שמעון כבר היה עובד המאפייה השלישי שהפך לשליח

בעל כורחו, לאחר ששני הקודמים שהלכו אל "האיזור" כדי להביא את 'לחם סאמט' ללקוחות הנאמנים של הלחם הייחודי, נעלמו.
צבי ידע שבפעם הבאה יבוא תורו, כי אין סיכוי שסאמט ישלח את אפרים או שני האחיינים האחרים שלו שעבדו במאפיית סאמט, בה מצא צבי בחודשים האחרונים את פינתו להיעלם בעולם, כפי שהורה לנו חפא.

לירושלים הוא הגיע דרך בקעת הירדן, בטרמפ שתפס בתחנת הדלק בצמח, על טיולית שהסיעה קבוצת נוער ישראלית בחזרה ממחנה השלום בדמשק, בו השתתפו גם קבוצות נוער מלבנון ומסוריה וגם מהאוטונומיה הפלשתינית, שדרכה נסעו בני הנוער חזרה לירושלים. כבר חמש שנים שכל הדרכים בין הארצות היו פתוחות, לא היו גדרות ומחסומים שסימנו את הגבולות, ואנשים שכחו שפעם זה היה אחרת.
אבל בסמוך לראס אל-עמוד, ממנה רואים בימים בהירים, ולא בשעה הזאת, את כיפת ההר, נגלית במלוא הדרה המוזהב, כבר הבחין צבי, למרות הגשם ושעת הערב המוקדמת, לצד אברך אחד שהחזיק שלט "המשיח בא!", במחסומים החדשים שהספיקו משמרות האופל הגלקטי להקים, וצבי נזכר בדברים שכולנו שמענו, בצריף הסמוך לחוף הטלפתיה, שעה או שעתיים לפני שכבו החשמלים והגשם הזה שלא נפסק התחיל לרדת, וצבי מצא את עצמו רץ לבדו עד שהגיע אל תחנת הדלק שם אספה אותו הטיולית.
בני הנוער ששבו ממחנה השלום, היו עסוקים עם הגיטרה והמזמוזים, ולא שמו לב בכלל בשעה שקפץ מן הטיולית ונעלם בחשכה.

המאפייה של סאמט נמצאה ב"האזור הצפוני", ומה שהיה מרכז העיר פעם הפך ל'אזור המעבר'. לא היו שם גדרות, אבל כולם ידעו. מדרום לבצלאל התחיל "ה איזור" (שכונה גם 'איזור 2), אותו מתחם מוגן שבו גרו רוב המקורבים לשלטון הגלקטי החדש. כלומר, אלה שחשבו את עצמם למקורבים. השלטון עצמו ישב במושבה הגרמנית, טלביה וקטמון שהוקפו במשמרות של חיילי אדם עושי דברו. אלה תחמו את "האיזור" מדרום וממזרח, וממערב תחם אותו הואדי של גבעת שאול: אזור התעשיה וחולי הנפש. חוץ מאלה היו "האזור הדרומי" וה"אזור הצפוני", וכדי לעבור מאיזור לאיזור היה צריך היתר מיוחד, בנוסף על היתר יציאה מהמתחם שלך. בהחלט לא היה רצוי, להיתפס בלי אחד ההיתרים האלה. אבל בשביל שיהיו לך אותם, היית צריך פולסות מוזהבות או קשרים, שלרוב האנשים, לא היו.
והיה כמובן "האזור הערבי" שאף אחד לא דיבר עליו. חוץ מאותם חלקים בעיר העתיקה שניתנו לשגרירות של מדינת בית אל, שכנתה של מדינת ירושלים, הוקף כל השאר בגדר תיל והיה ידוע שלאף אזרח אין היתר לבוא לאיזור זה, ובוודאי שגם לצאת ממנו. עלוה תהתה לפעמים מתי שוב תיסע בשבת לעיר העתיקה במכונית האדומה לקנות בייגלך, כמו פעם.
לעלוה התמזל המזל. אילו שמעה לבקשת אחותה, בשבת שאחרי ליל הסדר, להישאר איתם בבית בחג הפסח, והיא לא היתה רחוקה הרבה מלהיענות לה, אילו לא התעקשה לחזור כבר באותה השבת למעונות הסטודנטים, איפה היא היתה עכשיו? כואב היה לה לחשוב כעת על אחותה ועל ההורים במושב. היא התגעגעה אליהם, ידעה שלאבא היו קצת בעיות עם הלב לאחרונה, ולא ידעה איך תוכל ליצור איתם קשר. ביחוד לאחר שהמשמרות הפקיעו את המכונית שלה, כמו של שאר האזרחים. הבטיחו שיחזירו לכולם את המכוניות, בקרוב, כשיסתיים 'המצב הבטחוני הזמני החדש', אז גם יתוקנו קוי הטלפון, בהם הצליחה פעם או פעמיים לצעוק משהו למשפחה, לפני שהם נותקו שוב. תחנת הרדיו, הדבר היחיד שפעל, קראה לכל האזרחים שלא נקראו לצרכים הבטחוניים הדחופים, לחזור לעיסוקיהם הרגילים, והיא אכן חזרה לעיסוקיה הרגילים, ללימודים, למסיבות, לחברים ושמחה שבזכות החלטתה מאותה שבת, כמה שעות בלבד לפני שהעולם השתנה ("איך זה קרה פתאום? לא! לא לחשוב על כך!") היא נמצאת במתחם שאמרו שהוא הכי מוגן, ויכולה להמשיך להגיע כל יום לקמפוס, שהוא ליבו של "ה איזור".
היא אפילו לא ידעה, שהיו תכניות כאלה, להעביר את האוניברסיטה למתחם החדש, המבוצר, שנבנה בהר הצופים ועמד ריק בשנים שלפני שהתחיל 'המצב'.
אילו ידעה זה ללא ספק היה מעביר בה צמרמורת.
'הר הצופים' היה שם שלא רצו אפילו להגיד אותו. אבל כל אחד ידע מה יש שם, ויש כאלה שכבר ידעו אפילו שאת המותווים, שמספרם הולך וגדל מיום ליום, מביאים ל"אגף דרום-מערב". וכל אחד קצת חשש שהוא עשוי למצוא את עצמו יום אחד ביניהם, אם למשל יעבור ללא היתר את גבולות האיזור. ואפילו בטעות.