גיבורים, יכולנו להיות

אני, אני אהיה מלך
ואת, את תהיי מלכתי
אפילו שכלום לא יזיז אותם מפה
אנחנו נוכל עליהם, רק ליום אחד
אנחנו נוכל להיות גיבורים, רק ליום אחד

ואת, את יכולה להיות מנוולת
ואני, אשתה כל הזמן
כי אנחנו אוהבים, וזאת היא עובדה
כן אנחנו אוהבים, וזהו זה

אפילו שכלום, לא יחזיק אותנו יחד
אנחנו יכולים לגנוב זמן, רק ליום אחד
אנחנו יכולים להיות גיבורים, לנצח נצחים,
מה ת'אומרת?

אני, הלוואי שיכולתי לשחות
כמו שהדולפינים, כמו שהדולפינים יודעים לשחות
אפילו שכלום, כלום לא יחזיק אותנו יחד
אנחנו נוכל עליהם, לנצח נצחים
נוכל ליום אחד, להיות גיבורים

אני, אני אהיה מלך
ואת, את תהיי מלכתי
אפילו שכלום לא יסלק אותם
נוכל להיות גיבורים, רק ליום אחד
נוכל להיות אנחנו, רק ליום אחד

אני, אוכל לזכור (לזכור)
שעמדנו, על יד החומה (על יד החומה)
והרובים, ירו מעל לראשינו (מעל לראשינו)
והתנשקנו כאילו ששום דבר לא יכול ליפול (לא יכול ליפול)
והבושה, בצד שלהם
הו, יכול נוכל להם, לנצח נצחים
רק ליום אחד יכולנו אז, להיות גיבורים.

דייויד בואי, אתמול בן 60

הואגינה הקוסמית (דיגיטל-ארט)

cosmic vagine

1994

12.5.99

my organ 1999

ילדיהם של הרוגי מלכות (נר נשמה)

ישנן מחלות שאנשים נרצחים מהן.
וישנן ארצות שמוציאות להורג שלא בכיכר העיר, גם אם לפעמים זה יוצא קצת על יד, ולא בדרך עמוד התליה.
כך, האנשים לא יירקו על המוצא להורג. לפעמים אפילו ישאו עליו הספדים מתוך כוונה נכונה ואמיתית, מתוך דמעות על המחלה שלקחה מהם את מכרם, אם כי לכמה מהם איפשרה לרשת מספריהם, מבגדיהם, הודות לנדיבות משפחת ההרוג שאותה לא יראו עוד. רק על איזה קיר מוצנע יראה מישהו ממשפחת ההרוג איזה סטיקר באנגלית, בו יירשם הדבר האמיתי, דבר המדינה ההורגת שהחליטה על השמדת האיש, על השמדת תרבותו.

וכך זה יהיה, בלילה קר אחד כמו הלילה בדיוק. רוח תפתח בזעם את החלון, ותפיל את תמונת הנמר שפעם קיבלת מחברים יפניים, תשבור את מסגרתה. יכול להיות שאפילו לא תהיה בבית לשמוע את בשורת הרוח. עם האשמה שלא היית, ביום אחרון, במקום שהיית צריך להיות, תישאר תמיד.

אבל זה קרה הרבה קודם, כולם יודעים את זה בשקט הרועם.
כולם יודעים את מי סימנו הכוחות המשמידים, ומבליגים כדי שלא יסמנו גם אותם.
עד שיום אחד, גם אותם מישהו יסמן.
וכולם יודעים מי הם ילדיהם של הרוגי המלכות.

*

מיטת אור היא ריקה
במקום שחלפה בו רוח
אין טוב מליל גשם
בשעה הזאת של שינה
לצאת למסע שכולו מסתורין
וכזה יהיה לעד.

ומי יתן שכך נזכה גם אנחנו
רפים לחמוק
על פני קבלן הנשמות.

תחילת 2007

כח הזמן הנע בחלל
בוא תראה לי איך גוברים כעת על הפחדים
מול שעונים בורחים, בראשי ההרים.

החומה שהיתה, דומה כעת היא מתחזקת
לא מספיקה יותר זריחה מטורפת
אולי רק זריחה אחרונה
וכמה עצוב שהיא לא תחזיר
את הדממה ההיא, הבוטחת, של כח ממשיך לזרום, את השדרים
שבחגוי הסלע היו נחבאים
ואולי כן, מי יודע

בין בתרים של אלפי שנה
כל קוי הגבול נמחקים הרי, על ידי החול

"ואני יכול להתקשר אל הכל
והכל חי, מקיף את העולם".

(מחוה לשיר ראש שנה אחר, שנכתב לפני הרבה שנים).