המוח האנושי מוגבל. אנחנו מכירים רק ארבעה מימדים, ויש לנו רק חמישה חושים, ואולי זיק של חוש נוסף, שקוראים לו "אינטואיציה" או "החוש הששי".
במושגים של נפח וקיבולת, היה חפא אומר, קיבולת המוח של המין האדמי על כדור הארץ איננה מספיקה ביחס ליצורים אחרים ביקום, שרואים וקולטים תדרים שאנחנו חסומים בפניהם בדרך כלל, או שאיננו מסוגלים לדעת קבוע אודותם, גם כשה"אינטואיציה" או "החוש הששי" משיגים מהם משהו.
חפא דימה את המצב הזה למגבלת ראייה וניסה לתקן אותה באמצעות המכשירים שבנינו על פי הוראותיו.
ידיעה קבוע היא אותו מצב שחפא ניסה להביא אליו את כולנו באמצעות החיבור לרשת הטלפתית.
לטענתו, בגלל שקיבולת המוח שלנו כבני אדם היא מוגבלת, אנחנו תופסים רק חלק קטן מהמימדים ביקום, וכשאנחנו חורגים מעבר למימדים ולעולמות שאנחנו רואים בדרך כלל, מה שאנחנו נתקלים בו הוא בעיקר עלטת מרחב, סתומה ובלתי חדירה. אפשר שהמנגנון האבולוציוני חסם קליטת מימדים אלה, שמה שמתרחש בהם לא היתה לו רלוונטיות להישרדות או אי הישרדות המין האנושי. מן הצד השני, על פי גישת המאטריקס, המתכנת לא מעוניין שנדע יותר מדי.
אף על פי כן, יש למוח הבזקים שבהם הוא חודר דרך עלטת המרחב וקולט ויודע . כל אחד מאיתנו היה שם וקרא לזה אינטואיציה, חלום או שמות אחרים. אבל לרוב אנחנו שוכחים ואין לנו מצב של יודע קבוע, בגלל הסיבות שציינתי. חפא האמין, כנראה שבניגוד לעמדת כמה ממכריו, שצריך ושניתן לפתור בעיה זאת ולעזור לכולם להגיע אל מצב יודע קבוע. יש כאלה שטוענים שזאת פשוט הקשבה לעצמנו, ל'קול הלב' או הקול הפנימי – שחסרה במצב היום יום, מכל מיני סיבות.
מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.
כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.
ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.
כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.
המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.
מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.
כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.
ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.
כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.
המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.
יש עדיין כמה שאלות, שעוד לא מצאו להם תשובה.
לכמה מהן, אולי גם לא תימצא תשובה בזמן חייו של המין האנושי, למרות שיש כאלה שחושבים שאין דבר כזה, לכל שאלה תימצא בסוף תשובה.
אחת השאלות הגדולות האלה, שעד נכון לרגע זה, עם כל גילויי המדע המדהימים של השנים האחרונות, לא מצאו לה תשובה היא השאלה האם אנחנו לבדינו?.
חפא הוא אחד שטוען שיש לו תשובה.
ההסטוריה האלטרנטיבית היא נסיון לתת לו עולם שפועל, על פי התשובה שלו.
בלי שום מחוייבות לומר שעדיין אני מאמין לו, או לשכנע אתכם הקוראים, שזה אכן נכון.
הוא טוען שהוא למד את הכל במשהו שהוא מעין בית ספר של תבונה עליונה, תבונה גלקטית.
בני האדם, הוא אומר, הם לא העתיקים ביקום. טוב, זה ידוע. היו דינוזאורים לפניהם, היו בקטריות לפניהם, שגם יהיו אחריהם.
אבל הם גם לא המין התבוני, כלומר האינטליגנטי הראשון ביקום.
חפא טוען שיש מינים עתיקים יותר שהמוח שלהם יותר מפותח.
מכיוון שהמוח שלהם יותר מפותח, הם יכולים לראות מימדים שחסומים בפנינו, מימדים שאולי האינטואיציה של כמה אנשים מרגישה אותם, אך לא יותר מכך.
האינטואיציה נמצאת בדיוק במקום, שבו היכולת המוחית נחסמת.
וכנראה שלגבי רוב האנשים, מה שהם לא יודעים לא מפריע להם, כל עוד זה לא מאיים על הקיום שלהם.
חפא סיפר לנו, שהוא נלקח, או נחטף, על ידי בני מין אחר, עתיק ומפותח יותר שמחוץ לכדור הארץ.
הוא למד אצלם הרבה דברים, בבית הספר התבוני הגבוה.
הוא למד שהם מסתכלים על כדור הארץ מרחוק, אך נמנעים מלשלוט בו שליטה ישירה.
חפא משער, שזה לא מפני שהם לא מעוניינים בכדור הארץ.
דווקא בני האדם, כסוג צעיר יחסית של ישות תבונית, די מעניינים אותם ולכן גם חטפו אותו מכדור הארץ, בתור גור.
סיבות שדומות לסיבות של פוליטיקה שבין מערכות תבוניות אינטר-סולריות (בין שמשיות) משאירות את כדור הארץ מחוץ לתחום הגישה הישירה, למרות שמבקרים בו מדי פעם, ומשפיעים, מאחורי הקלעים, על הרבה דברים שקורים בו.
חפא חשב שהוא יכול לשנות את המצב הזה, ולחבר את כדור הארץ לתחום הגישה הישירה.
הוא האמין שדבר זה יהיה טוב לבני האדם, או כמו שהוא קרא לנו, המין האדמי שעל כדור הארץ.
הוא האמין שניתן לפתח ולהרחיב את יכולות המוח האנושי ולחבר אותנו אל הרשת היקומית, שם נלמד איפה אנחנו נמצאים וכך נוכל לעזור לעצמינו יותר.
בסך הכל, אנחנו לא יודעים כלום על מצבינו האמיתי ביקום, כך הוא היה אומר.
לא תמיד אני בטוח שאני מסכים עם כל מה שאמר חפא. נסיון השנים מלמד אותי שהחכמה 'איך להיות בן אדם' אין לה שום קשר עם שידרוג המוח האנושי או הרחבת התבונה, ובשטח הזה העובדות הנכונות היום היו נכונות גם לפני אלפי שנים ויהיו נכונות עוד אלפי שנים אם נשרוד, ואם לא נשרוד, לא בטוח שזה יהיה דווקא בגלל מחסור ב'טכנולוגיה תבונית' כלשהי.
אבל מצד שני, אם נלמד על מקומינו ביקום, גם זה יכול לעזור, והאדם בכל מקרה הוא חיה שנידונה ללמוד.
ללמוד ולהמציא.
חפא לא גילה לנו את כל הפרטים של תכניתו הגדולה. הוא בחר בי, ובעוד קבוצה של עוזרים. כפי שהבנו, תפקידנו היה בתחום הטכני של הנחת תשתית לרשת טלפתית. מתחנו קוים, חיברנו חוטים אל קופסאות, לא את כל מה שאנחנו עושים הבנו.
צבי היה זה שתקשר איתו רוב הזמן. לנו רק היה נדמה לפעמים, שאנחנו מצליחים לקלוט משהו.
הבנתי שחפא נמצא כרגע עדיין מחוץ לכדור הארץ, אך הוא בדרך לשוב.
בינתיים,חיכינו ל5.3, היום בו המערכת שבמשך חודשים שקדנו על בנייתה, היתה אמורה להתחיל לפעול.
בעצם, בנינו את האינטרנט הטלפתי הראשון בכדור הארץ, בלי שבכלל היה לנו אז מושג מה זה אינטרנט.
הגבעות שבאמצע הארץ הנמוכה (כך בערך הם מכנים כאן מכתש) כבר מתחילות להיות מכוסות.
עדיין לא לגמרי.
השמים עדיין בצבע חום, כמו שאר הלילות כאן, בכוכב מוזר זה.
אבל יש בחום הזה איזה עומק שמתחיל להיות סגול, ואולי זה רק לי נדמה, תוך כדי שאני מכוון את הטלפתית.
גם גיטרה טלפתית צריך לכוון.
עוד מעט תזרח השמש הקטנה, זו שאינה מאירה כמו השמש הגדולה. איתה יזרחו שני ירחים.
שלושה כדורים גדולים יזרחו ברום השמים.
האירוע שכולם כאן מדברים עליו, רוחשים אותו, מטלפתים אותו.
מה יקרה כאן בדיוק, אינני יודע.
באופק, השמים החומים מתחילים לשנות את צבעם.
זרימת גלים אווריריים בצבע סגול קל מתחילה לבוא משם לאט לאט, עוד לא פורצת אל מרכז הרקיע.
קולות ההמון מסביב מתגברים.
אני לא יכול לקרוא להם בני אדם.
אבל גם לא "יצורים" או "חייזרים". אלה מלים שמקטינות, או מנכרות אותם.
אני מרגיש הרבה קירבה איתם, וההרגשה הולכת ומתחזקת ככל שעובר הזמן שאני פה.
אני מרגיש שאני והם חלק מעולם משותף.
הרבה יותר משותף ממה שהיה לי עם הרבה בני אדם כמוני, בכדור הארץ.
וזה לא סתם נדמה לי, עובדה, כולם מתקבצים פה ביחד, את כולם מוליכים צלילי כלי הנגינה. כולם מצפים לשלושת הכדורים הגדולים שיפציעו עוד מעט בשמים.
הצבע של השמים הולך ומשתנה לסגול עמוק, ואולי צבע אחר, מסתורי לגמרי, שכמוהו עוד לא ראיתי.
אני מבחין פתאום בקוים, כאילו משהו משורטט שם בשמים, איזה ציור, משהו הדומה לחיה, משהו בהיר יותר, על רקע הסגול או הצבע האחר, העמוק שממלא כעת את הרקיע לגמרי.
הכל השתנה כעת. אי אפשר להתעלם, גם האוויר הוא שונה.
מלא קול.
אני מביט למרחב סביבי. הצבע המסתורי של השמים איננו חושך.
אני יכול לראות שכל הגבעות כבר מכוסות לגמרי.
דומה שכל אלה שחיים בארץ הנמוכה נמצאים פה.
אחד לא נותר במבני החומר הקטנים שנראים במרחק, קבוצות קבוצות, בין מצוקי המכתש והאופק, לבין המקום הזה.
מרכז ההוויה
שום דבר לא קורה במקום אחר.
רק מה שכאן ועכשיו, הוא חי.
ועכשיו מגיחים שלושה עיגולים, כמו יוצאים מגב החיה שבמרכז הרקיע.
זורחים מרום השמים.
צליליהם של כל כלי הנגינה נעשים באחת גבוהים.
גם הטלפתית שבידי, למרות שאני לא פורט עליה בכלל.
השמש הקטנה במרכז, צבעה שונה מכתמיד, מעין ורוד עמוק.
עליה סוגרים הירחים שנראים גדולים ממנה, וצבעם כעין ירוק טורקיז. עולמות מסתוריים, מלאים הרים וצללים.
ההתרגשות כאן מתקרבת לכדי פיצוץ.
רקדנית משולשת שדיים
מחוֹללת על הגבעה הסמוכה.
מתחילים להצטרף אליה.
הכל מתנועע מסביב כגל סוחף, נד גורר.
פוסט מוחזר שני לרגל עשור לרצח רבין הי"ד:
הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.
רק לאחר שחילצו אותי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שלא טעיתי בדבר שחשדתי כבר הרבה זמן קודם.
לפי מה שסטולי הגנוב סיפר, מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגלל התקלה הזאת, כל הסיפור הזה קורה בזמן אפשר ביקום מקביל, וזה איננו היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. עדיין הוא לא הצליח לאתר את זה שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, ובדרך תקף אותנו מארב של האופל הגלקטי. כדי לחמוק מהם היינו צריכים לבטל את היקום.
ביטול היקום שביצענו זרק אותנו הלוך וחזור בין איזורים של זמן מקביל.
אחרי שיצאתי מעולמם הקדום של אדמי הדבורה, מצאתי את עצמי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.
וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה צורך דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.
קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה, שבקושי הצלחתי לזכור מי היא ואיך בכלל אנחנו מכירים.
הקולות הלכו וגברו.
"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".
מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
הייתי מסתכל על הכל כמו מתוך בקבוק זכוכית מסתובב, ופתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזכיר לי מישהו שכבר ראיתי פעם למרות שברור היה לי שאף פעם לא ראיתי את זה. הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו. והיה שם קוד שהייתי צריך לפצח כדי להבין את השדרים החשובים מאד. אולי פיענחתי יום שנאה.
"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."
שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שקבוצת האנשים שמקיפה את ראש הממשלה תרד. ביניהם נמצאת האישיות שאני מכיר ואוכל להיעזר בכך.
אבל, ידעתי, זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.
"מכירים את הבחור. אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"
הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.
ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.
הצלחתי לערבל את התודעה של המאבטח הקרוב, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי את בעיטת הצד הכי חזקה שיכולתי לבעוט אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ. האקדח עף לו מהיד.
מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל אחר, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.
אם הצלחתי, יהיה מעניין פעם לנסות לחזור לשם, לראות איך שם הדברים יתפתחו.
בלוג הצועד The VValker's blog 