* * *

המתורגמן מסר לי ד"ש מהכחולה, הם פגשו אותה בדרך, באיזה תחנת תידלוק ששם היא היתה עם חבורה של נגנים, שבאה לתדלק את החללית שלה.
חפא הזמין אותו, את עוזר הטייס ושני הלוחמים מצוות החילוץ שכולנו נסענו איתו לשתות מיץ פירות אדומים בתוך הבית, יחד עם משקה שהם הביאו מאותה תחנת תידלוק שבה הם פגשו את הכחולה, דומה לבירה בצבע שלו, אבל זורק הרבה יותר רחוק.
חפא מצא נרות במטבח הבית הנטוש, ואחד החייזרים הלוחמים הדליק אותם בנשיפה. כך ישבנו בחשכה נטולת החשמל שירדה על העולם. אחר כך הוא הדליק בנשיפה עלים יבשים שנפלו פנימה דרך אחד החלונות המנופצים. היה לזה ריח של קטורת. קרירות נעימה היתה באויר.
עלוה ניסתה בעזרתו של סטולי הגנוב להמשיך את פרוייקט לימוד השפות של עוזר הטייס והלוחמים, פרוייקט שאותו התחילה, כך מסתבר, כבר בנסיעה שלהם בחללית, זו החללית הקטנה איתה עברנו כולנו בין מצוקים ועוד כל מיני תופעות מפחידות, וידענו גם רגעים מענגים, ושעכשיו חיכתה בחוץ.
צבי ואני ניסינו להבין את שיחתם של המתורגמן וחפא, שקישקשו בסלנג שנשמע לי כמו חיקוי של כל מיני תידורים יותר מאשר שפה אמיתית, והגעתי למסקנה שזה מין קטע כזה שהם המציאו בזמן השירות שלהם במסדר לוחמי הקרן הבהירה.
שם הם הכירו יצור כחול שהם הצילו את חייו, פעם אספר איך. אותו יצור כחול, היה בדרך לשוב לשלטון בגלקסיה, וכעת, כך הצלחנו להבין, הוא נמצא עם כוחותיו לגמרי לא רחוק מכאן.
במערכת אחת, הנמצאת רק 10.5 שנות אור מכדוה"א. אנשי החללית עברו שם בדרך, והמתורגמן הביא מסר גם ממנו, לחפא, ולכולנו בעצם.


די הופתעתי, שהמתורגמן כבר ידע שרוב חבורת המחץ כבר לא איתנו, בזמן-אפשר הזה. הסתכלתי על צבי והוא הסתכל עלי. שנינו חשבנו את אותה מחשבה: החללית הזאת כבר עברה בפלנטה היום.


חפא והמתורגמן סיימו לדבר, וחפא שיתף את כולנו במסר שהעביר לו הכחול, השליט הישן-חדש בדרך של הגלקסיה.
השליט הכחול, מתוך רגשי ידידות קוסמיים עמוקים כלפי חפא ומתוך רצון לגמול לו על שהציל פעם את חייו ועזר לו גם בנצחון על קואליציית נופלדנס, החליט להתערב אישית בשיקום כדור הארץ ולעזור לחיבורו לרשת הטלפתית. הוא עומד לבוא לכאן בעצמו ולהשאיר כאן כוח שיעזור לנו בשחרור כדור הארץ, הנשלט עדיין בידי עושי דבריהם האנושיים של שליטי האופל, ובשיקום והחיבור. ובינתיים עד שיבוא, הוא מזמין אותנו לבוא אל הפלנטה שבה הוא וכוחותיו חונים כעת, 10.5 ש"א מכאן, כדי לחזור יחד איתו ועם כוחותיו, שאנחנו נשמש מדריכים שלהם בכדור הארץ. ההצעה הוצעה אמנם אישית לחפא, אך מכוונת לכולנו.
"אתם, כמו שאתם בעצמכם ראיתם, לא תוכלו להתמודד לבד עם המצב של כדור הארץ. עם האסון ההומניטרי המתמשך, תוצאת כל השטפונות ורעידות האדמה שהשאירו פה האופליים" הוסיף המתורגמן. "גם לא עם משטרי האדם החדשים, הפנאטיים והמשיחיים שקמו.
בייחוד לא עכשיו, כשכל החברים שלכם עזבו, ונשארתם ארבעה, בלי נשק ובלי טכנולוגיה. אין לכם מה לעשות פה, עד שלא יגיע הגיבוי הגלקטי. אני אישית ממליץ לכם לקבל את ההזמנה ולהצטרף אלינו, למסע אל השליט."

כמו ניצוץ

שבא ברגע האחרון, כשהמסך הנה ויורד סופית על התודעה, שכבר השלימה עם כך שעד הסוף היא לא תקבל את מה שכבר החזיקה בו בזמן שהאור הבהיר שרר בעולם, עד הסוף הוא יישאר בלי היכולת לודא שכל מה שהוא זוכר אכן היה אי פעם, בלי פתרון לשאלה מה הוא עושה כאן, בפינה הזאת של העולם, תקוע באמצעו של הכלום, כמו קרן של זכרון באפלת השכחה נראתה לצבי הנקודה הלבנה-האפורה שבאה מעברו הצפוני של הואדי שבשכונה הכי רחוקה בעיר, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות, דקות אחדות לפני שהשקיעה עמדה לבלוע את הכל, והתקרבה אליו לאט לאט, בתנועה רכה, עולה יורדת כמו כדור יו יו לבן מרחף, ומהרגע שראה אותה ידע שעכשיו מותר לזכור, לחלץ את כל מה שהיה אבוד מתחת למחצלות העבות.

צבי ועלוה הגיעו לכאן לאחר שחולצו מן המרתף שגרו בו במשך שנתיים בלב "האיזור", דקות אחדות לפני שהאש שההמון המוסת שפרץ אל האיזור הצית בבניין שמעליהם, הגיעה אליו וכילתה אותו כליל.
כשהשלטונות הגלקטיים החליטו לתמוך במרד המותווים שפרץ בכל הארץ בעקבות המרד שלנו בעיר שליד חיפה, פרצו המותווים גם בירושלים ממקומות כלאם בהר הצופים ובכפרים הנטושים שמסביב לעיר, צעדו אל תוך העיר, הבעירו את בנייני המשמרות והחליטו לכונן בעיר משטר צודק. צבי ועלוה לא קראו אז עיתונים, מנותקים היו ועסוקים בשמירה על חלקת אלוהים הפרטית שלהם במרתף אותו בניין ישן שבלב ה"איזור" (שהנהגתו החליטה לתמוך במותווים ובצדקתם). הם לא ראו את התמונות שהופצו בעיתונים מתחילת המרד (טלויזיה לא היתה להם בכלל, רק מערכת סטריאו ישנה ותקליטים) ולכן גם לא התעדכנו כעבור שבועיים כאשר השלטונות הגלקטיים שבו ושינו את טעמם, ובקרב המותווים פרץ סכסוך בין המותווים ימין שתמכו בשלטונות למותווים שמאל שתמכו בהמשך המרד. לאחר קרבות מרים, היתה יד הראשונים, מחוזקים בסיוע השלטונות הארציים והגלקטיים, על העליונה וכמעשה נקם ב"איזור", שתמך במותווים, שילחו את תושבי השכונות הדרומיות של העיר לפרוע פרעות ב'אשכנזים העשירים' וב'לפטיסטים', כפי שקרא להם מפקד המשמרות המחודשים אפרים סאמט, שאמר שהם האשמים בכל.
עד היום לא מאמין צבי שהם הצליחו להשתחרר מן המרתף, מן האש שפרצה בשעה שהיו ישנים, ולא מבין איך נקרה על דרכם בדיוק כשיצאו אותו נהג משאית שהציל אותם מן הפורעים שמילאו את הרחוב שברחביה והתקרבו אליהם. אותו נהג לקח אותם אל שכונתו שבצפון העיר, ושם, על גבול המדבר, הם חיו עד שמצאה אותם החללית, אותה חללית שסטולי הגנוב הציל מן השדרוג.

רק חודש לפני שמצאה אותם החללית שם, הגעתי אני באותה חללית אל הכוכב המדברי. צבי היה האחרון מבני החבורה, שסטולי הגנוב נשלח על ידי חפא לחלץ אותו ולהביא אותו אל נקודת המפגש. הדברים יצאו כך, שאף על פי שצבי ועלוה הגיעו לכוכב אחרי, הם מצאו את חפא והחבורה לפני, למעשה, רק שעות אחדות לפני שהתעוררתי, באותו בוקר של יום חדש שאחרי חודש החושך המוחלט. נכון שסטולי, בגלל שלא היה בטוח בדרך שהחושך נגמר, לא העביר אותם ב'מסלול' שבו העביר אותי, עם פונדק הנגנים, המכתש וכל זה אלא ניווט את החללית להביא אותם ישר למחנה של חפא והחבורה בין בתי הנוואמיס המקומי, אבל יתכן שבלי תושייתה של עלוה, ששמעה על כיבוי ההילות רק בחללית, כשצבי נזכר בכל הדברים, ועלתה, מיד כשנחתו, על התרגיל של החבורה (שעשתה אותו לכל מי שהגיע), יתכן שגם הם היו מחפשים את חפא חודשים, כשהוא והחבורה נמצאים לידם.

ועכשיו, באי היווני, שבה אותה חללית והיתה מנמיכה טוס בואדי, לעבר כולנו, כלומר החמישה ששרדו מחבורת המחץ בזמן האלטרנטיבי.

Like a spark that comes at the last minute, when the screen is almost finally descending on the consciousness, which has already come to terms with the fact that by the end it will not receive what it already held while the bright light prevailed in the world, until the end it will remain without the ability to verify that everything it remembers ever was, with no solution to the question of what he is doing here, in this corner of the world, stuck in the middle of nowhere, like a ray of remembrance in the darkness of oblivion seemed to Zvi the white-gray dot that came from the northern side of the wadi in the farthest neighborhood of the city, there he has lived for the last few years, a few minutes before sunset was about to swallow it all, and approached him slowly, in a soft motion, rising down like a hovering white yo-yo ball, and from the moment he saw it he knew now it is allowed to remembered, extract all what was lost under the thick mats.

Zvi and Alva arrived here after being rescued from the basement they had lived in for two years in the heart of the "area", a few minutes before the fire that the incited mob that broke into the area ignited in the building above them reached it and consumed it completely.
When the Galactic authorities decided to support the Outlined revolt that erupted across the country following our uprising in the city near Haifa, the Outlined also broke out to Jerusalem from places of refuge on Mount Scopus and the abandoned villages around the city, marched into the city, burned the guard buildings and decided to establish a just regime. Zvi and Alva did not read newspapers at the time, were cut off they were and busy guarding their private plot of God in the basement of the same old building in the heart of the "area" (whose leadership decided to support the Outlined and their righteousness). They did not see the pictures distributed in the newspapers from the beginning of the uprising (they did not have a TV at all, only an old stereo and records) and therefore did not update two weeks later when the galactic authorities changed their taste again, and among the Outlined a conflict erupted between the right-wing Outlined who supported the authorities and the left-wing Outlined who supported the continuation of the revolt. After bloody battles, the victory was in the hands of the former, who were strengthened with the help of the Earthly and galactic authorities, and in retaliation for the "area" that supported leftists, sent residents of the city's southern neighborhoods to riot over the "wealthy-privileged Ashkenazis" and "Leptists", as called them Ephraim Samet, the commander of the renewed guards, who said they were to blame for everything.
Until these days, Zvi does not believe that they managed to free themselves from the basement, from the fire that broke out while they were sleeping, and does not understand how passed there in those exact moments, when they came out of the basement, the same truck driver who rescued them from the rioters who filled the street in Rehavia and approached them. The same driver took them to his neighborhood in the north of the city, and there, on the edge of the desert, they lived until found them the spaceship ,the same spaceship that "the stolen" Stoli had saved from the upgrade by the Galactic Dark Authorities, for which it was intended.

Just a month before the spacecraft found them there, I arrived in the same spacecraft to the desert planet. Zvi was the last of the gang, that "the stolen" Stoli was sent by Chapa to rescue him and bring him to the meeting point. Things went so well that even though Zvi and Alva reached the planet after me, they found Chapa and the gang before me, actually, just a few hours before I woke up, that morning of a new day after the month of total darkness. It's true that Stoli, because he wasn't sure, when they were on the way, that the darkness was over, didn't take them on the 'route' he took me, with the musicians' inn, the crater and all that, but steered the spaceship to bring them straight to the camp of Chapa and the gang among the houses of the local Nauamis, But it is possible that without the resourcefulness of Alva, who only heard about turning off the auras in the spaceship, when Zvi remembered all the things, and caught up, as soon as they landed, the group's 'drill' (which they did to everyone who came), it is possible that they too would have searched for Chapa for months, when he and the group were next to them all the time.

And now, on the Greek island, the same spacecraft again, was comming down and lowered flying in the wadi, towards all of us, that is, the five who survived the punch-hit-parade gang in the alternative time.

בלי חשבון

פַּעַם אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי לָרוּחַ
וּמֵאָז נָפַלְתִּי רַבּוֹת.

כְּשֶׁהַסּוּפָה עָבְרָה אֲנִי יָדַעְתִּי
יָבוֹאוּ רְגָעִים וְכָל זֶה יִשָּׁכַח.
בְּכָל זֹאת נָדַרְתִּי לְהִשָּׁאֵר

וּמֵאָז אֲנִי קָם בְּכָל פָּעַם מֵחָדָשׁ
לְקַיֵּם אֶת נִדְרִי לְחַיִּים
לְעַצְמִי
לִהְיוֹת מַה שֶׁאֲנִי
בְּלִי לְהִכָּנַע
בְּלִי לְהִדַּכֵּא
מִפְּנֵי דַּעַת הָרוֹמְסִים.

2 שירים

רְחוֹקִים אָנוּ כְּבָר מְאֹד
מִזְמָּן הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים
שֶׁהָיִינוּ כֻּלָּנוּ אֶחָד
כֹּחַ
נִזְרָקִים וְנִזְרָקִים אֲנַחְנוּ
אֵל פִּנּוֹת הַיְּקוּם
הַהוֹלְכוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת
וּכְבָר לֹא מִתְגַּעְגְּעִים
יֵשׁ וּבְאֵיזֶה פָּעָם שׁוֹטֶה מִתְרוֹנֵן
יִנְסֹק בַּמִּלִּים לִגְבָהִים
יִתְהֶה אֵל הַגָּלַקְסְיוֹת
לְנַסּוֹת לְחַבֵּר אוֹתָן
כְּאִלּוּ בְּתוֹךְ הָאָרוֹן שֶׁלּוֹ נִמְצָאוֹת
בֵּין הַסְּפָרִים

C 2002


עֲדָרִים שֶׁל אִי מוּדָעוּת
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִזְכִּירוּ בּוֹ אֶת שְׁמִי
וְלֹא יָדַעְתִּי,
שָׂם נוֹלְדוּ אֲנִי רָבִּים בִּזְמַן אֶפְשָׁר

עֲדָרִים שֶׁל אִי מוּדָעוּת
אֵיךְ יֵדְעוּ לָבוֹא לְהַזְהִיר אוֹתִי
מְפֻנֵּי מְזִמָּה
בַּמֶּרְחָק
שָׂם הֵם קַשּׁוּבִים קֶשֶׁב
מִיקְרוֹסְקוֹפִּי

וּבְחַדְרִי מְשַׁדֵּר הָרַדְיוֹ סִסְמָאוֹת
פִּרְסֹמֶת לְעוֹלָם יַצִּיב, בָּטוּחַ
וַאֲנִי לֹא מַאֲזִין

שלוש בלילה

זאת השעה שבה המשמרות רפויים.
כל אחד בעיר יודע, שקורים בה מפגשים.
כך שרה להקת "עידן הפלסטיק" המחתרתית, את השירים שלה לא שומעים ברדיו, ומשמר המדינה מחפש את החברים שלה, העוברים ממקום מסתור למקום מסתור, ומופיעים מדי פעם בפעם בהופעות פתע במקומות לא צפויים. נותנים שיר אחד (השירים הפופולאריים הם "בואי נקבע פגישה בשלוש בלילה", ו"אינטראקציה"), ועוד אקורד או שניים, ונעלמים. הרבה שמועות יש על הלהקה הזאת, אף אחד לא יודע מי הם באמת.
וכולם יודעים את המקומות שבהם מתקיימים המפגשים האלה, בין הגבולות, מפגשים אסורים בין תושבים, תושבות של המתחמים שהמעבר והאינטראקציה ביניהם אסורים ביום, אלא אם יש לך היתר שבשבילו צריך ים של פולסות מוזהבות, ואם יתפוס אותך סיור של המשמרות מנסה לעבור או ליצור אינטראקציה, יעבירו אותך ישר אל מחנה המותוים שבהר שאת שמו אין מזכירים.
קטע מרחוב בצלאל, הרחוב שתוחם את האיזורים בירושלים, בין איפה שהיה פעם "בית העם", שכיום הוא מטה של המשמרות, לבין איפה שהיה "בצלאל" וכיום הוא בניין ריק, הוא ה מקום של המפגשים. ביום, מלא שם רכבים של המשמרות הנכנסים ויוצאים מן המטה. יש שם גם תחנת מעבר שדרכה עוברים אלה שיש להם היתר, בין "האיזור" שבו גרים בעלי התפקידים והמוגנים, לבין שאר העיר. אין סיכוי לנסות לעבור משם אל "האיזור". בשלוש בלילה, שעה שאנשי המשמרות ישנים, זה עולם אחר, מלא רחשים, רמזים, קולות סמויים, מראות שאט אט מתגלים.
לשם מגיע לאחרונה גם צבי, מן המאפייה ב"בית ישראל" שבלב "האיזור הצפוני", רכוב על האופניים שקיבל מאז הפכו אותו לשליח. עכשיו הוא גם עובד בחנות, מאז שאפרים סאמט, שהיה האחראי על חנות המאפייה, גוייס למשמרות, למורת רוחו של הדוד, מיכאל בעל המאפייה. עכשיו העבודה יותר קלה, הוא לא מוכר לבדו, נמצאת שם גם ברכה שהיא מעין בת מאומצת של מיכאל. אבל העיקר האויר הרענן, הוא כבר לא צריך להיות חנוק בחום של התנורים שיש כל הזמן באולם הפנימי. אביב עכשיו, ולצבי שכבר שנה הוא כאן, יש פתאום שעות של ערנות בלילה, שעות חופשיות, משהו חדש נדרך בו כשהוא יוצא עם אופניים שלו אל מתחם הגבול, מתחם המפגשים.
בהתחלה אין רואים אף אחד, בהלה תופסת אותו. אפרים בעצמו אישר, כשביקר במאפייה, עם המדים של המשמרות, שבשעה הזאת אין מצב שמישהו מהם ער. הם גם יודעים על המפגשים, אבל בשעה הזאת הם לשינה קוראים קדוש קדוש קדוש ואף אחד לא יגרור אותם לחילול קודש, אפילו תנחת חללית מלאה ב'לפטיסטים' (אויבי הסדר העולמי, האחראים למצב המשתפים פעולה עם חייזרים מפיצי נגיף). ככה אפרים אמר, אבל איזו שטות לסמוך על הבנאדם הזה, אולי הוא אמר את זה רק כי ידע שאתה שומע, בהחלט הוא אחד שמסוגל. אבל תוך רגעים מתמלאת החשכה במלמולים, קולות, מלים, מדברים, שורקים, רומזים. אתה מתחיל לזהות שאתה לא לבד. יש עוד אופניים. עוד אנשים, המון, בעצם. משני צדי הרחבה שמבדילה ביום את האיזורים. שלוש בלילה זה עולם אחר. אין שם גדר, יש כאלה שבאים אפילו עם חולצות לבנות, אחרים נזהרים. לפעמים יש גם כאלה שתופסים עוז ועוברים את הקו. חלק אפילו נשענים על רכבי המשמרות החונים בדיוק באמצע הכביש, משחקים ביניהם מחבואים. בחורים, בחורות, וצבי זוכר פתאום, הוא זוכר כל הזמן, את הבחורה ההיא המוזרה, הרזה כמו ציפור, עם שיער שחור קצר, שרגע אחרי שיצא מהחנות בלב ה"איזור" לשם הביא את ככרות 'לחם סאמט' האחרונים שנותרו לאותו יום, הופיעה פתאום על אופניו שלו, מתנצלת שגנבה אותם. יש סיכוי, הוא די בטוח בעצם, שגם היא מגיעה בשעות האלה לכאן, אל קו המפגשים האסור.

צבי התרגל די מהר לשים כיפה שחורה על ראשו

המראה של תלמיד ישיבה הלם אותו, ויותר אף אחד ב"מאפיית סאמט" שבלב "האיזור הצפוני", לא שאל אותו שאלות.
ר' מיכאל סאמט, בעל המאפיה, אפילו נתן לו מזרון לישון עליו, בפינת החדר שבו היו לשים את הבצק, ואיתו היו עוד שלושה עובדים שישנו גם הם על מזרונים, וגם אותם אף אחד לא שאל שאלות.
מאפיית סאמט נודעה בלחם הייחודי שהיא מייצרת, 'לחם סאמט' לחם דיאטתי שטעמו ערב לחיכם של תושבי השכונות החרדיות שמסביב למאפייה, בעיקר לאדמו"ר אשר ישיבתו שכנה בדיוק מעל לבניין המאפייה, ועם הזמן נפוץ שמו והוא נעשה מבוקש בכל הארץ, ולא רק על ידי חרדים. את המתכון שלה ידע רק מיכאל סאמט עצמו, שהיה אדם חשוך בנים ואהב אהבה יתרה את אחיינו אפרים יפה העיניים, שהיה אחראי על חנות המאפייה, שהיתה בהתחלה רק פינה קטנה באולם התנורים הגדול, ועם הזמן הפכה לחדר בפני עצמו שנעשה עם השנים דחוס מאד, אבל סאמט סירב עדיין להרחיבו.
לפנות בוקר בשעה 3, היה צבי מתעורר עם שלושת העובדים האחרים: מאיר, נחמיה ושמעון, ללוש את הבצק על הכנתו עבד ר' מיכאל לבדו משעות הערב בחדר שנקרא 'הקיטון' שאליו נכנס רק מיכאל, אחר כך היה הבצק מועבר אל שני אחייניו האחרים של מיכאל שעיצבו את צורתו הסופית, הקלועה, של הלחם ובזקו עליו שומשומים ותבלינים אחרים, בטרם יעבירו אותו אל התבניות ואל התנורים. חוץ מהבצק הזה היה גם בצק רגיל שממנו אפו לחמניות, כעכים ולאחרונה גם עוגיות, וגם אותו לשו צבי וחבריו. מיכאל היה אדם טוב לב, שדאג תמיד שגם לעובדים יופרש מן הלחם הנאפה, מעולם לא רדה בהם, רק אפרים היה מתנהג איתם קצת ביהירות, אבל בסך הכל היה לצבי טוב שם, טוב בפינה הזאת שבה הוא התחבא מהעולם ושכח ממה שלא כדאי היה לזכור. בתום 12 שעות של עבודה, לפעמים פחות, היה צבי מסיים את המשמרת, מיכאל היה נותן לו כמה פולסות נחושת כדי שיקנה לו אוכל "נורמלי, כי לא בריא לאכול רק לחם", ושארית היום של צבי היתה פנויה לעשות כרוחו, אך הוא כמעט ולא הרחיק לצאת מאיזור המאפייה. רוב שעות היום היה ישן, או משתתף בפטפוטיהם הבטלים של העובדים האחרים שכמעט לא היה להם על מה לדבר, או קורא את העיתון היומי דל הדיווחים שמישהו היה מביא איתו מ'איזור המעבר', לפעמים היה מציץ בספרות הקודש שהיתה מונחת תמיד בפינה.

זרם הקונים במאפייה לא דעך מאז 'המצב', כך סיפרו לצבי העובדים הוותיקים.  מיכאל סאמט התקשה להמשיך להפיץ את הלחם שלו, המיוחד, בכל הארץ, כמו שעשה לפני היות 'המצב'. אולם הוא לא אווה לוותר על הלקוחות הנאמנים שבמתחמים האחרים של ירושלים, בעיקר אלה שב"אזור". כדי להביא להם את 'לחם סאמט', הוא שכר את שירותיו של שליח על אופנוע, שהיה חוצה את גבולות המתחם סמוך לרחוב שלומציון, בשעה שנוכחות 'המשמרות' היתה רפויה מעט. סאמט סמך על מילה שהיתה לו אצל מפקד המשמרות, שהכיר אותו עוד מהימים שלפני ה'מצב', כשהיה בא לפעמים לקנות במאפייה, ועל מה שאמר לו האדמו"ר, ש"שליחי מצוה אינם ניזוקין".

ולאחר שלא חזר שליח המצוה הראשון, יפתח, מן הלקוח ברחוב עזה, שאליו נשלח במיוחד, נשכר שליח שני, בעל מבטא אמריקאי, שלאופנועו הוצמדה התוית הזוהרת "שליח" שנתן למיכאל אישית מפקד המשמרות האזורי שבא למאפייה והתנצל ואמר שהיתה אי הבנה, וקרוב לוודאי שהשליח נלקח להר הצופים, שזה כבר בתחום של משמר המדינה ולא שלו, ואין בידיו לעשות כלום. כעבור שלושה חודשים, כאשר השליח השני לא חזר, שוב התנצל המפקד, וגם אחרי שלא חזר מאיר שנשלח על אופניו של אחד האחיינים, וכאשר לא חזר נחמיה שנשלח עם אופניים אחרות, נשלח שמעון, וכאשר לא חזר גם שמעון, ידע צבי שהפעם תורו לצאת אל "האיזור".
"וזהירות שלא תלך לי לאיבוד גם אתה, כי אין לי עוד אופניים אחרות", אמר סאמט לצבי כשהוא טופח על שכמו, ספק מתבדח ספק רציני.

שמעון כבר היה עובד המאפייה השלישי שהפך לשליח

בעל כורחו, לאחר ששני הקודמים שהלכו אל "האיזור" כדי להביא את 'לחם סאמט' ללקוחות הנאמנים של הלחם הייחודי, נעלמו.
צבי ידע שבפעם הבאה יבוא תורו, כי אין סיכוי שסאמט ישלח את אפרים או שני האחיינים האחרים שלו שעבדו במאפיית סאמט, בה מצא צבי בחודשים האחרונים את פינתו להיעלם בעולם, כפי שהורה לנו חפא.

לירושלים הוא הגיע דרך בקעת הירדן, בטרמפ שתפס בתחנת הדלק בצמח, על טיולית שהסיעה קבוצת נוער ישראלית בחזרה ממחנה השלום בדמשק, בו השתתפו גם קבוצות נוער מלבנון ומסוריה וגם מהאוטונומיה הפלשתינית, שדרכה נסעו בני הנוער חזרה לירושלים. כבר חמש שנים שכל הדרכים בין הארצות היו פתוחות, לא היו גדרות ומחסומים שסימנו את הגבולות, ואנשים שכחו שפעם זה היה אחרת.
אבל בסמוך לראס אל-עמוד, ממנה רואים בימים בהירים, ולא בשעה הזאת, את כיפת ההר, נגלית במלוא הדרה המוזהב, כבר הבחין צבי, למרות הגשם ושעת הערב המוקדמת, לצד אברך אחד שהחזיק שלט "המשיח בא!", במחסומים החדשים שהספיקו משמרות האופל הגלקטי להקים, וצבי נזכר בדברים שכולנו שמענו, בצריף הסמוך לחוף הטלפתיה, שעה או שעתיים לפני שכבו החשמלים והגשם הזה שלא נפסק התחיל לרדת, וצבי מצא את עצמו רץ לבדו עד שהגיע אל תחנת הדלק שם אספה אותו הטיולית.
בני הנוער ששבו ממחנה השלום, היו עסוקים עם הגיטרה והמזמוזים, ולא שמו לב בכלל בשעה שקפץ מן הטיולית ונעלם בחשכה.

המאפייה של סאמט נמצאה ב"האזור הצפוני", ומה שהיה מרכז העיר פעם הפך ל'אזור המעבר'. לא היו שם גדרות, אבל כולם ידעו. מדרום לבצלאל התחיל "ה איזור" (שכונה גם 'איזור 2), אותו מתחם מוגן שבו גרו רוב המקורבים לשלטון הגלקטי החדש. כלומר, אלה שחשבו את עצמם למקורבים. השלטון עצמו ישב במושבה הגרמנית, טלביה וקטמון שהוקפו במשמרות של חיילי אדם עושי דברו. אלה תחמו את "האיזור" מדרום וממזרח, וממערב תחם אותו הואדי של גבעת שאול: אזור התעשיה וחולי הנפש. חוץ מאלה היו "האזור הדרומי" וה"אזור הצפוני", וכדי לעבור מאיזור לאיזור היה צריך היתר מיוחד, בנוסף על היתר יציאה מהמתחם שלך. בהחלט לא היה רצוי, להיתפס בלי אחד ההיתרים האלה. אבל בשביל שיהיו לך אותם, היית צריך פולסות מוזהבות או קשרים, שלרוב האנשים, לא היו.
והיה כמובן "האזור הערבי" שאף אחד לא דיבר עליו. חוץ מאותם חלקים בעיר העתיקה שניתנו לשגרירות של מדינת בית אל, שכנתה של מדינת ירושלים, הוקף כל השאר בגדר תיל והיה ידוע שלאף אזרח אין היתר לבוא לאיזור זה, ובוודאי שגם לצאת ממנו. עלוה תהתה לפעמים מתי שוב תיסע בשבת לעיר העתיקה במכונית האדומה לקנות בייגלך, כמו פעם.
לעלוה התמזל המזל. אילו שמעה לבקשת אחותה, בשבת שאחרי ליל הסדר, להישאר איתם בבית בחג הפסח, והיא לא היתה רחוקה הרבה מלהיענות לה, אילו לא התעקשה לחזור כבר באותה השבת למעונות הסטודנטים, איפה היא היתה עכשיו? כואב היה לה לחשוב כעת על אחותה ועל ההורים במושב. היא התגעגעה אליהם, ידעה שלאבא היו קצת בעיות עם הלב לאחרונה, ולא ידעה איך תוכל ליצור איתם קשר. ביחוד לאחר שהמשמרות הפקיעו את המכונית שלה, כמו של שאר האזרחים. הבטיחו שיחזירו לכולם את המכוניות, בקרוב, כשיסתיים 'המצב הבטחוני הזמני החדש', אז גם יתוקנו קוי הטלפון, בהם הצליחה פעם או פעמיים לצעוק משהו למשפחה, לפני שהם נותקו שוב. תחנת הרדיו, הדבר היחיד שפעל, קראה לכל האזרחים שלא נקראו לצרכים הבטחוניים הדחופים, לחזור לעיסוקיהם הרגילים, והיא אכן חזרה לעיסוקיה הרגילים, ללימודים, למסיבות, לחברים ושמחה שבזכות החלטתה מאותה שבת, כמה שעות בלבד לפני שהעולם השתנה ("איך זה קרה פתאום? לא! לא לחשוב על כך!") היא נמצאת במתחם שאמרו שהוא הכי מוגן, ויכולה להמשיך להגיע כל יום לקמפוס, שהוא ליבו של "ה איזור".
היא אפילו לא ידעה, שהיו תכניות כאלה, להעביר את האוניברסיטה למתחם החדש, המבוצר, שנבנה בהר הצופים ועמד ריק בשנים שלפני שהתחיל 'המצב'.
אילו ידעה זה ללא ספק היה מעביר בה צמרמורת.
'הר הצופים' היה שם שלא רצו אפילו להגיד אותו. אבל כל אחד ידע מה יש שם, ויש כאלה שכבר ידעו אפילו שאת המותווים, שמספרם הולך וגדל מיום ליום, מביאים ל"אגף דרום-מערב". וכל אחד קצת חשש שהוא עשוי למצוא את עצמו יום אחד ביניהם, אם למשל יעבור ללא היתר את גבולות האיזור. ואפילו בטעות.