דצמבר – כבר לא החלש ביותר (קצת סטטיסטיקות לסיכום השנה)

בדצמבר 2004, קצת פחות מ5 חודשים לעלייתו של בלוג זה לאויר העולם – נרשם השיא הנמוך ביותר של כניסות כאן – 54.
גם דצמבר שעבר היה חלש, יחסית לקודמיו. פברואר וינואר 2005 (בסדר זה) היו חלשים ממנו בטבלה השנתית, אבל הוא קיבל אצלי באופן פרטי מעין סטיגמה של "החודש החלש". זה גם קשור מאד במצב רוחי הכללי בחודש הזה, בחשק לכתוב, ובכלל.
השנה, דצמבר שבר את הסטיגמה הזאת, ובסיכום השנתי הוא נמצא כרגע במקום הששי וצפוי לעבור את אוקטובר, ולסיים את השנה במקום החמישי.
החודש החזק ביותר השנה, ובממוצע הכללי, הוא חודש יולי שקבע השנה, שיא של כניסות שאין דומה לו עדיין, וגם את שיא הכניסות ליום בכל הזמנים, בעקבות הפוסט הזה, שמחזיק גם בשיא התגובות. הוא גם החודש שעלה בצורה המרשימה ביותר השנה לעומת מצבו בשנה הקודמת – 283.3% (אם כי עלייתו של דצמבר בשנה הקודמת, למרות שהוא נמוך עדיין בטבלה הכללית, גדולה יותר). אחרי יולי נמצאים אוגוסט, ספטמבר ומאי. אחריהם דצמבר כאמור, אוקטובר (אלוף השנה שעברה), נובמבר ויוני.
חודש מרץ, העמוס ביותר מבחינת מספר הפוסטים, נמצא רק במקום התשיעי, מה שמלמד שלא בהכרח קיים קשר בין כמות הפוסטים למספר הכניסות. הוא נופל ב22.3 מהממוצע השנתי (הקטן רק במעט ממס' הכניסות שהגיע אליו בלוג אחר, שפתחתי כמה חודשים לפני הבלוג הזה, וכמעט זנחתי לגמרי!). אפריל במקום העשירי ופברואר וינואר (בסדר זה) הם החודשים החלשים גם השנה.
העלייה בממוצע החודשי מדצמבר 2004 ל2005 עמדה על 325%, מדצמבר 2005 להשנה היא עומדת (נכון לכרגע) על 168.16%.
אין לי אומדנים של כמות הכניסות באוגוסט וספטמבר 2004, ובלי שקלול הנתונים של 2004, נמצאים אוגוסט ואוקטובר במקום השני והשלישי בהתאמה בממוצע הכללי. עם נתוני 2004 ללא החודשים החסרים, מטפס מאי למקום השלישי ואחריו ספטמבר. עם הערכה של אוגוסט (18 ימים) וספטמבר 2004, עשוי אוגוסט לרדת מהמקום השני בסטטיסטיקה הכללית, ומאי הוא אז השני. אוקטובר עשוי לעבור את ספטמבר, אבל זה לא בטוח.
בשתי השנים הקודמות, במרץ התרחשה קפיצה לאחר דצמבר, ינואר ופברואר חלשים, ולשעתו הוא נחשב חודש שובר שיא, למרות שאחר כך היו חודשים שעברו אותו (השנה, כאמור, כמעט כולם, ובשנה שעברה: אוקטובר ואוגוסט). אפריל היה תמיד חלש, אבל אף פעם לא כמו קודמיו החורפיים.


זהו, אני נמצא כעת בהתלבטות לגבי הדרך שבא אמשיך לבטא את עצמי בלוגית. מן הרגע הראשון לייסוד הבלוג, כשהייתי רק 'הסטוריון מצעד המחץ' (ולא תיארתי לעצמי שהבלוג יאריך ימים ויתפרס גם לתחומים פוליטיים ואחרים), גזרתי על עצמי שתיקה ו'מסתורין' בהרבה דברים, בעיקר הנוגעים לחיי האישיים כפי שהם כעת, ולפיכך גם מנעתי את עצמי משיחה לא-וירטואלית עם אנשים אחרים. לפעמים אני מרגיש שהפורמאט הזה מגביל אותי ומונע ממני לתת יותר דברים מעצמי, מצד שני יתכן שהזדהות רחבה יותר, לא תוכל להיעשות במסגרת בלוג זה, שנועד להיות אנונימי. האם זה אומר ש"הסטוריון מצעד המחץ" הגיע למיצויו? ימים יגידו. הפוסט הבא, בעה"ח, יביא את ראשי מצעדי סוף השנה (לא שנתיים, זה כבר היה פעם) בשנים 71-86.

לידיעת הבלוגר יואב קרני ואחרים

פוסטים של בלוגרים-עמיתים ייקראו ע"י הסטוריון מצעד המחץ ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניים ומעניינים, ויהיו ידידותיים ובלתי-מתנשאים כלפי מגיבים כולל מגיבים אנונימיים (כלומר: ללא שֵם מלא וכתובת דוא"ל.)
פוסטים שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה לא ייקראו, בלי שׂים לב לתוכן שייכתב בהם.

אני מתנצל לפני כל מארחי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, שיש להם בעיה עם אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט אבל נִסיוני מַראֶה שהתנשאות מצד הכותב פוגעת בחשק שלי לקרוא את תוכן דבריו ומשאירה בפי טעם מר, שכן אינני יכול להפריד בין התוכן לבין יחסו של הנותן כלפי, שנשאר בזכרון אם ארצה או לא ארצה, כך ש"כלי כשהוא רע מחמיץ את היין שבתוכו" והשכר בעד פוסט העשוי להיות משובח יוצא בהפסד, וזו התנסות שאני מעדיף מעתה והלאה לפסוח עליה, עם כל הצער.

ההרגשה שלי היא שלא פתרו את זה

אני הולך כל הזמן עם הרגשה, שנערים כלשהם, מן הסתם מ"בית טוב" ביישוב, "מלח הארץ", הם שעשו את המעשה.
הכתבה מידיעות של סוף השבוע, על רכזת השכבה באותו בי"ס בקצרין והטרור שעשו לה תלמידים, עצם עשייתה משקפת קיומו של הלך רוח דומה. יש עוד אנשים שמרגישים כך.
וזה לא רק התגובות בטוקבקים. גם בהן אסור לזלזל.
יש כאן יותר מדי סימני שאלה (איפה הוא שם את הסכין, איך בגדיו לא היו מגואלים בדם, מה זאת בדיוק ה"התנהגות החשודה" חוץ מהתנהגות של אדם קצת זר למקום, מה בדיוק באליבי שלו "סתר את עדויות המורים?")
יש יותר מדי הרגשה שהמשטרה, על דרך הניסוי והטעיה, מצאה שוב את הקורבן החלש ביותר, זה שהכי פחות יש לו חברים, פחות מחובר, פחות ישראלי, זה שיש את הסיכוי הכי טוב שאחרי שישבו עליו חזק כמה ימים, הוא יודה בכל דבר. וגם קל לתפור לו תיק משכנע (גם אם הוא מוציא את הנרצחת לא מלאכית כל כך, אבל דבר אחד אני מאמין: שהציקו לו. לא סתם. שיגעו אותו. כמובן, לא מצדיק דבר) וממילא, גם עורך דין מהסוג שאת עצמו הוא יכול להוציא בנזק קל אם הרכב שלו גורם מוות, הוא לא ישיג לעצמו. שהמשטרה פעלה בשיטת המטבע מתחת לפנס, או שיטת "הארנב" (אותה בדיחה על ארנב ששוחרר ליער, ובכל פעם נשלחה אחת מהמשטרות בעולם להביא אותו. כל המשטרות חזרו מהר עם הארנב, רק המשטרה הישראלית בוששה לבוא, עד ששלחו לחפש אותה ביער, ולבסוף מצאו את השוטרים בצל אחד העצים, מפליאים את מכותיהם בשועל, "תראו שהוא עוד מעט יודה שהוא הארנב").
אבל מילא אם זה רק רצון של המשטרה להשיג יוקרה ולהצטלם במסיבת עיתונאים, ו"להרגיע" את היישוב.
זה עלול להיות גרוע יותר אם מישהו רוצה לחפות על מישהו.
למישהו שם, יש חברים, זאת ההרגשה שלי.
אבל זאת רק הרגשה.

נערה בגיל חטיבת ביניים נקלעה בעיתוי אומלל

למקום שאליו גררו אותה מזלה הרע, חוסר ידיעתה, חוסר ראייתה, שהיא לא צריכה להיות שם, לא בשעה הזו.
גבר, ובידו כלי שהורג, לא חשב הרבה, ומחק אותה מספר החיים.

זה קרה בטול כרם.
"דעה עבד אל-קאדר, רבה ככל הנראה עם בני משפחתה, וביקשה לעבור את הגדר באזור פרעון, כדי להגיע לקרובי משפחתה, ערבים ישראלים. כוח צה"ל הבחין בדמויות חשודות בתעלה מהצד הפלשתיני של הגדר, כ-100 מטרים מהגדר. קצין ששימש כמפקד הכוח ירה באוויר. אל-קאדר וחברתה, ראשה שלבי בת 12, יצאו מהתעלה וחייל שהיה קלע של הכוח ירה לעברן."
דעה נפגעה בידה, ומתה בדרך לבית החולים.

אפילו "מקורות צבאיים" מודה, שמדובר באירוע "חמור ביותר", וטוען שהחייל שפגע באל-קאדר עשה את זה על דעת עצמו, לא ברשות. אבל כנראה שעל זה לא יכנסו מסיבת עיתונאים.

משיטוטים בסביבה

חנן כהן מנהל מאבק נגד השלט הזה בסניף ארומה בבית שמש:





נמשיך לעקוב.
ואשמח לקבל דוגמאות נוספות מהסוג הזה ולפרסם כאן בבלוג.