשר ללכת לישון עם אמונה שאנשים אלה לא ידעו ש"התימני הקטן" עומד לרצוח.
אפשר גם לא. ובאמת כשמסתכלים על מה שכבר ידוע, זה קצת קשה.


כי עובדה:
שהאיזור הסטרילי לא היה סטרילי, טוב את זה כולנו יודעים,
וכמה שיגאל עמיר התנחל בשטח ויכול היה להתחתן שם ולהביא ילדים ונכדים בלי שהיינו מרגישים.
העניין הוא שכולם, כל האנשים שהיו ב"שטח הסטרילי" חייבים היו לראות אותו שם, לדעת עליו.
(מסתובב גם סיפור על כמה חבר'ה ששירתו באותו תחום אבטחה, שבלי שהם ביקשו, קיבלו פתאום אפטר לכמה שעות בדיוק לפני הרצח.
ועוד סיפורים. לא בדקתי.)

אז הטוען את הטענה הזאת טוען שהם, אנשי משמר הרוע היו שם כדי לעזור לבחור, לדאוג לרופף את הטבעת. לתת לו לעבור.

אז אני לא יודע אם כל ה'סקופים' של הקונספירציה כביכול שהתחילו לעלות דווקא פתאום בימים האחרונים, יגלו לכם משהו.
לא לכך באמת סקופים נועדו.
ואני לא יודע כמה זמן יעבור עד שתיחשף האמת המלאה, אבל זה שהם עולים מעיד על משהו טוב – שאנחנו מסרבים להיות רדומים כמו שייעדו לנו.
ובלי שום סימפטיה לרוצח-המבצע, המחבל הקטן,
שמה שעבר לו בראש באמת לא מעניין
(אבל כן מעניין המנגנון דרכו הוא מקבל הוראות, ולא רק מרבנים.
בקרוב אכתוב גם על הדבר הזה, שאחד מחברי קורא לו 'תופעת הלגיונר המשוגע').

אבל מה שחשוב לזכור הוא, שאם אנחנו מחפשים את השלום ובכלל עתיד טוב יותר, צריכים לזכור את אשר עשה לנו משמר הרוע בעבר בדרך לשם, והוא נכון לעשות זאת בוודאי גם כעת ובכל זמן, והוא יצליח שוב להכשיל אותנו, אם נמשיך לזלזל בו ואם לא נהיה מודעים לקיומו. רק אם נהיה מודעים, נדע להלחם בו.

ואגב כתבתי על משמר הרוע גם
כאן.

געגועים בעולם האלטרנטיבי

באיזה עולם שהוא רחוק רחוק עכשיו מאיפה שאני נמצא עכשיו,
השארתי מאחורי הרבה דברים

שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
חיים שיכולים היו להיות.

אבא ואמא שגרים להם באיזה מגדל
מעבר להרי החושך, מי יודע אם הם עוד חיים.

היו לי גם לימודים, התחלתי שנה חמישית
מי יודע איך היו פני הדברים נראים
נזכר לפעמים בדשא, בציפורים.

נזכר בכל האהבות הקטנות והגדולות
שהיו, ושהיו יכולות להיות שם, אז
כשאני מתעורר כאן מדי פעם אצל חייזריות
המארחות אותנו אחרי הופעה, בשעות הלילה הקצר, החם,
במקום התאספות של יקומים רבים.

חושב על Wangoon הכחולה שנעלמה לא מזמן
אפילו על לונה בן שושן, מרחוב הרקפת 12
בפלנטה שכל כך רחוקה עכשיו

יש איתי הרבה געגועים
לדברים שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
אני מנגן את הגעגועים בגיטרה הטלפתית.

חושב אם יכול היה להיות אחרת. איפה התחילו הדברים להיות שונים

אם קרה זה כשחפא כבש את העולם, התגרה בשליטים
ואולי אם לא הייתי הולך מלכתחילה אחר הקולות
שהוליכו אותי במסלול הזה, עם חבורת המחץ.

האם בי היתה היכולת
לשנות את את הדברים. או שאף פעם לא באמת היה דבר
תלוי בי
והאם היה טוב יותר לו היה אחרת
ואולי העולם שאני חי בו כעת, הוא הטוב שבעולמות האפשריים
בשבילי.

כך בהתחלפות היממות שכאן, מנגן בַּטלפתית
געגועים שהיו, שאפשר היוּ יהיוּ
ולא מסוגל לחיות
את הזמן שישנו.